שרי טאילאנג סוואמי
האשליה - Maya
טיהור הלב
דת
החיים הקודמים והחיים הבאים
שנים עשר קווים מנחים
31 הנחיות של שרי טאילנג סוואמי ברוסית
שרי ראמאנה מהארישי
ניאנה יוגה - מי אני? רמאנה מהארישי הספר השלם
תורתו של מהארישי - מבוא
ספר I פרק א’: עבודה וביטול עצמי
ספר I פרק ב’: דממה והישארות עם עצמנו
ספר I פרק ג’: השליטה על ההכרה
ספר I פרק ד’: JNANA ו-BHAKTI
ספר I פרק ה’: העצמי המוחלט והאישיות
ספר I פרק ו’: מימוש העצמי
ספר I פרק ז’: הגורו וחסדו
ספר I פרק ח’: שלום, שלווה ואושר
ספר II פרק א’: חיפוש העצמי
ספר II פרק ב’: סדהאנה וחסד
ספר II פרק ג’: ה-JNANI והעולם
ספר II פרק ד’: לב ההוויה הוא לב העצמי
ספר II פרק ה’: AHAM ו-AHAM-VRITTI
ניאנה יוגה - מי אני? NAM YAR
הסבר המילים הלועזיות
שרי רמאקרישנה פארמאהמסה
הגוספל, כרך 1, פרק 1: מאסטר ותלמיד
הגוספל, כרך 1, פרק 2: בחברתם של מאמינים מסורים
הגוספל, כרך 1, פרק 3: הביקור אצל וידיסגר
הגוספל, כרך 1, פרק 4: עצה לבעלי משפחות
המאסטר במצבי רוח שונים
פאפהג’י
סוואמי ויווקאננדה
מדע היוגה
מבוא לרג’ה יוגה
יוגה צ’יטה וריטי נירודה
עוצמת המיינד
ודנטה הלכה למעשה
הקרמה והשפעתה על אופיינו
מאיה, מאת סוואמי ויווקאננדה
הגדרת הבהקטי
מימוש רוחני: מטרת הבהקטי-יוגה
מורה ותלמיד במסורת היוגה
סדהאנה או הכנה לחיים במישור גבוה יותר
דיהאנא (מדיטציה) וסמדהי (הטראנס המקודש)
הקדמה לסוטרות של פטאנג’לי
הסוטרות של פטאנג’לי- פרק 1- הריכוז: יישומו הרוחני
הסוטרות של פטאנג’לי- פרק 2- הריכוז: תרגולו המעשי
הסוטרות של פטאנג’לי- פרק 3- הכוחות
הסוטרות של פטאנג’לי- פרק 4- השחרור
הכלב וזנבו
הסוד הגלוי
אליזבת הייך וסלברג’אן יסודיאן
1
הסידהים, או הכוחות, נרכשים דרך לידה, אמצעים כימיים, כוח המילה, סיגופים, או ריכוז.
לפעמים אדם נולד עם סידהים, או כוחות, שאת אלה כמובן הרוויח בחיים קודמים. בפעם הזו הוא נולד כפי הנראה, להנות מפרותיהם. על קאפילה, האב הגדול של פילוסופית הסאמקיה, נאמר שהוא נולד סידהה, שמילולית משמעה אדם שהגיע להצלחה.
היוגי טוען שאת הכוחות האלה אפשר לרכוש גם באמצעים כימיים. כולכם יודעים שהכימיה התחילה במקורה כאלכימיה: האדם התחיל לחפש אחר אבן הפילוסופים וסם החיים, וכן הלאה. בהודו הייתה כת שנקרא הרָאסַיַאנָה. לפיהם תיאוריות מעודנות, ידע, רוחניות ודת, כולן טובות מאד, אבל הגוף הוא הכלי היחידי שבאמצעותו מגיעים לתוצאות. אם הגוף מגיע לקצו שוב ושוב, יידרש הרבה יותר זמן בכדי להגיע אל המטרה. למשל, אדם רוצה לתרגל יוגה או להיות רוחני, אך לפני שהספיק להתקדם, הוא מת, ואז הוא מאכלס גוף אחר ומתחיל שוב. ואז שוב הוא מת, וכך זה ממשיך. בדרך זו אובד זמן רב במיתה ולידה מחדש. אם אפשר להפוך את הגוף לחזק ומושלם, כך שהוא יכול לשחרר את עצמו מלידה ומוות, יהיה לנו הרבה יותר זמן כדי להיעשות רוחניים.
לכן אומרים בני הרָאסַיַאנָה האלו שראשית עלינו להפוך את הגוף לחזק מאד. הם טוענים שהגוף הזה יכול להפוך לנצחי. הרעיון שלהם היה, שאם המיינד מייצר את הגוף, ואם נכון היה הרעיון שכל מיינד הוא רק השתחררות אחת של האנרגיה האין סופית, אז בעצם לא צריך להיות גבול לכוח שכל השתחררות שכזו מקבלת מבחוץ. ולכן מדוע שיהיה זה בלתי אפשרי להחזיק את גופינו בחיים לזמן בלתי מוגבל? עלינו ליצר את כל הגופים שאי פעם היו ברשותנו. ברגע שגוף זה ימות יהיה עלינו לייצר אחר. אם נוכל לעשות זאת, מדוע שלא נוכל לעשות זאת כאן ועכשיו, מבלי לצאת מגופנו הנוכחי? התיאוריה נכונה לחלוטין. אם אנחנו יכולים לחיות לאחר המוות ולייצר גופים אחרים, מדוע שיהיה זה בלתי אפשרי עבורנו לייצר גופים חדשים, כאן ועכשיו, מבלי לפרק את הגוף הזה לחלוטין, אלא פשוט לשנות אותו שוב ושוב? הם חשבו גם שבכספית וגופרית חבויים כוחות מופלאים ביותר, ושעל ידי הכנה מסוימת שלהם, אדם יכול להחזיק את הגוף בחיים כמה שרק ירצה. אחרים מאמינים שסמים מסוימים יכולים להקנות כוחות, כמו לעוף באוויר. רבות מהתרופות הנפלאות ביותר של תקופתנו אנו חייבים לרָאסַיַאנָה, במיוחד השימוש של מתכות בתרופות. כתות מסוימות של יוגים טוענות שרבים מהמורים העיקריים שלהם עדיין חיים בגופותיהם הישנים. פאטנאג'לי, הסמכות הגדולה של היוגה, אינו שולל את זה.
כוחן של מילים: ישנן מילים קדושות מסוימות, הנקראות מנטרות, שכשמשננים אותן תחת תנאים מתאימים, הן מסוגלות להפיק את הכוחות יוצאי הדופן האלה. יום ולילה אנחנו חיים בתוך מצבור כזה של נסים, שאיננו חושבים עליהם בכלל. אין גבול לכוחותיו של אדם: כוחן של מילים וכוחו של המיינד.
סיגופים: אתם יכולים לראות שכל הדתות הציעו שיטות כמו סיגוף והתנזרות. בנושאים מהסוג הזה ההינדים תמיד נהגו בקיצוניות. בהודו תמצא אנשים מחזיקים את ידיהם למעלה כל החיים, עד שהן קמלות ומתות. אנשים עומדים יום ולילה, עד שרגליהם מתנפחות, ואם הם עדיין חיים, הרגלים הופכות כל כך נוקשות בתנוחה זו, עד ששוב אינם יכולים לכופף אותם, והם נאלצים להישאר עומדים לשארית חייהם. פעם ראיתי אדם שהחזיק את ידיו מורמות בצורה כזו, ושאלתי אותו איך הוא הרגיש בפעם הראשונה שעשה את זה. הוא אמר שזה היה עינוי איום. זה היה כל כך מענה, עד שנאלץ ללכת לנהר ולטבול עצמו במים, וזה הרגיע את הכאב לזמן מה. לאחר חודש הוא כבר לא סבל כל כך. דרך תרגולים כאלה אפשר לרכוש את הכוחות או הסידהים.
ריכוז: זוהי יוגה הלכה למעשה. זהו הרעיון העיקרי של המדע הזה, וזוהי השיטה הגבוהה ביותר. הקודמות שתוארו הן רק משניות, ואיננו יכולים להגיע אל היעד דרכן. סמהדי הוא האמצעי שדרכו אנו יכולים להשיג הכל וכל דבר - מנטלי, מוסרי ורוחני.
2
השינוי למין אחר מושפע על ידי המילוי של הטבע.
פטאנג'לי קידם את ההנחה שכוחות אלה מגיעים על ידי לידה או אמצעים כימיים או דרך סיגופים. הוא גם אמר שאפשרי להחזיק את הגוף בחיים לכל פרק זמן. כעת הוא ממשיך ומציין מהו הגורם לשינוי של הגוף למין אחר. הוא אומר שדבר זה נעשה על ידי מילוי של הטבע פנימה, דבר שיוסבר בפתגם הבא.
3
מעשים טובים ורעים אינם הגורמים הישירים לשינויי הצורה של הטבע, אלא פועלים כשוברי המחסומים להתפתחותו - כמו שהאיכר שובר את המחסום העוצר את המים, ואלה זורמים הלאה בצורה טבעית בכוחות עצמם.
המים להשקיית השדות כבר נמצאים בתוך התעלה, ורק השער הסגור מונע מהם להמשיך ולזרום הלאה. האיכר פותח את השערים, והמים זורמים פנימה מעצמם, על ידי חוק הגרביטציה. כך כל ההתפתחות והכוחות כבר מצויים באדם. השלמות היא עצם טבעו של האדם, אלא שהיא חסומה, ולכן מנועה מלנוע במסלולה המתאים. אם מישהו יוכל להסיר את המחסום, הטבע יזרום פנימה מעצמו, ואז האדם יגשים את הכוחות שכבר נמצאים ברשותו. אלו שאנו מכנים רשעים יהפכו קדושים בו ברגע שישבר המנעול והטבע ישעט פנימה. הטבע הוא זה הדוחף אותנו לכיוון השלמות, ולבסוף יביא לשם את כולם כאחד. כל התרגול והמאבק הזה כדי להפוך דתי, הם רק עבודה שלילית להסרת המנעול ופתיחת הדלתות לשלמות הזו שהיא זכותנו המולדת, טבענו.
תיאורית ההתפתחות של היוגים הקדומים תהיה כיום מובנת יותר באורו של המחקר המודרני. אבל התיאוריה של היוגים היא הסבר טוב יותר. שני הגורמים להתפתחות על פי המודרניים המתקדמים הם: בחירה מינית והישרדות החזק, אך הם אינם מספקים. נניח שהידע האנושי התקדם כל כך עד שהסיר את התחרות כגורם גם ברכישה של המחיה הפיזית וגם לזיווג. ואז לפי המודרניים, ההתקדמות האנושית תיעצר והגזע האנושי יגווע. התוצאה של תיאוריה זו היא שלכל עריץ יש טיעון, כדי להרגיע את נקיפות המצפון של המודע. אנשים, שלא חסרים ביניהם מי שמעמידים פנים כפילוסופים, שיהיו מוכנים להרוג כל אדם חלש ובלתי כשיר - הם כמובן השופטים היחידים של היכולת, ולכן משמרים את המין האנושי. אבל פטאנג'לי הדוגל הגדול בתורת האבולוציה, מכריז שהיעד האמיתי של האבולוציה הוא גילום השלמות שכבר נמצאת בכל יצור חי, ששלמות זו נחסמה וננעלה, ושהזרימה האינסופית נאבקת כדי לבטא את עצמה. כל המאבק והתחרותיות הם רק התוצאה של בורותנו, בגלל שאיננו יודעים את הדרך המתאימה לפתיחת השער בכדי לאפשר למים לזרום פנימה. הזרימה האינסופית הזו חייבת לבטא את עצמה: היא הגורם לכל ההתגלמויות. תחרות לשם הישרדות או סיפוק מיני, היא גורם חיצוני, רגעי ובלתי נחוץ, הנגרם על ידי בורות. אפילו כשכל התחרותיות תיפסק, הטבע המושלם הזה הנמצא בתוכנו, יגרום לנו לצעוד הלאה עד שכולם ישיגו את המטרה. לכן אין סיבה להאמין שתחרותיות נחוצה לקידום. בחיה היה חבוי האדם, אך ברגע שנפתחה הדלת, החוצה הוא זרם. לכן, גם באדם נמצא הפוטנציאל האלוהי, מוחזק בפנים על ידי סורג ובריח של הבורות. וכשהידע שובר את הסורגים, מתגלם האל.
4
יוגי יכול ליצור מיינדים רבים מהעצמי שלו.
התיאוריה של הקרמה היא שאנו מתנסים בתוצאות מעשינו הטובים או הרעים, וכי כל טווח הפעולה של הפילוסופיה הוא כדי לעזור לנו להבין את תפארת האדם. כל הכתבים (כתבי הקודש) מהללים את תפארת האדם, תפארת הנשמה, ואז באותה נשימה מטיפים על קרמה. מעשה טוב מביא לתוצאה אחת, ומעשה רע לתוצאה אחרת. אך אם הנשמה יכולה להיות מופעלת על ידי מעשים טובים או רעים, היא מסתכמת בכלום. מעשים רעים פשוט שמים מחסום להתגלמות טבעה של הפורושה. מעשים טובים מסירים את המחסום, ותפארתה של הפורושה מתגלמת. הפורושה עצמה לעולם אינה משתנה. כל מה שתעשה לא יצליח להרוס את תפארתך, טבעך, כי שום דבר לא יכול להפעיל את הנשמה. רק וילון פרוש לפניה, מסתיר את שלמותה.
במטרה למצות את הקרמה שלהם במהירות, יוגים יוצרים קָאיָה-וְויוּאָה, או קבוצות גופים, שבהם הם מעבדים את הקרמה. לכל הגופים האלו הם יוצרים מיינדים מתוך האגו שלהם. אלו נקראים "מיינדים ברואים" בניגוד למיינדים המקוריים שלהם.
5
אף על פי שהפעולות של המיינדים הברואים השונים שונות, המיינד המקורי האחד הוא זה השולט על כולם.
המיינדים השונים האלו, הפועלים בגופים שונים, נקראים "מיינדים ברואים", והגופים נקראים "גופים ברואים", הווה אומר גופים ומיינדים מיוצרים. חומר ומיינד הם כמו שני מחסנים בלתי נדלים. כשאתה הופך ליוגי אתה לומד את סוד השליטה בהם. הוא היה שלך כל הזמן, אך שכחת אותו. כשאתה הופך ליוגי אתה נזכר בזה, ואז אתה יכול לעשות איתו כל דבר, לתמרן אותו בכל דרך שתבחר. החומר שממנו עשויים המיינדים הברואים, הוא בדיוק אותו חומר שמשמש ליקום. זה לא שהמיינד הוא דבר אחד והחומר דבר אחר: הם היבטים שונים של אותו דבר. אָסְמיתָה, אגו, הוא החומר, המצב המעודן של הקיום, שממנו מיוצרים "המיינדים והגופים הברואים" של היוגי. לכן, משגילה היוגי את הסודות של כוחות הטבע האלה, הוא יכול לייצר כל מספר של גופים ומיינדים מתוך החומר הידוע כאגו (עצמי).
6
מבין המיינדים השונים, זה שמושג על ידי סמהדי הוא חסר תשוקות.
מבין כל המיינדים השונים שראינו באנשים שונים, המיינד הזה שמגיע לסמהדי, ריכוז מושלם, הוא הגבוה ביותר. לאדם שהשיג כוחות מסוימים דרך תרופות, או דרך מנטרות, או דרך סיגופים, עדין יש תשוקות. אך זה שהגיע לסמהדי דרך ריכוז, חופשי מכל רצון ותשוקה.
7
עבור היוגי עבודה היא לא שחורה וגם לא לבנה: לאחרים היא משולשת: שחורה, לבנה ומעורבת.
כשהגיע היוגי לשלמות, פעולותיו, והתוצאות המופקות על ידן, אינן כובלות אותו, כי הוא משוחרר מתשוקה. הוא פשוט עובד. הוא עובד כדי לעשות טוב, והוא עושה טוב. אבל לא אכפת לו מהתוצאה והיא אכן לא תגיע אליו. אבל לאדם הרגיל שלא הגיע למצב הגבוה הזה, העבודות הן משלושה סוגים: שחורה, או רעה, לבנה, או טובה, ומעורבת.
8
מתוך שלושת סוגי העבודות האלו, בכל מצב נתון, מתגלמות רק התשוקות האלו המתאימות לאותו מצב בלבד [האחרות מוחזקות בהשהיה לעת עתה].
נניח שבצעתי את שלושת סוגי הקרמה - טובה, רעה ומעורבת, ונניח שנפטרתי והפכתי לאל בשמים. התשוקות בגוף אלוהי אינן אותן התשוקות של הגוף האנושי. הגוף האלוהי אינו אוכל ואינו שותה. מה יעלה בגורלן של קרמות העבר שלי שלא מומשו, שאמורות להפיק את התשוקה לשתיה או אכילה? לאן הקרמות האלה הולכות כשאני הופך לאל? התשובה היא שהתשוקות יכולות לבטא את עצמן רק בסביבה המתאימה. רק התשוקות שהסביבה מתאימה להן הן אלה ההופכות פעילות. השאר יישארו מאחסנות. בחיים האלה יש לנו הרבה תשוקות אלוהיות, הרבה תשוקות אנושיות והרבה תשוקות חייתיות. אם אקח את הגוף האלוהי, יתפקדו רק התשוקות האלוהיות, כי הסביבה מתאימה להן. ואם אקח גוף חייתי, רק התשוקות החייתיות יהפכו פעילות, והתשוקות האלוהיות יחכו. מה זה מראה? זה מראה שבאמצאות הסביבה אנו יכולים לבקר את התשוקות. רק הקרמה הזו המתאימה וההולמת לסביבה, תעלה ותתגלה. זה מוכיח שלסביבה יש כוח פיקוח אדיר המאפשר לשלוט אפילו על הקרמה עצמה.
9
יש רציפות בתשוקות, אפילו שהן מופרדות על ידי מין, חלל וזמן, משום שישנה הזדהות עם זכרון ורשמים.
חוויות שהפכו מעודנות הופכות לרשמים, רשמים שהתחדשו הופכים לזיכרון. המילה זיכרון כוללת כאן שיתוף פעולה בלתי מודע של חוויות מהעבר, שצומצמו לרשמים, יחד עם פעולות מודעות נוכחיות. בכל גוף, רק קבוצת הרשמים שנרכשו בגוף זהה, הן אלו ההופכות לגורמי הפעילות באותו גוף. החוויות של גופים שאינם זהים, מוחזקות בהמתנה. כל גוף מתנהג כאילו היה צאצא של סדרת גופים מאותו מין בלבד, ולכן רצף התשוקות אינו מתנתק.
10
הצמא לאושר הוא נצחי, תשוקות הן ללא התחלה.
לכל חוויה קודמת התשוקה לאושר. אין התחלה לחוויה, מכיוון שכל חוויה טרייה מבוססת על הנטייה המוקרנת על ידי חוויה קודמת. לכן התשוקה חסרת התחלה.
11
[תשוקה] המאוחדת על ידי גורם, תוצאה, תמיכה ואובייקטים, נעדרת בעצמה, בהיעדר כל אלה.
תשוקות מאוחדות על ידי גורם ותוצאה (הגורמים הם המכשולים גורמי הצער ועבודה, והתוצאות הן מין, תוחלת חיים וחוויות של כאב ועונג). אם הועלתה תשוקה, היא אינה גוועת מבלי להניב תוצאה. ושוב, חומר המיינד הוא מחסן אדיר, בית הקיבול של כל תשוקות העבר שצומצמו לסמסקארות, שעד שלא יממשו את עצמן, הן לא יגוועו. יותר מזה, כל זמן שהחושים קולטים אובייקטים חיצוניים, יעלו תשוקות טריות. אם אפשרי להיפטר מהגורם, תוצאה, תמיכה ונושאי התשוקה, רק אז תעלם התשוקה.
12
העבר והעתיד קיימים בטבעם עצמם, ההבדל ביניהם הוא בגלל ההבדלים בגונות.
הרעיון הוא שקיום לעולם לא מגיע מחוסר קיום. העבר והעתיד, למרות שאינם קיימים בצורה נגלית, קיימים בצורה מעודנת.
13
הם מגולמים או מעודנים, משום שהגונות מהוות את טבעם הפנימי ביותר.
הגונות הן שלושת החומרים - סטווה, ראגס וטאמס - שמצבם הגס הוא היקום המוחשי. עבר ועתיד עולים ממצבי ההתגלמות השונים של הגונות.
14
האחידות בין הדברים באה בעקבות האחידות בשינויים [של הגונות].
למרות שקיימים שלושה חומרים, מאחר והשינויים שלהם מתואמים, כל האובייקטים מבטאים אחידות.
15
מכיוון שתפישה ותשוקה משתנים בהתייחסם לאותו נושא, המיינד והנושא הם בעלי טבע שונה.
זה אומר שישנו עולם אובייקטיבי, שאינו תלוי במיינד שלנו. זוהי סתירה של האידיאליזם הבודהיסטי. מכיוון שאנשים שונים מסתכלים על אותו דבר בצורה שונה, הדבר לא יכול להיות רק יציר דמיונו של אדם מסוים. (במהדורות מסוימות יש כאן משפט נוסף: "אי אפשר לומר על הנושא שהוא תלוי במיינד אחד. במידה ואין שום הוכחה לקיומו, [אם המיינד לא קלט אותו], הוא יהפוך לבלתי קיים". אם תפישה של אובייקט הייתה המדד היחיד לקיומו, אז כשהמיינד של אדם היה שקוע במשהו אחר או בסמדהי, האובייקט הזה לא היה נתפש על ידי אף אחד, ואפשר היה לומר עליו גם שהוא אינו קיים. וזוהי מסקנה בלתי רצויה).
16
דברים הם ידועים או בלתי ידועים למיינד, בהתאם לצבע שהם מעניקים למיינד.
17
מצבי המיינד ידועים כל הזמן, כי האדון של המיינד, הפורושה, הוא בלתי משתנה.
כל התמצית כולה של התיאוריה הזו היא, שהיקום הוא גם חומרי וגם מנטאלי. גם חומר וגם מיינד נמצאים במצב של השתנות מתמדת. מה זה הספר הזה? זהו צירוף של מולקולות בשינוי מתמיד: חלק אחד זורם החוצה וחלק אחר נכנס פנימה. זה כמו מערבולת. אך מה יוצר את האיחוד? מה עושה אותו לאותו ספר? השינויים הם קצביים. בסדר הרמוני הם שולחים רשמים אל המיינד, ותצריף זה יוצר תמונה מתמשכת, למרות שהחלקים משתנים בהתמדה. המיינד גם משתנה בהתמדה. מיינד וגוף הם כמו שתי שכבות באותה מהות (חומר), נעות בקצב שונה. משום שאחד איטי והשני מהיר יותר, אנו יכולים להבדיל בין שתי התנועות. כך למשל רכבת הנמצאת בתנועה וכרכרה הנעה לצידה. אפשר לקבוע ולחשב את התנועה של שתיהן, עד מידה מסוימת. אך עדיין נחוץ דבר נוסף. ניתן להבחין בתנועה רק כאשר יש משהו נוסף שאינו נמצא בתנועה. אבל כששניים או שלושה דברים נעים באופן יחסי אחד לשני, ראשית אנו קולטים את התנועה של הדבר המהיר ורק אחר כך את תנועת הדברים האיטיים יותר. איך יכול המיינד לתפוש? גם הוא נמצא בהשתנות מתמדת. לכן נחוץ משהו אחר שנע לאט יותר. ואז אתה צריך לחשוב על משהו שבו התנועה איטית אפילו עוד יותר, וכך הלאה, עד שתמצא שאין לזה סוף. לכן ההיגיון מאלץ אותך לעצור היכן שהוא. אתה חייב להשלים את הסדרה על ידי ידיעת משהו שאינו משתנה לעולם. מעבר לשרשרת התנועה הבלתי פוסקת נמצאת הפורושה, בלתי משתנה, חסרת צבע, טהורה. כל הרשמים האלה בסך הכול משתקפים בה, כמו שמקרן מקרין תמונות על מסך בלי להכתים אותו בשום דרך.
18
המיינד אינו זורח מעצמו בגלל היותו אובייקט.
כוח עצום מתגלם בכל מקום על ידי המיינד, אך המיינד אינו זוהר מעצמו, הוא אינו נבון מיסודו. הפורושה לבדה זוהרת מעצמה, והיא נותנת את אורה לכל דבר. כוחה של הפורושה הוא זה המחלחל דרך כל חומר וכל אנרגיה.
19
כתוצאה מחוסר יכולתו לתפוש את שניהם בו זמנית, [המיינד אינו קורן מעצמו].
אם היה המיינד קורן מעצמו, הוא היה מסוגל לתפוש את עצמו ואת הנושאים שלו בו זמנית, דבר שאינו יכול לעשות. כשהוא תופש נושאים הוא אינו יכול להרהר על עצמו. לכן הפורושה מאירה בכוחות עצמה והמיינד לא.
20
אם נשער שישנו מיינד מבין אחר, לא יהיה סוף להשערות, והתוצאה תהיה בלבול בזיכרון.
בוא נניח שישנו מיינד נוסף שמבין את המיינד הרגיל. במצב זה עדיין יידרש מיינד נוסף שמבין את המיינד הקודם, וכך ימשך הדבר ללא סוף. התוצאה תהיה בלבול בזיכרון, ולא יהיה מחסן של זיכרון.
21
מהות הידע (הפורושה) היא בלתי משתנה. כשהמיינד לובש את צורתו הוא הופך מודע.
פאטנג'אלי אומר זאת כדי שיהיה ברור שידע הוא לא תכונה של הפורושה. כשהמיינד מתקרב אל הפורושה, זו משתקפת, כמו שנאמר, במיינד, והמיינד לזמן מה הופך ליודע, ונראה כאילו הוא עצמו הפורושה.
22
נצבע על ידי הצופה והנצפה, המיינד מסוגל להבין כל דבר.
מצד אחד של המיינד משתקף העולם החיצוני, הנצפה, ומצד שני משתקף הצופה. כך מגיע אל המיינד הכוח לדעת הכול.
23
המיינד, על אף רב-גוניותו בגלל אין ספור תשוקות, פועל עבור אחר (הפורושה) מכיוון שהוא פועל בשילוב.
המיינד הוא תערובת של דברים שונים, ולכן אינו יכול לעבוד עבור עצמו. כל דבר שהוא שילוב בעולם הזה, משרת את מטרתה של הוויה אחרת שעבורה נוצר אותו שילוב. ולכן השילוב הזה של המיינד, הוא עבור הפורושה.
24
עבור זה המבדיל, פוסקת תפישת המיינד כאטמן.
דרך ההבדלה היוגי יודע שהפורושה אינה המיינד.
25
אז, בכפוף להבדלה, המיינד משיג את המצב המקדים לקָאִיוָואלְיָה, בידוד.
[קיימת גרסה נוספת: ואז המיינד שוקע בהבדלה, ונמשך לכיוון הקאיוואליה].
לכן תרגול היוגה מוביל אל כוח ההבדלה, לבהירות הראיה. המסך נושר ואנו רואים את הדברים כפי שהם. אנו מוצאים שהטבע הוא תרכובת, והוא מראה את נופו לשביעות רצונה וסיפוקה של הפורושה, שהיא העד. אנו מוצאים שהטבע אינו האדון, ושכל תשלובות הטבע הן פשוט למען הצגת הנוף הזה לפורושה, המלך המומלך בפנים. כשמגיעה ההבדלה על ידי אימון ארוך, הפחד פוסק והמיינד משיג בידוד.
26
המחשבות העולות [מעת לעת] כמכשולים לזה, מגיעות מהרשמים.
כל הרעיונות השונים שעולים וגורמים לנו להאמין שאנחנו זקוקים למשהו חיצוני שיעשה אותנו מאושרים, הם הפרעות לשלמות הזו. הפורושה היא שימחה ואושר בטבעה עצמה. אבל ידע זה מכוסה על ידי רשמי העבר. רשמים אלה צריכים למצות את עצמם.
27
השמדתם נעשית באותו אופן שמשמידים את הבורות, אנוכיות, וכן הלאה כפי שנאמר קודם (10 II).
28
אפילו כשמגיעים לידע ההבדלה הנכון של המהות, זה שמוותר על פרותיו - מגיע אליו, כתוצאה מהבדלה מושלמת, הסמהדי הנקרא "ענן המעלות".
כשהיוגי מגיע להבדלה, כל הכוחות שהוזכרו בפרק הקודם מגיעים אליו. אבל היוגי האמיתי דוחה את כולם. אליו מגיע ידע מיוחד, אור מסוים הנקרא דְהָרְמָאמֶגָה, "ענן המעלות". לכל הנביאים הגדולים שידעה ההיסטוריה של האנושות, היה את זה. הם מצאו את כל בסיס הידע בתוך עצמם. אמת הפכה מציאותית עבורם. שלווה, רוגע וטוהר מושלם הפכו לטבעם, לאחר שוויתרו על תפארת השווא של הכוחות.
29
מזה מגיע החידלון של כאב ועבודה.
כשהגיע "ענן המעלות" הזה, אין יותר פחד מנפילה. שום דבר לא יכול לגרור את היוגי למטה. לעולם לא יהיה לו רע, ולא עוד כאב עבורו.
30
ואז ידע, נקי ממעטים וזוהמה, הופך אין סופי והידוע הופך קטן.
הידע עצמו נמצא שם, המעטים שלו נעלמו. אחד מהכתבים הבודהיסטים מגדיר את הבודהה - שהינו שם של מצב - כידע אין סופי, אין סופי כשמיים. ישו הגיע לזה והפך למשיח. כולכם תגיעו אל הידע הזה. כשידע הופך לאין סופי הידוע הופך קטן. היקום כולו עם כל נושאי הידע שלו, הופך ככלום לפני הפורושה. האדם הרגיל חושב את עצמו קטן מאד, כי עבורו ידע נראה אין סופי.
31
אז נגמרים השינויים הרצופים של הגונות, הן הגיעו לקצן.
אז כל הטרנספורמציות השונות האלה של הגונות, שמשתנות ממין למין, נפסקות לעד.
32
הכוונה ברציפות היא לשינויים הקיימים ביחס לרגעים ושנתפשים בצד השני (בסופה של סדרה).
פאטנג'אלי מגדיר כאן את המילה רציפות: השינויים הקיימים ביחס לרגעים. בזמן שאני חושב חולפים רגעים רבים, ועם כל רגע יש שינוי של רעיון. אבל אני תופש את השינויים האלה רק בסופה של הסדרה. זה נקרא רציפות. אך עבור המיינד שהגשים את הנוכחות בכל אין יותר רציפות. הכל הפך הווה עבורו. עבורו קיים רק ההווה, העבר והעתיד אבדו. הזמן נמצא תחת שליטה: כל הידע נמצא שם בשניה אחת. הכל נודע בניד עפעף.
33
הפרדת הגונות בסדר הפוך, כשהן נקיות מכל מניע לפעילות עבור הפורושה, היא קָאִיוָואלְיָה (בידוד או שחרור). או קאיוואליה היא התבססות כוח הידע בטבעו שלו.
משימת הטבע הושלמה, המשימה חסרת האנוכיות הזו שהאומנת המתוקה שלנו, הטבע, כפתה על עצמה. היא לוקחת בעדינות בידה את הנשמה ששכחה את עצמה, כמו שנאמר, ומראה לה את כל חוויות היקום, כל ההתגלמויות, מביאה אותה גבוה יותר ויותר דרך גופים שונים, עד שתפארתה האבודה שבה, והיא זוכרת את טבעה האמיתי. ואז האם הטובה חוזרת לאחור באותה דרך, עבור אחרים שגם הם איבדו את דרכם במדבר חסר השבילים של החיים. וכך היא עובדת ללא התחלה וללא סוף, וכך דרך כאב ועונג, דרך טוב ורע, זורם נהר הנשמות האין סופי לתוך אוקיינוס השלמות של ההגשמה העצמית.
השבח לאלו שהגשימו את טבעם, מי יתן וברכתם תהיה על כולנו.
