"באת." שְרִי יוּקְטֶשְוַור בירך אותי ממקומו על עור נמר שהיה פרוש על רצפת חדר הסבה בעל מרפסת. קולו היה קר, מנהגו חסר רגש.

"כן, מאסטר יקר, אני כאן ללכת בעקבותיך." השתחוויתי ונגעתי בכפות רגליו.

"איך זה יכול להיות? אתה מתעלם מבקשותי."

"לא עוד, גוּרוּג'י! בקשתך תהיה לי לחוק."

"זה כבר יותר טוב! עכשיו אני יכול לקחת על עצמי את האחריות לחייךָ."

"אני מעביר ברצון את הנטל, מאסטר."

"בקשתי הראשונה, אם כן, היא כי תשוב הביתה אל משפחתך. אני רוצה שתלך לקולג' בכַּלכָּתה. עליך להמשיך בלימודים."

"טוב מאוד, אדוני." הסתרתי את תדהמתי. האם כל השנים ימשיכו הספרים התובעניים לרדוף אחרי? קודם אבא ועכשיו שרי יוּקטֶשוַור!

"יום אחד תיסע למערב. אנשיו יהיו פתוחים יותר לחוכמתה העתיקה של הודו אם למורה ההינדואי המוזר יהיה תואר אקדמי."

"אתה יודע מה טוב, גוּרוּג'י." קדרותי עזבה אותי. התייחסותו למערב היתה מתמיהה, מרוחקת; אך היתה לי כאן הזדמנות פז מיידית לשמח את המאסטר בצייתנותי.

"בכּלכּתה תהיה קרוב; בוא לכאן בכל פעם שתמצא זמן."

"בכל יום, אם זה אפשרי, מאסטר! בהכרת תודה אני מקבל את סמכותך בכל פרט מחיי – בתנאי אחד."

"כן?"

"שתבטיח להראות לי את אלוהים!"

בעקבות דברַי התעורר דיון שארך שעה. אי אפשר להפריך את מילתו של מאסטר; והיא אינה ניתנת בקלות. ההשלכות הנובעות מהבטחה כזאת פותחות מרחבים מטאפיזיים עצומים. לגורו צריכה להיות קִרבה אינטימית באמת עם אלוהים בטרם יוכל לחייבו להופיע! חשתי את האיחוד האלוהי של שרי יוּקטֶשוַור, והייתי נחוש לנצל את יתרוני כתלמידו.

"יש לך נטייה לסחטנות." הסכמתו של המאסטר צילצלה לבסוף בפסקנות רבת־חמלה:

"משאלתך היא משאלתי."

צל שאורכו כחיי הוסר מליבי; החיפוש המפוזר אנה ואנה הגיע אל סופו. מצאתי מחסה נצחי בגורו של אמת.

"בוא, אראה לך את האשרם. המאסטר התרומם מעור הנמר. במבט חטוף השגחתי בתמונה התלויה על הקיר, מעוטרת בענף יסמין פורח.

"לָהירי מָהאסָיה!" אמרתי בתדהמה.

"כן, הגורו האלוהי שלי." צליל קולו של שרי יוּקטֶשוַור היה מלא הערצה. "הוא היה נעלה, כאדם וכיוגי, על כל מורה אחר שהזדמן אל טווח חקירותי."

השתחוויתי בדממה לפני התמונה המוכרת. כבוד ממעמקי הנשמה שָׁפע כלפי המאסטר שאין שני לו, אשר בירך את ילדותי והִנחה את צעדי אל עצם השעה הזאת.

מובל בידי הגורו שלי, טיילתי בנחת בבית ובשטחו.

האשרם, גדול, עתיק, בנוי היטב על עמודים מוצקים, הקיף חצר. הקירות החיצוניים היו מכוסים אזוב; יונים ריפרפו מעל הגג האפור והשטוח, וללא גינונים מיותרים היו שותפות למגורים בו. בגן האחורי הנעים גדלו עצי מנגו, גַ'קְפְרוּט ובננות פְּלַנְטֵיין. המרפסות עם המעקים של החדרים העליונים במבנה בן שתי הקומות פנו אל החצר משלושת עבריה.

אולם מרוּוח בקומת הקרקע, בעל תקרה גבוהה הנתמכת בשורת עמודים, שימש, כך אמר המאסטר, בעיקר בתקופת חגיגות הדוּרְגָה פּוּגָ'ה[1] השנתית. גרם מדרגות קטן הוביל אל חדרו של שרי יוּקטֶשוַור, שמרפסתו הקטנה השקיפה אל הרחוב. האשרם היה מרוהט בפשטות; הכל היה צנוע, נקי ושימושי. היו שם גם כמה כסאות, ספסלים ושולחנות בסגנון מערבי.

המאסטר הזמין אותי להישאר ללון. שני תלמידים צעירים שלמדו באשרם הגישו קארי ירקות לארוחת ערב.

"גוּרוּג'י, ספר לי בבקשה משהו על חייך." כרעתי על מחצלת קש על יד עור הנמר שלו. הכוכבים הידידותיים נראו כה קרובים מעֵבר למרפסת.

"שמי היה פְּרִייָה נַאט קָרַאר. נולדתי כאן בסֶרַמְפּוֹר,[2] אבי היה איש עסקים אמיד כאן. הוא הוריש לי את האחוזה הזאת, שהיתה שייכת לאבותי ועכשיו היא האשרם שלי. לימודַי הרשמיים היו מועטים; הם היו איטיים ושטחיים מדי לטעמי. כאיש צעיר לקחתי על עצמי אחריות של בעל בית, ויש לי בת אחת, כיום נשואה. שנות אמצע חיי בורכו בהדרכתו של לָהירי מָהאסָיה. אחרי מותה של אשתי הצטרפתי אל מִסדר הסוואמים וקיבלתי את השם החדש שרי יוּקטֶשוַור גירי[3]. אלה תולדות חיי הפשוטים."

המאסטר חייך אל פני הלהוטים. כמו כל השרטוטים הביוגרפיים, מילותיו מסרו את העובדות החיצוניות בלי לחשוף את האדם הפנימי.

"גוּרוּג'י, הייתי רוצה לשמוע סיפורים אחדים משנות ילדותך."

"אספר לך כמה – כל אחד עם מוסר השכל!" עיניו של שרי יוּקטֶשוַור נצצו עם אזהרתו. "אמי ניסתה פעם להפחיד אותי בסיפור מחריד על אודות רוח רפאים הנמצאת בחדר חשוך. מיד הלכתי לשם, והבעתי את אכזבתי על שהחמצתי את הרוח. אמא לא שבה לספר לי סיפורי בלהה. מוסר השכל: הבט בַּפחד ישר בעיניים, והוא יחדל להציק לך.

"זיכרון מוקדם אחר הוא רצוני בכלב מכוער שהיה שייך לשכן. במשך שבועות הקמתי מהומה בכל הבית כדי לקבל את הכלב. כל הצעה חלופית לחיית מחמד בעלת הופעה מרשימה יותר נפלה על אוזניים חירשות. מוסר השכל: ההיאחזות מעוורת; היא מעניקה הילת יופי דמיונית לאובייקט התשוקה.

"הסיפור השלישי מתייחס לגמישותה של ההכרה הצעירה. שמעתי באקראי את הערתה של אמי: 'אדם המסכים לעבוד תחת מישהו אחר הוא עֶבד.' זה השאיר בי רושם כה עז, שגם לאחר נישואי סירבתי לכל מִשׂרה. סיפקתי את הוצאותינו באמצעות השקעת הנדוניה המשפחתית בקרקעות. מוסר השכל: יש להדריך את אוזניהם הרגישות של הילדים בהצעות טובות וחיוביות. הרעיונות המוקדמים נחרתים עמוק בזיכרון לזמן רב."

דממה שלֵווה ירדה על המאסטר. בסביבות שעת חצות הוא הוביל אותי אל מיטה מתקפלת צרה. שנת לילי הראשון בצל קורתו של הגורו שלי היתה עמוקה ומתוקה.

שרי יוּקטֶשוַור בחר להעניק לי את חניכתו לקרייה־יוגה בבוקר. את הטכניקה קיבלתי כבר בעבר משני תלמידים של לָהירי מָהאסָיה – אבי, ומורי הפרטי קֶבָּלאנַנדה. אך למאסטר היתה יכולת להביא לתמורה; למגעו פרץ אור גדול בהווייתי, כמו תפארתן של אינספור שמשות הבוערות יחדיו. שיטפון של אושר בל יתואר הציף את ליבי עד לגרעין הפנימי ביותר.

כאשר הצלחתי להביא את עצמי לעזוב את האשרם, היתה זו כבר שעת אחר צהריים מאוחרת של היום למחרת.

"בעוד שלושים ימים אתה תחזור."

כאשר נכנסתי לביתי בכַּלכָּתה, נכנסה נבואתו של המאסטר שלי יחד עימי. איש מקרובי משפחתי לא העיר הערות מציקות על "הציפור המעופפת" שמפניהן חששתי.

עליתי לעליית הגג הקטנה שלי והבטתי בה בחיבה, כמו בנוכחות חיה. "את היית עדה למדיטציות שלי, לדמעות ולסערות הסַאדְהָנָה שלי. עכשיו הגעתי אל הנמל של המורה האלוהי שלי."

"בני, אני שמח בשביל שנינו." אבי ואני ישבנו בצוותא בערב הרוגע. "מצאת את הגורו שלך באופן מסתורי, כמו שאני מצאתי פעם את הגורו שלי. ידו הקדושה של לָהירי מָהאסָיה שומרת על חיינו. מצאת כי המאסטר שלך איננו קדוש בלתי נגיש מהרי ההימאליה, אלא אחד המצוי בסמוך. תפילותי נענו: בחיפושך אחר אלוהים לא סולקת לצמיתות מנגד עיני."

אבא שמח גם לשמוע שאמשיך בלימודַי הרשמיים; הוא ערך את הסידורים הנחוצים, ולמחרת נרשמתי לקולג' של הכנסייה הסקוטית בכּלכּתה.

חודשים מאושרים חלפו. קוראַי מבינים בוודאי, שנראיתי אך מעט בכיתות הלימוד של הקולג'. לא היה אפשר לעמוד בפיתוי של קסם האשרם בסֶרַמפּוֹר. המאסטר קיבל את נוכחותי המתמדת בלי להעיר על כך. למרבה שִׂמחתי, רק לעיתים נדירות הוא התייחס לכיתות הלימוד; אף שהיה ברור לכולם כי לא נועדתי להיות מלומד, מזמן לזמן עלה בידי להשיג את מינימום הציונים הנדרש.

חיי היומיום באשרם זרמו בנחת, ללא הרבה גיוון. הגורו שלי התעורר לפני עלות השחר. שוכב או יושב על מיטתו, היה נכנס למצב של סָמַאדְהִי.[4] היה פשוט מאוד לדעת מתי המאסטר התעורר: עצירה פתאומית של נחירות כבירות,[5] אנחה או שתיים, אולי תנועת גוף. ואז מצב נטול צליל, של אי נשימה: הוא היה שרוי בחדווה יוגית עמוקה.

הדבר הבא לא היה ארוחת בוקר; קודם כל בא טיול ממושך לאורך הגנגס. טיולי הבוקר הללו עם הגורו שלי – כה ממשיים וחיוניים עדיין! בקלות שבה קם הזיכרון לתחייה אני מוצא את עצמי לעיתים קרובות לצידו. שמש הבוקר המוקדמת מחממת את הנהר; קולו מצלצל, עשיר באמינותה של האמת.

רחצה, ואז ארוחת אמצע היום. הכנתה, לפי הוראותיו היומיומיות של המאסטר, היתה משימה שביצעו תלמידים צעירים בתשומת לב. הגורו שלי היה צמחוני, אך לפני שאימץ את הנזירוּת נהג לאכול ביצים ודגים. עצתו לתלמידיו היתה לקיים כללי אכילה פשוטים כלשהם, ההולמים את מצבם הגופני.

המאסטר אכל מעט; בעיקר אורז, מתובל בכורכום, בעסיס סלק או בתרד, שעליו פוזרו טיפות אחדות של גְהִי (חמאה מזוקקת) מחלב בופאלו. ביום אחר הוא עשוי היה לאכול דאל־עדשים או קארי צָ'נָה[6] עם ירקות. לקינוח – מנגו או תפוז עם פודינג אורז, או מיץ גַ'קפרוּט.

בשעות אחר הצהריים היו באים מבקרים. קילוח יציב זָרם מן העולם אל תוך האשרם השלֵו. הגורו שלי נהג בכל האורחים בנימוס ובטוב לב. מאסטר – אדם שמימש את עצמו כנשמה הנוכחת בַּכֹּל ולא כגוף או כאגו – מוצא דמיון מדהים בין כל בני האדם.

אצל הקדושים, הֶעדר משוא פנים נטוע בחוכמה. אין הם מושפעים עוד מפניה המשתנים של המאיא, אינם כפופים עוד לחיבה ולסלידה המסלפות את שיקול דעתם של אנשים לא־מוארים. שרי יוּקטֶשוַור לא גילה יחס מיוחד כלפי בעלי העוצמה, העשירים או המומחים; וגם לא המעיט בערכם של העניים או הבורים. הוא היה מקשיב בכבוד למילות אמת מפיו של ילד; ולעיתים היה מתעלם בגלוי מפַּנדיט יהיר.

שמונה היתה שעת ארוחת הערב, ולפעמים הצטרפו אליה אורחים שהתעכבו אצלנו. הגורו שלי מעולם לא פרשׁ לאכול לבדו; איש לא עזב את האשרם שלו רעֵב או בלתי מסופק. שרי יוּקטֶשוַור מעולם לא היה אובד עצות ומעולם לא נרתע מאורחים בלתי צפויים; תחת הוראותיו רבות־התושייה לתלמידים, מזון מועט הפך לכֵרה. עם זאת הוא נהג בחסכנות; אמצעיו הצנועים הרחיקו לכת. "חוש בנוח בתוך ארנקך," היה אומר. "פזרנות תביא עליך אי נוחות." בפרטי האירוח באשרם, בעבודות בנייה ותיקונים או בשאר העניינים המעשיים, הוא היה רוח של מקוריות יצירתית בהתגלמותה.

שעות ערב שקטות הביאו לעיתים קרובות את אחת מדרשותיו של הגורו שלי: אוצרות על־זמניים. כל ביטוי שיצא מפיו עוצב בחוכמה.

ביטחון עצמי נעלה ליווה את דבריו; הם היו יחידים במינם. הוא דיבר כפי שלא דיבר אף אדם אחר שהכרתי. מחשבותיו נשקלו באיזון עדין של אבחנה בטרם התיר להן את לבושו החיצוני של הדיבור. תמצית האמת המחלחלת בַּכֹּל, אפילו בהיבט הגופני, נבעה ממנו כניחוח הנודף מן הנשמה. תמיד הייתי מודע לכך שאני נמצא בנוכחות התגלמות חיה של אלוהים. כובד משקלו האלוהי הרכין את ראשי לפניו מוּכְנית.

אם הבחינו האורחים ששרי יוּקטֶשוַור נהיה שקוע באינסוף, הוא מיהר להעסיק אותם בשיחה. הוא לא היה מסוגל להרשים או להציג לראווה את פרישותו הפנימית. תמיד היה אחד עם האל, ולא נזקק לפרטיות על מנת להתחבר אליו. מאסטר שמימש את עצמו כבר הניח מאחוריו את קרש הקפיצה של המדיטציה. "כאשר הפרי מופיע, הפרח נושר". אך קדושים דבקים תכופות באורח חיים רוחני כדי להיות דוגמה לתלמידיהם.

בהתקרב שעת חצות היה הגורו שלי עשוי להתנמנם בטבעיות, כמו ילד. לא היה צריך לטרוח להכין לו מיטה. לעיתים קרובות הוא נשכב, אפילו ללא כרית, על ספה צרה ששימשה רקע למושב עור־הנמר הקבוע שלו.

שיחות פילוסופיות שנמשכו כל הלילה לא היו נדירות; כל תלמיד יכול היה לעורר אותן בעוצמת העניין שגילה. בהזדמנויות כאלו לא חשתי כל עייפות או תשוקה לישון; מילותיו החיות של המאסטר הספיקו. "הו, כבר עלה השחר! בוא נלך לגנגס." כך הסתיימו רבים מפרקי החינוך הלילי שלי.

החודשים הראשונים שלי עם שרי יוּקטֶשוַור הגיעו לשיאם בשיעור רב־תועלת: "כיצד להערים על יתוש". בבית משפחתי השתמשו תמיד בכילות נגד יתושים לשנת הלילה. והנה נחרדתי לגלות, כי באשרם של סֶרַמפּוֹר מתעלמים מן המנהג הנבון הזה. החרקים הפגינו נוכחות מלאה; נעקצתי מכף רגל ועד ראש. הגורו שלי ריחם עלי.

"קנה לעצמך כילה, וגם אחת בשבילי." הוא צחק ואז הוסיף, "אם תקנה רק כילה אחת לעצמך, כל היתושים יתרכזו בי!"

צייַתּי אסיר תודה. בכל לילה שביליתי בסֶרַמפּוֹר ביקש ממני הגורו שלי להתקין את כילות היתושים.

לילה אחד, כשענן של יתושים הקיף אותנו, לא נתן המאסטר את הוראתו הרגילה.

הקשבתי בעצבנות לזמזום המקדים של החרקים.

כשנכנסתי למיטה, שלחתי תפילה מפייסת בכיוונם הכללי. חצי שעה לאחר מכן העמדתי פנים כמשתעל, כדי למשוך את תשומת ליבו של הגורו שלי. חשבתי שאשתגע מן העקיצות, ובמיוחד מן הזִמרה החודרת, כשהיתושים ערכו טקסים צמאי דם.

שום תגובה מצד המאסטר; התקרבתי אליו בזהירות. הוא לא נשם. היתה זו הפעם הראשונה שהתבוננתי בו מקרוב, כשהוא נתון בטראנס יוגי; המראה מילא אותי פחד.

"הלב שלו עצר!" הִנַּחתי מראָה מתחת לאפו – כל אד של נשימה לא הופיע. כדי להיות בטוח, סגרתי באצבעותי לכמה רגעים את פיו ואת נחירי אפו גם יחד. גופו היה קר וחסר תנועה. המום כולי פניתי אל הדלת להזעיק עזרה.

"ככה! מדען צעיר! אח, אפי המסכן!" קולו רעד בצחוק. "למה אתה לא הולך לישון? האם העולם כולו צריך להשתנות בשבילך? שנֵה את עצמך: היפטר מתודעת היתושים."

חזרתי למיטתי שפל רוח. אף חרק לא העז להתקרב.

הבנתי שהגורו הסכים לכילת היתושים רק כדי לרַצותני; לא היה לו כל פחד מיתושים. באמצעות כוח יוגי יכול היה למנוע מהם לעקוץ אותו; כאשר רצה, יכול היה להימלט אל אי־פגיעוּת פנימית.

"הוא נתן לי הדגמה חיה," חשבתי. "זהו המצב היוגי שעלי להשתדל להשיג." יוגי אמיתי מסוגל להיכנס לתוך מצב של תודעת־על ולקיים אותו, בלי להתחשב באינספור הסחות הדעת שלעולם אינן חסרות על פני האדמה.

בין אם זמזומם של חרקים, או אור היום המסנוור, יש לחסום את עדויותיהם של החושים. אזי הצלילים והמראות אמנם נחווים, אך בעולמות נאים הרבה יותר מגן העדן האסור.[7]

היתושים המאלפים שימשו גם בשיעור נוסף באשרם. היתה זו שעת דמדומים רכה. הגורו שלי ביאר את הטקסטים העתיקים באופן יוצא מן הכלל. ישבתי לרגליו בשלווה מושלמת. יתוש חצוף הפריע לאידיליה והתחרה על תשומת ליבי. כשנעץ בירֵכי "מחט תת־עורית", הרמתי מוכנית יד נוקמת. ואולם – דחייה של ההוצאה להורג הקרובה – נזכרתי פתאום בפתגם של פָּטַאנְגָ'לי על אָהִימְסָא (אי־אלימות).

"מדוע לא השלמת את המשימה?"

"מאסטר! האם אתה דוגל בנטילת חיים?"

"לא, אך במחשבתך כבר הִנחַתָּ את מכת המוות."

"אינני מבין."

"ב'אָהימְסא' התכוון פָּטאנגָ'לי לסילוק התשוקה להרוג." שרי יוּקטֶשוַור קרא את הנעשה בנפשי כספר פתוח. "העולם הזה אינו מאורגן היטב לתרגול אָהימְסא כפשוטהּ. האדם עלול להיאלץ לחסל יצורים מזיקים, אך הוא לא חייב לחוש כעס או טינה. לכל צורות החיים יש זכות שווה לנשום את אוויר המאיא. הקדוש המגלה את סוד הבריאה יחיה בהרמוניה עם אינספור ביטוייו המבלבלים של הטבע. כל האנשים יכולים להבין את האמת הזאת אם יתגברו על יצר ההרס."

"גוּרוּג'י, האם עדיף שהאדם יגיש עצמו כקורבן ולא יהרוג חיית פרא?"

"לא, גופו של האדם הוא יקר ערך. הוא ניחן בערך ההתפתחות הגבוה ביותר בזכות מוחו הייחודי ומרכזֵי עמוד השִדרה שלו. אלה מאפשרים לתלמיד המתקדם לתפוס ולבטא בשלמות את ההיבטים הנעלים ביותר של האלוהות. שום צורת חיים נמוכה יותר אינה מצוידת כך. נכון שהאדם נוטל על עצמו חוב של חטא פּחוּת אם הוא נאלץ להרוג בעל חיים או כל יצור חי, אך השאסְטרות הקדושות מלמדות שאובדן בלתי מוצדק של גוף אנושי הוא עבירה חמורה נגד החוק הקַרְמִי."

נאנחתי בהקלה; כתבי הקודש אינם מחזקים כה בקלות את דחפיו הטבעיים של האדם.

המאסטר, ככל שהדבר ידוע לי, לא היה קרוב מעולם אל פנתר או נמר, אך פעם התעמת איתו נחש קוברה קטלני, ונכבש על ידי אהבתו. העימות הזה התרחש בפּוּרִי, שבה היה לגורו שלי אשרם לחוף הים. פְּרָאפוּלָה, תלמיד צעיר של שרי יוּקטֶשוַור בשנותיו המאוחרות, היה אז בחברתו.

"ישבנו בחוץ על יד האשרם," סיפר לי פְּראפוּלה. "פתאום הופיע בקִרבתנו נחש קוברה, מטר ועשרים של אֵימה טהורה. ראשו היה מורחב בכעס כשזחל במהירות לעברנו. המאסטר בירך אותו בגיחוך של 'ברוך הבא', כאילו היה ילד. נמלאתי תדהמה כאשר ראיתי את יוּקטֶשוַורג'י מתחיל למחוא כפיים בקצב.[8] הוא שיעשע את האורח המבעית! ישבתי בשקט גמור, נושא תפילות יוקדות. הנחש, שהיה עתה קרוב מאוד למאסטר, לא זע, ונראה מרותק מגישתו המלטפת. הראש המאיים התכווץ לאיטו; הנחש החליק בין רגליו של שרי יוּקטֶשוַור ונעלם בין השיחים.

"מדוע הניע המאסטר את ידיו, ומדוע הקוברה לא הסתער עליהן, דבר זה נבצר אז מהבנתי," סיכם פְּראפוּלה. "מאז כבר הבנתי שהגורו האלוהי שלנו נמצא מעבר לפּחד שיצור כלשהו יפגע בו."

אחר צהריים אחד, במהלך החודשים הראשונים שלי באשרם, מצאתי את עיניו של שרי יוּקטֶשוַור נעוצות בי במבט נוקב.

"אתה רזה מדי, מוּקוּנדה."

 הערתו פגעה בנקודה רגישה; עיני השקועות והופעתי הכחושה לא נשאו חן בעינַי. הפרעת עיכול כרונית עינתה אותי מאז ימי ילדותי. בקבוקים של שיקויים משיקויים שונים עמדו על מדף בחדרי בבית; אף אחד מהם לא הועיל לי. מדי פעם שאלתי את עצמי מה הטעם בחיים עם גוף כה חולני.

"לתרופות יש מגבלות; לכוח האלוהי הבורא חיים אין אף מגבלה. האמן בכך, ותראה שעוד תהיה בריא וחזק."

מילותיו של המאסטר שיכנעו אותי מיד שאוּכל ליישם את אמיתותן בחיי. אף מרַפֵּא אחר (וניסיתי רבים) לא הצליח לעורר בי אמונה כה עמוקה.

מדי יום התמלאתי בריאות וכוח. בעזרת ברכתו הנסתרת של שרי יוּקטֶשוַור עליתי במשקל בתוך שבועיים במידה שבעבר ביקשתי לשווא. תחלואי הקיבה שלי נעלמו לעד.

לאחר מכן זכיתי בהזדמנויות שונות לחזות בריפוי האלוהי שריפא הגורו שלי אנשים אשר סבלו מסוכרת, ממחלת הנפילה, משחפת או משיתוק.

"לפני שנים רבות רציתי גם אני לעלות במשקל," סיפר לי המאסטר זמן מה לאחר שריפא אותי. "ביקרתי את לָהירי מָהאסָיה בבֶּנָרֶס בזמן שהחלמתי ממחלה קשה.

"'אדוני,' אמרתי, 'הייתי חולה מאוד ואיבדתי הרבה ממשקלי.'

"'אני רואה, יוּקטֶשוַור,[9] החלית את עצמך, וכעת אתה סבור שאתה רזה.'

"התשובה היתה רחוקה מהתשובה שלה ציפיתי; ואולם הגורו שלי הוסיף בעידוד: 'הבה נראה; מובטחני שמחר תרגיש טוב יותר.'

"הַכָּרָתי הפתוחה קיבלה את מילותיו כרמז לכך שהוא מרפא אותי באופן נסתר. בבוקר מצאתי אותו וקראתי בהתפעמות, 'אדוני, אני מרגיש הרבה יותר טוב היום.'

"'אכן! היום אתה מחזק את עצמך.'

"'לא, מאסטר!' מחיתי. 'אתה הוא שעזרת לי; זו הפעם הראשונה זה שבועות שיש לי כוח.'

"'הו, כן! מחלתך היתה רצינית מאוד. גופך עדיין שברירי; מי יודע כיצד הוא יהיה מחר?'

"המחשבה על הידרדרות אפשרית במצב בריאותי העבירה בי רעד צונן של פחד. למחרת בבוקר בקושי הצלחתי לגרור את עצמי אל ביתו של לָהירי מָהאסָיה.

"'אדוני, אני שוב חולה.'

"מבטו של הגורו היה בוחן. 'ככה! שוב אתה פוגע בבריאותך.'

"סבלנותי הגיעה לקיצהּ. 'גוּרוּדֶוָוה,' אמרתי, 'אני מבין כעת שיום אחר יום ליגלגת עלי. אינני יודע מדוע אינך מאמין באמיתות דברי.'

"'למעשה, מחשבותיך שלך הן אלו שעשו אותך פעם חלש ופעם חזק.' הגורו שלי הביט בי בחיבה. 'נוכחת כיצד בריאותך מילאה בדיוק את ציפיות התת־מודע שלך. המחשבה היא כוח, בדיוק כמו החשמל או כוח המשיכה. ההכרה האנושית היא ניצוץ של התודעה הכֹּל־יכולה של אלוהים. הוכחתי לך שכל מה שהכרתך רבת־הכוח תאמין בו בחוזקה, יתרחש תכף ומיד.'

"הואיל וידעתי שלָהירי מָהאסָיה מעולם לא דיבר לשווא, פניתי אליו ביראת כבוד ובהכרת תודה עמוקות: 'מאסטר, אם אחשוב שאני בריא ושהשגתי מחדש את משקלי הקודם, האם דברים אלה אמנם יתרחשו?'

"'כך הוא הדבר ממש ברגע זה.' הגורו שלי דיבר ברצינות, ומבטו היה מרוכז בעיני.

"בו ברגע חשתי בהתגברות לא רק של כוח, אלא גם של משקל. לָהירי מָהאסָיה שקע בדממה. לאחר שעות אחדות לרגליו שבתי אל בית אמי, שבו הייתי מתארח בביקורַי בבֶּנָרֶס.

"'בני! מה קרה? האם התנפחת מהצטברות של מים?' אמי לא האמינה למראה עיניה. גופי היה כעת מלא וחסון כפי שהיה לפני שחליתי.

"שקלתי את עצמי, ונוכחתי שביום אחד העליתי כעשרים וחמישה קילוגרמים; הם נשארו לצמיתות. ידידים ומכרים שהכירו את דמותי הרזה נדהמו. כמה מהם שינו את אורח חייהם והיו לתלמידיו של לָהירי מָהאסָיה כתוצאה מן הנס.

"הגורו שלי, שהיה עֵר באלוהים, ידע כי העולם הזה אינו אלא מושא חלומו של הבורא. מכיוון שהיה מודע לחלוטין לזהותו עם החולם האלוהי, לָהירי מָהאסָיה יכול היה לגלם, להעלים או לערוך כחפצו כל שינוי באטומֵי החלום של עולם התופעות.[10]

"כל הבריאה מנוהלת על פי חוק," סיכם שרי יוּקטֶשוַור. "העקרונות הפועלים ביקום החיצוני, שמדענים יכולים לגלותם, נקראים חוקי הטבע. אך יש חוקים דקים יותר, השולטים במישורים הרוחניים הנסתרים ובמרחב הפנימי של התודעה, ואותם אפשר לדעת באמצעות מדע היוגה. אין זה הפיזיקאי, אלא המאסטר בעל המימוש העצמי, המבין את טבעו האמיתי של החומר. באמצעות ידע כזה יכול היה ישו להשיב למקומה את אוזנו של המשרת, לאחר שנכרתה בידי אחד התלמידים."[11]

הגורו שלי היה פרשן נפלא של כתבי הקודש. רבים מזכרונותי המאושרים ביותר מרוכזים בהרצאותיו. אך אבני החן של מחשבותיו לא הושלכו לתוך האפר של זלזול או טיפשות. תנועת גוף אחת של חוסר מנוחה, או מעידה קלה של פיזור דעת, הספיקה כדי לשים קץ פתאומי להסבריו של המאסטר.

"אינך כאן." בהבחנה זו הפסיק את עצמו שרי יוּקטֶשוַור אחר־צהריים אחד. כמו תמיד, הוא עקב בלי רחמים אחרי תשומת ליבי.

"גוּרוּג'י!" מחיתי. "לא התנועעתי; שמורות עיני לא זזו; אני יכול לחזור על כל מלה שאמרת!"

"אף על פי כן לא נמצאת איתי בשלמות. מחאתך מכריחה אותי להעיר שאי שם במחשבותיך עסקת בהקמת שלושה מוסדות. האחד, מקום התבודדות ביערות המישור, השני על ראש גבעה, והשלישי לחוף האוקיינוס."

המחשבות המעורפלות הללו אכן היו נוכחוֹת בהכרתי בצורה כמעט בלתי מודעת. הבטתי בו בהתנצלות.

"מה אני יכול לעשות עם מאסטר כזה – החודר אל תוך הרהורַי האקראיים?"

"אתה נתת בידי את הזכות הזאת. את האמיתות הדקות שאני מבאר לא תוכל להבין בלי ריכוז מלא. אינני פולש אל תוך פרטיות הכרתם של אחרים אלא אם הדבר הכרחי. לאדם יש זכות טבעית לשוטט בחשאי בין מחשבותיו. אלוהים אינו נכנס לשם מבלי שנתבקש; גם אני איני מסתכן בחדירה."

"אתה מוזמן תמיד, מאסטר!"

"החלומות הארכיטקטוניים שלך יתגשמו מאוחר יותר. עכשיו הזמן ללמוד!"

כך, בדרך אגב, בדרכו הפשוטה, גילה הגורו שלי את ידיעתו בנוגע לשלושה אירועים חשובים בחיי. מאז ילדותי היו לי הבזקים חידתיים של שלושה מבנים, כל אחד על רקע תפאורה שונה. ואכן, החזיונות הללו לבשו את צורתם הסופית לפי הסדר שעליו הצביע שרי יוּקטֶשוַור. ראשית ייסדתי בית ספר ליוגה לנערים במישור ברַאנְצִ'י, אחריו מטה רָאשי באמריקה, על ראש גבעה בלוס־אנג'לס, ולבסוף – אשרם באֶנְסיניטַס, קליפורניה, המשקיף על מרחבי האוקיינוס השקט.

המאסטר מעולם לא אמר ביוהרה: "אני מנבא שמאורע כזה וכזה יתרחש!" תחת זאת היה רומז: "האם אינך חושב שזה עשוי לקרות?" אך דיבורו הפשוט הסתיר כוח נבואי. אין להכחיש, נבואותיו העמומות־קמעה לא התבדו מעולם.

מנהגו של שרי יוּקטֶשוַור היה מאופק וענייני. הוא לא דמה כלל להוזים המעורפלים והרדודים. רגליו היו מעוגנות היטב באדמה, וראשו בחוף המבטחים של גן העדן. אנשים מעשיים עוררו את התפעלותו. "קדוּשה אינה טמטום חושים! התפיסה האלוהית אינה משתקת!" נהג לומר. "ביטויהּ הפָּעיל של המידה הטובה מעורר את האינטליגנציה החריפה ביותר."

הגורו שלי לא אהב לדון בעל־טבעי. ההילה ה"פלאית" היחידה שלו היתה פשטותו המושלמת. בשיחה היה נמנע מהערות מבהילות; בפעולה היה רב־הבעה. מורים רבים דיברו על ניסים, אך לא יכלו לגלם אף נס; שרי יוּקטֶשוַור הזכיר רק לעיתים נדירות את החוקים הדקים, אך הפעיל אותם בחשאי על פי שיקול דעתו.

"אדם שמימש את עצמיותו אינו מבצע אף נס בטרם יקבל אישור פנימי," הסביר המאסטר. "אלוהים אינו רוצה שסודות הבריאה שלו יתגלו ללא אבחנה.[12] ובנוסף, לכל אחד בעולם יש זכות פרטית בהחלט לרצונו החופשי. הקדוש לא יסיג את תחומה של עצמאות זו."

הדממה ששרי יוּקטֶשוַור היה מורגל בה נבעה מתפיסה עמוקה של האינסוף. לא נשאר לו זמן לַ"תגליות" הבלתי פוסקות, הממלאות את ימיהם של מורים שלא מימשו את עצמיותם. בכתבי הקודש יש אימרה: "באדם רדוד, דגי המחשבות הקטנות מקימים מהומה רבה. בהכרה עצומה כאוקיינוס, לווייתני ההשראה בקושי מעלים אדווה."

בגלל מסווה הפשטוּת של הגורו שלי, רק מעטים מאנשי דורו הכירו בו כאדם עליון. המימרה "טיפש מי שאינו יכול להסתיר את חוכמתו" לא היתה יכולה לעולם להיאמר על המאסטר המעמיק והשקט שלי.

אף שנולד בן תמותה ככל אחד אחר, הגיע שרי יוּקטֶשוַור לזֵהוּת עם שליט הזמן והחלל. שום מכשול בלתי עביר לא עמד לפני התמזגותו של המאסטר האנושי עם האלוהי. מכשול כזה אינו קיים – להבנה זו הגעתי – אלא בהרפתקנות הרוחנית של אדם.

תמיד התרגשתי ממגע כפות רגליו הקדושות של שרי יוּקטֶשוַור. המאמין מרותק רוחנית מנגיעה מלאת הערצה במאסטר; זרם דק עולה בו. לא אחת כאילו נצרבים מנגנוני ההרגלים הבלתי רצויים במוחו של התלמיד, ונוצרת הפרעה רבת־תועלת למסלולי נטיותיו הארציות. לרגע אחד הוא עשוי למצוא את המסַכּים הנסתרים של המאיא מורמים, ולחוות את ממשותו של האושר הנשגב.

גופי כולו נענה בלהט משחרר בכל פעם שהשתחוויתי בסגנון ההודי בפני הגורו שלי.

"אפילו כשלָהירי מָהאסָיה לא דיבר," אמר לי המאסטר, "או כאשר שוחח בנושאים שאינם רוחניים בלבד, נוכחתי שבכל זאת הוא העביר אלי ידע בל יתואר."

שרי יוּקטֶשוַור השפיע עלי בצורה דומה. אם נכנסתי אל האשרם בהלך רוח מודאג או אדיש, השתנתה גישתי באופן בלתי נתפס. שלווה מרפאת ירדה עלי למראהו בלבד. כל יום במחיצתו היה חוויה חדשה של חדווה, שלווה וחוכמה. מעולם לא מצאתי אותו נתון באשליה, או שיכור מחמדנות, כעס או היצמדות אנושית.

"אפֵלת המאיא מתקרבת בדממה, הבה נזדרז אל ביתנו פנימה." במלים מַתרות אלו הזכיר המאסטר לתלמידיו בלי הרף את הזדקקותם לקְרִייה־יוגה.

מדי פעם היה תלמיד חדש מביע ספק בהיותו ראוי לתרגול.

"שְׁכח את העבר," היה שרי יוּקטֶשוַור מנחם אותו. "חייהם של כל האנשים שהיו ואינם שחורים מרוב בושות. האדם מתנהג תמיד באופן בלתי אחראי בטרם יטיל עוגן בָּאלוהי. כל דבר ישתפר בעתיד אם תעשה מאמץ רוחני כעת."

למאסטר תמיד היו צֶ'לוֹת[13] צעירים באשרם. חינוכם האינטלקטואלי והרוחני היה תחום התעניינותו כל ימי חייו. אפילו זמן קצר לפני שעבר מן העולם עוד קיבל כדיירים באשרם שני ילדים בני שש ונער בן שש־עשרה. כל מי שהיה תחת אחריותו אומן בתשומת לב מרבית; "תלמיד" ו"משמעת" מתייחסים זה לזה מבחינה אטימולוגית ומעשית גם יחד.[14]

דיירי האשרם אהבו את הגורו שלהם והעריצו אותו; די היה במחיאת כף קלה שלו לזַמנם אליו בערגה. כשהיה במצב רוח שקט ומכונס, איש לא העז לדבר. כשצחוקו צילצל בעליזות, הביטו בו ילדים כעל אחד מהם.

רק לעיתים נדירות ביקש שרי יוּקטֶשוַור מאחרים לעשות למענו שירות פרטי, ולא היה מקבל את עזרתו של צֶ'לָה אלא אם כן הוצעה העזרה מתוך שמחה. המאסטר היה מכבס את בגדיו בעצמו אם שכחו התלמידים את המשימה המיוחסת הזאת.

לבושו הרגיל היה גלימת הסוואמי המסורתית בצבע החרדל. בתוך הבית נעל נעליים ללא שרוכים, שנעשו, כנהוג אצל היוגים, מעור נמר או צבי.

שרי יוּקטֶשוַור דיבר אנגלית שוטפת, צרפתית, בנגלית והינדית, וגם הסנסקריט שבפיו היתה סבירה. הוא לימד את תלמידיו הצעירים ברוב סבלנות, בעזרת קיצורי דרך שנונים מסוימים שהמציא ללימודי אנגלית וסנסקריט.

למאסטר לא היתה היצמדות דאגנית לגופו, אך הוא היה זהיר לגביו. האלוהי, כך העיר, מתגלם כיאות בחוסן פיזי ונפשי. הוא הסתייג מכל קיצוניות. לתלמיד שרצה לצום תקופה ממושכת, אמר הגורו שלי בצחוק, "למה שלא תזרוק עצם לכלב?"

בריאותו של שרי יוּקטֶשוַור היתה מצוינת; מעולם לא ראיתי אותו שלא בקו הבריאות.[15] מתוך כבוד להרגלי העולם היה מתיר לתלמידיו להיוועץ ברופאים כאשר רצו בכך. "הרופאים," כך אמר, "צריכים לעסוק בעבודת הריפוי באמצעות חוקי אלוהים כפי שהם מיושמים לגבי החומר." אך הוא שיבח את עליונותו של הטיפול הנפשי, ולעיתים תכופות שָנה ואמר, "החוכמה היא חומר־הניקוי הטוב ביותר."

"הגוף הוא ידיד בוגדני," אמר לצֶ'לות שלו, "תנו לו את המגיע לו, לא יותר. כאב ועונג הם בני חלוף. שְׂאו את השניוּת בשלווה, ובה בעת נסו לסלק את עצמכם מתחום השפעתה. הדמיון הוא הדלת שדרכה נכנסים הן המחלה והן המַרפא. אל תאמינו בממשות המחלה אפילו בהיותכם חולים. אורח שלא מכירים בו, יברח!"

רבים מתלמידיו של המאסטר היו רופאים. "מי שלמד פיזיולוגיה, עליו להמשיך הלאה ולחקור את מדע הנשמה," אמר להם. "מבנה רוחני מורכב מסתתר ממש מאחורי המנגנון הגופני."[16]

שרי יוּקטֶשוַור יעץ לתלמידיו להיות קישורים חיים בין סגולות המערב והמזרח. בהרגליו החיצוניים היה איש ביצוע מערבי, ובפנימיותו – איש הרוח של המזרח. הוא שיבח את הקידמה, את התושייה וההיגיינה של המערב, ואת האידיאלים הדתיים המעניקים הילה עתיקת יומין למזרח.

את המשמעת הכרתי היטב; בַּבּית היה אבי קפדן, ואנַנטה – לעיתים קרובות מחמיר. אך את האימון שאימן אותי שרי יוּקטֶשוַור אי אפשר לכנות אלא קיצוני. הגורו שלי היה פרפקציוניסט וביקורתי ביותר ביחס לתלמידיו, בין אם בענייני הרגע ובין אם בניואנסים הדקים של ההתנהגות היומיומית.

"נימוסים טובים ללא כנות הם כמו יפהפייה מתה," העיר בהזדמנות אחת. "ישירוּת ללא אדיבות היא כמו סכין מנתחים – יעילה אך בלתי נעימה. גילוי לב יחד עם נימוס הוא דבר מועיל ומעורר התפעלות."

נראה כי המאסטר היה מרוצה מהתקדמותי הרוחנית, משום שרק לעיתים רחוקות התייחס אליה; בעניינים אחרים לא היה הגינוי זר לאוזני. עבירותַי העיקריות היו פיזור דעת, התמכרות באה והולכת למלנכוליה, אי שמירה על כללים מסוימים, והתנהגות בלתי מתודית לפרקים.

"ראֵה כיצד פעולותיו של אביך בְּהָגַבָּטִי מאורגנות ומאוזנות היטב," הצביע הגורו שלי. שני תלמידיו של לָהירי מָהאסָיה נפגשו סמוך לאחר ביקורי הראשון באשרם בסֶרַמפּוֹר – אבא והמאסטר העריצו זה את זה עמוקות. שניהם בנו חיים פנימיים יפים על יסודות של אבן שחם רוחנית, שאינה נשחקת עם הזמן.

ממורה שחלף בראשית חיי קלטתי כמה שיעורים שגויים. הצֶ'לה, כך נאמר לי, אינו צריך להשקיע מאמצים רבים בחובותיו הארציות; כאשר התעלמתי ממשימותי, או ביצעתי אותן בחוסר זהירות, הוא לא נזף בי. טבע האדם מוצא שהנחיות אלו קלוֹת מאוד להטמעה. אך תחת שבטו חסר הרחמים של המאסטר נרפאתי עד מהרה מהאשליות הנעימות של חוסר האחריות.

"אלה שהם טובים מדי לעולם הזה מייפים איזה עולם אחר," העיר שרי יוּקטֶשוַור יום אחד. "כל עוד אתה נושם את האוויר החופשי של עולמנו, מחובתך להעניק לו שירות מכיר תודה. רק מי שהשיג שליטה מלאה במצב נעדר הנשימה[17] חופשי מן הציוויים הקוסמיים." והוסיף ביובש, "אני מבטיח ליידע אותך ברגע שתגיע לשלמות הסופית."

לא היה אפשר לשחד את הגורו שלי, אפילו לא באהבה. הוא לא הראה יד רכה כלפי מי שהציע מרצונו, כמוני, להיות לתלמיד. בין אם המאסטר ואני היינו מוקפים בתלמידיו או באנשים זרים, ובין אם היינו יחד לבדנו, הוא תמיד דיבר בפשטות וגער בחריפות. אפילו המעידה הפעוטה ביותר לרדידוּת או לחוסר עקביות לא נמלטה מנזיפתו.

היה קשה לשאת את הטיפול הזה של "יישוּר" האגו, אך לא ניתן היה לשנות את החלטָתי להניח לשרי יוּקטֶשוַור לגהץ את כל פיתולַי הפסיכולוגיים. בעודו טורח על התמורה העצומה הזאת, הזדעזעתי פעמים רבות תחת משקל פטיש המשמעת שלו.

"אם אינך אוהב את דברַי, אתה חופשי לעזוב בכל רגע," הבטיח לי המאסטר. "איני רוצה ממך דבר מלבד שתשתפר. הישאר רק אם אתה מרגיש שזה מועיל לך."

אין קץ לתודה שאני רוחש לו על המהלומות שהכריעו את יהירותי. לפעמים חשתי כי באופן מטפורי המאסטר גילה ועקר כל שן חולה מלסתותי. את הגרעין הקשה של האנוכיות קשה לחלץ שלא בכוח גס; עם סילוקו מוצא האלוהי סוף־סוף אפיק חופשי ממכשולים, כי אך לשווא יבקש לחלחל דרך לבבות שהתקשחו מרוב אנוכיות.

האינטואיציה של שרי יוּקטֶשוַור היתה חודרת; הוא היה חסַר זהירות בהערותיו, וענה לעיתים קרובות למחשבות שלא באו על ביטויָן במלים. המלים שבהן משתמש אדם, והמחשבות, המצויות למעשה מאחוריהן, עשויות להיות שני קטבים מנוגדים. "נסה להרגיש את המחשבות שמעבר לגיבובי המלים," אמר הגורו שלי, "באמצעות רוגַע."

חשיפת התובנה האלוהית קשה על פי רוב לאוזניים גשמיות, והמאסטר שלי לא היה פופולרי בקרב תלמידים שטחיים. החכמים, שמספרם תמיד מועט, רחשו לו יראת כבוד עמוקה.

סבורני ששרי יוּקטֶשוַור היה עשוי להיות הגורו המבוקש ביותר בהודו, אלמלא היה דיבורו כה גלוי וביקורתי.

"אני קשוח עם מי שבא לקבל את תרגולַי," הודה בפני. "זו דרכי. קבל אותה או עזוֹב; לעולם אינני מתפשר. אבל אתה תהיה עדין בהרבה עם תלמידיך; זו דרכך. אני מנסה לטהר באש החוּמרה בלבד; היא צורבת מעבר ליכולת הסבל הממוצעת. הגישה העדינה של אהבה, גם היא מביאה לשינוי. השיטה הנוקשה והשיטה המתמסרת, אם תיושמנה בחוכמה, תהיינה יעילוֹת באותה מידה." והוסיף, "אתה תיסע לארצות זרות, שבהן הסתערות בוטה על האגו אינה מתקבלת בהערכה. מורה לא יוכל להפיץ את תורתה של הודו במערב ללא אוצר גדול של סבלנות סתגלנית ויכולת הבלגה" (ואני מסרב לומר כמה פעמים, באמריקה, זכרתי את מילותיו אלו של המאסטר!).

אף שסגנון דיבורו הישיר של הגורו שלי מנע ממנו קהל חסידים גדול במשך שנותיו על פני האדמה, רוחו ממשיכה בכל זאת להתקיים בעולם גם כיום, באמצעות מספר גדל והולך של תלמידים רציניים וכֵנים של תורתו. לוחמים כמו אלכסנדר הגדול מחפשים שליטה על האדמה; מאסטרים כמו שרי יוּקטֶשוַור זוכים בריבונות מרחיקת לכת יותר – בתוך נשמת האדם.

המאסטר היה נוהג להצביע על חסרונות פשוטים וחסרי משמעות אצל תלמידיו בטון רציני ומבשר רעות. יום אחד ביקר אבי בסֶרַמפּוֹר על מנת להביע את הוקרתו לשרי יוּקטֶשוַור. אבי ציפה ככל הנראה לשמוע כמה מלים טובות בשבחי, והוכה בהלם כשקיבל דיווח ארוך על כל ליקויַי. הוא מיהר אלי לראותני.

"מתוך הערותיו של הגורו שלך חשבתי שאמצא אותך שבר כלי גמור!" אבי לא ידע אם לצחוק או לבכות.

הגורם היחיד לאי שביעות רצונו של שרי יוּקטֶשוַור בזמן ההוא היה שהשתדלתי, בניגוד לרמיזתו העדינה, להטות אדם מסוים אל הדרך הרוחנית.

לשמע דבריו של אבי נחפזתי בכעס למצוא את הגורו שלי. הוא קיבל אותי בעיניים מושפלות, כאילו היה מודע לאשמתו. היתה זו הפעם היחידה שבה ראיתי את האריה האלוהי ענָו בפנַי. התענגתי באריכות על הרגע המיוחד הזה.

"אדוני, מדוע שפטת אותי בחוסר רחמים שכזה בפני אבי הנדהם? האם היה זה צודק?"

"לא אעשה זאת שוב." בקולו של שרי יוּקטֶשוַור נשמעה התנצלות.

בו־במקום התפרקתי מנשקי. באיזו קלות הודה האיש הנעלה בטעותו! ואף על פי שלא שב עוד להטריד את שלוות רוחו של אבי, המאסטר המשיך לנתח אותי באכזריות בכל זמן ובכל מקום שבחר.

לעיתים קרובות הצטרפו תלמידים חדשים אל שרי יוּקטֶשוַור בביקורת מקיפה על אחרים. חכמים כמו הגורו! מופת לאבחנה ללא דופי!

אך זה הפותח במתקפה – אַל לו להישאר חסר הגנה. מחפשי הפגמים עצמם נמלטו חיש קל ברגע שהמאסטר שיחרר לעברם בפומבי חיצים אחדים מתוך אשפת אבחנותיו.

"חולשות פנימיות עדינות המזדעזעות למגע קל של ביקורת מתונה הן כמו חלקים חולים בגוף, הנרתעים אפילו מטיפול עדין." זו היתה הערתו המשועשעת של שרי יוּקטֶשוַור על הפוחזים.

תלמידים רבים באים מראש עם דימוי של גורו, ועל פיו הם שופטים את דבריו ואת מעשיו. אנשים כאלה התלוננו לעיתים תכופות שאינם מבינים את שרי יוּקטֶשוַור.

"גם את אלוהים אינכם מבינים!" השבתי להם פעם. "אם הקדוש היה ברור לכם, הייתם קדושים בעצמכם!" בין מיליארד התעלומות, בעודנו נושמים בכל שנייה את האוויר הבלתי מוסבר הזה, האם יעז מישהו לבקש כי טבעו העמוק לאין חקר של המאסטר יובן בן־רגע?

תלמידים באו, ובדרך כלל הלכו. אלה שנפשם חשקה בנתיב קל – של חיבה מיידית והכרה מעודדת בסגולותיהם – לא מצאו אותו באשרם. המאסטר הציע לתלמידיו מקלט והכְוונה לעידני עידנים, אך תלמידים רבים דרשו בחמדנות גם תרופה מרגיעה לאגו. הם עזבו; הם העדיפו את אינספור ההשפלות של החיים על פני הענווה. קרניו המסנוורות של שרי יוּקטֶשוַור, עוצמת אור השמש הפתוחה והחודרת של חוכמתו, היו חזקות מדי למחלותיהם הרוחניות. הם חיפשו איזה מורה פּחוּת, שיסוכך עליהם בצל החנופה ויתיר את שנתהּ הנודדת של הבּוּרוּת.

בחודשים הראשונים עם המאסטר חוויתי פחד רגיש מפני נזיפותיו. עד מהרה נוכחתי שאת ניתוחיו המילוליים הוא ביצע רק באנשים כמוני, אשר ביקשו ממנו להטיל עליהם את עוּלהּ של משמעת. אם התפתל תלמיד כלשהו ומחה, היה שרי יוּקטֶשוַור שוקע בשתיקה בלי להיפגע. מילותיו לא היו מעולם מלים של כעס, אלא מלים של חוכמה בלתי אישית.

גערותיו של המאסטר לא כוּונו למבקרים אקראיים; רק לעיתים נדירות העיר להם על חסרונותיהם, גם אם אלה בלטו לעין. אך כלפי תלמידים שביקשו את עצתו חש שרי יוּקטֶשוַור אחריות רצינית. אכן אמיץ הוא הגורו הלוקח על עצמו לחולל תמורה במחצבים הגולמיים של האנושות, החדורה באגו! אומץ ליבו של הקדוש נטוע בחמלתו כלפי האנשים מוכי המאיא, העיוורים המוֹעדים של העולם.

לאחר שוויתרתי על התרעומת הבסיסית, חלה ירידה משמעותית בענישתי. בעדינות רבה הפשיר המאסטר אט־אט לכדי רחמנות יחסית. עם הזמן הרסתי את כל חומות הצידוקים וההסתייגות הבלתי מודעת,[18] שבאמצעותן האישיות מחפה על עצמה. שׂכרי היה הרמוניה חסרת מאמץ עם הגורו שלי. אז גיליתי שהוא מלא אמון, מתחשב ואוהב בשתיקה. אך בהיותו אדם מאופק, לא הרעיף מילות חיבה.

מזגי שלי הוא בעיקר מזג של דבֵקוּת. בתחילה היה זה מתסכל להיווכח שהגורו שלי, הרווּי בגִיאָנָה, אך ככל הנראה יבש מבְּהַקְטִי,[19] ביטא את עצמו בעיקר במונחים של מתמטיקה רוחנית קרה. אבל כאשר התכּוונַנתי אל טבעו גיליתי לא הפחתה אלא דווקא העמקה בהתמסרותי לאלוהים. מאסטר בעל מימוש עצמי מסוגל להדריך את תלמידיו השונים בהתאם לקווים הטבעיים של נטייתם הבסיסית.

יחסַי עם שרי יוּקטֶשוַור היו מגומגמים משהו, אך הם ניחנו גם באיזו רהיטות נסתרת. לעיתים קרובות מצאתי את חותמו השקט על מחשבותי, הופך את הדיבור למיותר. כשישבתי בדממה לצידו, הייתי חש את השפע שלו זורם בשלווה על כל הווייתי.

בחופשת הקיץ של שנתי הראשונה בקולג' קיבלתי הדגמה מצוינת לחוש הצדק חסר הפניות של המאסטר. חיכיתי בהתרגשות לחודשים רצופים בסֶרַמפּוֹר, במחיצתו של הגורו שלי.

"אני ממנה אותך להיות אחראי על האשרם." שרי יוּקטֶשוַור שמח על שיבתי הנמרצת. "חובותיך תהיינה קבלת פני האורחים ופיקוח על עבודותיהם של התלמידים האחרים."

קוּמַאר, נער כפרי צעיר ממזרח בנגל, התקבל ללימודים באשרם שבועיים לאחר מכן. מכיוון שהיה אינטליגנטי בצורה בלתי רגילה, זכה עד מהרה בחיבתו של המאסטר. מסיבה עלומה כלשהי, אימץ שרי יוּקטֶשוַור גישה בלתי ביקורתית כלפי הדייר החדש.

"מוּקוּנדה, העבֵר אל קוּמאר את חובותיך. מעתה הקדש את זמנך לניקוי ולבישול." המאסטר הורה זאת לאחר שהנער החדש היה עימנו חודש אחד בלבד.

משהועלה לדרגת מנהיגות, הפעיל קוּמאר עריצות קטנונית במשק הבית. התלמידים האחרים המשיכו לבוא אלי לייעוץ יומיומי מתוך מֶרי שָקֵט. המצב הזה נמשך שלושה שבועות, ואז שמעתי באקראי שיחה בין קוּמאר לבין המאסטר.

"מוּקוּנדה הוא בלתי נסבל!" אמר הנער. "אתה מיניתָ אותי למפקח, אך האחרים הולכים אליו ומצייתים לו."

"לכן הקציתי אותו למטבח ואותך לטרקלין – כדי שאולי תבין שלמנהיג ראוי יש תשוקה לשרת, לא לשלוט." צלילי קולו המביכים של שרי יוּקטֶשוַור היו חדשים לאוזניו של קוּמאר. "רצית את עמדתו של מוּקוּנדה, אך לא היית ראוי להחזיק בה. חזור כעת לעבודתך הקודמת כעוזר לטבח."

אחרי המאורע המשפיל הזה, חזר המאסטר ונקט כלפי קוּמאר את גישתו הקודמת של פינוק נדיר. מי יוכל לפתור את מסתרי המשיכה? בקוּמאר התגלה הגורו שלנו כמעיין קסום – הגם שמימיו לא זרמו גם לתלמידים האחרים. אף שהנער החדש היה ללא ספק חביבו של שרי יוּקטֶשוַור, לא חשתי כל פחד. קווי האפיוּן האישיים, הקיימים אפילו אצל מאסטרים, מעניקים מורכבוּת עשירה למרקם החיים. מטבעי, רק לעיתים נדירות שולט בי פרט זה או אחר; אצל שרי יוּקטֶשוַור חיפשתי תועלת גבוהה יותר משבחים כלפי חוץ.

יום אחד דיבר אלי קוּמאר בצורה ארסית, ללא כל סיבה. נפגעתי מאוד.

"הראש שלך כל כך נפוח עד שהוא עומד להתפוצץ!" אמרתי לו, והוספתי אזהרה, שאת אמיתותה חשתי באופן אינטואיטיבי: "אם לא תתקן את דרכיך, עוד תתבקש יום אחד לעזוב את האשרם הזה."

קוּמאר צחק בעוקצנות וחזר על הערתי באוזני הגורו שלנו, שבדיוק נכנס אל החדר.

בציפייה לגערה הסתלקתי כנוע אל פינת החדר.

"ייתכן שמוּקוּנדה צודק." תשובתו של המאסטר לנער לוּותה בקור יוצא־דופן.

כעבור שנה יצא קוּמאר לביקור בבית ילדותו. הוא התעלם מאי־הסכמתו השקטה של שרי יוּקטֶשוַור, שמעולם לא הִשליט את סמכותו על תנועותיהם של תלמידיו. עם שובו של הנער לסֶרַמפּוֹר, כעבור חודשים אחדים, ניכר לעין כל שינוי לרעה. לא עוד קוּמאר המרשים, בעל הפנים הרציניים והזוהרים. לפנינו עמד איכר לא מכובד, שרכש לעצמו כמה מנהגים רעים. המאסטר זימן אותי אליו ושוחח איתי בשברון לב על העובדה שהנער אינו מתאים עוד לחיי הפרישוּת של האשרם.

"מוּקוּנדה, אני משאיר בידיך את המשימה להורות לקוּמאר לעזוב את האשרם מחר; אני איני יכול לעשות זאת!" דמעות עמדו בעיניו של שרי יוּקטֶשוַור, אך עד מהרה הוא התעשת. "הנער לא היה נופל למעמקים כאלה לוּ רק היה מקשיב לי ולא מתערב בחברה מפוקפקת. הוא דחה את הגנתי; העולם המחוספס חייב עדיין להיות הגורו שלו."

עזיבתו של קוּמאר לא הסבה לי שום הִתעלות; תמהתי בעצב כיצד אדם, שבכוחו לזכות באהבתו של מאסטר, יכול להיענות בקלות לפיתויי העולם הזה. הנאות המין והיין נטועות בטבע האדם; אין צורך באבחנה דקה כדי להוקירן. תחבולות החושים דומות לירוק העד של ההרדוף הריחני על פרחיו הוורודים: כל חלק מן הצמח הזה הוא רעיל. ממלכת הריפוי מצויה בִּפנים, קורנת כולה באושר, אשר מתוך עיוורון מחפשים אחריו באלף כיוונים חיצוניים.[20]

"אינטליגנציה חריפה היא חרב פיפיות," העיר פעם המאסטר ביחס לשכלו המבריק של קוּמאר. "האדם יכול להשתמש בה בצורה בונה או הרסנית, כמו בסכין, כדי לחתוך את מורסת הבּוּרוּת, או כדי לערוף את ראשו הוא. האינטליגנציה תוּנחה כראוי רק לאחר שההכרה תבין כי אין לחמוק מחוק הרוח."

הגורו שהה בחופשיות במחיצת תלמידים גברים ונשים, והתייחס לכולם כאל ילדיו. הוא ראה את השוויון בנשמתם, ועל כן לא הבחין ביניהם ולא הראה כל משוא פנים.

"בשנתך אינך יודע אם אתה גבר או אשה," אמר. "כפי שגבר המתחזה לאשה אינו הופך להיות אשה, כך הנשמה, המתחזה לגבר ולאשה גם יחד, נשארת ללא שינוי. הנשמה היא דמות אלוהים הבלתי משתנָה וחסרת הסגולות."

שרי יוּקטֶשוַור לא התעלם מנשים, ואף לא האשים אותן כגורם ל"נפילתו של הגבר". הוא טען כי גם הנשים חייבות להתמודד עם פיתויי המין השני. פעם שאלתי אותו מדוע קדוש אחד מימי קדם כינה את הנשים "הדלת לגיהינום".

"נראה שבצעירותו איבד את שלוות נפשו בגלל נערה," השיב הגורו שלי בחריפות. "אחרת לא היה מגנה את הנשים, אלא את אי־השלמות שבשליטתו העצמית."

אם העז מבקר לספר באשרם סיפור מגונה, היה המאסטר שומר על שתיקה חסרת תגובה. "אל תניחו לשוֹט המסית של פנים טובֵי־מראה להצליף בכם," אמר לתלמידים. "איך יכולים עבדי החושים ליהנות מן העולם? הם אינם מבחינים בטעמיו הדקים, ורק מתבוססים בבוץ קדמוני. כל האבחנות היפות מתבזבזות על האדם התאוותני."

תלמידים שביקשו להימלט מאשליית המין המוּנעת על ידי המאיא קיבלו משרי יוּקטֶשוַור ייעוץ סבלני ומבין.

"כמו שלרעָב יש תכלית מוצדקת, אך לא לחמדנות, כך שתל בנו הטבע את היצר המיני למטרת קיום מיננו, לא לצורך הבערת כמיהות שאינן יודעות שובעה," אמר. "הִרסו את התשוקות השגויות עכשיו; אחרת הן תישארנה עימכם גם לאחר הפרדת הגוף האסטראלי מעטיפתו הגופנית. אפילו כשהבשר חלש, על ההכרה להפגין תמיד כוח התנגדות. אם הפיתוי תוקף אותך בעוצמה אכזרית, התגבר עליו באמצעות ניתוח בלתי אישי ורצון בלתי מנוצח. בכל תאווה טבעית ניתן לשלוט.

"חסוך את כוחותיך. היֵה כאוקיינוס רחב ידיים, הקולט בדממה את כל הסתעפויותיהם של נהרות החושים. בכל יום, כמיהות חושים חדשות מוצצות את שלוותך הפנימית; הן כמו פתחים במאגר, המניחים למים החיוניים להתבזבז באדמת המדבר החומרני. הדחף החזק המפעיל את התשוקה המוטעית הוא האויב הגדול ביותר לאושרו של האדם. שוטט בעולם כאריה של שליטה עצמית; אל תניח לצפרדעים של החולשה החושית לנהוג בך בגסות!" מתַרגֵל אמיתי משתחרר בסופו של דבר מכל הכפייתיות האינסטינקטיבית. הוא הופך את הצורך שלו בחיבה אנושית לשאיפה לאלוהים בלבד – אהבה בודדה, כי היא נוכחת בַּכֹּל.

אמו של שרי יוּקטֶשוַור התגוררה באזור רָאנָה מהאל בבֶּנָרֶס, שבו ביקרתי את הגורו שלי לראשונה. היא היתה אשה נעימה ורבת־חסד, ועם זאת דעתנית ביותר. יום אחד עמדתי על מרפסת ביתה והתבוננתי באם ובִבנה המשוחחים זה עם זה. בדרכו השקטה וההגיונית ניסה המאסטר לשכנע אותה בדבר מה, אך נראה שלא הצליח, כי היא נדה בראשה במרץ רב.

"לא, לא, בני, לֵך עכשיו! המלים החכמות שלך לא נועדו בשבילי! אינני תלמידה שלך!"

שרי יוּקטֶשוַור נסוג בלי ויכוח נוסף, כמו ילד נזוף. הכבוד הרב שרחש לאמו, אפילו במצבי־הרוח הבלתי הגיוניים שלה, נגע לליבי. היא ראתה אותו כילד קטן בלבד, לא כחכם. היה קסם באירוע הפשוט הזה. הוא צייד אותי בעוד נקודת מבט על טבעו המיוחד של הגורו שלי, שהיה צנוע מבפנים אך בלתי ניתן לכיפוף מבחוץ.

כללי הנזירוּת אינם מתירים לסוואמי לקיים קשרים ארציים לאחר ניתוקם הרשמי. אסור לו לקיים את הטקסים המשפחתיים הפולחניים שבעל המשפחה חייב בהם. ואולם שַנְקָרָה, שאירגן מחדש את מסדר הסוואמים העתיק, התעלם מן הצווים. אחרי מותה של אמו האהובה הוא שרף את גופתה באש שמימית שזינקה מידו המורמת.

גם שרי יוּקטֶשוַור התעלם מן ההגבלות – באופן מרהיב פחות. כשאמו עברה מן העולם, הוא אירגן את טקסי השריפה ליד הגנגס הקדוש בבֶּנָרֶס, והאכיל ברהמינים רבים בהתאם למנהגים החלים על בעל בית.

כוונת האיסורים השאסטְריים היתה לסייע בידם של הסוואמים להתגבר על הזדהויות צרות. שַנקָרה ושְרי יוּקטֶשוַור מיזגו בשלמות את הווייתם ברוח בלתי אישית; הם לא הזדקקו לתקנות שיצילו אותם. לעיתים היה המאסטר מתעלם מן הנוהג במתכוון, כדי להדגיש כי העיקרון נעלה על הצורה וחופשי ממנה. באותו אופן קטף ישו קלחי תירס ביום המנוחה. למבקריו הבלתי נמנעים אמר: "השבת נעשה בעבור האדם, ולא האדם בעבור השבת."[21]

חוץ מאשר בכתבי הקודש, שרי יוּקטֶשוַור קרא מעט, אך עקב בקביעות אחר תגליות המדע החדישות והתפתחויות אחרות בשדות הידע. הוא היה איש שיחה מבריק ונהנה להחליף דעות עם אורחיו על כל נושא. שנינותו המהירה של הגורו שלי וצחוקו העליז החיו כל שיחה. אף שהמאסטר היה לרוב רציני, הוא מעולם לא היה קודר. "כדי לחפש את אלוהים, אנשים אינם צריכים לכער את פניהם," נהג להזכיר את הנאמר בברית החדשה. "זִכרו כי מציאת אלוהים היא הלווייתם של כל המכאובים."

בין הפילוסופים, הפרופסורים, עורכי הדין והמדענים שבאו אל האשרם, היו אחדים שהגיעו לביקור ראשון במחשבה שהם עומדים לפגוש איזה קנאי אורתודוקסי. מדי פעם העיד עליהם חיוך מתנשא או מבט חטוף של סובלנות משועשעת, כי לא ציפו ליותר מכמה אמירות שטחיות. לאחר שדיברו עם שרי יוּקטֶשוַור, וגילו את הבנתו המעמיקה והמדויקת בשטחי ההתמחות שלהם, היו המבקרים מתקשים לעזוב.

הגורו שלי היה בדרך כלל עדין ונוח כלפי אורחיו. קבלת הפנים שלו ניתנה בלבביות מקסימה. אך אגואיסטים חסרי תקנה ספגו ממנו לפעמים הלם מעורר. הם מצאו במאסטר אדישות קרה כקרח, או התנגדות מטילת אימה: קרח או ברזל!

כימאי מפורסם אחד ציחצח פעם חרבות עם שרי יוּקטֶשוַור. המבקר לא הסכים להודות בקיומו של אלוהים כל עוד המדע לא פיתח כלים לגילויו.

"אז מאיזושהי סיבה נכשלת בבידוד הכוח העליון במבחנות המעבדה שלך!" מבטו של המאסטר היה נוקשה. "אני מציע ניסוי חדש: בחן את מחשבותיך בהתמדה במשך עשרים וארבע שעות. אחר כך לא תתהה עוד על העדרו של אלוהים."

מלומד נודע אחר קיבל זעזוע דומה. הדבר היה במהלך ביקורו הראשון באשרם. אמות הסִפּים הידהדו כשהאורח ציטט קטעים מתוך המָהָאבְּהָארָטָה, האוּפָּנישָׁדוֹת[22] והבְּהַאסְיוֹת[23] של שַנְקָרָה.

"אני מחכה לשמוע אותך." צליל קולו של שרי יוּקטֶשוַור היה חקרני, כאילו עד כה שלטה דממה. הפַּנדיט היה מבולבל.

"ציטוטים יש בשפע." שפוף בפינתי, במרחק של כבוד מן האורח, צהלתי לשמע דבריו של המאסטר. "אך איזו פרשנות מקורית יש בידך להביא מתוך הייחודיות של חייך אתה? איזה טקסט קדוש ספגת ועשית אותו לשלך? באיזה אופן שיפּצו האמיתות העל־זמניות האלו את טבעך? האם מספיק לך להיות מכונת הקלטה חלולה, החוזרת מוכנית על דבריהם של אנשים אחרים?"

"אני נכנע!" מפח הנפש של המלומד היה מבודח. "אין לי מימוש פנימי."

אולי הבין, לראשונה בחייו, כי קביעת מיקומו המדויק של הפסיק אינה מכפרת על תרדֶמת רוחנית.

"הדקדקנים הנרפים הללו רק לומדים ומשננים ללא הפסקה," העיר הגורו לאחר עזיבתו של הנזוף. "הם מתייחסים אל הפילוסופיה כאילו היתה תרגיל אינטלקטואלי עדין אשר נועד להפיל בפח. מחשבותיהם הנעלות אינן מתייחסות כלל לגולמיותה של הפעולה החיצונית, או לייסוריה של משמעת פנימית כלשהי!"

במקרים אחרים הדגיש המאסטר את חוסר התועלת שבלמדנות מן הספרים בלבד.

"אל תבלבלו בין הבנה ובין אוצר מלים עשיר," העיר. "כתבים מקודשים עוזרים לעורר תשוקה למימוש פנימי, רק אם מטמיעים אט־אט בֵּית שיר אחד בכל פעם. אחרת, לימוד אינטלקטואלי ממושך עלול להביא לידי יהירות ולסיפוק כוזב מיֶדע בלתי מעוכל."

שרי יוּקטֶשוַור סיפר על אחת מחוויותיו כשלמד את כתבי הקודש. זירת האירוע היתה אשרם ביער במזרח בנגל, שבו קִיים את מצוותיו של מורה מפורסם, דַאְבּרוּ בָּאלַב. שיטתו, פשוטה וקשה כאחת, היתה נפוצה בהודו העתיקה.

דאבּרוּ בּאלַב קיבץ את תלמידיו סביבו בבדידות היער. הבְּהגָוַוד־גיטא הקדושה היתה פתוחה לפניהם. הם ייצבו את מבטם על קטע אחד במשך חצי שעה, אחר כך עצמו את עיניהם. עוד חצי שעה חלפה. המאסטר פירש פירוש קצר. ללא נוע, הם שוב ישבו שעה במדיטציה. לבסוף דיבר הגורו. "האם אתם מבינים כעת את הבית?"

"כן, אדוני." העז אחד הנוכחים לאשר.

"לא, לא בשלמות. חפש את החיוניות הרוחנית שהעניקה למלים אלו את העוצמה לחדש את הודו, מאה אחר מאה." עוד שעה חלפה בדממה. המורה שיחרר את התלמידים ופנה אל שרי יוּקטֶשוַור.

"האם אתה מכיר את הבְּהגָוַוד־גיטא?"

"לא, אדוני, לא ממש; אף על פי שעינַי והכרתי עברו דרך דפיה פעמים רבות."

"מאות ענו לי תשובה אחרת!" חייך הקדוש הנעלה אל המאסטר בברכה. "אם האדם מעסיק את עצמו בתצוגה של עושר מִקראי, כמה זמן נותר לו לצלול בשקט פנימה, בחיפוש אחר הפנינים היקרות מפז?"

שרי יוּקטֶשוַור הדריך את תלמידיו שלו באותה שיטת לימוד אינטנסיבית המכוּונת לנקודה אחת.

"החוכמה אינה מוטמעת באמצעות העיניים אלא באמצעות האטוֹמים," אמר. "כאשר תשתכנעו בָּאמת לא רק במוחכם אלא גם בהווייתכם, תוכלו להעיד בביישנות על משמעותה." הוא לא עודד אצל תלמידיו שום נטייה להחשיב את הידע הבא מן הספרים כצעד חיוני למימוש רוחני.

"הרִשים כתבו במשפט אחד רעיונות כה עמוקים, שפרשנים מלומדים עוסקים בהם במשך דורות," אמר. "מחלוקת ספרותית אינסופית נועדה לבעלי הכרה רפה בלבד. מה משחרר מהר יותר מאשר 'אלוהים הוֹוֶה', הו, לא – 'אלוהים'?"

אך האדם אינו חוזר במהרה אל הפשטות. עבור האינטלקטואל, רק לעיתים נדירות יהיה זה "אלוהים". הוא יעדיף להשתמש בהתנשאויות מלומדות. האגו שלו מרוצה מיכולתו לקלוט למדנות שכזאת.

אנשים שהתגאו בעושרם או במעמדם בעולם, בדרך כלל הוסיפו גם ענווה על שאר קנייניהם בנוכחותו של המאסטר. פעם אחת ביקש שופט מקומי פגישה באשרם שלחוף הים בפּוּרי. האיש, שיצאו לו מוניטין של אדם חסר רחמים, היה יכול לנשל אותנו מן האשרם. הזכרתי את העובדה הזאת בפני הגורו שלי, אך הוא התיישב בארשת חסרת פשרות ולא קם ממקומו כדי לברך את האורח.

עצבני מעט, השתופפתי בקִרבת הדלת. שרי יוּקטֶשוַור לא ביקש ממני להביא כיסא לאורח, שנאלץ להסתפק בקופסת עץ. ציפיותיו הברורות של האיש שיכירו בחשיבותו על פי כל כללי הטקס לא באו על סיפוקן.

התעוררה שיחה מטאפיזית. האורח גישש בין פרשנויות שגויות של כתבי הקודש. ככל שדייקנותו שקעה, כן התעוררה חמתו.

"ידוע לך כי הייתי המצטיין בבחינות לתואר השני?" ההיגיון כבר נטש אותו, אך עדיין יכול היה לצעוק.

"אדוני השופט, אתה שוכח שכאן זה לא בית המשפט שלך," השיב המאסטר ביושר. "מהערותיך הילדותיות עשוי אדם להסיק כי לימודיך בקולג' לא היו ראויים לציון. מכל מקום, תואר אוניברסיטאי אינו קשור להבנה וֶודית. קדושים אינם מיוצרים בצרורות בכל סמסטר כמו רואי חשבון."

אחרי דממת תדהמה, צחק האורח מכל הלב.

"זהו העימות הראשון שלי עם שופט שמימי," אמר. מאוחר יותר הכין בקשה רשמית, מנוסחת במונחים משפטיים שהיו בעליל חלק בלתי נפרד מהווייתו, להתקבל בתור תלמיד "על תנאי".

בכמה הזדמנויות הרתיע שרי יוּקטֶשוַור, כמו לָהירי מָהאסָיה, תלמידי "בוסר" שביקשו להצטרף אל מסדר הסוואמים. "מי שלובש את הגלימה הצהובה ללא מימוש אלוהים, מוליך שולל את החברה," אמרו שני המאסטרים. "שְכח את סמלי הפרישות החיצוניים, העלולים לפגוע בך אם יעוררו בך גאוות שווא. דבר אינו חשוב מלבד התקדמות רוחנית יומיומית איתנה; לשם כך השתמש בקְרִייה־יוגה."

למדידת ערך האדם משתמש הקדוש באמות מידה קבועות, שונות מאוד מאמות המידה המשתנות של העולם. האנושות – כה מגוונת בעיני עצמה! – נראית בעיני המאסטר כמתחלקת לשתי קבוצות בלבד: הבּוּרים, שאינם מחפשים את אלוהים, והנבונים המחפשים אותו.

הגורו שלי טיפל בעצמו בפרטים הנוגעים לניהול רכושו. אנשים חסרי מצפון ניסו בהזדמנויות שונות להפקיע לעצמם קניין על אדמת אבותיו של המאסטר. בהחלטה נחושה, לעיתים אפילו בתביעות משפטיות, גָבַר שרי יוּקטֶשוַור על כל יריב. הוא התנסה בנסיונות המכאיבים הללו מתוך רצון לא להיות לעולם גורו קבצן, או נֶטל על תלמידיו.

עצמאותו הכלכלית היתה אחת הסיבות לכך שהמאסטר שלי, שהיה גלוי לב עד כדי סכנה, היה חף מעורמת הדיפלומטיה. שלא כמו מורים הנאלצים להחניף לתומכיהם, הגורו שלי היה אטום להשפעותיו הגלויות או הדקות של עושרם של אחרים. מעולם לא שמעתי אותו מבקש, אפילו ברמז, כסף למטרה כלשהי. הלימודים באשרם שלו ניתנו לכל התלמידים בחינם.

יום אחד הגיע נציג בית המשפט לאשרם בסֶרַמפּוֹר על מנת למסור זימון לבית המשפט. תלמיד בשם קאנאי ואנוכי ליווינו את האיש אל המאסטר.

יחסו של הפקיד כלפי שרי יוּקטֶשוַור היה מעליב. "מוטב יהיה אם תעזוב את צללי האשרם שלך ותנשום את אוויר היושר של אולם המשפט," אמר בבוז.

לא הצלחתי להתאפק. "עוד חוצפה כזאת ותמצא את עצמך על הרצפה!" התקרבתי אליו באיום.

גם קאנאי צעק על הנציג. "חדל אישים שכמוך! איך אתה מעז להכניס את חילול השם שלך לאשרם הקדוש הזה?"

אך המאסטר עמד כמגן לפני מעליבו. "אל תתרגשו על לא דבר. הוא בסך הכל ממלא את חובתו."

הפקיד, מבולבל מקבלת הפנים המגוּונת, העניק מִלת התנצלות ברחשי כבוד ומיהר להסתלק.

מדהים היה להיווכח שמאסטר בעל כוח רצון כה לוהט יכול להיות כה רגוע בתוכו. הוא התאים להגדרה הוֶודית של איש אלוהים: "רך מן הפרח כאשר מדובר בטוּב לב; חזק מן הרעם כאשר מדובר בעקרונות."

תמיד יש בעולם אנשים אשר, כמילותיו של בראונינג, "בהיותם אפלים בעצמם, אינם סובלים את האור". מדי פעם היה אדם מבחוץ, שרתח בגלל איזה אי־צדק דמיוני, נוזף בשרי יוּקטֶשוַור. הגורו קר הרוח היה מאזין בנימוס ומנתח את עצמו כדי למצוא אם יש בביקורת שמץ של אמת. המראות הללו היו מעלים בדעתי את אחת מהערותיו החד־פעמיות של המאסטר: "יש אנשים שמנסים להיות גבוהים על ידי עריפת ראשיהם של אחרים!"

קור רוחו הבלתי פוסק של הקדוש מרשים יותר מכל דרשה. "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר".[24]

פעמים רבות חשבתי שהמאסטר המלכותי שלי היה יכול בקלות להיות קיסר, או לוחם מרעיש עולמות, לוּ אך התמקדה הכרתו בתהילה ובהישגים בעולם הזה. תחת זאת הוא בחר להסתער על המבצרים הפנימיים של הזעם והאנוכיות, שנפילתם היא שיאו של האדם.