תרגום: אילה המר

קרמה היא מילה בשפת הסנסקריט שפירושה: פעולה, אולם בדרך כלל משתמשים בה להגדיר קיומו של קשר ודאי ברור, בין מה שנעשה עכשיו ומה שיקרה בעתיד. דברים אינם קורים במקרה, או לא בכוונה, או באי-סדר. הם מתרחשים ברציפות קבועה; הם עוקבים אחד אחרי השני בסדר קבוע.

כשזרע נטמן באדמה הוא שולח גבעול קטן, עליו צומחים עלים, אחריהם מגיעים הפרחים ואז הפירות, ובפירות טמונים שוב זרעים. וכשאחד מהזרעים נשתל, הוא מצמיח גבעול ועלים ופרחים ופירות וזרעים. אותו סוג זרע מייצר סוג זהה של צמחים. אורז מייצר צמחי אורז; שעורה מצמיחה שעורה; חיטה מצמיחה חיטה; קוץ מייצר קוץ; קקטוס מייצר קקטוס. אם אדם שותל קוצים, אל לו לצפות לקצור יבול של ענבים מתוקים; אם הוא שותל קקטוס קוצני אל לו לצפות לאסוף תפוחים עסיסיים. זוהי קרמה, והאדם, ביודעו זאת, זורע את הזרע של היבול אותו הוא מבקש לקצור. זהו הדבר הראשון שיש לזכור. 

ובכן, פעולה אינה עניין כה פשוט כפי שנדמה. כשאני שואל מישהו, "מדוע אתה נוסע העירה?" הוא יענה, "רציתי זוג נעליים, וחשבתי שאוכל למצוא שם." או: "רציתי לפגוש ידיד וחשבתי שהוא יהיה בעיר." וכך הלאה, בצורות שונות אבל תמיד באותו מבנה: "אני רציתי ואני חשבתי ולכן אני פעלתי." שלושת אלה תמיד יימצאו ביחד.

ובכן, רצון הוא מה שמכונה תשוקה, אנחנו משתוקקים להשיג דבר מה – זה השלב הראשון; אחר כך אנחנו חושבים איך להשיג אותו – זה השלב השני; ואז אנחנו פועלים להשיג אותו – זה השלב השלישי. זה הסדר הקבוע. לכל פעולה יש מחשבה מאחוריה ולכל מחשבה יש תשוקה מאחוריה.

שלוש אלו  – הפעולה, המחשבה, התשוקה – הן שלושה חוטים שמלופפים יחד ויוצרים חבל קרמה. פעולותינו הופכות את האנשים שסביבנו למאושרים או לאומללים. אם אנחנו הופכים אותם למאושרים – זרענו אושר בדומה לזרע, והוא צומח לאושר עבור עצמנו. אם אנחנו הופכים אותם לאומללים – זרענו אומללות בדומה לזרע, והוא צומח לאומללות עבור עצמנו. אם אנחנו פועלים באכזריות – אנחנו זורעים אכזריות בדומה לזרע, והוא צומח לאכזריות כלפי עצמנו. אם אנחנו עושים מעשים טובים – אנחנו זורעים טוב-לב בדומה לזרע, והוא צומח לטוב-לב כלפי עצמנו. כל מה שאנחנו זורעים בפעולותינו – שב וחוזר אלינו. זוהי קרמה.

אבל לפעולה יש מחשבה שניצבת מאחוריה. ובכן, מחשבה יוצרת מה שמכונה: האופי שלנו, הטבע שלנו, וסוג ההכרה שיש לנו. כשאנחנו חושבים הרבה על דבר מסוים, ההכרה שלנו הופכת דומה לו. אם אנחנו חושבים מחשבות טובות, אנו הופכים טובי לב; אם אנחנו חושבים מחשבות אכזריות, אנו הופכים אכזריים; אם אנחנו חושבים מחשבות ערמומיות, אנו הופכים ערמומיים; אם אנחנו חושבים מחשבות כנות, אנו הופכים כנים. כך נבנה אופיינו על ידי מחשבותינו, וכאשר ניוולד שוב, נבוא לעולם עם האופי שעוצב על ידי המחשבות הנוכחיות שלנו. מכאן, כשאנחנו פועלים בהתאם לטבע או לאופי שלנו – אדם טוב פועל בטוב-לב, או אדם אכזר פועל באכזריות – הפעולות בחיים הבאים יהיו תלויות במחשבות שיש לנו בחיים הנוכחיים. זוהי קרמה.

אבל למחשבה יש תשוקה שניצבת מאחוריה. התשוקה היא זו שמזמנת לנו את האובייקט שלו אנו משתוקקים. כמו שמגנט מושך ברזל, כך התשוקה מושכת אובייקטים. אם אנחנו חושקים בכסף, תיפתח לנו הזדמנות להפוך עשירים בחיים אחרים. אם אנחנו משתוקקים ללמוד, תיפתח לנו הזדמנות להיות מלומדים בחיים אחרים. אם אנחנו משתוקקים לאהבה, תיפתח לנו הזדמנות להיות נאהבים. אם אנחנו משתוקקים לכוח, תיפתח לנו הזדמנות להיות רבי-עוצמה. זוהי קרמה.

התלמיד צריך להגות בדברים, שוב ושוב, עד שיבין את הנושא לעומק. רק אחרי שיגיע להבנה, הוא יוכל לגעת בבעיות סבוכות יותר של הקרמה. ניתן לסכם את נושא הקרמה במשפט אחד: האדם קוצר את מה שהוא זורע.

אך התלמיד יכול לשאול: "אם פעולותיי בהווה הן תוצאה של מחשבות העבר שלי, ואם מחשבות העבר הן תוצאה של תשוקות העבר שלי, האם איני כבול בחוסר-אונים? הרי אני חייב לפעול בהתאם למה שחשבתי. אני חייב לחשוב בהתאם למה שהשתוקקתי." נכון הדבר, אולם רק במידה מסוימת. אנחנו משתנים כל העת. וככל שאנחנו צוברים התנסויות חדשות, הג'יווה צוברת עוד ידע, ובעזרתו היא משנה את תשוקותיה. במילים אחרות, בעוד שבפועל השתוקקנו, חשבנו ופעלנו בדרך מסוימת בעבר, האפשרות להשתוקק ולחשוב אחרת, הייתה גם היא קיימת כל אותו זמן. אפשרות זו יכולה להפוך בכל עת לממשית, וזאת ברגע שאנו מבינים, בעזרת התנסויות חדשות, את ההשלכות המזיקות של הפעולות שביצענו בעבר.

נניח שאדם מבין שפעל באכזריות. הוא לומד שהפעולה האכזרית שלו נגרמה על ידי מחשבות בעלי אופי אכזרי שהיו לו בעבר, ושמחשבות אכזריות אלו נבעו מהתשוקה לאובייקט שניתן להשיגו רק בדרך אכזרית. הוא נוכח שפעולותיו האכזריות הופכות אנשים לאומללים; שהם שונאים אותו ופוחדים ממנו, ושכך הוא הופך לבודד ואומלל. הוא חושב על כל זה ומחליט להשתנות. אולם הלחץ שמחשבות ותשוקות העבר מפעילות עליו, מקשה עליו להתנגד. ואז הוא פונה אל שורש הבעיה – התשוקה לדברים שהוא לא יכול להשיג ללא פעולה אכזרית. והוא – שהוא הג'יווה – אומר לעצמו: "לא אניח לעצמי להשתוקק לדברים אלה. בכל פעם שאתחיל לרצות אותם, אזכור שהתשוקה הזו גורמת לאומללות." הוא משתמש במחשבה כדי לבלום את התשוקה, במקום לאפשר לתשוקה לשלוט במחשבה. ואז, במקום תשוקות שסוחפות אותו כאילו היו סוסים במנוסה, הוא משתמש בהדרגה במחשבה כרסן, ושומר את תשוקותיו בשליטה. הוא ירשה להן לרוץ רק אחרי אובייקטים שגורמים שמחה כשמשיגים אותם.

ג'יוות צעירים מאפשרים לתשוקותיהם לסחוף אותם, ובכך ממיטים אומללות רבה על עצמם. ג'יוות מבוגרים מתפתחים לחכמים: כאשר התשוקה יוצאת אל אובייקט, שאחיזתו, כפי שאותו אדם נוכח בעבר, תגרום לאומללות, הוא זוכר את האומללות מהעבר, ובסיוע המחשבה הוא מושך את התשוקה לאחור.

התלמיד השואף להסב אושר לאחרים ולעצמו חייב לפקח היטב על תשוקותיו. עליו לאתר על ידי התבוננות ולימוד אלו אובייקטים יזמנו אושר בטווח הארוך, ואלו יגרמו לאומללות, ואז מוטל עליו לנסות, בכל הכוח, להשתוקק רק לאותם דברים שיניבו אושר.

חשוב ביותר להבחין שההימלטות מכבלי הלידה והמוות אינה מושגת על ידי אימוץ אורח חיים כזה או אחר, כי אם, כפי ששרי קרישנה אמר: "זה, אשר התבסס באחדות, ויסגוד לי – השוכן בכל הברואים, הוא יוגי, והוא שרוי בי בכל מצבי קיומו." (בהגווד גיטא 6:31). ג'נאקה, המלך הקשאטרי, וטולאדהארה הסוחר הוואישיאי, הגיעו שניהם לשחרור, ולזאת זכו לא על ידי פרישה אל מעבי היער, כי אם מתוך העדר תשוקה לדברים גשמיים.

ג'נאקה היה מלך מיטהילה ששלט על ממלכת הווידהא. עם השיגו שלוות נפש הוא שר מזמור זה: "לעושרי אין גבול, ועם זאת אין באמתחתי דבר. גם אם כל מיטהילה תעלה באש, לא אאבד דבר." (מהבהראטה, שנטי פארווה, 173). וכך חזר ואמר למנדאביה, כי כל רכוש שיהיה לאדם ישמש רק מקור לצרות עבורו, וכי סיפוק תשוקה פה או בגן עדן, לא יוכל להציע אפילו את החלק הששה-עשר של אותו אושר המגיע עם הסתלקותה של  התשוקה. כפי שקרני הפרה גדלות עם הפרה, כך התשוקה לעושר גדלה עם הרכוש. העושר צריך לשמש רק לצורך תכלית טובה, אבל התשוקה אליו נושאת עימה צער. כאשר האדם החכם מתייחס לכל היצורים כאל עצמו, הוא זוכה בשחרור מכל חרדה. (מהמבהראטה 327). תחת הדרכתו של הקדוש יאג'נאוואלקיה, המלך ג'נאקה הגיע לשחרור, כי הוא "איפשר לו להגיע לברהמן, המבורך והאלמותי, העולה על כל צער." (שנטי פארווה, 311-319). ולאחר שלמד זאת הפך הוא בתורו למורה, שאליו אפילו ויאסה שלח את בנו, שוקה, ללמוד ממנו את תורת השחרור. (שם, 326-328).

ג'אג'אלי ביצע טאפאס אדיר והתמלא בעקבותיו בגאווה, ויום אחד הוא חשב בינו לבין עצמו: "מי בכל הימים העצומים ומי בכל מרחבי הארץ ישווה לי?" אז יצאה בת קול וקראה: "אל תאמר מילים כאלו. גם טולאדהארה העסוק בסחר-מכר לא ידבר כך, ואליו אף אתה אינך משתווה." ג'אג'אלי השתאה לשמע הידיעה שסוחר פשוט עולה עליו – הברהמנה הפרוש, ויצא לדרך לחפש את טולאדהארה כדי לפתור את התעלומה. הוא הגיע לוורנאסי אפוף כעס ושם מצא את טולאדהארה, הסוחר הפשוט, מוכר סחורה לעוברים והשבים. טולאדהארה הזדקף וברך את הברהמנה בכבוד הראוי. ואז החל לגולל את סיפור הסיגוף הגדול שמילא את ג'אג'אלי בגאווה: "הגעת אלי כועס, הו ברהמנה, איזה שרות אוכל להעניק לך?" ג'אג'אלי נדהם עמוקות נוכח הקף הידע על עברו שהפגין הסוחר הענו, ותבע בלהיטות הסבר. מכאן ואילך פתח טולאדהארה בדברים על אודות המוסר העתיק הנודע לכולם – אף שיושם על ידי כה מעטים – של החיים בדרך שאינה מסבה נזק לאף אדם, או במזעורו של נזק כזה בעת שלא ניתן למנעו. הוא עצמו לא ביקש מעולם שום הלוואה מאף אחד, ולא רב עם איש; משיכה ודחיה נכבשו על ידו זה מכבר; הוא ראה בכולם שווים, ולא היפנה תשבחות או האשמות כלפי אף אדם. כשהאדם הוא חסר פחד ואף אחד לא פוחד ממנו, כאשר אין הוא אוהב ואינו לא אוהב, כשאין הוא מרע לאף אחד – כי אז הוא מגיע אל ברהמן. טולאדהארה סח כה יפה על אודות פגיעות אכזריות בבעלי חיים ובאנשים, על טיבו של הקורבן, ועל עליה אמיתית לרגל, כשהוא מפגין כיצד השחרור יכול להיות מושג על ידי אי-פגיעה. (מהבהראטה, שנטי פארווה, 261)

"האדם ביסודו מורכב מתשוקות, וכתשוקותיו כן גם מחשבותיו. וכמחשבותיו כן גם מעשיו, וכמעשיו – כן יהיה גמולו." (בריהדרניאקה אופנישד 4, 4-5). 

"כך המשתוקק מגיע בפעולתו אל האובייקט, זה שבו שקועה הכרתו." (צ'נדוגיה אופנישד, 3, 14-1).

"האדם בנוי ממחשבה. את שהוא חושב בהיותו בעולם הזה, הוא הופך להיות לאחר שהוא עוזב." (בריהדרניאקה אופנישד 4, 4-5).

"איני מושפע מפעילות אף לא מוכתם בה, ואיני משתוקק לפירות הפעולה. היודע את זאת אינו נכבל בכבלי הפעילות." 

"ביודעם את זאת, אף הקדמונים, אשר חפצו בשחרור, פעלו פעולות. לכן, בצע את חובתך כאשר ביצעוה הקדמונים." (בהגווד גיטא, 4, 14-15). 

"האיש אשר פעולותיו כולן ברות, ולא יתאב למלא את תשוקותיו, ופירות מעשיו נאכלו באש הידיעה, עליו יאמרו החכמים כי הוא מלומד." 

"בנטשו את ההתקשרות לפירות פעולותיו, הוא תמיד מסופק ובלתי תלוי-בדבר, אף כי שקוע בפעילות, כמוהו כמי שאינו עושה דבר."

"חופשי מתשוקות, נפשו מרוסנת, והוא משולל התאוות לנכס ופועל לפי צרכי הגוף בלבד, אין החטא דבק במעשיו."

"פעולות האדם (קרמה) הפועל למטרת קורבן – פירותיהן נמוגים בהיותו חופשי מהתקשרות, משוחרר, והכרתו מכוננת בידע." (בהגווד גיטא 4, 19-23). 

"כשכל התשוקות החבויות בלב מתרופפות, בן התמותה הופך לבן-אלמוות, ונהנה בעולם הזה מברהמן." (קטאופנישד, 2, 6-14).

"דע את העצמי כאדון הכרכרה, ואת הגוף ככרכרה. דע את התבונה כרַכָּב, ואת ההכרה כמושכות. החושים נודעים כסוסים, ומושאי החושים הם שדה פעולתם. העצמי, בעת חיבורו לחושים ולהכרה, עסוק בהנאה, כך אומרים החכמים. הנבער, הכרתו רופפת תמיד, חושיו פרועים כסוסי פרא תחת ידיו של הרַכָּב. החכם, הכרתו מחוזקת תמיד, חושיו נשלטים כסוסים ממושמעים בהנהגתו של הרַכָּב. זה אשר הוא בור, חסר מחשבה ובלתי טהור תמיד, אינו משיג את המטרה ושב וחוזר למעגל הסמסארה." (קאטופנישד א', 3, 3-7).

 

---

תרגום הפסוקים מהבהגוואד גיטה:

איתמר תיאודור, מתוך הספר: "הבהגווד גיטא", הוצאת כרמל, ירושלים.

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: