הארה בחינוך המיוחד
מאת: גלי ארבל
צילום: יערה גור-אריה
בבית ספר המורה תמיד אמרה לו "התרכז!" אבל היא לא סיפקה לו טכניקות לריכוז. כשהתבגר גילה אודי בילו, ד"ר לייעוץ תרפי ומורה ליוגה, שהיוגה היא אחת הטכניקות היעילות ביותר, גם לחינוך המיוחד. כך הוא פיתח את התכנית "יוגה בשילוב תנועה, צליל וצבע" לילדים ומבוגרים עם פיגור שכלי ואוכלוסיות עם קווים אוטיסטיים. 
 
דר' אודי בילולפני כעשרים שנה פגש אודי בילו את אבריימל´ה, אדם מבוגר שהחלים מתזוזת חוליה בגבו באמצעות הספר "יוגה ובריאות". המפגש הגורלי הטביע את חותמו על עתידו של בילו. זמן לא רב לאחר מכן השתחרר בילו, יליד אשדוד וקצין בחיל הים, מצבא קבע ושכר חדר במרכז שיבננדה בתל אביב. הוא היה אז רק בן עשרים וארבע, והחלטתו המוזרה הדאיגה את הסובבים אותו. אמו, מורה בפנסיה, שלחה את אביו, חשב במקצועו, לבדוק מה קורה לילד. כשאבא לא הועיל, שלחו את הדוד השכלתני שיציל את המצב, אבל הוא רק הקשיב לו, ולאחר ששמע את דבריו, נתן לו את ברכתו. שנים לאחר מכן, גם הוריו שלו הצטרפו לדרך חייו. בינתיים הסתובב בילו ברחבי העולם ולמד. הוא רכש תארים, מודעות וידע שאותם הוא מביא לתוך העבודה עם הרמות הקשות ביותר של החינוך המיוחד. התוצאות לפעמים מאחרות לבוא, אבל בילו משווה את העבודה עם החינוך המיוחד לקנה במבוק סיני, שצמיחתו איטית בהתחלה, כמה סנטימטרים בשנה, עד שהוא מגביר תאוצה ותוך חודשים ספורים מתנוסס לגובה של עשרות מטרים, ואז כל הציפייה משתלמת והסיפוק גדול ומתוק. 
ההחלטה של בילו לעסוק בחינוך מיוחד נבעה, לבד מתחושת שליחות פנימית, מחיפוש אחר מקצוע שיפרנס אותו לצד העיסוק ביוגה, שנחשב אז למנת חלקם של תימהונים: "בתום שנה שבה התגוררתי במרכז שיבננדה נסעתי לשווייץ, לבית הספר ליוגה של אליזבת הייך ויסודייאן, מחברי הספר ´יוגה ובריאות´. לקחתי איתי את אבריימ´לה, וזו הייתה מעין סגירת מעגל בשבילנו. כשחזרתי רציתי לעסוק ביוגה, אבל גם רציתי משהו שאוכל להתפרנס ממנו, ואז התחלתי ללמוד חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים." 

#הארה בחינוך המיוחדעם סיום לימודיו הכיר אודי בילו את אלה, מעצבת אופנה שבניגוד לאודי השקט והממעט במלים, מתאפיינת בדינאמיות, בוורבליות ובחיבור עמוק לקרקע. הוא חיבר אותה לעולם היוגה, היא חיברה אותו לחיים. יחד הם נסעו למזרח הרחוק, למדו יוגה, ושנתיים לאחר מכן שבו לארץ הקודש: "פה החלטתי שאני לא רוצה לעבוד עם ילדים רגילים. רציתי משהו מאתגר, אחר. לא שחינוך רגיל הוא לא מאתגר, אבל יש משהו אחר בלעבוד עם אנשים שיש להם קשיים. זו הייתה החלטה אינטואיטיבית, משהו שיוציא ממני דברים אחרים." 
בילו יצר קשר עם המחלקה לתרבות הפנאי באקי"ם, האחראית על פיתוח פרוייקטים מיוחדים שמטרתם לספק תעסוקה לשעות הפנאי לאנשים עם פיגור שכלי בכל רחבי הארץ. בדיוק אז הם חיפשו מישהו שיפתח את הנושא של רכיבה על אופניים. הרעיון מצא חן בעיניו, ועד מהרה הוא פיתח פרוייקט שלימים עלה על הכתב בספר שנקרא "אמנות הרכיבה". 
במחלקה לתרבות הפנאי פגש בילו את נועה בלאס, שאתה הוא לומד בעשר השנים האחרונות מדיטציה על מרכזי האנרגיה בגוף בשילוב נגינה בגונגים. דרך בלאס הכיר בילו שני יוגים הודים שהטביעו עליו את חותמו, שרי ברהמה גופאל בהדורי ותלמידו שיבוג’י , המובילים מסורת עתיקה של שיטת יוגה ייחודית הנקראת "בריגו-יוגה". 
לצד העיסוק האינטנסיבי בפרויקט, שכלל בתוכו הכשרת מדריכים והגיע להיקף של כאלף חניכים, החל אודי ללמוד הוראת פלדנקרייז. ב-1992 הוא חזר למשרד החינוך והחל לעבוד עם נערים עם הפרעות התנהגות קשות: "מדובר בבעיות אלימות שרואים רק בסרטים," אומר אודי. "התחלתי ללמד אותם, ואז התחלתי לעשות אתם ניסיונות ביוגה ופלדנקרייז. בהתחלה נתתי להם שיעורי תנועה לכאבי גב, ולאט לאט ראיתי שהשקט עוזר להם, כי באמת מדובר בנערים עם בעיות קיומיות קשות. הבנתי שיש הרבה מאוד מה לעשות אתם, אבל אחרי שנתיים בית הספר נסגר והתחלתי לעבוד בבית הספר ´רעות´ לאוטיסטים בבת ים." בינתיים המשיך פרויקט הרכיבה על אופניים את פעילותו והגביר תאוצה.   
 
#הארה בחינוך המיוחד"בעבודה עם האוטיסטים," משחזר בילו, "ביקשה ממני מנהלת ´רעות´ כמעט מיד להתחיל לעבוד אתם ביוגה ופלדנקרייז. ואז קרה שם דבר מעניין. אם בדרך כלל עובדים עם אוטיסטים בקבוצות מאוד קטנות, הרי שהרצון שלי לתת להם יותר בזמן קצר הוביל אותי לגילוי דרך שבה אפשר לעבוד גם עם קבוצות גדולות.
כשאקי"ם פנו אלי בבקשה שאכניס גם אליהם את היוגה והפלדנקרייז כדי לגשר בין שיטות עבודה קונבנציונאליות לבין שיטות אלטרנטיביות, לקחתי קבוצה של אנשים עם פיגור שכלי והתחלתי לנסות לבנות אתם דרך עבודה אחרת, כי עבודה עם פיגור שכלי שונה מאשר עבודה עם אוטיסטים. הניסיונות האלה הביאו אותי לשילוב שאני קורא לו ´יוגה בשילוב תנועה, צליל וצבע´. לקחתי ארבעה מרכיבים ואיחדתי אותם לדבר אחד, כשבעצם כולם קשורים זה בזה: צליל - נגינה בגונגים לפי שיטת נועה בלאס; תנועה - לפי שיטת פלדנקרייז; צבע - חיבור ליוגה דרך ציור. השיטה הזו מאפשרת לחניכים לעסוק באופן משולב בפיתוח ריכוז, מודעות, תרגילי נשימה, הרפיה, תנועה, ציור ונגינה. בחינוך המיוחד לא נגעו בדרך כלל בדברים האלה, והרי מה שטוב לאדם נורמאלי קל וחומר יהיה טוב לאדם מהחינוך המיוחד, שאולי זקוק לזה עוד הרבה יותר. מה שעמד לנגד עיני כל הזמן היה לבנות משהו אותנטי שישפר להם את איכות החיים." 

יוגה מביאה לאחדות הגוף והנפש. אבל למה פלדנקרייז? 
"כי מה שמיוחד בשיטה הזו הוא שהיא מעדנת את הגוף, מארגנת אותו מחדש. משום שזה עובד דרך הנחיה מילולית, אז אין פה את עניין החיקוי; זהו אפקט אמיתי של למידה. עניין אותי לדעת איך הם מיישמים את ההוראות על תחומים אחרים, והתברר שזה עובד. אחרי תקופה הם הגיעו למצב שהם ממש יכלו לעשות שיעורים. עד היום זה מפתיע הרבה אנשים שבאים, מהארץ ומחו"ל, לראות איך הם מיישמים הנחיות מילוליות. צריך להראות להם, לגעת בהם וצריך הרבה מאוד עבודה וסבלנות כדי להביא אותם למצב של יישום." 

למי מיועדת התכנית? 
"התכנית בכללותה מיועדת לאוכלוסיות מיוחדות שלוקות בהבנה ובקשר עם עצמן ועם הסביבה, וכן בעיות בהתנהגות, חוסר ריכוז וחוסר שקט גופני ונפשי. כל אלה מוצאים ביטויים בגוף, בתנועה, ביציבה ובנשימה." 

מה הקושי המיוחד בעבודה עם אוטיסטים? 
"ליצור עמם תקשורת חלופית ולעורר בהם תהליך של למידה. לא תמיד ברור מאיפה נובע הקושי שלהם בלמידה - מחוסר הבנה או מקצרים בתקשורת. הם לא תמיד יודעים להקיש מדבר אחד לאחר, כך שהם צריכים הרבה מאוד הכללות כדי שמשהו ייכנס להם לתבנית של למידה. למשל: אם תגידי להם לשכב על הגב ולחבק את ברך ימין, ואז תגידי להם לשכב על הצד ולחבק את ברך ימין, לא בטוח שהם ידעו לעשות את ההיקש הזה. אם תראי לאוטיסט כלב זאב ותגידי לו שזה כלב, ואחר כך תראי לו כלב פודל ותגידי לו שזה כלב, זה לא אומר שבפעם הבאה, כשהוא יראה קוקר ספנייל, הוא יעשה את ההיקש ויידע שגם זה כלב. הרעיון הוא להראות להם כמה שיותר, ליצור להם כמה שיותר הכללות, ואז הם יידעו. בהרבה מקרים אוטיסטים יודעים לעשות משהו במקום מסוים, אבל מחוץ למקום הזה הם לא יודעים לעשות את אותו דבר, כי הוחלפה להם הסיטואציה. פעם פגשתי על חוף הים ילד אוטיסט שעבדתי אתו בבית הספר והוא לא זיהה אותי." 

זה לא מתסכל לעבוד עם אנשים שאף פעם אי אפשר להגיע אליהם עד הסוף? 
"בפעם הראשונה שסיימתי יום עבודה עם אוטיסטים, חזרתי הביתה סחוט בגלל חוסר היכולת לתקשר אתם. לא ידעתי מה אני עושה עם הנתק הזה ואיך אני מתקשר אתם. היום אני מאמין שהאהבה היא הכוח החזק ביותר בעולם, ואף שבהתחלה היה לי קשה מאוד להתחבר אליהם, קל מאוד לדעתי לאהוב אותם, כאשר אנו מתחברים עם הפנים שלהם. 
"אחד התנאים הבסיסיים לעבודה אתם הוא לעבוד בלי ציפיות, כי התהליכים עשויים לקחת המון המון זמן. זה גם אחד הדברים שעומדים בבסיס היוגה - לעבוד לשם העבודה עצמה ולא לשם המטרה שבסופה. היה לי ילד שרק שבעה חודשים לאחר התחלתי לעבוד אתו הוא התחיל ליישם את מה שלמד, וזה יכול להיות מאוד מתסכל. התהליך כל כך איטי, שלפעמים נדמה שאין תוצאות."   
 
הסבלנות הזו היא משהו שמפתחים עם הזמן? 
"זה כנראה משהו שיש לי אותו באופן טבעי אבל זה גם משהו שהתפתח עם השנים. בימים הראשונים הייתי מתוסכל, כי לא כל כך ידעתי איך להגיע אליהם, אבל מהרגע שהתחלתי למצוא את השפה אתם ולעבוד אתה אז זה כבר היה אחרת. לא שזה קל, אבל יש בזה הרבה סיפוק." 

התכנית מקיפה כיום כמאתיים משתתפים, מעשרים מוסדות ושני בתי ספר, המאומנים בידי מדריכים שאודי הכשיר במיוחד לתפקיד. בעקבות הצלחתה יש כוונה להחילה על מאתיים וחמישים תלמידים נוספים בשנת 2001. אולי זו העבודה עם האוכלוסייה המיוחדת הזו ואולי זה משהו באישיותו, ואולי שניהם יחד, שהופכים את אודי בילו לאדם המיוחד שהוא. בכל הפעמים שזכיתי לשהות בנוכחותו, הן כתלמידה והן כעיתונאית, חשתי כאילו העולם מאבד את האלמנטים השליליים שלעתים כה מעכירים את רוחנו. נדמה לי שזו משמעותה של רוחניות.
 
 
מקור: "חיים אחרים", גיליון מס’ 57, מאי 2001