נועה, בתי הקטנה, מחכה גם היא בקוצר רוח לתורה. טיסת אל על ממומביי נחתה בשדה התעופה בן גוריון ב 24 במרץ 2006 בשעה 6 בבוקר. בדיוק כמתוכנן. היה נעים להכיר, אביב, נפרד ממנו שכנו למושב. הסיפור שלך יהדהד בראשי עוד תקופה ארוכה, כל חיי אני חושב. אשמח אם ניפגש שוב, אמר. אביב הפטיר לעברו כמה מילות נימוסין ונבלע במהירות בשרוול המוליך לטרמינל. הוא לא אהב את השרוולים האלה בשדות התעופה. הוא אהב את שדות התעופה הקטנים, אלה שמיד בפתח המטוס יכול היה להריח את המקום החדש אליו הגיע זה הרגע. ניסה לשחזר את רגעיה האחרונים, עשרים וארבע שעות מאז ששוחררה מבית החולים לאחר שנבדקה ועד שאיבדה את הכרתה שירדה מהטיסה שהחזירה אותה לתל אביב. ייסרה אותו המחשבה על שעותיה האחרונות, משוכנע שידעה בכל הזמן הזה שאלו השעות האחרונות. שמע את זה בקולה כשהתקשרה לספר להם. הרגיש שאכזב אותה כשלא בא לעזרתה. הוא היה חייב לעזור לה. זאת ללא ספק מתנה גדולה שקיבלתי בחיים שהוכיחה את עצמה שוב ושוב במישורים שונים.
בימי עבודתי האינטנסיבית במשרד עזר לי תרגול בוקר להיות יעילה, נמרצת, מרוכזת עם הספק גדול פי כמה וכמה מיום ממוצע אחר. כמה שעות עבודה לאחר תרגול מקבילות לכמה ימי עבודה רגילים ואני לא מגזימה. גם המחשבות שלי על לעזוב את המקצוע ולהתמסר ליוגה נרגעות עם התרגול כי פתאום הכל טוב לי. במקום שלי ובמה שאני עושה. 
תרגול הבוקר עוזר לקבל את היום, המשפחה והעבודה בחיוך ונמרצות בניגוד מוחלט ליום ש"נוחת עליך".
במשברים הגדולים של החיים מצאתי שהתרגול מקנה חוסן נפשי ועוזר לצלוח את הדרמות של החיים.
יש משהו בתרגול העקבי והמסוים הזה שאתה רוכש והוא נשאר אצלך. לא חוויות חד פעמיות שלא מספיקים להבין, לתפוס, לקבל ושוכחים אלא long-lasting. בהירות, חדות, ריכוז, שלווה, שמחה ואהבה. 
התרגול מזכיר ומחבר באופן חוויתי לנצחי, לזה שלא חולף, שמעבר ליום יום, לאהבה.
אבל הסיבה האמיתית שאני כאן היא המורים שלי/ המורה שלי כי אני אומרת שגם אם המורה שלי היה בוחר בתרגול אחר הייתי שם. זה כיף גדול להכיר אנשים מעוררי השראה שמה שבפיהם כך במעשיהם. יש לי "מטען" וזו הבריגהו יוגה, המורים, הסטודיו והמתרגלים שכולם יחד מרגישים כמשפחה.
יש שאלה שאני מגלגלת בראשי, שאלת הביצה והתרנגולת, מה קדם למה: האם כל מי שבוחר לתרגל בריגהו יוגה הוא אדם מקסים או כל מי שמתרגל בריגהו יוגה נהיה אדם מקסים? 

נכתב בהודיה ובאהבה
מירב

---

    חזרתי לארץ, נפגשתי עם נעמי, אימה של יעל, והיא סיפרה לי בהתלהבות רבה על שיעורי היוגה אצל אודי בילו. שוכנעתי והתחלתי ללכת לשיעורים של אודי, כשאני לא ממש מבינה עדיין מה צפוי לי.
רק לאחר מספר חודשים הבנתי שבעצם פגשתי בדרך הכוללת את כל היבטי החיים ולא מדובר בשיעורי התעמלות בלבד.
ולאט לאט החלו הדברים לחלחל. השיא היה שנה לאחר מכן, כשהצטרפתי לסדנה בווראנסי. שם פתאום מסיבה לא מובנת חזרה השמחה לחיי. הייתי פשוט בטרנס. טוב, חשבתי לעצמי, אני בחופש, את כל הזמן אני מקדישה לעצמי, הכרתי חבורה מדהימה של אנשים, שמחוברים לכל הטוב שבהם - ברור שאהיה שמחה.

כיום, לאחר תקופה שבה אני מתרגלת יוגה יום יום, אני יכולה להעיד על עצמי שאני אדם טוב יותר, שמח יותר, פחות שיפוטית כלפי עצמי וכלפי אחרים.
בכל פעם שאני מתרגלת אני יודעת שאני מחויבת לעצמי, לבריאות שלי ולהתפתחות האישית והרוחנית שלי.
הערך המוסף מההתחברות לחבורה הנפלאה של היוגה, היא השתייכות למשפחה מדהימה שאתה יודע שתהייה איתך ברגעים של שמחה וגם של התמודדויות עם אתגרים לא פשוטים. והכי משמעותית בשבילי היא העובדה שיש לי מורה שמלווה אותי בתהליך המרתק הזה. ומתנה נוספת וענקית שקיבלתי היא שלוש חברותיי הנפלאות שמתקיימת ביננו אהבה הערכה ואינטימיות.

"השינוי שהתחולל בביתנו בעקבות היוגה בהדרכת אודי הוא ממש דרמאטי. קרולין ואני נשואים 40 שנה, הייתה בינינו תמיד אהבה, אבל בעקבות היוגה הקשר הפך לעמוק הרבה יותר, לקרבה אינטימית שרק הולכת ומתעצמת. במקביל, השינויים שחלו בקרולין הם עצומים. היא הרבה יותר שמחה, הגישה האופטימית שלה מעוררת השראה, ואפילו כאשר מדובר בהתמודדויות מאתגרות היא ממשיכה להגיב באופטימיות מלאה. במצבי לחץ, שבעבר היו יכולים לערער את שלוותה, היא נשארת מאוזנת ושלווה ומגיבה מתוך תחושת ביטחון ורגיעה. פחדים שניהלו אותה בעבר הרחוק נעלמו כאילו לא היו, ולסיום, אינני יודע אם זה קשור ליוגה או לא, אני מאוהב בה היום עוד יותר ממה שהייתי מאוהב בגיל 15 כאשר הכרנו, אז תודה."

במרץ 2015 אחגוג 60

את ד"ר אודי בילו פגשתי בשנת 1996 בזמן שעבדתי בבית-ספר למתבגרים אוטיסטים. אודי היה אז מורה לחינוך גופני וכבר עסק ביוגה למעלה מעשור. באותם ימים הבשיל בו הרעיון לשלב את לימודי היוגה בשיעורי הספורט של התלמידים. אני עדיין לא תרגלתי יוגה ולא הכרתי את התחום, החיבור בין יוגה לאוטיסטים נראה אז עבורי מעט מרחיק לכת. הצטרפתי אל אודי לשיעורי היוגה, כדי לתמוך בחניכים, וחזיתי בזמן אמת בגישתו המיוחדת, הסובלנית והיצירתית. העבודה לוותה בנגינה בגונג, בציור, בשילוב של תמונות וחידות ובהרבה הומור, רצינות ומקצועיות. לאחר זמן לא רב הפכו שיעורי היוגה לשם דבר בבית הספר. באותה תקופה הגיעו לצפות בשיעור שיוו שנקאר טריפאטי (שיבוג’י), נועה בלאס ז"ל וד"ר מרילין רוזנר, שלושה מורים שליוו ומלווים את ד"ר אודי בילו בדרכו. מכאן הדרך שלי להתחיל ולתרגל יוגה היתה כבר סלולה, וכשנה לאחר לידת בתי הבכורה הגעתי אל הסטודיו של אודי.

ביוגה אנו מדברים על אי-צמידות, על התגברות על מכשולים ועל הסרת המעטים. כל אלו על מנת לפגוש את הנשמה שבשפת הטיפול אנו קוראים לה נפש. 

בארבעה קוורטטים כותב ת.ס. אליוט "לא נחדל מחקר, ותכלית חקירותינו כולן תהיה להגיע למקום שממנו באנו ולדעת את המקום לראשונה".

מעבר לתרגול היומיומי החשוב, היוגה עבורי היא אנרגיה הזורמת בגוף ומעוררת אותו ואת הנפש לחיים. יוגה היתה ועודנה עבורי מקור לאור, לשמחה ולנחמה בחיים האינטנסיביים ומלאי ההפתעות. חיים של עשייה ושאילת שאלות, של אובדן והתהוות, של כאב לצד התרגשות והתפעמות.

השילוב בין היוגה לבין תחום העיסוק שלי כתרפיסטית באמנות הולך ומעמיק עם השנים ושני התחומים תומכים, משלימים ומעצבים את חיי ואת חיי משפחתי.

 

הגעתי לשיעורים של מורי היקר אודי בילו בשנת 2003. השיעורים נערכו אז בביתו של אודי באווירה נעימה וחמימה. בסוף כל שיעור הוגש צ'אי הודי מעולה מעשה ידיו של אודי והתנהלה שיחה בנושאי השיעור והיוגה בכלל.

באחד השיעורים הראשונים אודי לימד אותנו תרגיל בשם נאבי דיהאן וסיפר שכחלק מהשפעותיו המועילות של התרגיל, הוא מסייע רבות למערכת העיכול אם מתרגלים אותו באופן יומיומי במשך שישה חודשים.

מאז אותו יום ועד היום, אני מתרגל נבי דיהאן ומספר תרגילים נוספים של הבריגהו יוגה באופן יומיומי מבלי לפספס אף יום. אני תלמיד בקבוצות יוגה שונות של אודי. עברתי אצלו קורס מורים בסיסי וכן קורס מורים לבריגהו יוגה. השתתפתי בשתי סדנאות יוגה בווראנאסי, אצל מורינו האהובים שיבוג'י ומורו גורוג'י (שרי ברהמה גופאל בהדורי) ובעשרות סדנאות בארץ שהועברו עלי ידי אודי בילו ורונן כץ, ובהדרכתו של שיבוג'י.

 

דרכי אל היוגה החלה למעשה כשנה לפני כן, בזמן לימודיי לתואר שני באוניברסיטת בן-גוריון. חברה יקרה בשם איריס שהייתה אז שותפה בלימודים, סיפרה לי על היוגה שהיא לומדת ועל המורים האהובים שלה בארץ ובהודו. עליי להודות שכאתאיסט וכספקן גדול, סיפוריה עוררו בי התנגדות רבה. בכל זאת, לאחר מספר פעמים בהן הפצירה בי לבוא לפגוש את מוריה, הגעתי לפגישה שנערכה בבית קפה עם המורה מהודו, שיוו שאנקר טריפאטי, הלא הוא שיבוג'י.  
הגעתי לפגישה יחד עם חברתי דאז (אשתי כיום). מסביב לשולחן ישבו כעשרה אנשים והתנהלה שיחה על עניינים עמוקים יותר ופחות של חיינו. דבריו של שיבוג'י, ועוד יותר מכך, אישיותו הקורנת והנעימה, השאירו רושם עמוק על שנינו.

 

עברו עוד מספר חודשים עד שהגעתי לראשונה לשיעורים של אודי. כשאת הזרז האחרון היוו כאבי גב שסבלתי מהם באותה תקופה. מאז ומתמיד אהבתי תרגילים פיסיים וכך, גם ביוגה, התרגול הפיסי בשיעורים לא היווה קושי עבורי. מצד שני, בניגוד לאנשים אחרים מסביבי, תרגול זה לא גרם לי בתחילת הדרך לתחושה של רוגע מיוחד או תחושת התעלות. אין בידי הסבר ברור מה היה הדבר שבכל זאת גרם לי אז להתמיד בשיעורים ובתרגול.
אחת הסיבות המרכזיות להתמדתי הייתה, כנראה, ההבטחה כי היוגה מאפשרת להתחבר לאמת פנימית, אשר מתגלה לאחר תרגול עקבי במשך שנים. עם הזמן, הבנתי שהפן הפיסי הוא הפחות משמעותי בדרך היוגה. התחברתי יותר לעבודה המנטלית ולרעיונות המוסריים שהועברו בשיעורים.
התחברתי לשאיפה העמוקה להפוך לאדם טוב יותר ומוסרי יותר. כזה שפחות נוטה למצבי רוח משתנים, מנסה בכל כוחו להיות שמח בחלקו ולשמח אחרים. יותר מכך, היוגה פתחה עבורי צוהר, שהיה סגור במשך שנים, להתחבר לאמונה במשמעות עמוקה של קיומנו כאן ובקיומו של כח עליון מכוון.

 

עם השנים ניכרה השפעתה המיטיבה של היוגה ושל התרגול היומיומי על חיי בכל מישור אפשרי, באופן עמוק וברור. קצרה היריעה מכדי לפרט את כל השינויים לטובה שחלו בחיי בעקבות תרגול היוגה. אספר רק שחיי השתפרו לבלי הכר ואני חש שהפכתי להיות שמח בחלקי. היוגה מהווה עבורי מצפן ערכי ומוסרי המכוון את דרכי בכל תחומי החיים והיא נוכחת בכל רגע בחיי.
על כל אלה ועל עוד דברים רבים אחרים, אני חש תודה עמוקה לכל מי שליווה ומלווה אותי בדרכי ביוגה. לאודי בילו, לרונן כץ, לשיבוג'י, לגורוג'י ולבניו, לאיריס, שלא השאירה לי ברירה והכניסה אותי ליוגה, וכמובן, לאשתי האהובה והתומכת, אנה.  
הרגשתי שאין לי מה לעשות שם יותר והתפטרתי מהעבודה. האינטואיציה שלי הנחתה אותי שעלי לעבוד דרך הגוף כדי להבריא את הנפש. נרשמתי ללימודי התעמלות לאנשים מבוגרים בווינגייט, והוקל לי להיות בין אנשים שאינם מכירים את עברי, ובמקביל להפעיל את גופי. עסקתי בפעילויות פיזיות נוספות – חדר כושר, התעמלות במים.. והכול נדמה נכון אבל משהו היה חסר..

החדר בו תרגלנו היה ריק. על אחד הקירות הונח מתקן ועליו גונגים ומתחתיהם צלחות טיבטיות. הכול היה זר לי. לא ידעתי מה זה, ומה עושים עם זה... בשיעור היינו מעט תלמידים ובאווירה היה משהו מחשמל. לא הכרנו האחד את השני. כולם היו בתוך עצמם ובתוך התרגול. משהו באווירה תפס אותי. הרגשתי שהגעתי הביתה, הרגשתי ששם אמצא את השקט, את השלווה, ואת ההשלמה שאני מחפשת כל כך הרבה שנים מאז האובדן הנורא שחוויתי.

היוגה הפכה עבורי לדרך חיים, ובעזרתה חיי הפכו להיות מלאים יותר בתקווה, בשמחה ובאהבה. עדיין ישנן נפילות מדי פעם, ואני מרגישה לפעמים כאילו אני חוזרת אחורנית, ויש לי ספקות ושאלות, אבל הידיעה שיש לי מורה ודרך מחזקת אותי ומאפשרת לי להמשיך הלאה.

אני אוהבת את תרגול היוגה על כל סוגיו ומיישמת את הידע בכל מיני רגעים בחיי. אני גם משתדלת להשתתף בסדנאות בארץ וגם בהודו, עם המורים המדהימים המלווים אותי מקרוב ומרחוק.

שמי רותי ויינברג, מתגוררת באבן יהודה, נשואה לאריק ואימא של טל ואורי. תלמידה ומתרגלת יוגה משנת 1994 ומורה ליוגה משנת 2005, בעלת סטודיו "יוגה עם רותי" שבאבן יהודה.

נולדתי בקיבוץ חפציבה, בת לאב ניצול שואה יליד הונגריה, שעלה אחרי מלחמת העולם השנייה ולאם ילידת מצרים, שעלתה  לארץ בגיל 17, הגיעה לאולפן בקיבוץ, לא דיברה מילה בעברית וחוותה קשיי הסתגלות עד שפגשה את אבי והם נישאו. נולדו להם שתי בנות ובן.

בשנת 1986, כשהייתי בת 21, אחותי שהייתה אז בת 17 נהרגה בתאונת דרכים מחרידה ביחד עם עשרה מחבריה. היה זה אירוע שטלטל טלטלה גדולה את משפחתי, אותי ואת הקיבוץ בו גדלתי כולו. אובדן זה גרם לשינוי משמעותי ביותר בחיי והיווה גורם מכוון בהמשך דרכי. התחלתי לגלות התעניינות בנושאים הקשורים למשמעות החיים ומצאתי עצמי עוסקת רבות בחיפוש אחר משמעות הקיום שלי כאן. התחלתי לקרוא ספרים ולהתעניין בנושאים רבים הקשורים בקיום אינדיווידואלי וקולקטיבי. באותה תקופה למדתי פרחי באך, רייקי וריפוי בעזרת אבני קריסטל. השתתפתי בסדנאות מודעות שונות, פגשתי אנשים מעניינים ועולם חדש נפתח בפני. כל זה לא היה מספיק, הרגשתי שדבר מה נוסף חסר לי וחומק ממני. רק כעבור שנים הבנתי שבמותה היא העניקה לי את הדחיפה הראשונית לחיפוש, גילוי וחקירה עצמית.

בשנת 1994 חברת ילדות המליצה לי להתחיל לתרגל יוגה. המורה הראשונה שלי ליוגה לימדה על פי שיטת איינגר - תרגול פיזי מדויק ונוקשה. התחברתי אליה ואל הסגנון המדויק והנוקשה בכך מצאתי את עצמי תלמידה מתמידה, נחושה ומדויקת. 

בשנתיים הראשונות כל הגוף כאב תוך כדי התרגול ברמה הפיזית ויחד עם זאת יכולתי להרגיש התעוררות פנימית וכוחות חבויים קמים לתחייה. באותו זמן לא ידעתי לשייכם לתרגול. זמן מה שכבר תרגלתי תקופה מצאתי עצמי יום אחד, תוך כדי פעולה טריוויאלית יום יומית (קיפול ערמות של כביסה), מוצפת ברגשות שמחה וסיפוק מעצם פעולת הקיפול, זו הייתה חוויה רגשית עמוקה שגרמה לי להבין שהיוגה הינה כל פעולה שאני מבצעת ומרוכזת בה, ממש כפי שמצויין ברבים מספרי היוגה. הנה חוויתי את זה על אמת.

בתחילת דרכי כתלמידה ביוגה ומי שטיפחה בי את האהבה והרצון לתרגל ולהעמיק בעולם היוגה הייתה זו  נגה לב אפשטיין המורה הראשונה שלי ליוגה. היו לנו המון פגישות שלא במסגרת השיעורים ושיחות רבות העוסקות בהתפתחות אישית דרך היוגה. באחד מהמפגשים האלו, הבאתי את התוכנית של אודי בילו ורונן כץ ללימוד יוגה שאז פעלה בסמינר הקיבוצים. נגה אמרה לי: "איני מכירה את הזרם של הבריגהו יוגה אולם לדעתי, זה מה שאת צריכה, עליך לעזוב את הפיזיות של התרגול שלנו." ובכך היא עזרה לי להתמקד בזרם היוגה המתאים עבורי ולהתחיל ללמוד הוראת יוגה.

בסמינר הקיבוצים, פגשתי את מוריי מאז ועד היום: רונן כץ וד"ר אודי בילו, מורים אשר מובילים אותי במסע מרתק ובאהבה גדולה אל הידע המקודש והעצום של הבריגהו יוגה. פגשתי את שיבוג'י לראשונה בביקור שערך בארץ בשנת 2005. עד היום אני זוכרת את המפגש, מה לבשתי היכן התרחש ובאיזו שעה. ההתרגשות שאחזה בי, את הלב הפועם ואת  תחושת האהבה ממנו כלפי שהציפה אותי במפגש זה. מאז נסעתי מספר פעמים להודו לסדנאות עם גורוג'י המורה של שיבוג'י ושיבוג'י. לא תיארתי לעצמי ולא דמיינתי שאסע להודו, זה היה נראה לי מקום שלא אוכל להכיל וליהנות מעצם השהייה בו. כמה הפתעתי את עצמי כשהחלטתי להצטרף לסדנא בפברואר 2006. 

הצפצופים, הרעש, ההמולה התנועה הבלתי פוסקת ברחובות ההומים של ואראנסי, אלפי האנשים, ריחות של קטורת מהולים בריח פרות. שווקים סואנים, דבר מכל זה לא הפריע לי כלל. כל כולי הייתי מכווננת לסדנא. הכל טוב לי, הפרעות חיצוניות לא קיימות מבחינתי. הבנתי שאני מקבלת את כל העזרה והתמיכה מהמורים כדי להתכנס פנימה ולהימנע מכל הסחות הדעת שסביב.

לו הייתי שואלת מי מחברי ילדותי, ומשפחתי, מה אהיה כשאהיה גדולה? אף אחד לא היה מנחש שאגדל להיות מורה ליוגה...בטח שלא אני!
הגעתי אל היוגה שהפכה לעולמי, רק אחרי שהפכתי להיות אמא...כל מה שחשבתי שידעתי קודם - השתנה. עדי בתי הבכורה העניקה לי את החיבור אל הגוף. רועי, את החיבור אל הרוח - אל היוגה. ומעיין, את החיבור לנשמה- ללב.

משנת 2001  אני נעה בדרך היוגה. אני לומדת ומתרגלת יוגה באהבה, ברצף וללא תנאי, בביה"ס ל"בריגהו יוגה", אצל דר' אודי בילו, מורה הדרך שלי, שתמיד עומד לצידי, שלימד ומלמד, באהבה וסבלנות אין קץ את כל מה שאני יודעת ומעבירה הלאה לתלמידיי ולתלמידותיי.

דרכי אל עצמי, ואל היוגה מפתיעה, כאילו יד מכוונת שלחה אותי ברגע הנכון למקום הנכון. אקצר ואספר שאחרי לידת עדי, בתי הבכורה, עזבתי את עבודתי, ואחרי שנה אתה בבית, חשתי בצורך לא מוסבר להתחבר אל הגוף, ונרשמתי ללימודי הוראת חינוך גופני ותנועה. (לפני כן, לא הייתי אף פעם ספורטאית ולא התעניינתי כלל בתחום, גם היום לא..).

מורי הראשון לתנועה, בסמינר הקיבוצים, ד"ר סיני הישראלי, לו אני חבה תודה גדולה ועמוקה, הפתיע אותי יום אחד, לקראת סוף לימודי התואר שלי, מהם נהניתי מאד, ועם תום השיעור הפנה אותי לחברו הטוב, ד"ר אודי בילו, כדי שארשם לקורס מורים ליוגה. לדבריו, מהיכרותו איתי, יתאים לי מאד להמשיך את לימודי הגוף דרך היוגה, ובעיקר חשב שאודי הוא המורה בשבילי. באמת הופתעתי מאד מהצעתו, שכן לא הגדרתי את עצמי אדם רוחני במיוחד, אדרבא ולהיפך... רוחניות הייתה ממני והלאה. הייתי צעירה צינית בעלת לשון מושחזת וחריפה, שחיפשה אמנם את דרכה, אבל בכיוונים אחרים לגמרי. מאחר והייתי אחרי לידת בני השני, רועי, והערכתי מאד את סיני הישראלי והמלצותיו, ובאמת לא ראיתי את עצמי מתחילה במסלול הוראת הספורט הרגילה בבי"ס, התקשרתי לאודי בילו, וקבעתי פגישה עוד באותו יום בביתו. הגעתי לפגישה כשרועי תלוי עלי במנשא, בן כמה חודשים בלבד, הפגישה הייתה נינוחה ונעימה, ואודי המליץ לי להצטרף מיד לקורס שנפתח באותו שבוע. לשאלותיי (איך אסתדר בקורס מורים ארוך, כשלא עשיתי אף פעם לפני כן בחיי יוגה, וברור לי שלא אצליח לעמוד על הראש אף פעם), ענה בחיוכו הכובש ובביטחון ללא עוררין, שאם סיני שלח אותי, סימן שהייתי צריכה להגיע. התנאי היחיד להשתתפותי בקורס אינו אם או מתי אעמוד על הראש, אלא התחייבות שעלי לתת לעצמי לתרגל על בסיס יומי את שאלמד. וכך היה..

מרגע שהגעתי לאודי הביתה, לשיעור הראשון שלי ביוגה, הרגשתי באופן ברור ומוחשי שהגעתי הביתה, אבל, לא הבנתי מילה וחצי מילה. הפילוסופיה, ההסברים, והתיאוריות של היוגה נשמעו לי כמו מנגינה בשפה לא מובנת. למרות זאת, בפעם הראשונה בחיי, (כזכור, הייתי מאד דעתנית, ספקנית, שלא לומר אתיאיסטית גמורה, וחייבת להבין כל דבר ועניין) הרגשתי, שזה שאני לא "מדברת את השפה", ולא מבינה ממש כלום, בכלל לא מפריע לי, ואני רוצה להקשיב לניגון הזה בלי להפסיק אף פעם. בגוף לעומת זאת, הייתה לי תחושה הפוכה...הגוף שלי הכיר וידע הכל. כאילו פעם, בעולם אחר, כבר תרגלתי את כל התנוחות המוזרות הללו שלמדתי בפעם הראשונה בחיי...מאז אותו רגע, מהשיעור הראשון ממש, אודי הוא מורה הנבוכים שלי. המורה שלי לחיים. משען אמיתי, אור גדול שמאיר את דרכי, והשראה עצומה.

אחרי מספר חודשים לא גדול, הרגשתי ששיעור פעם בשבועיים אינו מספיק לי, והתחלתי במקביל לשיעוריי בקורס המורים, לתרגל גם בקבוצת הבוגרים, ביום שלישי בבוקר. כשהסתיים הקורס, הרגשתי שאני מוכרחה להישאר ליד אודי, קרוב כמה שאפשר, והצטרפתי שוב לקורס מורים שפתח בפעם הראשונה בסמינר הקיבוצים, הפעם בתור אסיסטנטית שלו, זאת מיד כשחזרתי מהסדנה הראשונה שלי בהודו.

הסדנה הייתה לא פחות ממְשָנָה חיים עבורי. ההחלטה להצטרף לנסיעה הייתה ספונטנית, וגם היא לא ממש תוכננה מראש...פשוט מצאתי את עצמי תוך שבוע מרגע ששמעתי על הקבוצה שנוסעת עם אודי להודו, בשדה התעופה. לא הכרתי איש מחברי הקבוצה, ויותר מזה, לפני כן, לא חשתי שום משיכה או צורך לנסוע להודו, בטח שלא לבד... כל הדרך לשם בכיתי..."מה לי ולהודו?? אני לא מכירה אף אחד בקבוצה חוץ מאשר את אודי, ולו לא יהיה זמן אלי, כשהוא מלמד קבוצת אנשים גדולה כל כך, כולם יודעים יוגה ואני רק עכשיו התחלתי, ולא מבינה כמעט כלום עדיין... איך אחזיק מעמד לבד מחוץ לבית, ואיך יסתדרו ילדיי הצעירים? נזכרתי בטראומת הטיול שלי אחרי הצבא, כשנחתתי עם בן זוגי, לימים, בעלי, בווארנסי...הייתי אז מזועזעת מהריחות, המראות, העוני, הכאוס...לא אהבתי אותה כלל. לא הבנתי מה אני עושה על המטוס, והיכן הסתתרה בינתי?? כמו בסיפורי האגדות, ברגע שנחת המטוס בהודו, הפסקתי לבכות! בכיתי שוב רק כמה ימים אחרי שהגענו, אבל זה היה בכי אחר לחלוטין...בכיתי מאושר ותחושת הכרת תודה שמעולם לא חשתי קודם לכן. חוויתי אושר מפתיע כל כך, חד ובהיר, תחושות שלא חוויתי מעודי. הרגשתי חיבור למשהו פנימי עמוק, שלא ידעתי על קיומו, חיבור אמיתי, ללא מסיכות או פרשנויות. תחושת שלווה עמוקה, שקט מבפנים, ובעיקר תחושת צלילות ובהירות. הרגשתי אסירת תודה על כל מה שיש לי, והתחושה העמוקה של ה"בית", שחוויתי בשיעורים של אודי התעצמה עד בלי די. באותה נסיעה ראשונה, הכרתי שלוש חברות יקרות, שהפכו לחברות נפש שלי מאז, ואנחנו בלתי ניתנות להפרדה, על אף הבדלי הגיל בינינו, ועיסוקינו השונים.

מאז הנסיעה הראשונה ההיא, באוקטובר 2003, אני משתדלת לנסוע כל שנה, מתוך הבנה שהגורל זימן לי זכות עצומה לפגוש במורים אמיתיים, כאלו שקוראים עליהם רק בספרים. אותנטיים, צנועים, שכל הווייתם אהבה ושאיפה לעזור ולתרום לכל נזקק, ובעיקר, לקדם אותנו, תלמידיהם, עד בלי גבול, בחיינו. המסעות בהודו אינם קלים. התנאים לא תמיד פשוטים, הרחובות מלוכלכים, הרעש עצום, התחושות קיצוניות, לפעמים מחלות, ולמרות כל אלו, כל פעם מחדש אני חווה חוויות ותחושות חזקות, משנות תודעה. אני מרגישה שהעבודה העיקרית שאנחנו עושים שם, היא עבודת ניקיון פנימי, כאילו שווארנסי, היא מכונת כביסה עצומה וגדולה...ומתוך הניקיון, והעבודה על המידות והמוסר, ומתוך הניסיון להגיע לשורש, ולהפוך לאדם טוב יותר, פשוט יותר, שמח יותר, תחושת השקט הפנימי גדלה והולכת, וככל שהשנים עוברות, האפשרות לשמר את החוויה, ואת התחושות, גדלה טיפין טיפין. התרגול בע"ה משתפר, ובעזרתו משתפרת היכולת לשוב לחיים הרגילים, לחיי המשפחה, לעבודה, לאתגרים, ולשמר את השקט, היציבות והאיזון, לצלוח את אתגרי החיים בצורה טובה יותר, וחלקה יותר.

היוגה בשבילי היא דרך חיים. זה לא מקצוע, עבודה או תחביב. זו סירה, באמצעותה, אני שטה במסלול חיי. והתרגול האישי, ה"סדהנה" שלי, אליה התחייבתי מהשיעור הראשון, הוא העוגן, ששומר על שפיותי, על האמונה שלי בדרך, ועלי. שיבוג'י, מורי האהוב, הסביר לי בפעם הראשונה שפגשתי אותו, שכמו שטיפת מים שפוגעת בסלע, באותו מקום, יום אחרי יום, תיצור חריץ שיעמיק ויגדל עם השנים, כך, תרגול היוגה ישנה את דרכנו ואת אישיותנו.

לאט לאט, לאורך השנים, אני לומדת את השפה, מבינה עוד נדבך ועוד נדבך, ובעיקר, מרגישה שמצאתי את השביל שלי, את הדרך שלי בה אני בוחרת לפסוע, עקב בצד אגודל, כשהמטרה היא לחיות חיים יותר שמחים, פשוטים, אמיתיים, ולעזור למי שנקרה בדרכי, ולהושיט יד, בדיוק כמו שהושטה לי. אני קודם כל תלמידה, ורק אח"כ בניסיון להעביר את מה שלמדתי הלאה, גם מלמדת, ומטפלת במי שזקוק ורוצה.

בשיעורי היוגה אני מלווה ומלמדת בעיקר נשים סביב מעגל החיים - בהריון, אחרי הלידה, בבוקר עם התינוק בתרגול "בייבי יוגה" במשותף, ואח"כ גם בלעדיו, במסע מחדש פנימה בשיעורי הבריגהו יוגה: דרך התרגול הפיזי והנשימה, הרפיה וחשיבה חיובית, אל הריכוז, השקט, האיזון, וחוזר חלילה... 

אני מודה ומברכת על הזכות הגדולה שניתנה לי לפגוש את מוריי, ומתפללת להצליח להישאר בדרך הזו, בדרך היוגה, מלווה במורים, בחבריי הנפלאים לדרך, וכמובן במשפחתי, שתומכת בי ומאפשרת לי להמשיך ולעשות את העבודה. 

 

סיפור פגישתי הראשונה עם הבריגהו יוגה ועם המורים: 
שמונה חודשים חלפו מאז עזבנו, בעלי, אני וארבעת ילדינו, את הארץ להודו. כעת ישבנו בשדה התעופה, עייפים ונרגשים לקראת החזרה הביתה. אזור ההמתנה לעליה למטוס היה עמוס אך האווירה רגועה. טיילים, תיירים ואנשי עסקים מילאו את המקום, ובתוכם בלטו פניה של בחורה יפה, שיער אדמדם וארוך עטר את פניה, ועיניה הגדולות והחומות היו נעוצות בנו בסקרנות לאורך כל זמן ההמתנה.
לאחר כל החודשים הללו בהודו, בהם כמעט לכל מקום בו הגענו עם ארבעת הילדים, היווינו אטרקציה ומשכנו מבטים, לא חשתי במשהו חריג, אם כי משהו במבטה, והשקט אותו הקרינה, משכו שוב ושוב את תשומת ליבי.

רגע העלייה למטוס הגיע. למרבה ההפתעה הסתבר כי אותה הבחורה יושבת בדיוק באמצע השורה המשפחתית המכובדת אותה יצרנו בחלקו הקדמי של המטוס. השעות חלפו ובין הבחורה והילדים התפתחה שיחה נחמדה. לבסוף, מתוך הכרת תודה על הסבלנות והחביבות שלה, חשתי צורך לערוך הכרות. סיפרתי לה על הטיול שעשינו והיא סיפרה כי היא חוזרת מביקור אצל הגורו שלה בוראנסי. סקרנות גדולה התעוררה בי.
התחלנו לדבר, שיתפתי אותה בחוסר סיפוק מסוים שחשתי בנוגע להאתה יוגה, לאחר עשר שנות תרגול, ובכל זאת, הוספתי, בדעתי לעבור קורס מורים ליוגה ולנסות לשלב זאת בעבודתי עם אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים. היא סיפרה לי כי המורה שלה מעביר קורס כזה בדיוק, וכי הם שייכים לבית ספר הנקרא בריגהו יוגה. המורה שלה ומורה נוסף הם מובילי השיטה בארץ, ופעמיים בשנה נוסעים למורים בהודו, וגם הם מגיעים להעביר סדנאות בארץ. כששאלתי על סוג התרגול, היא אמרה שהתרגול משלב גם האתה יוגה, אך שם דגש בעיקר על ראג'ה יוגה ועל תרגילים העוסקים בשליטה על ההכרה. לקחתי ממנה את המספר של אותו המורה (אודי בילו) בהתרגשות גדולה, ומבלי שאמרנו דבר אחת לשנייה, ידענו שתינו כי המפגש בינינו אינו מקרי וכי לא סתם נמשכו מבטינו זו אל זו כל זמן ההמתנה למטוס.

ימים ספורים לאחר שהגענו לארץ, הרמתי טלפון לאודי. הוא הציע כי אגיע לאחד השיעורים הרגילים ולאחר מכן נשוחח. ביום השיעור, הגעתי לסטודיו בתל אביב. חדר המבוא היה מלא מפה לפה, מולי עמד גבר גבוה בן 40 פלוס. הוא עשה אתי היכרות קצרה ועניינית וירד אל הסטודיו. אני זוכרת תחושה חזקה שעלתה בתוכי כי הגעתי למקום טוב, מקום בו לא אוכל לברוח מעצמי, שקט לא מוכר מילא את ליבי.

השנה הראשונה הוקדשה ללימוד השיטה. השיעורים היו מרתקים ושילבו לימודי האתה יוגה, ראג'ה יוגה, עבודת המידות, פילוסופיה. בנוסף ללימודים בכיתה, חשתי כי אודי רואה אותי ומכוון אותי גם בחיי האישיים.

בחודש מאי של אותה השנה, הגיע לארץ המורה מהודו – שיבוג'י. אודי הציג לנו אותו כאחד מתלמידיו הבכירים ביותר של גורוג'י, כמי שנבחר להביא את שיטת הבריגהו יוגה לארץ.
מעבר לאווירת החגיגה המשפחתית שהתלוותה לביקור, אליה לא הייתי שותפה בשלב זה, נערכה גם סדנה בת 5 ימים. נרשמתי לסדנה בסקרנות רבה. לסדנה הגיעו עשרות אנשים. אודי והמורה השני – רונן כץ, כינסו את כולם והתחלנו לתרגל. כעבור זמן מה, תוך כדי התרגול, נפלו עיניי על איש הודי פשוט, רזה, ממושקף, קצוץ שיער, לבוש בבגדים רגילים לחלוטין. שיבוג'י התנהג והיה לבוש בכזו פשטות שבתחילה עוד התלבטתי האם הוא אותו המורה עליו כולם מדברים? בעוד המחשבות רצות בראשי, הבחנתי כי מזמן כבר איני שקועה בתרגול וכי עיניי מושכות אותי ללא הפסקה להביט בו. מכיוון שמבטי לא ירד ממנו לרגע, הוא ניגש אליי, נגע בכתפיי ברכות והחזיר אותי בעדינות אל התרגול. התרגול בנוכחותו היה חזק מאד והרבה תחושות ומראות חדשים נלוו אליו. כאשר הסתיים התרגול, התכנסנו כולנו ללימוד וניתן זמן לשאול שאלות.

כך חלפו חמישה ימים חווייתיים מאד. שיבוג'י דיבר הרבה על "האני", על הגופים השונים, האלמנטים וכו'. לא הבנתי כמעט דבר ממה שאמר, אך שאלה איתה הגעתי לסדנה לא הפסיקה להטריד את מנוחתי. בערב האחרון של הסדנה, כשכולנו ישבנו סביבו והוא ענה על השאלות, הוא לפתע הביט בי וצייר באוויר סימן שאלה גדול. על אף העובדה שכבר חשבתי לוותר על שאלתי, חשתי כי אחרי מחווה שכזו, יהיה בכך חוסר כבוד כלפיו וכי עליי להתגבר על המבוכה ולהרים את ידי. יחד איתי הורמו ידיים נוספות בקהל. באופן שיטתי ומכוון הוא בחר אחד אחד, בעיקר כאלה שהיו קרובים אליי כך שבכל פעם עלה בי הספק האם הוא פונה אליי, ובכל פעם נכונה לי האכזבה לגלות כי הפנייה הייתה אל מישהו אחר.
לבסוף הוא סגר את הערב מבלי להתייחס לאצבעי המורמת. נעלבתי קשות ויצאתי משם בלב כבד. לא הבנתי את התנהגותו, אך זו בהחלט העירה בי נחישות עזה לשאול את שאלתי ויהי מה.

סוף הביקור התקרב ובאחד מן המפגשים של קורס המורים, הודיע לנו אודי, כי יש לנו מבחן ועוד הוא הוסיף כי מי שיבחן אותנו יהיה שיבוג'י בכבודו ובעצמו.
ההתרגשות הייתה בשיאה. אודי חילק אותנו לקבוצות, בכל פעם שיבוג'י קרא לקבוצה אחרת ושאל אותנו שאלות. רוב השאלות היו על נושאים שלא נלמדו בקורס ורובנו עמדנו מולו נבוכים וחסרי מענה.
לאחר מכן היה עלינו לתרגל בנוכחותו. לבסוף הוא אסף אותנו במעגל ושוב אפשר לנו לשאול שאלות. שוב החלטתי לקחת יוזמה ולהצביע. על אף שהיינו מעטים (ביחס לסדנה) שוב הוא התעלם ממני במפגיע ולא אפשר לי לדבר. המעגל התפזר ואני נותרתי לשבת בהלם קל ולא מבינה. תלמיד ותיק אשר חש את מבוכתי, סימן לי ללכת ולשוחח עם שיבוג'י באופן אישי. החלטתי לעשות כעצתו והתקרבתי אליו. הוא קם מיד ממקום מושבו וניגש אליי.
סוף סוף יכולתי לשאול את שאלתי. שאלתי הייתה לגבי תופעות שונות אותן חוויתי לאורך אותה השנה. באופן ספונטני הייתי רואה לפתע כמעין עשן יוצא מתוך חפצים דוממים, לעתים הייתי רואה הילות של צבעים או כעין להקה ענקית של גחליליות מרצדת באוויר. לאחר מכן כאשר הייתי מנסה לשחזר מראות אלה לא הייתי מצליחה, ובכל זאת הייתי מאמצת את עיניי עד דמעות בניסיון לחזור על החוויה. לאחר מספר חודשים שכאלה, הדבר החל להיראות טיפשי בעיניי וסר טעם לחלוטין, וחשתי כי אני נופלת לתוך עוד מלכודת של המאיה. שאלתי לשיבוג'י הייתה, האם עליי להתייחס אל תופעות אלו כאל עוד סוג של אובייקטים של החושים מהם עליי לנסות ולהתעלם, או האם עליי לעשות משהו על מנת לחזק את התופעה.
הוא הביט בי בחיוך ואמר שאם חוצים את השלב הזה מתגלים סודות רבים. משום מה חשתי סוג של בחילה ודחייה עולים בי. לא רציתי שום סודות. הדמיון של עצמי עומדת דקות ארוכות ומאמצת את עיניי העלה בי ייאוש ותחושה עמוקה של סטייה מן המטרה. אמרתי לו שזה לא עושה לי טוב. הוא אמר שצריך לעשות זאת ללא היצמדות. השיחה לא סיפקה אותי. חשתי אכזבה עמוקה. לפתע הבנתי כי איני מחפשת שום הרפתקאות מעין אלה יותר, עייפתי מיצירת תשוקות וממרדף אחריהן, גם אם הן עוטות מעטה "רוחני".
הוא ראה את אכזבתי, וכשכבר חשבתי כי עליי להסתובב וללכת, הוא נעץ לפתע מבט ארוך וממושך לתוך עיניי. חשתי כי כל חיי עוברים לפניו מתחילתם ועד סופם. משהו בי נפתח והתרכך כל כך, עד שחשתי כי כל הגנותיי העמוקות ביותר נמסות וכי אני חשופה כפי שמעולם לא הייתי. לאחר מה שנראה כמו דקות ארוכות הוא הסיט ברכות את מבטו והשפיל את עיניו. בושה גדולה ועמוקה מלאה את ליבי. לפתע ידעתי בידיעה שאין עליה עוררין כי הוא יודע עליי הכל ושאין דבר שאני יכולה להסתיר ממנו. לפתע היה לי ברור שיגיע הרגע בו אעמוד מול בורא עולם ואיאלץ לתת דין וחשבון מלא על כל מעשיי, ובאותו המעמד שום טיעון או תירוץ לא יעמדו לי.

שיבוג'י היה ער למתרחש בליבי, המשפט הראשון שאמר לי היה "אין שום דרך בעולם אשר תאפשר לי לקצר עבורך את התהליך" המלים המפתיעות שיצאו מפי היו "זה בדיוק מה שרציתי לשמוע ממך". הוא הוסיף ואמר עוד מספר דברים, אך מאותו רגע נראה היה כי דבר אינו חשוב. מה שרציתי (שלא ביודעין) לשמוע, נאמר. אני זוכרת רק שאמר כי לא ניתן לראות מבחוץ את רמתו הרוחנית של האדם וכי מבחוץ הכל נראה אותו הדבר. לא הבנתי לגמרי מדוע אמר זאת.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו באותו הביקור. כבר באותה הפעם כשפניתי ללכת חשתי צביטה חזקה בליבי מצער הפרידה. רגש עמוק של אהבה ורצון להיות בנוכחותו כל הזמן החלו לפעום בי.

מרגע שחזרתי לשגרת חיי השקעתי את מירב מאמציי על מנת לטפל בנושאים בהם סטיתי מדרך הישר ולשנות את דרכיי. במסיבת סיום השנה עם אודי, עלה על דעתי כי המורה הוא כמו נפח, המחמם היטב את הברזל והגורו הוא זה שברגע הנכון בא ומנחית את המכה. מה שהתעורר בי בעקבות המפגש עם אודי וגרם לי לאורך השנה להתחבטויות פנימיות, הפך במבט אחד של שיבוג'י ברור ונהיר כל כך שלא יכולתי יותר לשקר לעצמי ולהמשיך לנהוג באופן אנוכי.
מאז חלפו תשע שנים. החוויות שתיארתי כאן הן רק קצה קצהו של המסע אליו הוציאה אותי השיחה התמימה עם הבחורה על המטוס. יד ביד מובילים אותי גורוג'י, שיבוג'י ואודי ולעתים גם רונן, דרך שביליו מלאי התהפוכות של עולם התופעות ודרך שביליה הענוגים ומלאי המתיקות של הנשמה. תודתי ואהבתי שאין להן מלים או קנה מידה נתונות להם לעולמים.  "צביה לא אוכל להגיע לשיעור", גמגמתי לטלפון בבוקר יום שישי בחודש נובמבר לפני חמש שנים, מלאה ברגשות אשם על ביטול נוסף של פגישה. ימים אחדים קודם לכן סיפרה לי צביה על מורה מיוחד ליוגה שפגשה לאחרונה. לא ממש האמנתי. זה שנים שאנו מתרוצצות במעגלים ומחפשות מנוח, למרות שעל פניו הכל תקין. שתינו בעלות משפחות אוהבות ומאושרות וקריירה משמעותית ומכניסה.

שבוע עבודה עמוס במתחים בתפקיד מפתח כחברת הנהלה, מנהלת של מחלקת הרישום וסל הבריאות בנציגות המקומית של חברת תרופות רב לאומית, הותיר אותי עייפה ומרוקנת. המחשבה על נסיעה לתל אביב לחפש חנייה ורק כדי להגיע לעוד "מורה" לא הלהיבה אותי, בלשון המעטה.
צביה לא ביקשה הסברים, במקום זה היא ספרה לי על השיחה שחתמה את השיעור השני שלה בקורס המתחילים שזה עתה הצטרפה אליו.
די היה במשפטים הבודדים שצביה ספרה לי כדי לגרום לי להתרגשות. "אני מגיעה" אמרתי לצביה. כל לאותי נעלמה בבת אחת. הבנתי שמדובר במורה אחר שיכול לסייע במתן תשובות לשאלות שלא נתנו לי מנוח מאז ילדותי. מאז ומתמיד, למרות חיי המשפחה הטובים, יחסי אנוש מצוינים, חברויות משמעותיות, ומקצועיוּת שקיבלה הכרה נרחבת, הייתי חסרת מנוחה. חיפשתי תשובות בספרים, באנשים, בלימודים ובפעלתנות רבה.
אי שביעות רצון, ומצבי רוח משתנים ליוו אותי תמיד. הביטוי הבולט ביותר לאי הנחת שליוותה אותי היא שחייתי בשלוש ארצות נוספות לפרקי זמן ארוכים. הנדודים לא היטיבו את חוסר המנוחה וחוסר הנחת שאפיין אותי.
תרגול היוגה לא היה חדש עבורי, עוד בהיותי סטודנטית הצטרפתי לשיעורי יוגה אבל השתעממתי. שלושה עשורים מאוחר יותר, הצטרפתי לשיעורי יוגה בשיטת האיינגר יוגה, אשר היטיבה עמי. אולם, כעבור מספר חודשים הרגשתי אי נחת מוכר ושהתרגול אינו מעניק לי שלווה ויציבות. חשתי תסכול מניסיון נוסף למצוא מענה, ושאלתי את עצמי אם אי פעם אגיע לשלווה המיוחלת.

מאז אותו יום בנובמבר חלפו שש שנים אני ממשיכה ללמוד בביה"ס "הצליל הפנימי" אצל מוריי ד"ר אודי בילו ורונן כץ. ביה"ס הפך לבית חם, מעצים, מפתח ומחזק.

מה מחזיק אותי בבית הספר תקופה ארוכה?
- הזדהות עם מטרת התרגול להיות אדם טוב יותר. בית הספר שם דגש חזק על שיפור המידות המוסריות 
- מתן מענה כולל ורחב יריעה למכלול גוף, נפש ורוח.
- היוגה והדוגמה האישית שנותנים מוריי נותנת לי כלים מעשיים כיצד להתגבר על מצוקות היומיום וכיצד להתנהל תוך מילוי חובותיי כלפי בני משפחתי, בעבודה ובחברה, במובן הרחב של המילה.
- באופן מפתיע ובלתי צפוי מבחינתי, התרגול חיבר אותי יותר למקור כוח נוסף, למסורת היהודית.
- הלימוד והתרגול משפרים את חיי ואת חיי הסובבים אותי.
- היוגה מציעה לי אופק להעמקה ולשינוי שימשך עוד שנים רבות ובכך נותנת כיוון נוסף לחיי.

היוגה אינה מספקת פתרון קסם רגעי. כדי להפיק תועלת דרושה סבלנות, מחויבות והשקעה בתרגול יומיומי. מאז שאני מתרגלת חיי לא השתנו באופן דרסטי, אני עדיין מתמודדת עם מחלה, אך שינויים קטנים חלו כשלצידם תועלת מרובה. מערכות היחסים שלי השתפרו וכן הגישה שלי לאירועים בחיי השתנתה. אני מקבלת את חוסר המושלמות של החיים באופן אחר, מאוזנת יתר ובמצבים קשים אני נבהלת פחות ומתעשתת מהר יותר מבעבר.
הגעתי לגסט האוס הזוי בתוך השוק (ליד החנות של נאוואל). חדר לא נקי בעליל, זבובים ויתושים, ואם לא די, בכניסה לאותו גסט האוס, משתנה ציבורית...אני לא מצליח לאכול כלום וסימני חום מופיעים. כשבוע עובר ובמקביל לכל הרעש וההמולה שמסביב, אני פתאום מרגיש שקט. החדר כבר לא מפריע, אני מהופנט מהמורים וכל בוקר נפתח בבכי לא מוסבר. כשאני חוזר לארץ, במשפחה מבינים כבר, זאת הייתה הנסיעה הראשונה אבל בטח לא האחרונה. מאז, (לניו יורק לא נסעתי...) בכל הזדמנות שיש לי אני משתדל לנסוע ולהתקרב למורים. לחוות את הווית המורים במקום המיוחד והאותנטי כל כך, בורנאסי. בכל נסיעה תחושת השקט הולכת ומתעצמת. בכל נסיעה שעוברת אני מודע יותר לזכות שנפלה בחלקי להכיר מורים שנותנים ערך מוסף לחיי ומגיע בדריכות רבה לשתות בצמא כל מילה, כל אות וכל הברה מהרצאותיו של שיבוג'י. בכל נסיעה הרעש והלכלוך מפנים את מקומם להתבוננות פנימית ועמוקה יותר, לרצון להתחבר אל המורים שאפשר לקרוא עליהם רק בספרים והנה הם כאן מציאות חיה, עוזרים לנו במסע הקסום שלנו אל העצמי.

מאז ועד היום, השפעתו של שיבוג'י עלי, על אשתי לינדה ועל שלושת ילדינו, עמית, מאיה ואורי אדירה, ממגנטת ובלתי מובנת לצופה מן הצד. עם חלוף הזמן מערכות היחסים שלי עם אשתי, ילדי, משפחתי הקרובה ושותפי למשרד הפכה לאיכותית יותר ורבת משמעות. 
הגישה לחיים השתנתה ותחושת ההודיה על מה שיש תפסה לה מקום. 
רבות המתנות שקבלתי מהמורים. באחת הנסיעות לורנאסי, באחד הערבים, רונן ואני ישבנו על הגג בגאנגה ויו ורונן שואל אותי אם אני יושב לוטוס. עניתי שאני מתאמן אך לא מצליח. למחרת, בחדר בביתו של גורוג'י, גורוג'י מסביר לנו על תרגיל מסוים, מסתכל עלי ואומר: "את התרגיל יש לבצע בישיבת לוטוס". מאותו הרגע, אני יושב לוטוס...
בכל השנים משכה אותי העובדה שאף פעם לא הרגשתי שהמורים דוחפים אותי לעשות משהו. כן, קבלתי הכוונה. כן, קבלתי השראה ועצה טובה. כן, הציבו לי מראה שנתנה ונותנת לי עד היום לעבור תהליך פנימי עם עצמי.
עם השנים הנרגנות והמחשבות המרובות, הניתוח השכלתני והנטייה לווכחנות פינו את מקומם לרגש וללב. המחשבות השליליות פחתו, התחלתי להרבות בקריאה מהספרות הענפה והעשירה של גדולי המאסטרים, לחשוב בצורה חיובית, לשיר וגם להתפלל...
אני מודה כל יום על העובדה שזכיתי להכיר מורים מיוחדים כל כך שאצלם "נאה דורש" זה בהחלט גם "נאה מקיים" ובכלל, לפגוש חבורה של תלמידים ומתרגלים מדהימים.
עם השנים הבנתי את תפקיד המורה בחיי, הוא לב העניין עבורי. הוא סמן הדרך ומילותיו הן כמנטרה בשבילי. 
על כך תודתי העמוקה לשרי בראמה גופאל בהדורי, שיוו שאנקאר טריפאטי, ד"ר אודי בילו ושיהאן רונן כץ.

הצליל הפנימי - בית הספר לבריגהו-יוגה, רח' חובבי ציון 46, תל-אביב 052-5805002

© כל הזכויות שמורות לבית הספר הצליל הפנימי

Design: Levin design       Develop: Team-at