הפרק הקודם עסק באורח מדעי בניקוי מפורט של המערכות השונות. היוגי רואה את הגוף הפיסי ככלי אשר נועד לשרתו בדרכו אל השלמות.

קיימות שיטות מודרניות שונות של תרבות הגוף המכוונות לפתח את השרירים. העוסקים בתרבות הגוף מפתחים אותם על-ידי תנועות ותרגילים מכניים. תרגילי היוגה לא רק מפתחים את הגוף, כי אם גם מפתחים את כשרי המֶחְשָב^[1]. יתר על כן, היוגי רוכש שליטה על השרירים הבלתי-רצוניים של האורגאניזם שלו.

ההבדל היסודי בין תרגילי היוגה לבין התרגילים הפיסיים הרגילים הוא זה, שתרבות הגוף מדגישה תנועות חריפות של השרירים, בעוד שתרגילי היוגה נוגדים לתנועות שרירים חריפות הואיל והם יוצרים כמויות גדולות של חומצת-חלב בסיבי השרירים, ובכך גורמים לעייפות. ההשפעה של החומצה הזאת ושל העייפות שהיא גורמת מנוטרלת על-ידי הבסיסיות שבסיבי השרירים לא פחות מאשר על־ידי שאיפת החמצן.

זוהי התורה שהעוסקים המודרניים בתרבות הגוף עובדים לפיה. הם משתדלים להגדיל את כמות החמצן הנשאבת כך שהעייפות תופחת בזמן העבודה. אם כי התורה שלהם נראית נכונה, הרי מייסדי שיטת היוגה היו במשך דורות רבים בעלי ידיעה העולה על כל התורות המודרניות. שיטת היוגה אינה חדשה; היא נלמדה במשך מאות שנים לפני שהשיטות המודרניות באו לעולם.

פיתוח שרירי הגוף אין פירושו בהכרח גוף בריא, כמו שסבורים בדרך כלל, כי הבריאות היא מצב, שבו כל האיברים מתפקדים בצורה מושלמת תחת הפיקוח הנכון של המֶחְשָב.

תנועה מהירה של השרירים גורמת ללחץ עצום על הלב. בשיטה היוגית כל התנועות אטיות והדרגתיות עם הרפיה ונשימה נכונות. פחמן דו-חמצני וחומרים אחרים, הנוצרים בעקבות חילוף-החומרים, נוצרים על-ידי שרירים פעילים. עודף מתון ביצירת חומרים אלה מעורר את הלב לפעום ביתר-חוזקה, וכך התרגילים יוצרים בעצמם את המעורר החיוני ללב.

במשך התרגול מוחזר ללב דם רב יותר מאשר בזמן המנוחה. דבר זה מקורו בהחזרה ורידנית מוגברת, ששרירי השלד המכווצים מכניסים לתוך זרם הדם. הלחץ על כלי הדם, המופעל על ידי השרירים המכווצים, דוחף את הדם לאורך הוורידים, והשסתומים מונעים את הזרימה לאחור. הדם חייב לנוע כלפי הלב, כשהוא נדחף על-ידי השרירים הפעילים. כתוצאה מכך, הלב מתמלא בצורה טובה יותר, דבר שמצדו מותח את הסיבים. כאשר הסיבים נמתחים, הם מתכווצים בכוח רב יותר, דבר שפירושו דופק חזק יותר ודם רב יותר הנשאב החוצה. את ההתכווצות החזקה יותר, הנובעת כתוצאה ממתיחת השרירים, גילה הפיזיולוג סטארלינג (Starling) והיא נקראת בשם חוק הלב של סטארלינג.

הלב, האבר החשוב ביותר, מתחיל לפעום בעובר אפילו לפני שהעצבים מתחילים לגדול, והוא מוסיף לפעול עד לרגע האחרון של חיי האדם. על כן רצוי להימנע מתרגילים מאומצים, אשר מעמיסים עומס מיותר על הלב.

התכלית העיקרית של התרגול היא להגביר את מחזור-הדם ואת מנת החמצן הנשאפת פנימה. דבר זה ניתן להשגה על-ידי תנועות פשוטות של עמוד-השדרה ושל פרקים שונים של הגוף, עם נשימה עמוקה, אך בלי תנועות עזות של השרירים.

הואיל והתרגילים מכוונים להגדיל את המחזור על-ידי התנועה של שרירי השלד ולהגדיל את מנת החמצן הנשאפת פנימה, הבה נציץ הצצה חטופה בתפקוד השרירים בתרגילים כבדים ובינוניים כמו תרגילי היוגה.

כאשר השרירים מתכווצים, הגליקוגן (glycogen) מתפרק לחומצת-חלב ומשתחררת תוספת אנרגיה. אנרגיה זו מנוצלת לשם יצירת הזרחות האורגאניות מן הזרחות האנאורגאניות או תרכובות אורגאניות. חמישית אחת של חומצת-חלב, המיוצרת בצורה כזאת מתחמצנת לפחמן דו-חמצני ומים, כאשר שוב משתחררת אנרגיה. שארית אחרונה זו של אנרגיה מנוצלת לשם יצירת הגליקוגן מן השארית של ארבע החמישיות של חומצת-החלב. העייפות היא תוצאה של אפס יכולתם של השרירים לקבל די חמצן כדי לחמצן כמות מספקת של חומצת-החלב הנוצרת. כאשר מצטברת כמות גדולה מדי של חומצת-חלב, נעשים השרירים באופן זמני בלתי-מסוגלים להתכווץ. במשך התרגילים המאומצים, למשל - אם כי הנשימה היא עמוקה יותר ומהירה יותר - איננו מסוגלים לשאוף די חמצן כדי לספק את השרירים. נוצר חוב של חמצן. חוב זה הוא ההבדל בין כמות החמצן הנדרשת על-ידי השרירים הפעילים לבין מה שמתקבל למעשה. וכך, לאחר גמר התרגיל, אנו ממשיכים ונושמים יותר עמוק ויותר מהר מאשר אנו עושים בזמן מנוחה, זאת כדי לאזן את חוב החמצן.

מה קורה בתרגיל מתון? עם התחלתו של תרגיל מתון כמו עבודת-בית, הליכה במהירות בינונית וכיוצא בזה, שרירי השלד נעשים יותר פעילים מאשר קודם לכן. מתרחשת שורת אירועים הגורמת לזרימה יותר מהירה של הדם, הנושא בתוכו אספקה מוגדלת של חמצן ודלק לשרירים הפעילים. כאשר פעילות השרירים גדלה, חילוף-החומרים של השרירים גם הוא גדל. חילוף-החומרים המוגבר פירושו יצירת חום גדול יותר. חימום השרירים מנמיך את הצמיגות שלהם ומגדיל את יעילות העבודה שהם מבצעים. הטמפרטורה של הגוף בוודאי לא תעלה במידה ניכרת. הדם המחומם העוזב את השרירים יגיע תוך זמן קצר אל המרכז המנמיך את החום בהיפותאלאמוס.

הרחבתם הרפלקסיבית של כלי הדם שבעור תאפשר אבדן נוסף של חום על-ידי קרינה באזנם את יצירת החום המוגבר.

חילוף-החומרים המוגבר של השרירים פירושו יהיה גם תפוקה גדולה יותר של פחמן דו-חמצני, הנגרמת על-ידי החמצון המוגבר של הגלוקוזה. הכמויות הגדולות של הפחמן הדו-חמצני תתפזרנה אל תוך כלי-הדם הקטנים יותר של סיבי השרירים, כשהם גורמים לקירות כלי-הדם האלה הרפיה. ההתפשטות שלהם, כתוצאה מכך, תאפשר לכמות רבה יותר של דם לזרום יותר מהר דרך שרירי השלד.

הכמות הגדולה יותר של פחמן דו-חמצני בדם לא רק שתגרום לפעולה מקומית כי אם גם תעזור במסעיה לתאם את התגובות הכלליות של מערכות מחזור-הדם והנשימה עם הדרישות המוטלות עליהן. עם הגיעו ללב, הפחמן הדו-חמצני מעורר באופן ישיר את שריר-הלב להתכווצויות חזקות יותר. הדופק החזק יותר של השריר יביא לתפוקה גדולה יותר של דם עם כל פעימה.

הריכוז המוגבר של הפחמן הדו-חמצני בדם, הזורם דרך לשד המוח, מעורר באורח ישיר את מרכז הנשימה. בתורו, מרכז הנשימה מגיב בהגברת התדירות של הדחפים, שהוא משחרר באופן ריתמי. מספר הדחפים הרב יותר, שבסופו של דבר מגיע אל הסרעפת ואל השרירים הבין-צלעיים, גורם לכיווצים חזקים יותר מן הרגיל. וכך הנשימה נעשית עמוקה יותר.

גירוי המרכז של מצר-הצינורות שולח דחפים לאורך עצבי מצר-הצינורות העורקיקים של מחילת הבטן. הכיווץ של העורקיקים הרבים באזור זה מגדיל בצורה משמעותית את ההתנגדות ההיקפית, ולחץ-הדם העורקי הכללי עולה. הכיווץ של כלי-הדם האלה משמש גם כדי להפנות דם מן האיברים של הבטן אל השרירים של השלד שכלי-הדם שלהם מתרחבים. המספר והכוח הגדלים של התכווצויות שרירי השלד סוחטים את העורקים במרץ רב יותר, וכך עוזרים לשאוב את הדם חזרה אל הלב בצורה יותר מהירה. משאבת הנשימה גם היא עוזרת בכך; נשימה עמוקה יותר פירושה תנודה גדולה יותר של הלחצים בתוך מחילות החזה והבטן. ההתפשטויות וההתכווצויות המתחלפות לסירוגין של העורקים הגדולים במחילות האלה תגדלנה בכוחן, ויותר דם יאולץ לזרום קדימה אל הלב.

ההחזר המוגדל של הדם אל הלב מרחיב את שריר הלב, מגדיל את כוח הכיווץ שלו ועל-ידי כך את תפוקתו עם כל פעימה. הדופק המהיר יותר יחד עם הכיווצים החזקים יותר של שריר הלב מגדילים את תפוקת הלב לדקה, ודבר זה בתורו עוזר לעליית לחץ-הדם. נשימה מהירה יותר ועמוקה יותר מאווררת את הריאות בצורה יותר יסודית. כמות גדולה יותר של פחמן דו-חמצני מוּצאת באופן זה עם האוויר הנפלט החוצה, דבר המונע את עליית ריכוזה במידה רבה יותר בתור הדם, הואיל וכמות גדולה מדי של פחמן דו-חמצני יכולה להגדיל את החומציות של הדם למידה מסוכנת.

בזמן התרגול השרירים הפעילים מחמצנים כמות גדולה יותר של גלוקוזה, ועושים זאת בצורה יותר מהירה מאשר קודם לכן מחמת עליית הטמפרטורה בהם. דבר זה נוטה לצמצם את ריכוז הסוכר שבדם. הואיל והסוכר בדם נמצא באיזון עם הגליקוגן בכבד, ירידה בריכוז הסוכר שבדם גורמת לכך, שיותר גליקוגן יתפרק לגלוקוזה, אשר משתחררת לתוך הדם. כאשר השרירים שואבים יותר גלוקוזה מן הדם, יותר גלוקוזה משתחררת אל תוך הדם מן הכבד. קצת מחומצת-החלב הנוצרת עם התפרקות הגלוקוזה גם-כן נמסכת אל תוך הדם, מועברת אל הכבד, ושם הופכת לגליקוגן. קיים, אם כן, מכניזם מתאים לאספקת דלק לשריר הפעיל. בתרגול מתון אספקת החמצן יכולה לא לפגר אחרי החמצן המנוצל ולא נוצר חוב של חמצן. תוצאות הלוואי היחידות תהיינה צמצום המאגר של הפחמימות והצורך ביותר חלבונים לשם שיקומם של התאים שנהרסו בזמן הפעילות.

בשעה שאנו מתכוננים לתרגול מאומץ, מתרחשת בדרך כלל התחממות נפשית וריגושית. הזכרונות והריגושים שנגרמו מנסיונות קודמים, בייחוד אם התרגול כרוך בתחרות מסוג זה או אחר, מעוררים את מערכת העצבים ל”טון” מוגבר. דבר זה עוזר להכין את הגוף לדרישות שהוא עתיד במהרה לעמוד בפניהן. הרגשות הסובייקטיביים עשויים לגרום לתוצאות אוטונומיות; דופק מהיר, נשימה מואצת והתרחבות האישונים, אינם דברים בלתי-שכיחים בזמנים כאלה.

השינויים הרבים, שתוארו קודם לכן בקשר עם התרגול המתון, מתרחשים גם בתרגול המאומץ. תוכלו לתאר לכם שיהיו אפילו יותר, אך במקום שבהם קיימים הבדלים הריהם יותר הבדלים שבדרגה מאשר הבדלים שבאיכות. קצב הלב מהיר יותר, לחץ-הדם גבוה יותר, הנשימה מהירה יותר ועמוקה יותר, וזמן המחזור אף הוא מהיר יותר מאשר בתרגול המתון.

אדרנאלין עשוי להשתחרר מלשד יתרת-הכליה ולעזור בשינויי נשימה ומחזור-הדם. הדבר גם יסייע בשחרור גלוקוזה מן הגליקוגן של הכבד ובהשהיית העייפות של שרירי השלד.

הגורם המגביל ביותר את קיומו של המאמץ הנמרץ הוא אספקת החמצן. אם כי הטחול מקבל גירוי להתכווץ ולשחרר תאי דם חדשים אל תוך הדם, כמות החמצן הנכנסת אינה יכולה לעמוד בדרישות השרירים, וכתוצאה מכך מצטברת חומצת-חלב בשרירים ובדם. מבלי שתהיה כמות מספקת של חמצן לשנות אותה מחדש, העייפות מתגברת. קיים גבול לגודל חוב החמצן שהיחיד יכול להיכנס לתוכו, וכאן הוא המקום שבו היוגי מדגיש תרגילים בקצב אטי.

השיטה הרגילה והטובה ביותר למדידת יעילות במעבדה היא לתת למתנסה לנשום אוויר מן האטמוספרה ולפלוט אותו אל תוך שקיק הניתן לנשיאה במשך הזמן שהמתנסה מבצע עבודה. מערכת שסתומים בשפופרת, המחברת את הפיה עם השקיק, משמשת בשביל שיטה זאת של נשימה ואיסוף. לאחר תקופת המבחן נמדד נפח הגז, והתוכן שלו עובר אנליזה לגזים של הנשימה. ניתן, אם כן, לחשב שנצרכה כמות מסוימת של חמצן. ידוע שחמצון הדורש יחידה של חמצן יכול לבצע כמות מסוימת של עבודה. על-ידי חלוקת הערך הזה לעבודה שנעשתה (שנמדדת באורח בלתי-ישיר) מגיעים המומחים למידת היעילות.

איזה גורמים משנים את היעילות של פעולת השרירים או משפיעים עליה? ישנם חמישה גורמים חשובים - התמתחות השרירים הראשונית, הטמפרטורה, צמיגות השרירים, מהירות הביצוע והעייפות.

הושם לב לדבר שמתיחת השריר בטרם הוא מתכווץ מאפשרת לו להתכווץ בצורה יותר חזקה. שריר מתוח יכול, על כן, לבצע יותר עבודה מאשר שריר רפוי בצורה נורמלית בלבד.

הוכח שעבודה רבה יותר נעשית תוך הרמת משאות בעלי משקל בינוני מאשר תוך הרמת משאות קלים יותר או כבדים יותר. וכך העמסת השריר במטען בינוני היא הדרך היעילה ביותר לעשיית רוב העבודה. כשאין השריר נמתח במידה מספקת, הוא אינו יעיל ביותר.

במונח צמיגות הכוונה היא לחיכוך פנימי, חיכוך הנגרם עם השתפשפות המולקולות במסגרת סיבי השרירים בשעת ההתכווצות, והן מעכבות את תהליך ההתכווצות. חלק מן האנרגיה המתפתחת במשך ההתכווצות חייב לשמש לשם התגברות על ההתנגדות הפנימית הזאת. מכאן שהצמיגות מפחיתה את היעילות. הוכח שכאשר שריר מתכווץ באטיות, נדרשת פחות אנרגיה לביצוע כמות נתונה של עבודה מאשר בזמן שהוא מתכווץ במהירות. ככל שגדלה יותר מהירות ההתכווצות, כך מהירה יותר זרימת הפרוטופלסמה הנוזלית דרך המסגרת המבנית של סיב השריר ונוצרת שחיקה רבה יותר. אם כי הצמיגות היא בזבוז של יעילות, הרי היא לאמיתו של דבר גורם של בטיחות במהותה. היא פועלת כבלם המונע את השרירים מלהגיב בצורה מהירה מדי שתגרום לקריעתם.

ממה שנאמר זה עתה על הצמיגות מתברר שקיימת מהירות מיטבית מסוימת של התכווצות שרירית, שהיא היעילה ביותר. מהירות גדולה יתר על המידה של התכווצות גורמת לעבודה מעטה, מחמת השחיקה הפנימית המוגברת והיעילות המונמכת הבאה בעקבותיה. מאידך, מהירות קטנה מדי, אם כי היא מאפשרת ביצוע כמות עבודה רבה, גורמת לבזבוז רב של אנרגיה בקיום מצב התכווצות; היעילות היא שוב נמוכה. על כן מהירות ביצוע בינונית היא היעילה ביותר. עתה מכירים בכך שהבאת האדם לנקודה של אפיסת כוחות בעבודתו אינה מעשית, הן באשר לבריאותו והן באשר להפקת כמות עבודה רבה יותר וטובה יותר.

הרבה מן היעילות המוגדלת מקורה בהגדלת ההתאמה והבטיחות של הביצוע שהאימון מפתח אותן. תוצאות אלה תלויות במערכת העצבים המרכזית.

המתאמן הטירון ייכשל, הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיסית יותר מן המתאמן הוותיק. בטחון מוגדל, שהביצוע הטוב יותר מביא עמו, ביחד עם ההתאמה המוגדלת יביאו לפעילות חסכונית ויעילה שהתרגילים היוגיים מבוצעים בהם.

אם כי לא כולכם שואפים לחקות את הכושר הגדול של היוגי הוותיק, אתם יכולים, בידעכם כי הדבר הוא בעיקר עניין של אימון, להגדיל את יעילותכם שלכם בביצוע תפקידים פחות מאומצים שעלינו לעשות. תרגילי יוגה מתונים ועקביים, חוץ מזה שהם יגרמו לכם להרגיש טוב יותר ונינוחים יותר, יכולים לעזור לגופכם להיעשות יותר מתאים לדרישות המוטלות עליו. יתר על כן, גוף מאומן היטב עוזר במידה רבה לאמן את המֶחְשָב, שהוא התכלית של כל יוגה, על-מנת לקנות חירות גמורה ואלמוות, שהיא מטרת כל הדתות של העולם.

על-ידי כך שאנו מתאמנים נכונה בתרגילי היוגה אנו יכולים לבלום את הצטברות החומצות הרעילות ויכולים להרחיק אותן, אם הן הצטברו לכמות מיותרת בדם עצמו. הדברים שלהלן הם קטע מתוך כתביעת רפואי: "הממית העיקרי הוא מחלה הידועה בשם הסתיידות העורקים (arteriosclerosis) או טרשת העורקים. העורקים נעשים קשוחים; הדפנות הפנימיים שלהם מצופים בשכבה של סידן. לפעמים הם נסתמים ונסדקים, והאיש מת משבץ. או שהם גורמים לעבודת-יתר של הלב על-ידי כך שהם משתדלים להחדיר בכוח דם דרך שפופרות שנעשו צרות עקב משקעי סידן וגורמים לירידת כושר הלב”.

מכאן מתברר שתרגילי יוגה יכולים לשפר את מחזור הדם ולשמור על גמישות העורקים.

לפני זמן לא רב ערך רופא אחד מחקר בקרב שלוש-מאות אנשים ונשים שהיו במשך זמן רב קרבנות לעייפות כרונית. כמה מהם באו אליו בחשדם שהסיבה למחלתם היתה נעוצה בזיהום שיניים, לחץ-דם נמוך, כפות-רגליים שטוחות או אנמיה. אולם כמעט איש לא חשד במה שבאמת גרם לעייפות. הרופא מצא שהסיבות השכיחות ביותר לעייפות היו הפרעות לב, סכרת, זיהומי כליות והפרעות במערכת הבלוטות. את רוב הסימפטומים האלה ניתן היה להרחיק בקלות על-ידי תזונה טבעית, הרפיה, נשימה נכונה ותרגילי יוגה.

גמישות השרירים גם היא ממלאת תפקיד חשוב בשמירה על נעורי הגוף. ההצטברות הבלתי-תקינה של השומן, אשר מתחלק בצורה אחידה או בלתי-אחידה במערכת השרירים ביחס להפעלה מאומצת או לחוסר פעילות, גורמת להקשיית רקמות השרירים של הגוף.

תרגילי יוגה נותנים תשומת-לב רבה לעמוד-השדרה ולפרקים אחרים. יתר על כן, הם מקיימים אספקת דם אחידה לכל חלק מחלקי הגוף.

גמישות העורקים ממלאת תפקיד חשוב גם בשמירה על הבריאות כי היא מקיימת את הלחץ שבין פעימות הלב. היא שומרת על יציבות זרימת הדם. זרימת הדם היתה נעשית לסירוגין, אילו היו העורקים בלתי-גמישים; קילוח סילון היה מופיע עם כל התכווצות של הלב. עם עורקים גמישים נאלץ הדם לזרום ביציבות לאורך הנימים והוורידים.

בלי הספקת דם תקינה הרקמות השונות אינן יכולות להישמר במצב טוב. למשל, השימוש בתחבושת לוחצת מפריע במחזור-הדם, מנמיך את הטמפרטורה של אותו חלק בגוף שאספקת הדם אליו לקויה, וגורם לנפיחות. במקרים נורמליים הרי סימפטומים חמורים כמו נפיחות עלולים לא להופיע, אך הרקמות השונות אינן יכולות להישמר במצב בריא, והיעילות בביצוע הפעילויות השונות המוטלות עליהן יורדת בלי מחזור-דם תקין. 

הנִיוּעַ של הפרקים

כשאנו באים ללמוד על בעלי-חיים כמו כלבים וחתולים, אנו מבחינים בזה שהם לעתים קרובות מותחים ומכווצים את עמודי-השדרה שלהם לאחר שהם מתעוררים. תינוקות מניעים את עמודי-השדרה שלהם באופן טבעי במצבים שונים. הגמישות של עמוד-השדרה מתמעטת והולכת עם גידול הגוף. הסימן הראשון להתגרמות העצמות מורגש בשבוע השמיני של החיים התוך-רחמיים. זמן רב לאחר הלידה מתקיימים השלבים הסופיים של התגרמות הסחוס לעצם. העצמות מוסיפות לגדול בהיקף על-ידי המשקע של עצם חדשה מן השכבות העמוקות יותר של קרום העצם על המשטח החיצוני. הפסקת גידול העצמות מתרחשת אצל נערות בערך בגיל שמונה-עשרה, ומיד אחרי גיל עשרים אצל נערים.

בנוסף על התמיכה במסגרת הכוללת של הגוף, השלד מספק מקומות אחיזה בשביל השרירים, הגידים והקישורים. מעל אגן הירכיים נערמות עשרים-וארבע חוליות. מסגרת הגוף לא רק עומדת כי אם גם מתכופפת, מתנועעת ומתפתלת.

התנועות מוגבלות לגבי רוב האנשים, מחמת ההתקצרות הביולוגית של הקישורים. אפילו בגיל עשרים אין האדם הממוצע יכול לגעת עוד ברצפה בקצות האצבעות שלו, כאשר ברכיו ישרות. סוג זה של התקשות הקישורים ניתן לצמצם עד למידה מזערית על-ידי תרגילי היוגה, ואפילו בגיל שמונים יהיה הגוף גמיש כמו זה של ילד.

הרצועות באדם ידועות בתור קישורים, שהם אגדים או שכבות של רקמות סיביות, המחברות שתי עצמות או יותר, סחוסים או מבנים אחרים. אם התנוחה והאיזון הם טובים, יש לקישורים חיים ארוכים וגמישים. אם לא, הם גורמים לאי-נוחות, כאב ומיחושים. על כן חיוני הדבר שנבחן את טבעו, תפקודו ואת נִיוּעוֹ של עמוד-השדרה וקישוריו, הממלאים תפקיד נכבד בתנוחות היוגיות.

כאשר האדם מזדקן, עמוד-השדרה שלו מתקשה הואיל והקישורים שלו נעשים יותר מתוחים. יש לזכור כאן, שהמבנים הקישוריים הם רצופים, ואם הנִיוּעַ מוגבל בתחום מסוים, הקשר כולו מושפע; דבר זה גורם לאי-נִיוּעַ כללי של הגוף.

קשיחות יתירה יכולה להיגרם מסיבות שונות, אך בייחוד מחמת יציבה פגומה של הגוף ואיזון לקוי הגורמים להתקצרות הקישורים. ניתן להבחין בהתקצרות הקישורים בעמוד-השדרה אצל אלה שיושבים זמן רב, כמו סטודנטים, עובדי משרדים, סופרים ואמנים. זה משום שאנשים במצב של ישיבה דוחפים את הראש ואת הצוואר קדימה, וגורמים לעמוד-השדרה לפצות על כך ביצירת גב עגול.

כאשר היחיד שב לתנוחה זקופה של עמוד-השדרה, כאשר הוא יושב, או עומד או הולך, יתכן כאב חזק בצוואר, המתפשט דרך הכתפיים למטה אל הזרועות. דבר זה מצדו עלול לגרום לכאבי ראש ולרגישות הקרקפת. הלחץ הנגרם על-ידי התקצרות הקישורים בבסיס הגולגולת מגרה את העצבים העוברים דרך ההתקשרות של הפנים. גירוי עצבים זה נתפס במידה מסוימת על-ידי ענפי-העצבים ההיקפיים, הנשלחים בנקודות ההתקצרות של הקישורים אל הקצוות החיצוניים ביותר. כאבים ומכאובים אלה של הראש, הכתפיים והזרועות ניתן לשכך על-ידי תנוחות יוגה, כגון תנוחת-הדג ועמידת-הכתפיים, אשר מותחות את הקישורים ומאפשרות תנועה חופשית וקלה של הראש והצוואר, ובכך משחררות את לחיצת העצבים ואת הרגישות של ענפי העצבים.

לשם השפעה ממושכת והתמתחות קבועה של הקישורים האלה, יש צורך באיזון ובגמישות נכונים של הראש ושל הקצה העליון של עמוד-השדרה, שאותם ניתן להשיג על-ידי אימון יומי בתנוחות יוגה.

הקישורים של הפנים עשויים משכבות מרובות של רקמת חיבור, המורכבת מאגדים מקבילים של סיבים, השזורים כך שהם יאפשרו לעמוד במתח ובלחץ עצומים. קישורים אלה הם בעלי חוזק רב; הם מהווים חלק בלתי-נפרד בתנועות היומיות כמו ההליכה, העמידה והרמת המשאות. ההתקשרויות של הפנים נוטות להתקצר לאחר תקופת פעילות גדולה הבאה בעקבות תקופה של אי-פעילות. נטייה זו להתקצרות ניתן לראות אצל אתלטים, ספורטאים, ורקדנים, אשר לאחר תקופה של אי-פעילות נוטלים על עצמם אימונים חמורים, התמתחות רבה ותקופות ארוכות של חימום כדי להשיב את גמישותם החסרה.

היוגי נותן תשומת-לב רבה לעמוד-השדרה ולקישוריו, עמוד המשען של הגוף והגולגולת, אשר גם מגן על חוט-השדרה ועל השורשים של עצבי השדרה. עצבי השדרה יוצאים מבין החוליות.

ניתן להבחין בארבעה עיקולים מוגדרים בעמוד-השדרה, היינו, של הצוואר, של החזה, של המותניים ושל אגן-הירכיים או העצה.

העיקולים הראשיים הנמצאים בזמן הלידה הם שניים - של החזה ושל העצה. העיקול של הצוואר מתפתח כאשר הילד מתחיל לזקוף את ראשו, בין החודש השלישי לחודש התשיעי. כאשר הילד מתחיל ללכת, מופיע עיקול המותניים.

כל ארבעת העיקולים מקנים גמישות וקפיציות לעמוד-השדרה, החיוניות להליכה ולקפיצה. תנוחות בלתי-נכונות עלולות להגדיל בצורה מוגזמת את העיקולים של עמוד-השדרה. הגדלה של עיקול החזה נקראת בשם גבנת (kyphosis), בעיקול של אגן-הירכיים - קעשת (lordosis). עיקול צדדי של עמוד-השדרה נקרא עקמת (scoliosis).מחמת שחפת של החוליות, עלולה לקרות סחיפה בגופים של החוליות, הגורמת לפיתול לא תקין.

תרגילי היוגה מכוונים בעיקרם לשמור על העיקום הנכון של עמוד-השדרה ולהגדיל את גמישותו על-ידי מתיחת הקישורים האורכיים הקדמיים והאחוריים. הקישורים האורכיים האחוריים משתרעים מן השכב, החוליה האחרונה בצווארו של האדם, עד לעצה. כל הדיסקוסים והקצוות של הגופים של החוליות מחוברים זה לזה על-ידי הקישור הזה. בן החמש-עשרה יכול בקלות לגעת בבהונות רגליו עם קצות אצבעותיו מבלי לכפוף את ברכיו. גמישות זו של עמוד-השדרה פוחתת בגיל שלושים ומוסיפה לרדת בגיל ארבעים עד אשר בגיל שישים ומעלה, כל כפיפה עשויה להיות קשה ומכאיבה. למעשה, הקישורים המוקשחים לא יתמתחו בכלל וכל הגוף מוחזק מבסיס הגולגולת דרך עמוד-השדרה, אגן-הירכיים והברכיים על-ידי קישורים שאיבדו את גמישותם.

מתאמן ותיק ביוגה, אפילו בגיל מתקדם, שומר על קישורים ועמוד-שדרה גמישים. כמה מתרגילי היוגה הקשים (המתוארים בספר זה) מראים בדיוק עד לאיזו דרגה ניתן לאמן את גוף האדם כדי לשמור על גמישות מקסימלית של עמוד-השדרה ושל הפרקים השונים. 

הקשר שבין מערכת ההפרשה הפנימית והיוגה

הרבה לפני שהמדענים המודרניים ידעו איזשהו דבר על אודות בלוטות ההפרשה הפנימית ותפקודיהן, המליצו היוגים על תרגילים בשביל בלוטות ההפרשה הפנימית החשובות האלה. היוגים ידעו שמערכת ההפרשה הפנימית משפיעה על הריגושים של המֶחְשָב ולהיפך.

בלוטות אלה ידועות גם בשם הבלוטות האלביביות, הואיל והן מעבירות את ההפרשה שלהן באופן ישיר אל תוך הדם או הלימפה במקום אל ביבי ההפרשה. בלוטות ההפרשה הפנימית הן הלבלב, התריס, היתריס, יתרת-הכליה, יותרת-המוח ובלוטות המין.

הגידול המלא, ההתבדלות והתפקוד של החלקים השונים של הגוף אפשריים רק כאשר קיימת פעילות מאוזנת של בלוטות ההפרשה הפנימית. ההפרשות שלהן נקראות בשם הורמונים (שפירושו לגרות או לעורר), ואשר הוצאתם יכולה להיות מיידית או מושהית. הם חומרים כימיים פשוטים יחסית שצריכים לעבור חמצון, או שיש להפרישם לאחר שהפעילו את השפעתם המיוחדת. אם ההפרשות האלה סובלות, נוצרים במהירות תנאים פתולוגיים בחלקים שונים של הגוף.

בלוטת-התריס ממוקמת בחלק התיכון הקדמי של הצוואר. היא מורכבת משתי אונות צדדיות, המאוחדות על-ידי רצועה הקרויה בשם מיצר (isthmus).

בלוטת-התריס עוזרת לווסת תפקודים כמו תהליכי הגידול והשיקום (אנאבוליים) ותהליכי התפרקות החומרים (קאטאבוליים), התפתחות נפשית והשגת הבגרות המינית. בלוטת-התריס היא אחד האמצעים החזקים ביותר שהטבע יצר כדי להגן על הגוף מפני רעלים.

ישנן שתי צורות של אפיסת פעילות בלוטת-התריס (hypothyroidism), זַפֶּקֶת בליטות העין (exophthalmic goiter) וזַפֶּקֶת גידול הבלוטות (adenomatous goiter). בצורה הראשונה הפרשת בלוטת-התריס נחשבת כבלתי-תקינה, דבר שגורם להפרעות בקיבה ובמעיים, חוסר שינה, עצבנות, דופק מהיר, רעד לב, הזעת יתר, רטט ואיבוד משקל. הטמפרטורה אינה עולה מעל לשיעור הנורמלי, הואיל והגדלת אבדן החום נגרמת על-ידי הזעה רבה יותר והתרחבות של כלי הדם העוריים.

כל אימת שבלוטת-התריס נעשית כל כך גדולה, עד שהיא גורמת למלאות נראית לעין בצוואר, היא נקראת זַפֶּקֶת. ישנם מינים שונים של זַפֶּקֶת, התלויים בסיבות שונות, ולהם משמעות שונה לבריאותנו. יש לבדוק את הזַפֶּקֶת מבחינה רפואית כדי לקבוע את סיבתה ולהחליט אם דרוש טיפול בה. מניעה טובה יותר מריפוי, ולכן בעזרת תרגילי יוגה, כמו סַרְוַנְגָאסַן (עמידת-כתפיים) ותזונה נכונה, ניתן לשמור על בלוטת-התריס במצב בריא. סוג אחד של זַפֶּקֶת פשוטה נגרם מפאת מחסור ביוד במנת המזון והשתייה. דבר זה ניתן בקלות לרפא על-ידי התאמת התזונה.

לפי מומחי הרפואה, המין המזיק ביותר של זַפֶּקֶת הוא הבלוטה הקטנה יחסית עם סימני רעילות ההולכים וגדלים במהירות. הפרעה זו נקראת בשם זַפֶּקֶת בליטות העין בגלל חיבורה התדיר עם גלגלי-העיניים היוצאים מחוריהם. ניסויים הוכיחו שנתינת מנות גדושות של הורמון בלוטת-התריס יכול ליצור רעלת תריסנית (thyrotoxicosis) אצל אנשים בריאים. צורה רעילה זו של הפרעה בבלוטת-התריס שכיחה ביותר באנשים בין גיל חמש-עשרה עד גיל ארבעים, והיא מחוברת לרוב עם מזג ריגושי ועצבנות. לעתים קרובות קיימת התאמה בין מחלת בלוטת-התריס לבין מערכת עצבים בלתי-יציבה.

כאשר הספקת הורמון בלוטת-התריס אינה מספקת לבריאות תקינה, מנת החמצן מוקטנת, וחילוף-החומרים הבסיסי עלול לרדת עד לארבעים אחוז למטה מן התקין לגילו, גבהו ומשקלו של האיש. מבחן חילוף-החומרים הבסיסי במעבדות נעשה על-ידי מדידת צריכת החמצן האישית לשעה.

המבחנים בדרך כלל נמשכים שמונה או עשר דקות, ובהן נושם האיש דרך פומית גומי ממיכל המכיל כמות מדודה של אוויר. פחמן דו-חמצני ולחות רבה מדי נקלטים כשהם נפלטים אל תוך המכשיר, והפחתת כמות האוויר במיכל נגרמת על-ידי החמצן שהאיש שואף.

חילוף-חומרים בסיסי נמוך במידה בלתי-תקינה עלול לגרום לסוגים מסוימים של השמנה, שניתן למנעה על-ידי אימונים בתרגילי יוגה של בלוטת-התריס.

מיעוט קיצוני של פעילות בלוטת-התריס במבוגר ידוע בשם בַּצֶקֶת רירית (myxedema). דבר זה גורם למצבים כמו הפחתת הפעילות השכלית, האטת הדיבור והתנועה, עור גס ויבש ואיבוד שיער. בזַפֶּקֶת גידול הבלוטות (adenomatous goiter) מתרחשת הגדלה של ההפרשה מעל למידה התקינה, והסימפטומים של מיעוט הפעילות של בלוטת-התריס מופיעים לאחר שהבלוטה נעשתה יותר גדולה.

בלוטות היתריס נמצאות במשטח האחורי ומונחות בתוך הנרתיק של בלוטת-התריס. ההפרשה שלהן מווסתת את חילוף-החומרים של הסידן והזרחן ומסייעת לפקח על ריכוז הסידן והזרחן האנאורגאני.

ביתר היתריסיות הסימפטום העיקרי באדם הוא צִפָדוֹן (טֶטָנוּס), שעלול להיגרם או מחמת הרחקת בלוטות היתריס או מחמת התפתחות ספונטנית. מצב זה גורם לחוסר מנוחה ולעיוות צפדוֹני של השרירים הכופפים.

התרפיה של היוגה מכוונת, באמצעות תנוחותיה השונות, להשיב לתקינותן את ההפרשות הפנימיות של הבלוטות האלה. ישנם תרגילים שונים שנועדו לחיזוק הבלוטות השונות.

ריגושים נפשיים, כמו פחד, צער, כעס, קנאה, שנאה, אהבה, וצרות-עין, ידועים כמשפיעים על גופנו, ובייחוד על המערכת של ההפרשה הפנימית ומערכת העצבים, בהתאם לדרגת עוצמתם. בעת צער או פחד קיצוניים יכול לקרות אפילו מוות. ריגושים אלה הם כמו גלי זעזוע המשפיעים על מערכת העצבים ומביאים להתנוונות בלוטות ההפרשה הפנימית. מערכת ההפרשה הפנימית נתונה לפיקוח של העצבים האהודים והתועים  (sympathetic and vagus nerves). כאשר הריגושים אינם חמורים ביותר, הם אינם עלולים לגרום למוות פיסי, אך הם בהחלט משפיעים על מערכות העצבים והבלוטות.

תוצאה של תגובה ריגושית הוא לחץ-דם גבוה. בשעת פחד או כעס ניתן להבחין בדופק מהיר יותר של הלב. הריגושים משפיעים על בלוטת יתרת-הכליה, המפרישה מנות מיותרות של אדרנלין. מנת האדרנלין גדלה בזרם הדם, מאיצה את דופק הלב ומעלה את לחץ-הדם. ריגושים מחשביים כאלה באופן קבוע מעיקים על הלב בגרמם להפרעות עצבים ולמחלות לב.

תנוחות יוגיות עוזרות לחזק את מערכת ההפרשה הפנימית על-ידי תרגול ומעמידות את הריגושים תחת פיקוח על-ידי ריכוז והרפיה.

 יוגה והתאים ומחזור הדם 

עתה הבה נלמד את תרגילי היוגה ואת פעולתם על התאים הקטנטנים שהגוף מורכב מהם. הגוף הפיסי בנוי מטריליוני תאים, וכל אחד ואחד מן התאים מכיל חיים ואנרגיה בזעיר-אנפין לשם תפקוד מוגדר. חיים אינדיבידואליים הם באמת רק קורטוב של דרגה מסוימת של אינטליגנציה המאפשרת לתאים לפעול כהלכה. אם כי התאים פועלים באורח אינסטינקטיבי, הם כפופים לפיקוחו של המֶחְשָב המרכזי של האדם וברצון מצייתים לפקודות במודע או שלא במודע.

בעולם בעלי-החיים יש כמה בעלי-חיים, המורכבים רק מתא אחד ונקראים בשם חד-תאיים. בעלי-חיים בעלי יותר מתא אחד נקראים רב-תאיים. מבלי להתחשב במספר התאים לכל תא ותא שני חלקים עיקריים - חומר התא והגרעין. הגרעין הוא החלק החיובי של התא וכנראה הוא המרכז של הפעילויות הכימיות, ההכרחיות לשם חייו.

קבוצה של תאים ניתן להגדיר כרקמה. ישנם בעיקר ארבעה סוגי רקמות. כאשר הרקמות השונות של הגוף מתחברות יחדיו בדרכים שונות הן מהוות קרומים ועור.

תשומת-לב ניכרת יש לתת לעור, הואיל והוא מהווה מבנה חשוב. ישנם תפקודים שונים של העור: הוא משמש בתור מחסום מכני כדי למנוע פגיעה ברקמות העמוקות יותר; חיידקים אינם יכולים לחדור בקלות דרך התאים המתים של השכבה החיצונית, והעור משמש מגן נגד פלישה של אורגניזמים זרים. הוא פועל גם בתור חוש מישוש. מצבע העור ניתן לקבוע את מצב הגוף. למשל, במתח רב מדי, או בכל מצב אחר שבו כלי הדם של העור מתרחבים, הוא אדום. במחלת חוסר דם (anemia) הוא יהיה חיוור מחמת מספרם הנמוך של גופיפי הדם האדומים. הוא עלול להיראות ארגמני במחלות לב ודלקת ריאות מחמת חמצון לקוי של הדם. העור מופיע צהוב מחמת הגדלת אודם המרה (bilirubin) בדם, כאשר החולה סובל מצהבת.

הרבה מידע אפשר לאסוף, אם האדם לומד את שינוי הצבע של העור. מידה מוגדלת של דם, הזורמת דרך כלי הדם, תשמור על העור במצב בריא. חשוב מאד גם לזכור כאן, שהתאים השונים של הגוף, המשמשים בתור אבני בניין, קונים את האנרגיה שלהם ואת תזונתם באמצעות מערכת הדם. בלי חומר מתאים תאים אלה אינם יכולים לבצע את עבודתם המתאימה. אנשים הסובלים מתת-תזונה אין להם אפילו בקירוב הכמות התקינה של תאי-דם, וכתוצאה מכך אין המערכות שלהם מתפקדות כהלכה. התאים זקוקים לחומר הבונה את הגוף; קיימת רק דרך אחת, שבה הם יכולים להשיג אותו, והיא באמצעות התזונה מן המזון, המובא על-ידי מחזור-הדם, המקוים בקלות על-ידי תנועות ותרגילים יוגיים שונים.