לזכרה של רחל תורן
אודי בילו לזכרה של רחל / הספרים שרחל תרגמה / ההקדמה של שיבוג’י לספר "הגוספל של שרי ראמאקרישנה" בתרגומה של רחל / גאולה ענבר על רחל / גלה על רחל, וסיפורים שרחל שלחה לה / חלון בית החולים - סיפור שרחל אהבה / הארי האריה - אגדה ודנטית שתורגמה על ידי רחל בהמלצתו של שיבוג’י / עידית נעמה על רחל / מיטל על רחל / המתכון לצ’אי של רחל / תמונות עם רחל
הכרתי את רחל תורן כשערכתי את בחינות הקבלה לקורס מורים ליוגה בסמינר הקיבוצים בשנת 2001. מהרגע הראשון של הכרותנו בלטה ברחל כמיהה רוחנית אשר איזנה את חוסר היכולת הפיסית הנדרשת ממורה ליוגה. כמיהה רוחנית זו היא שגרמה לי לאפשר לה להשתתף בקורס. לא שיערתי עד כמה היה החיבור עמוק ונכון מבחינת רחל ומבחינתי.
למותר לציין שהיא הייתה זו אשר השלימה את מלאכת התרגום של הספר, אשר שימש עבורה כהקדמה למסעה הראשון להודו בשנת 2003. מכאן נפתח עבור רחל מסע מיוחד של דיאלוג עם הספרות היוגית, ביחד עם מסעות להודו הרחוקה אל המורים שכל כך אהבה.
הספר השני אותו תרגמה היה "ביוגרפיה ופילוסופיה של שרי טאילנג סוואמי" אשר הוציא לאור המורה שלנו, שיו שאנקאר טיווארי, שיבוג’י. ספר זה יקר לליבנו באופן מיוחד מכיוון שהיה הספר שחיבר את שיבוג’י ליוגה. בספר זה נמצאים רוב תכני הלימוד על פיהם למדנו משיבוג’י בשנים הראשונות. לאחר מכן עזרה לי רחל לערוך את הספר ’רג’ה יוגה’ מאת סוואמי ויווקננדה, ובהמשך השלימה את מלאכת התרגום של כתביו העיקריים עם ספרו ’ניאנה יוגה’.בשנת 2005 ביקשתי מרחל לתרגם פרק מ’הגוספל של שרי ראמאקרישנה פארמהנסה’ עבור אברהם גודל, מורי הראשון ליוגה, שהתעניין מאוד בכתוב ב’גוספל’, משהחלה לתרגם, החליטה לתרגם את ’הגוספל’ כולו. מלאכת התרגום הייתה מפעל עצום שכלל תרגום ועריכה. רחל התמסרה לתרגום הגוספל. בכל בוקר הייתה משכימה קום ומתיישבת על מלאכת התרגום. ראמאקרישנה פארמהאנסה הפך להיות חלק ממנה. התרגום נתן לה, על פי דבריה, כוחות עצומים בזמן ההתמודדות עם המחלה הקשה שפקדה אותה. הגוספל יצא לאור בשישה כרכים. את הכרך האחרון סיימה לתרגם מספר ימים לפני פטירתה ב-16 באפריל 2008.
רחל התברכה בכישרון מיוחד שאיפשר לה להבין ולשמור על רוח הכותבים בשפה העברית. היא הייתה בהאקטית ומלאת רגש. אין לי ספק שהספרים שתרגמה יעניקו השראה לעוסקים ביוגה ולמחפשים רוחניים באשר הם עוד שנים רבות. הספרים שתרגמה הינם מהחשובים ביותר בספרות היוגה בהודו ובעולם כולו.אנחנו, שהכרנו את רחל והתברכנו באהבתה, נישא את דמותה ומילותיה, נועם הליכותיה והפשטות שאיפיינה אותה, לצד הספרים שהשאירה לנו.
באהבה ובהערכה עמוקה, אודי.
רחל תרגמה ארבעה ספרים בהוצאת "הצליל הפנימי": "מסעות בהודו המסתורית" מאת ד"ר פול ברונטון (שיצא לאור ב- 2006 בהוצאת אבן חושן), "ביוגרפיה ופילוסופיה של שרי טאינלנג סוואמי" מאת ר.ס. גופטא, "הגוספל של שרי ראמאקרישנה" (ששה כרכים) ו"ניאנה יוגה" מאת סוואמי ויווקאננדה. בנוסף, עזרה רחל בעריכת תרגום הספר "רג’ה יוגה" מאת סוואמי ויווקאננדה.
תרגומיה של רחל התאפיינו בקלילות, בגמישות ובחריצות רבה, באמונה במקור הכתוב, בלמידה תוך כדי עבודות התרגום - הן של החומרים והן של מלאכת התרגום עצמה, ובעיקר בקצב ובהספקים מעוררי התפעלות. בנוסף על הספרים, תרגמה רחל וערכה גם מאמרים המתפרסמים באתר.
את הספר ’הגוספל’ של שרי ראמאקרישנה תרגמה רחל במהלך הטיפולים במחלתה. היא נהגה להתעורר בכל יום, הרבה לפני שעת הזריחה, ולתרגם פרקים שלמים במשך שעות ארוכות. הספר במהדורה האנגלית ממנו תרגמה רחל, הוא ספר הכתוב באותיות קטנות וצפופות, ומתפרש על פני 1200 עמודים, שתורגמו על ידיה והודפסו ב-6 כרכים. את הספר ’ניאנה יוגה’ ואת הכרך האחרון של ’הגוספל’ סיימה לתרגם ממש לפני מותה, וזכתה לראות אותם מודפסים. העבודה על הספרים והמסרים הגלומים בהם מילאו אותה בכוחות, באמונה, באופטימיות ובשלווה, אותם הרעיפה באהבה וברוחב לב על כל סביבתה. היא נהגה לומר שהיא שמחה ומסופקת על שהיא משאירה אחריה את יצירותיה - ילדיה והספרים שתרגמה.
פרקים מתוך הספרים
מאמרים
ביוגרפיה של סרי ראמאקרישנה פראמהאנסה - עריכה לשונית
המסטרים - עריכה לשונית
ההסטוריה של היוגה - עריכה לשונית
ביוגרפיה של פארמאהאנסה יוגננדה - עריכה לשונית
ביוגרפיה של שרי שרי אננדה מאיי מה - עריכה לשונית
ביוגרפיה של שרי אאורובינדו גוש - עריכה לשונית
ההקדמה של שיבוג’י לספר "הגוספל של שרי ראמאקרישנה"
הקדמה למהדורה העברית
אני מבקש להביע תודה ממעמקי ליבי על המאמצים לתרגם לעברית את הספר של שרי ראם פָּרָמָהָמְסָדֶוָה "הגוספל".
מאמיניו הישרים של אלוהים, יוכלו להרגיש בעזרתו את אמיתותו ופשטותו של קדוש הודי, ואת תובנותיו וחוכמתו אותם הוא הרעיף על כל אדם.
אני מקווה שספר זה יהיה לעזר רב למי שירצה בפשטות להרגיש ולהבין את היבטיה העמוקים של הרוחניות. אמן.
רצונם העז של תלמידי ה"בריגהו יוגה" שהספר יראה אור בשפתם, בעברית, התאפשר הודות למאמציה האדירים של שרימטי רחל תורן, שתרגמה אותו בזמן שהיתה בטיפולים בשל מחלתה. אני מתפעל בכנות ממסירותה, מאהבתה הטהורה לספר ומהעבודה שנעשתה בתשומת לב רבה, איך אוכל לתאר במילים את הערכתי אליה? אני מתפלל עבורה ומבקש להודות גם לקוראים, על הזכות שהם מעניקים לי כשהם קוראים את "הגוספל", נהנים ממנו ושואבים ממנו השראה.
אם אנסה לדבר על הנושאים שבהם עוסק הספר, יהיה זה כמו להדליק נר ליד השמש. אני יודע שגם אתם תרגישו כמוני. לכן אני מודה שוב לקוראים ולעושים במלאכה ומאחל להם הצלחה.
מאמיניו הישרים של אלוהים, יוכלו להרגיש בעזרתו את אמיתותו ופשטותו של קדוש הודי, ואת תובנותיו וחוכמתו אותם הוא הרעיף על כל אדם.
אני מקווה שספר זה יהיה לעזר רב למי שירצה בפשטות להרגיש ולהבין את היבטיה העמוקים של הרוחניות. אמן.
רצונם העז של תלמידי ה"בריגהו יוגה" שהספר יראה אור בשפתם, בעברית, התאפשר הודות למאמציה האדירים של שרימטי רחל תורן, שתרגמה אותו בזמן שהיתה בטיפולים בשל מחלתה. אני מתפעל בכנות ממסירותה, מאהבתה הטהורה לספר ומהעבודה שנעשתה בתשומת לב רבה, איך אוכל לתאר במילים את הערכתי אליה? אני מתפלל עבורה ומבקש להודות גם לקוראים, על הזכות שהם מעניקים לי כשהם קוראים את "הגוספל", נהנים ממנו ושואבים ממנו השראה.
אם אנסה לדבר על הנושאים שבהם עוסק הספר, יהיה זה כמו להדליק נר ליד השמש. אני יודע שגם אתם תרגישו כמוני. לכן אני מודה שוב לקוראים ולעושים במלאכה ומאחל להם הצלחה.
שלכם,
שְרירָאסְטוּ
(האנונימי)
גאולה על רחל
אנשים גדולים באמת
אינם משאירים עקבות.
עוברים מן העולם כאילו
היה נקודה בדרך ארוכה
אך בכל נקודת זמן ומרחב
נותנים הם את מלוא ליבם
ואהבתם
רחל אשה ענקית וצנועה
בדרכה הובילה משפחה לתפארת
לערכים ויופי פנימי
שרק אם כה מסורה יכולה לתת
כחברה, ידעה לנהוג ברגישות אין-סוף
בלי להכביד, בטוב טעם של תבשילים
לכבד ואת כו...לם
היכולת הזו להביא הרוח דרך האוכל
באהבתה הגדולה למטבח
בפשטות המהירות והגאונות שלטה
בממלכה הזו.
ביומיום תוך כדי עבודה שילבה את התרגום
תרגום זה עזר עוזר ויעזור להרבה חברים
להגיע לחומרים רוחניים חשובים
שאולי ללא התרגום לא היו נוגעים בו.
כולי תודה
והערכה לחברה טובה מאד
שלא פסחה אף יום על שיחה
ארוכה קצרה או – "מה נשמע יאללה ביי"
הרבה שוחחנו על שיבוג’י, גורוג’י מטהג’י
והמשפחה המלכותית
הרבה הערכה אהבה געגועים היו לה לרחל
כלפיהם ואת שיבוג’י שיתפה רבות
דרך כתיבה וקבלה תשובותיו בכתב
או בכל דרך בה נבחרה התשובה לבוא...
בסוף ימיה כשנאמר לה שימיה ספורים
החליטה שרוצה לנסוע, גם אם תחזור "בארון"
אך רגשותיה כלפי המשפחה לא הניחו לה לעשות זאת
הכאב הגדול שלה הרבה שעל הוריה לקבור אותה
רצתה לפסוח על חלק זה...
לא רצתה להכאיב לאף אחד.
עדיין קשה לעכל שאיננה עוד
הקלילות בה עזבה בלי להשאיר
עקבות עדיין לא מנעה
מחלל גדול להיווצר
מי יתן ותזכה למנוחה שלמה.
גאולה ענבר.
גלה על רחל וסיפורים שרחל שלחה לה
בבית הקברות
לאורך השנה האחרונה, בה חזרה מחלתה של רחל, עברתי אף אני תקופה לא פשוטה בחיי. לצערי לא זכיתי לראותה. מדי פעם קיבלתי עדכונים לגבי מצבה וכאשר בישרו לי כי היא נפטרה חשתי צער גדול מאוד.
ללוויה עצמה לא יכולתי להגיע, אך יום אחרי הלוויה נערכה אזכרה לאבי החורג באותו בית הקברות. בזמן שכולם התאספו ליד הקבר, יצאתי אני לחפש את קברה של רחל. לאחר שיטוט ממושך ורגע לפני שכבר כמעט והתייאשתי, מצאתי אותו. הוא היה חשוף וזכר האירוע של אתמול ניכר בפרחים שעוד לא נבלו לגמרי ובאבנים שהיו מונחות על קיברה. עמדתי שם והזלתי דמעות עליה ועל עצמי. הרגשתי באותם רגעים, שהחיים הם כמו חלום רע שעליי להמתין עד שהוא יחלוף. ברגע מסוים, הרמתי את עיניי לשמים, שהיו תכולים ובהירים ואת רצף מחשבותיי הנוגות, קטע לפתע צחוק עליז, משוחרר ומתגלגל, היה זה צחוקה של רחל. הסתכלתי סביבי, איש לא היה לידי. הצחוק היה כה צלול וברור, ומילא את כל בית הקברות. לא יכולתי שלא להצטרף ולהתחיל לצחוק. המחשבות הרעות והדמעות נעלמו ובמקומן ליבי התמלא בשמחה גדולה ובתחושת קלילות משחררת.
הודיתי לה ולאלוהים וביקשתי שיסלחו לי על טיפשותי, חזרתי במהרה אל בני משפחתי העומדים בתוגה סביב הקבר, כל אותו הזמן צחוקה של רחל ריחף מעליי. כשראיתי את קרוביי כך, עצובים, הצעתי שבשנה הבאה נביא אולי שירים שהוא אהב ונכין סנדוויצ’ים עם המון שכבות כפי שהוא נהג להכין ונחגוג יחד איתו את המפגש המשותף. כולם הסתכלו עליי בתימהון. ריסנתי את עצמי ולא הוספתי עוד דבר. אך הצחוק השמח והמתגלגל ליווה אותי עד שיצאנו מבית הקברות.
ללוויה עצמה לא יכולתי להגיע, אך יום אחרי הלוויה נערכה אזכרה לאבי החורג באותו בית הקברות. בזמן שכולם התאספו ליד הקבר, יצאתי אני לחפש את קברה של רחל. לאחר שיטוט ממושך ורגע לפני שכבר כמעט והתייאשתי, מצאתי אותו. הוא היה חשוף וזכר האירוע של אתמול ניכר בפרחים שעוד לא נבלו לגמרי ובאבנים שהיו מונחות על קיברה. עמדתי שם והזלתי דמעות עליה ועל עצמי. הרגשתי באותם רגעים, שהחיים הם כמו חלום רע שעליי להמתין עד שהוא יחלוף. ברגע מסוים, הרמתי את עיניי לשמים, שהיו תכולים ובהירים ואת רצף מחשבותיי הנוגות, קטע לפתע צחוק עליז, משוחרר ומתגלגל, היה זה צחוקה של רחל. הסתכלתי סביבי, איש לא היה לידי. הצחוק היה כה צלול וברור, ומילא את כל בית הקברות. לא יכולתי שלא להצטרף ולהתחיל לצחוק. המחשבות הרעות והדמעות נעלמו ובמקומן ליבי התמלא בשמחה גדולה ובתחושת קלילות משחררת.
הודיתי לה ולאלוהים וביקשתי שיסלחו לי על טיפשותי, חזרתי במהרה אל בני משפחתי העומדים בתוגה סביב הקבר, כל אותו הזמן צחוקה של רחל ריחף מעליי. כשראיתי את קרוביי כך, עצובים, הצעתי שבשנה הבאה נביא אולי שירים שהוא אהב ונכין סנדוויצ’ים עם המון שכבות כפי שהוא נהג להכין ונחגוג יחד איתו את המפגש המשותף. כולם הסתכלו עליי בתימהון. ריסנתי את עצמי ולא הוספתי עוד דבר. אך הצחוק השמח והמתגלגל ליווה אותי עד שיצאנו מבית הקברות.
סיפורים
במפגש הסיום של קורס המורים שלנו, רחל הגיעה וסיפרה לנו שהיא מתנדבת במעון לגברים מכים. היא סיפרה שכל ניסיונותיה ללמד אותם יוגה עלו בתוהו ולבסוף היא גילתה, כי הדרך הטובה ביותר להגיע לליבם היא בעזרת סיפורים. מאז היא החלה לאסוף סיפורים. הסיפור שהיא סיפרה לנו על בחור עיוור המציל חולה אנוש השוכב על ידו בבית החולים, על ידי כך שהוא מתאר לו את הנוף הנפלא והחיים השוקקים הנשקפים דרך החלון שמעליו, שבה את ליבי. ביקשתי ממנה כי תשלח לי כמה סיפורים על-מנת שאוכל לספר אותם לבני הנוער הפגועים, איתם אני עובדת.
רחל הגיבה כמובן בחיוב, ולא רק שהסכימה אלא אף דרשה לדעת מה לדעתי העניין המרכזי המטריד אותם, מה הקושי הגדול שלהם?
לאחר מחשבה אמרתי כי הקושי הגדול ביותר שלהם הוא לקבל את מה שקרה להם. את העובדה שהם אינם כמו כולם ושמסלול החיים ה"נורמלי" נקטע עבורם.רחל הקשיבה בתשומת לב ושלחה לי את הסיפורים הבאים...
בכל דבר אפשר למצוא את הטוב
נושא כדים היה נוהג לשאת שני כדים, בשני קצוות מוט שנשא על צווארו.
באחד הכדים היה סדק. ובשעה שכד אחד היה מושלם ותמיד הכיל בתוכו כמות מלאה של מים מהמעין עד לבתי העיירה, הרי שהכד הסדוק הגיע תמיד כשבתוכו רק מחצית המים. הכד המושלם היה גאה, והכד הסדוק התבייש בפגם שלו.יום אחד ליד המעין, אמר הכד הסדוק לנושא הכדים: "אני כל כך מתבייש ורוצה להתנצל בפניך על כך שבמשך השנתיים האחרונות יכולתי לשאת רק מחצית מכמות המים ששאבת, ולכן אתה עובד קשה אבל לא מקבל תמורה מלאה על מאמציך".
נושא הכדים שמע את הדברים, חייך ואמר: "כשנחזור היום מהמעין, אני רוצה שתשים לב לפרחים היפיפיים הצומחים לאורך השביל".
ובאמת כשהם צעדו לאורך השביל העולה במעלה הגבעה, שם לב הכד הסדוק לשמש המחממת שורה של פרחים נפלאים לאורך השביל וזה שימח אותו מעט. אבל בסוף הדרך הוא שוב הרגיש רע בגלל הנזילה של מחצית המים, והוא שוב החל מתנצל.שאל אותו נושא הכדים: "האם שמת לב שיש פרחים רק בצד שלך לאורך השביל? זה בגלל שמאז ומתמיד ידעתי על הסדק שלך, והחלטתי להפיק ממנו תועלת. זרעתי זרעי פרחים בצד השביל שלך, ובכל יום בדרכנו חזרה מהמעין, אתה השקית אותם. כבר שנתיים שכל תושבי העיירה נהנים מהפרחים היפים ומריחם המענג. אם לא היית בדיוק כפי שאתה, לא היה לאיש את היופי הזה!"
הפיל בקרקס
כשהייתי קטן אהבתי מאד את הקרקס ומכל החיות בו אהבתי את הפיל. היצור העצום הזה, שלא היה גדול וחזק ממנו, בצע את התרגילים שלו בעדינות ובדייקנות רבה, ושבה את ליבי.
בהפסקות שבין ההצגות, היה הפיל הענק קשור עם שרשרת ברזל אל יתד קטנה שהייתה נעוצה רק 4-5 ס"מ באדמה. היה ברור לגמרי שהפיל, שיכול, כמעט ללא מאמץ, לעקור עצים גדולים משורשיהם, יכול גם למשוך בקלות רבה את היתד מהאדמה ולברוח בלי כל קושי.
התעלומה הגדולה שהטרידה את מחשבותיי הייתה – מה מחזיק אותו שם?
כששאלתי את המבוגרים, הם ענו לי שהוא לא בורח כי הוא מאולף. ואז הטרידה אותי מחשבה אחרת – אם הוא מאולף, למה צריך בכלל לקשור אותו? אף תשובה שקיבלתי על השאלה הזו לא הניחה את דעתי. ואז, לפני כמה שנים אמר לי איש חכם אחד שהפיל לא בורח מפני שהוא רגיל להיות קשור ליתד מאז שהוא נולד.דמיינתי לי את הפילון הקטן נלחם ימים שלמים ביתד ובשרשרת, נרדם מותש מהמאמצים, וקם למחרת בבוקר רק כדי להמשיך ולנסות להשתחרר. הימים חלפו, הפילון התרגל, נכנע לחוסר האונים והשלים עם גורלו. ואז הבנתי – הפיל הגדול והחזק שראיתי בקרקס, לא ברח מפני שהוא האמין שהוא לא יכול, הוא האמין שהוא חסר אונים. הדבר הנורא ביותר הוא שהוא לא הטיל ספק, ואף פעם לא ניסה לבחון את יכולותיו מחדש.
כוחן של מילים
קבוצה של צפרדעים שיחקה להנאתה בין עצי היער. לפתע נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק. התגודדו כל הצפרדעים על פתח הבור כדי לראות כיצד ניתן לעזור לחבריהם שנפלו פנימה. כשראו כמה עמוק הבור וכמה תלולים קירותיו, אמרו לשני הצפרדעים שנפלו: "חבר’ה, אין סיכוי שתצאו מכאן בחיים. אתם נחשבים כבר למתים... חבל לכם בכלל להתאמץ!"לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהם בכזאת קלות, והם החלו לנתר באוויר גבוה ככל שיכלו כדי לנסות ולהיחלץ משם. מפתח הבור המשיכו להגיע אליהם קריאות המרפות את ידיהם (ורגליהם): "תפסיקו לנסות בכלל. זה כל כך עמוק, בחיים לא תצאו מכאן!!"
לאחר מספר ניסיונות נפל – כשל כוחו של אחד הצפרדעים, הוא צנח על הקרקעית ומת.
הצפרדע השני לא התייאש והמשיך שוב ושוב, בכל כוחו, לנסות ולקפוץ החוצה. בסופו של דבר, ניתור גבוה אחד הנחית אותו על הקרקע, מחוץ לבור.
חבריו הצפרדעים שפשפו עיניהם בתדהמה: "איך עשית את זה? מה, לא שמעת את הקריאות שלנו? אמרנו לך שאין סיכוי כי זה נורא עמוק!"
בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע הזה כי הוא חירש... הוא לא שמע מה אומרים לו, ובטעות פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד.
מה מוסר ההשכל בסיפור?
ראשית – החיים והמוות ביד הלשון. מילה מעודדת למישהו שזקוק לה, יכולה להקפיץ אותו למעלה.
שנית – כשמישהו שכבר נמצא "למטה", קל מאוד לקבור אותו לגמרי עם מילים מייאשות ולסתום עליו את הגולל. למילים יש כוח אדיר, לכאן או לכאן. אדם פיקח צריך ללמוד להשתמש בהן בחוכמה כדי לעזור לסביבתו.
המטען
כשחייך מתחילים המטען שלך הוא תיק צד קטן.ככל שהשנים חולפות המטען גדל מתיק צד למזוודה גדולה, כי ישנם הרבה דברים שאתה אוסף בדרך כיוון שאתה חושם שהם מאוד חשובים...
במהלך הדרך, ברגע מסוים, מתחיל להיות בלתי נסבל לשאת כל כך הרבה דברים. זה כבד מדי...
אתה יכול לבחור –
לשבת בצד הדרך ולחכות שמישהו יבוא לעזרתך, דבר שהוא בלתי סביר כי כל אחד שיעבור שם נושא את המטען של עצמו. יתכן שתחכה שם חיים שלמים...
או שתבחר להקל על הכובד על ידי הוצאת דברים מהמזוודה שלך. אבל... מה להוציא? עליך להוציא את הכול החוצה ולבדוק מה יש בפנים...
חברות, אהבה, חברות, אהבה, חברות, אהבה, חברות, אהבה...
לא יאמן!!! יש הרבה, אך מה שמפליא הוא... זה לא שוקל כלום!!!
אך יש דבר מה מאוד כבד... אתה מתאמץ להוציא החוצה,,, זה הכעס... כמה הוא כבד!!!
אתה ממשיך להוציא עוד ועוד ומופיעים: חוסר הבנה, פחד, פסימיות...
ברגע זה הייאוש כמעט מצליח למשוך אותך אל תוך המזוודה, אבל אתה מושך אותו בכל הכוח שיש לך, ומופיע חיוך שנדחף לסוף המזוודה וכמעט נעלם... חיוך נוסף קופץ החוצה והאושר מתגלה אחריו.
אתה שוב בודק בתוך המזוודה ומוציא החוצה את העצב... עכשיו עליך לחפש את הסבלנות בתוך המזוודה כי תזדקק לה מאוד...
חפש כעת את השאר: אומץ, תקווה, עוצמה, אחריות, איזון, התלהבות, אורך רוח, סובלנות. תוציא גם את הדאגה ותשאיר אותה בצד אחר כך תחליט מה לעשות איתה...
זהו. המזוודה מוכנה לסידור מחדש, אבל חשוב היטב מה תשים בפנים!!! זה תלוי רק בך... הכל בידיך!
ואל לך לשכוח לעשות זאת פעמים נוספות...
כי הדרך מאוד, מאוד ארוכה!
הסיפור של החיים
לפעמים אנשים ייכנסו לחייך ותדע מיד שהם נועדו להיות חלק מהם, שהם שם בשביל איזו מטרה: הם ייקחו חלק בחייך, לפעמים לטווח קצר, לפעמים לטווח ארוך, לפעמים הם שם כדי ללמד אותך משהו על החיים, לפעמים הם שם כדי לסייע לך להבין מי אתה או מי אתה רוצה להיות. אתה אף פעם לא יודע מי האנשים האלו. הם יכולים להיות שותף לחדר, שכן, חבר לעבודה, מישהו מהעבר, אוהב, מאהב ואפילו זר גמור, אבל כשמבטך יפגוש במבטם, תדע שהם שם לאותה מטרה.לפעמים קורים לך דברים שנראים בהתחלה נוראיים, כואבים ולא צודקים, אבל בבוא הזמן אתה מבין שבלעדיהם לא היית יכול להגיע למיצוי הפוטנציאל שבך, לא היית מגלה את החוזק שבך או את כוח הרצון שלך.
הכל קורה בשל סיבה, שום דבר לא קורה סתם כך. חולי, פציעה, אהבה, רגעים של גדולה, רגעים של שמחה, או של איוולת מוחלטת, הכל מתרחש על מנת לבחון את גבולות נשמתך. בלי אותם מבחנים קטנים, החיים יהיו כמו רצף ישר וחלק, דרך שטוחה שמובילה לשום מקום. הכל יהיה אמנם בטוח ונוח, אבל משעמם וחסר תכלית לחלוטין.
האנשים שאתה פוגש משפיעים על חייך, על ההצלחות והכישלונות שלך ועל מכלול החוויות של חייך. הם שעושים אותך למי שאתה והם אלו שמשנים אותך להיות מי שתהיה. אפילו מהדברים הרעים ניתן ללמוד, ולמעשה הם הדברים שבסופו של דבר משפיעים בצורה העמוקה והחשובה יותר על חיינו.
אם מישהו פגע בך, בגד בך, שבר את ליבך – סלח לו, הרי הוא זה שלימד אותך זה עתה על אמון ועל כמה זה חשוב לפתוח את הלב.כשמישהו אוהב אותך, אהוב אותו חזרה בלי שום תנאי. ולא בגלל שהוא אוהב אותך, אלא בגלל שהוא מלמד אותך לאהוב, לפתוח את ליבך, ולראות דברים. עשה כל יום משהו חשוב, הערך כל דקה וקח מאותן דקות כל מה שתוכל, כי סביר להניח שלא תוכל לחזור אליהן שנית.
שוחח עם אנשים שמעולם לא דיברת איתם קודם ורצוי מאוד שתקשיב לדבריהם, תן לעצמך להתאהב, צא לחופשי, התכוונן למטרות גבוהות, החזק את ראשך גבוה וצעד בזקיפות קומה. אתה ראוי לכך.
אמור לעצמך שאתה חשוב לחברה והאמן בעצמך. כי אם אתה לא מאמין בעצמך, יהיה לאחרים קשה להאמין בך. אתה יכול לעשות מחייך כל מה שאתה רוצה, צור את חייך וחייה אותם בצורה מוחלטת וללא חרטה.
והכי חשוב, למד את הלקחים של היום ויישם אותם מחר. וכשאתה אוהב מישהו, תגיד לו את זה עכשיו! אתה לעולם לא יודע מה עתיד לקרות מחר...
שני חולים אנושים, שכבו בחדר אחד בבית החולים. לאחד מהם מותר היה לשבת במיטתו למשך שעה בכל אחר צהרים, כדי לעזור לזרימת הדם ברגליו. מיטתו עמדה ליד החלון היחידי שבחדר. האחר נאלץ לבלות את כל ימיו כשהוא שוכב על הגב. שני האנשים דיברו ביניהם שעות על גבי שעות. הם דיברו על נשותיהם ומשפחותיהם, על הבתים שלהם, העבודות שלהם, על השרות הצבאי והיכן הם בילו את חופשותיהם.
בכל יום אחרי הצהרים, כשהאיש במיטה שליד החלון היה מתיישב, הוא היה מתאר לחברו לחדר את כל הדברים שהוא יכול היה לראות מבעד לחלון.
החולה במיטה השניה החל לחיות בשביל אותה שעה. תיאוריו של שכנו לחדר על הצבעים והפעילויות שבחוץ, הרחיבו את עולמו והזרימו חיים חדשים לגופו.
החלון השקיף על פארק עם אגם יפיפה. ברווזים וברבורים שחו במים וילדים השיטו בהם סירות קטנות. אוהבים צעירים טיילו יד ביד בין פרחים מכל הצבעים ומרחוק אפשר היה לראות את בתיה היפים של העיר.
כשהאיש ליד החלון תיאר את כל הדברים האלו בפרטים נפלאים, האיש במיטה השניה היה עוצם את עיניו ומתאר לעצמו את הנוף הציורי.
באחר צהרים חמים אחד, תיאר האיש שליד החלון מצעד שעבר במקום. למרות שהאיש השני לא יכול היה לשמוע את התזמורת, הוא יכול היה לראות אותה בעיני רוחו, כשהאיש שליד החלון תאר אותה במילותיו הציוריות.כך עברו להם ימים ושבועות.
בוקר אחד, כשהאחות הגיעה כדי לרחוץ אותם, היא מצאה את גופו חסר החיים של האיש ליד החלון, שמת בשלווה בשנתו. היא התעצבה וקראה לסניטרים כדי שיקחו את הגופה.
כשהחולה השני הרגיש שזה הזמן המתאים, הוא ביקש להעביר את מיטתו ליד החלון. האחות שמחה למלא את בקשתו ואחרי שהיא ווידאה שהוא מרגיש נוח, היא עזבה את החדר.
לאט, כשהוא כואב כולו, משך עצמו החולה והתרומם על מרפקיו כדי להתבונן בפעם הראשונה אל העולם האמיתי שבחוץ. הוא התאמץ כדי להסתובב לאט ולהתבונן מבעד לחלון שליד המיטה.
האחות ענתה שהאיש היה עיוור לגמרי ולא יכול היה לראות אפילו את הקיר. היא אמרה, "אולי הוא רק רצה לעודד אותך".
אם אתם רוצים להרגיש עשירים, עליכם רק לספור את כל הדברים שיש לכם שלא ניתן לקנות אותם בכסף.
הארי האריה
אמא כבשה שהניקה את הארי וטיפלה בו בשנות חייו הראשונות, שכחה שהוא לא היה בנה, אלא היה בעצם גור אריות. ולא רק האמא הזו, אלא כל הכבשים שכחו את נסיבות לידתו המיוחדות של הארי, למרות שרובן כבר היו שם כשהיא התרחשה.
כשהארי נולד, עוררה לידתו, מטבע הדברים, רגעים של חרדה בלב העדר. זה היה אירוע מאד בלתי רגיל ומבשר רעות. הכבשים באותו היום, רעו, פעו והלכו להן אחת אחרי השניה בשלווה גדולה, כאשר מהיער שגבל בכר המרעה הופיעה לביאה שצבעה צהוב-חום. היא עמדה, רחרחה באוויר והביטה בעדר כשחיוך מוזר – חציו יאוש, חציו תקווה – מרחף על שפתיה. הלביאה היתה חולה. גופה היה נפוח ונשימותיה קצרות וחפוזות. היא לא היתה צעירה; מזה ימים אחדים לא בא אוכל לפיה; היא עמדה להמליט ויותר מזה, ליבה היה במצב קשה. לאט כשהיא סובלת מכאבים, היא התקרבה אל העדר ולא הסירה ממנו את מבטה.
רק דקות אחדות אחר כך הבינו הכבשים שבעדר שעומדים להתקיף אותן. הלביאה היתה כבר ממש מעליהן כשהן פנו, אחת אחרי השניה, להתבונן בה. דממה עמוקה שהשתררה במשך דקות מספר התחלפה לפתע במהומה, והכבשים פעו בקול והתרוצצו לכל עבר. הלביאה קפצה את שפתיה בחוסר סבלנות ובבוז. לא היה לה כוח לרדוף אחריהן ברחבי שדה המרעה והיא גם לא רצתה לעשות זאת. ’טיפשים’, היא נהמה וחשפה את שיניה.
היא חיפשה כבשה שקטה אחת, ועד מהרה הבחינה בכבשה נאה שהביטה בה ועמדה מבלי לזוז. רק חצי שעה קודם לכן, המליטה הכבשה הזו טלה. היא נקרעה עתה בין הדחף להימלט לבין הדחף האמהי שקרא לה להגן על בנה שזה עתה נולד. היא עמדה מבלי יכולת לעשות דבר.
הלביאה גחנה, התקרבה וזינקה גבוה באוויר כשהיא מכוונת את גופה אל הכבשה הזו. אבל הקשת המעופפת הארוכה כמו נשברה פתאום לשנים, והגוף הצהבהב הגדול נפל בנקישת מוות מתכתית על הטלה הקטן, כשהוא מחטיא את מטרתו האמיתית. הכבשה מצמצה בעיניה.
בתוך דקה או שתיים, הגיח הארי מגופה של הלביאה, עיוור, חסר ישע והמום מהנפילה. אמו המתה לא יכולה היתה ללקק אותו בלשונה החמה, לנחם אותו באפה הרך או להניק אותו. נואש ממאמציו ונחבט אל העשב, הוא החל לזחול על בטנו, כשהוא מיילל ופיו המחפש פונה אנה ואנה. עד מהרה הוא הגיע אל הכבשה שהיתה המומה לגמרי ועדיין לא זזה ממקומה. אבל מאחר וגורלה היה לספק מזון להארי, בדרך זו או אחרת, היא צייתה לכוח נצחי גדול מכוח רצונה שלה, נשכבה לידו כשחשה במגעו הרך והמבקש, והניקה אותו.
כשהכבשים התגברו על הפחד שאחז בהן, התאסף העדר סביב החבורה המשונה – הארי, אמו המאמצת, אמו המתה והטלה המת – ופעה בקול.
"איזה פחד! אני מרגיש כאילו סחטו אותי"
"זה ממש נס שאף אחת מאיתנו לא נפגעה"
"כל גופי עדיין רועד. הסתכלתי למעלה וכל מה שראיתי היה המפלצת הצהובה הזו"
"נסי לשכוח זאת, יקירתי. אין כל הגיון במחשבות על מה שהיה".
לכבשים היה קל למלא אחר העצה האחרונה הזו, ואחרי שהן המשיכו עוד זמן קצר לספר אחת לשניה על מה שקרה, הן חזרו לרעות וכל העניין נשתכח מהן עד מהרה. אפילו אמו המאמצת של הארי חשבה מהר מאד שהיא בעצם המליטה אותו. למען האמת, הוא נראה נמוך מדי, אבל נחמד.
כשהארי התבגר, התחילו חבריו להתלונן עליו באזני האמהות שלהם.
"הוא הכה אותי", הם פעו.
"אז תכו אותו בחזרה", פעו אליהם הכבשים בתשובה.
אבל הם אף פעם לא הצליחו להוציא את העצה הזו אל הפועל, והחלופה היחידה שעמדה בפניהם היתה לא לשתף אותו במשחקים שלהם. וזה, אם לומר את האמת, ממש לא עניין אותו.
וכך, היה הארי בודד מההתחלה. למרות שהכבשים לא ממש הבינו שהוא לא אחד משלהם, הם הרגישו שהוא שונה במידה מסוימת. הם הביטו עליו כעל יצור מוזר, ולא אהבו אותו בשל כך.
"משהו משונה בו", הם אמרו מאחורי גבו. "הוא מביט בי במבט מוזר, מפחיד משהו. והוא כל כך פרוע!".
הכבשים המלומדות יותר קראו לו ’הטלה שלא הסתגל’, והחליטו לרחם עליו.
הארי עצמו לא חשב כלל שהוא אינו כבשה. הוא מעולם לא זכה לראות את עצמו. כל מה שהוא ידע היה שהוא לא אהב את הכבשים שבעדר ושהם לא אהבו אותו. החיים נראו לו מוזרים וחסרי מטרה. הוא רבץ במרחק מה מהעדר, וכשהביט אל המרחקים, שאל את עצמו ’מה קורה פה? מלחכים עשב, פועים, הולכים אחד אחרי השני... למה? עד לאן?"
הוא שאל את אמו את השאלות האלה, והיא ענתה לו שאם הוא יפסיק לשוטט סביב, הוא יהפוך באחד הימים לחבר מועיל בקהילה ויהיה אב להרבה טלאים. אבל כל התשובות שלה לא הצליחו להשביע את רצונו.
"אבל למה נולדתי?" הוא התעקש.
"הו, למען השם, הארי!" היא אמרה בכעס. "אנחנו צריכים ללחך שדה מרעה אחד אחרי השני, ואתה שואל מדוע נולדת! לפעמים אני פשוט לא מבינה מה קורה לך!". אבל בליבה, אהבה אמא כבשה את בנה המשונה והגנה עליו בפני האחרים. "הוא מעמיק", היא אמרה להם. כאב לה מאד כשהיא הבחינה שהם מסתכלים אחד על השני ולא עונים לה על כך.
"למה אתה לא יכול להיות כמו כולם, יקירי?" היא התחננה בפניו. "אני יודעת שאתה אוהב להתבודד, אבל זה נראה כל כך משונה. הכבשים מדברות עליך".
למרות העובדה שכמעט דבר מהדברים שאמו של הארי אמרה לא התגלה כנכון, הוא כיבד מאד את עצותיה - להתנהג כהדיוט שמח, ללא ספק, לתפוס את מקומו בקהילה ולהיות אחד ככולם. לכן הוא ניסה בכל כוחו להתערב בין האחרים ולא לחשוב. בהתחלה זה היה קשה. לא נעלם מעיניו ששקט היה משתרר כשהוא התקרב ושהכבשים עוזבות, אחת אחרי השניה, ומתקבצות מחדש רחוק ממנו.
"אף אחד לא אוהב אותי", הוא אמר לאמא שלו.
"אל תהיה טפש, יקירי", היא ענתה לו, "אתה טוב בדיוק כמו כל אחד אחר. אתה רק לא נותן להם הזדמנות לאהוב אותך. אתה צריך יותר להתמזג ביניהם".
כל הדברים האלו היו באמת נכונים. הארי יכול היה ללחך יותר עשב ולפעות חזק יותר מכל אחד אחר. הדבר שהוא לא היה טוב בו היה ללכת בעקבות העדר. סוד האושר, הוא החליט, חייב להיות טמון בהליכה אחרי העדר; וזה מצריך התמדה.
אז הוא היה נחוש בדעתו ללכת בעקבות העדר ולא חשוב כמה עמוקה היתה ההשפלה שהוא חש. הוא הכריח את עצמו להצטרף לקבוצות שהתקבצו בבקרים מערבית לעצים ואחרי הצהרים מזרחית להם. וכשהקבוצה זזה, הוא הלך בעקבותיה, פועה כרגיל כמו כל אחד על הטלאים החדשים שנולדו ועל מצבו של שדה המרעה.
לאט לאט הוא הפך להיות רגיל ומכובד, כאחת הכבשים הטובות. במשך הזמן הוא הצטרף למועדון האיילים, והשתתף בשיחות על הטעמים של סוגי העשב השונים ועל מעלותיהן היחסיות של הכבשים הצעירות. הנושא האחרון הזה השרה עליו שאט נפש בלתי מובנת, הוא חשב שהתחושה הזו אינה טבעית וניסה להתגבר עליה. הוא צחק בקול רם כמו כל שאר האיילים וסיפר סיפורים הרבה יותר טוב מכל אחד אחר. ולמרות שכל עניין המין זעזע אותו, אף אחד לא ידע על כך. הוא אפילו הסתיר זאת מעצמו, וייחס זאת לכך שהכבשה המתאימה עדיין לא הופיעה. למרות שהבררנות שלו לא היתה טבעית לגמרי לגבי אייל צעיר, עדיין אפשר היה לקבל אותה. במשך הזמן, הארי זכה שידברו בו נכבדות, ולא רק שלא התעלמו ממנו, אלא שחיפשו את חברתו.
למען האמת, הכבשים עדיין חשו שהוא היה יוצא דופן, אבל עכשיו השונות שלו הפכה לנכס. "הוא כל כך משעשע", הם אמרו. "איזה אופי". אמו היתה גאה מאד.
אבל הארי הרגיש שמשהו עדיין מתנהל בדרך מאד משובשת. למעשה, החיים עכשיו היו גרועים יותר מאשר לפני כן, כשהוא נהג לרבוץ לבדו. בלילה הוא לא יכול היה לישון, וידיעה שהיתה קרובה לכאב ולאפלה עברה בו. היתה זו הידיעה הנוראה שהוא עדיין שונה, שהוא לא מצא שום משמעות בחיים, וכי הוא לא מצא את מקומו, לא בשמים ולא על פני האדמה. היתה זו בדידות שלא נמצאה לה שום תשובה.
אמו של הארי לימדה אותו להתפלל עוד כשהיה גור. אחרי זה היא הניחה לנושא הדת. לכן, במוחו של הארי, אלוהים היה קשור לתקופת הילדות, והוא חשב שכל הנושא הזה טפשי למדי. יתרה מכך, אמו לימדה אותו שאלוהים היה כבשה ענקית ועצומה ומוכשרת מאד, שיכולה היתה להוביל את צאן מרעיתה לשדות מרעה ירוקים יותר ולדאוג לנוחיותם בתנאי שיהיו חברים טובים בקהילה. אבל איש לא ראה את הכבשה הזו והארי חשב שזה בכלל לא הגיוני שהיא קיימת. וחוץ מזה, שדות מרעה ירוקים יותר ונוחיות רבה יותר לא היו הדברים אותם הוא חיפש.
"אין שם כלום", הוא אמר לעצמו כששכב ללא יכול להירדם בלילה. "כלום, כלום, כלום". והכלום הזה היה כמו חלל שחור אינסופי, בתוכו ומחוצה לו. "הלוואי ומתתי. הלוואי ומעולם לא נולדתי". אבל המשאלות האלו היו חסרות הגיון, משום שגם אם הוא היה מת, הכלום עדיין היה שם. "אבל לא הייתי יודע זאת; לא היה לי אכפת מזה", הוא ניסה לחשוב. המצב של אי הידיעה היה מצב בלתי סביר. חי או מת, עדיין יהיה משהו שידע כלום. לעולם תהיה קיימת הידיעה של הריקנות.
"אלוהים, אלוהים, אלוהים", נאנח הארי. הוא לא התכוון לאלוהים-כבשה. הוא לא ידע למה הוא התכוון. הוא רק חזר שוב ושוב ואמר "אלוהים, אלוהים, אלוהים".
כך העביר הארי את לילותיו. במשך היום הוא ניסה לשמור על הופעתו, מנסה להסתיר את החלל האפל שבקרבו. הוא צחק וסיפר בדיחות, פלירטט עם הכבשים המתבגרות ותמיד שבר את ליבן. ככל שהזמן עבר, הוא הפך להיות יותר פזיז וסוער. הכבשים החלו שוב להניד את ראשיהן ולהשמיע צקצוקים בלשונותיהן. "תמיד אמרתי שיש בו משהו מוזר", הם אמרו אחת לשניה. הכבשים המנוסות יותר אמרו שכל הנושא המצער הוא תסביך אדיפוס, וריחמו עליו. "הוא חולה", הן אמרו.
אמו הביטה בו בעיניים מלאות עצבות. "אתה צריך להתחתן, הארי", היא פעתה אליו.
"אלוהים, אלוהים, אלוהים", קרא הארי שוב ושוב בלילה, אבל לְמה ולמי הוא קרא הוא לא ידע, והוא גם לא ציפה שמישהו או משהו יענו לו. היה זה כאילו הריק האפל שבתוכו והריק האפל שמחוצה לו ביקשו, ביחד, בדרך בלתי אפשרית, להתמלא.
וכך נראה היה שאין סוף לימים והלילות שעברו. לפעות, ללחוך, ללכת בעקבות העדר; ללכת בעקבות העדר, ללחוך, לפעות; והריקנות שאין להעלותה על השפתיים שקראה בצורה עיוורת: אלוהים. אלוהים. אלוהים.
ואז, בליל ירח בהיר אחד, שמע הארי ענפים נשברים ביער שגבל בשדה המרעה. הוא הפנה את ראשו אל הרעש, ואחרי זמן מה הוא ראה דמות שנפרדה מהצללים האפלים ועמדה במלוא הדרה באורו של הירח. היה לה ראש גדול וגוף דק גזרה, ועיניה שהביטו אל הארי, היו כשני ירחים. הארי לטש בה את עיניו, משום שמעולם לא ראה יצור כל כך יפה, כל כך שלו, כל כך בטוח בעצמו. הוא עמד כאילו אינו צריך דבר פרט לעצמו וכאילו כל העולם היה שייך לו. מחשבה מהירה עברה במוחו של הארי: "אז יש משהו נוסף...משהו מעבר למה שאני יודע..." זו היתה מעין תקווה. אבל באותו הזמן הוא חשב: "זה חייב להיות אריה, מלך החיות". ומיד כשהוא חשב את המחשבה הזו הוא נזכר שאריה הוא משהו שהכבשים מפחדות ממנו. והוא החל לפחד. הוא קם על רגליו, התכונן לברוח, אבל באותו הרגע נעלם האריה שנית בתוך היער, משאיר אחריו ריקנות גדולה כל כך עד שהארי בכה בכאב. ככל שהיה זה בלתי הגיוני, הוא השתוקק שהאריה יטרוף אותו. "יותר טוב להיטרף – הרבה יותר טוב להיטרף על ידי על ידי יצור שכזה מאשר לא לראות אותו שנית. איזה שוטה הייתי שפחדתי!".
במשך כל שארית הלילה ובמשך כל היום שלמחר, חשב הארי על האריה. "יש שם משהו!", הוא חשב וחשב. "משהו מעבר למה שאני יודע! משהו יפה יותר מאלוהים-כבשה, אפילו אם אלוהים-כבשה קיים. משהו אמיתי!". הוא לא סיפר לעדר על החוויה שלו. זה היה יותר מדי קדוש, ויתרה מכך, הוא כמעט ולא היה מודע בכלל לכבשים. הוא רק השתוקק לחזות שוב באריה.
הארי חיכה במשך כל הלילה הבא. אבל האריה לא הופיע. הירח והכוכבים שקעו והשמים התבהרו עם הזריחה, מגלים את שדה המרעה הירוק, חסר התועלת וחסר הטעם. הכל היה כתמול שלשום, פרט לכך שצערו ובדידותו של הארי היו גדולים עכשיו יותר מתמיד. השמש עלתה והוא הניח את ראשו בין כפותיו, שנראו לו כמו פרסות שסועות, ובכה.
"אחרי הכל זה היה רק חלום. איזה טיפש אני!".
אבל פתאום הוא שמע פצפוץ של ענפים, ושם על גבול היער עמד האריה – לא כפי שהארי ראה אותו לפני כן, לא דמות כהה ומעורפלת, אלא ישות זהובה ומרגשת. רעמת השיער הסבוכה שלו וצרור השיער בקצה זנבו זרחו באור קרני הבוקר, ועיניו היו כשתי שמשות. הארי התנשף ועמד על רגליו. מה שהוא ראה לפני כן היה כאין וכאפס לעומת מה שהוא ראה עכשיו. האריה הביט בו, ובעיני השמש שלו היה חמלה שנדמה היתה שהיא חודרת לעמקי נשמתו של הארי – חמלה שידעה הכל והבינה הכל. ובמעמקי העיניים האלו, ידע הארי, נחה התשובה אותה הוא מחפש. היה זה משהו זורח, בטוח.
הארי והאריה עמדו במשך דקות מספר, מתבוננים אחד בשני. ואז כשצעד האריה צעד אחד קדימה, חזר ועלה בהארי הפחד ממעמקי בטנו. הוא ניסה להיזכר איך רצה להיטרף; אבל כשראה את האריה פנים מול פנים זה כבר היה עניין אחר. האריה צעד צעד נוסף. והארי פנה לאחור וברח.
קשה לתאר את הייסורים שהארי הרגיש בעקבות התנהגותו. "את הדבר היחידי שאהבתי מעולם איבדתי בגלל פחד שטותי ושפל. טיפש! טיפש! טיפש!". הוא היה משוכנע שהאריה לא ישוב לעולם. ואכן האריה לא חזר במשך ימים אחדים. הארי ידע שלא רק שגורלו נחרץ, אלא שהוא חרץ את גורלו במו ידיו, למשהו שהיה הרבה יותר גרוע מהריקנות.
ואז בצהרי יום אחד הופיע האריה. העדר, כרגיל, לחך עשב ולעס ולא היה משגיח בפולש במשך זמן רב אם לא היה זה הארי שהרגיש בו ממש ברגע שהוא צעד ויצא מהיער אל השדה הפתוח.
"אריה!" הוא קרא, כל כך גדולה היתה שמחתו והפתעתו.
לעדר, הצעקה הזו היתה אות אזהרה. הם התפזרו לכל עבר, פועים בבהלה עיוורת. אבל הארי עמד במקומו וחיכה. לא רק שלא פחד, אלא שהוא למד שיש דברים גרועים הרבה יותר מלהיטרף על ידי האריה. הוא עמד, רועד מכף רגל ועד ראש, והמתין. האריה התעלם מהכבשים המתרוצצים במנוסה ופנה ישירות אל הארי. עד מהרה הוא עמד כל כך קרוב עד שהארי יכול היה להריח את נשימתו המבושמת. ועדיין הוא לא זז. הוא עצם את עיניו והיה דרוך לקראת הטפרים השחורים שיקרעו את בשרו והשיניים הלבנות שיתלשו אותו.
ואז הוא שמע לפתע שאגה חרישית, רכה כמו רעם במרחקים. "מה קורה?" שאל האריה.
הארי פקח את עיניו ופגש פעם נוספת את החמלה העמוקה החודרת שבעיניו של האריה. היה ברור שלא עומדים להתקיף אותו, אלא מציעים לו אהבה. הוא הרגיש שהוא עומד לבכות כפי שלא בכה מעולם, אפילו לא כשהיה ילד.
"אני לא יודע, אדוני", הוא ענה בקול נמוך.
"אתה אריה. מה אתה עושה כאן בין הכבשים? למה אתה מפחד?"
"אני כבשה, אדוני", תיקן אותו הארי בביישנות.
"אתה אריה!", שאג האריה. זה היה כמו רעם שהתנפץ מעל ראשו.
"כן אדוני", פעה הארי וצעד צעד אחד לאחור. הוא התחיל לבכות.
האריה הביט בו והניד את ראשו.
"לא טוב", הוא אמר כאילו לעצמו. "ובכן, בני, אנחנו נראה. אני גר במעבה היער. בוא לבקר אותי ואנו נדבר שנית. זה כמובן, רק אם אתה רוצה".
"הו, כן אדוני", התייפח הארי.
האריה חייך. "טוב מאד", הוא אמר. ואז הוא פנה והלך אל תוך היער.
הארי המשיך לבכות במשך כל היום. בכל פעם שהוא הביט, בזכרונו, לתוך עיניו של האריה, זרם חדש של דמעות פרץ מעיניו. היה זה כאילו משהו חדר לריקנות שלו, ומביא אותו לידי בכי. ויחד עם זאת, מעולם, בכל שנות חייו, הוא לא חש כל כך שמח.
מוקדם בבוקר שלמחרת, לפני שהשמש זרחה הוא קם והחל מלחך את התלתן המשובח ביותר שבשדה המרעה. הוא לא אכל אותו, אלא החזיק אותו בעדינות בפיו, בשביל האריה. ואז, מבלי להעיר את העדר, הוא פנה אל היער, לשם, אמרה לו אמו, לעולם לעולם לא להעיז להכנס. זו היתה האזהרה החמורה ביותר שהיא הזהירה אותו מעולם. היא היתה כל כך חמורה עד שכמעט ולא דיברו עליה והיא היתה לאחד מחוקי החיים, כמו ’אסור ללכת לבד, אסור לאכול בשר’.
היער היה חשוך, ודמויות מעורפלות נעו בין העצים. קולות מוזרים כמו איימו עליו וגרמו לליבו לנתר באימה. הוא לא יכול היה לפתוח את שפתיו ולפעות, ולא יכול היה להדק את שיניו כדי לחזק את עצמו, משום שפיו היה מלא בתלתן המשובח. הפחד ייבש את פיו, ובדרך מוזרה הוא שמח על כך. כך הוא הצליח לשמור את התלתן יבש וטרי עבור האריה.
אבל עד מהרה התגנבה לליבו המחשבה שהוא לא ידע בדיוק לאן הוא הולך. תמונתו שלו עלתה במוחו. זאת היתה תמונה חיה מאד: כבשה חלשה, פגיעה הולכת לאיבוד ביעד הנורא והאסור. ומה שהעצים את תחושת הצרה היתה העובדה שהוא הגיע לכאן בכוונה מראש ומרצונו. החרדה תקפה אותו מבפנים והקיפה אותו מבחוץ. הוא חשב על העדר, שהוא בגד בו במידה מסוימת, שעדיין ישן בשדה המרעה הבטוח, חופשי מכל דאגה. תחושה של רוך אפפה אותו והוא התגעגע לאמו, לה הוא אפילו לא אמר שלום. והוא חשב על האריה שדיבר ממש כמו משוגע: "אתה אריה!". זאת היתה שטות. הכל היה מטורף לחלוטין.
ולמרות זאת, המשיך הארי בדרכו, נכנס יותר ויותר לעומקו של היער. זמן קצר אחר כך עלתה השמש ואורה נשבר לרסיסים בין העלים. הוא בוודאי שוטט לו לבדו כשעה והיה קרוב מאד ללב היער, מקום מגוריו של האריה. ואז סוג חדש של פחד עלה בו: ומה אם האריה שכח? ומה אם הוא יצחק? היתה זו הפעם הראשונה שהארי עצר ועמד במקומו. "אני טיפש", הוא חשב. "מדוע לכל הרוחות ירצה אריה לדבר עם כבשה? הוא רק התלוצץ, צחק עלי". וברגע אחד ייבשו בו כל הכוחות שהניעו אותו. קור מקפיא הרעיד אותו מכף רגל ועד ראש. התלתן שבפיו נראה מגוחך. "הוא יצחק. הו, אני כבשה טיפשה כל כך. כבשה טיפשה, טיפשה".
אבל הוא עדיין כל כך השתוקק לראות את עיני הזהב של האריה ולו רק פעם אחת נוספת, עד שהכריח את עצמו להמשיך וללכת עוד עשרה צעדים. "ומה יקרה אם הוא באמת יצחק", הוא חשב. "עדיין אראה אותו".
ואז, כאילו נוצר בדרך פלא מאור השמש והצללים, עמד לפניו האריה, זורח ויפה יותר משהארי זכר.
"יפה, יפה", הוא אמר. "ובכן, באת. טוב מאד!".
ברגע אחד הציפה השמחה את ליבו של הארי וכל פחדיו נעלמו כלא היו. הוא הרכין את ראשו והניח את התלתן לרגליו של האריה.
"זה בשבילך", הוא אמר בביישנות.
"זה יפה מאד", חייך האריה, והוא אכל את ערמת התלתן עד העלה האחרון שבה, כשהארי מתבונן בו ומרגיש בשמחה ובשביעות רצון אינסופית, כאילו אכל זאת בעצמו.
"תודה", אמר האריה כשהוא סיים.
הארי חש שהדם זורם בחוזקה אל תוך ראשו, והוא לחש "תודה לך".
האריה הביט בו במבט נדיב. "ובכן", הוא שאל, "האם אתה מוכן להשאר?"
פיו של הארי נפער בתדהמה. הוא קיווה שהאריה יתיר לו להישאר קצת יותר זמן – חצי שעה בערך, אבל הוא לא תכנן יותר מכך.
"אני חושב שאני צריך לחזור לפני הצהרים", הוא אמר.
"אז מה?"
"מועדון האיילים נפגש היום ו... ו..., אמא שלי תדאג לי".
"הו, תשכח מכל זה!" שאג האריה. "אתה אריה! תתרחק מהכבשים".
"אבל אדוני, הם העם שלי", פעה הארי. "הם זקוקים לי".
"לשם מה?" שאל האריה.
"אני מצחיק אותם ומשמח אותם ו... ו... זה הבית שלי. זוהי החובה שלי", הוא הוסיף בבהירות.
האריה שירבב את שפתיו. "בסדר", הוא אמר בקדרות, "חזור אליהם. אבל אל תצפה לראות אותי שוב", והוא הפנה את מבטו כאילו הנושא כלל לא עניין אותו.
הארי השתתק ולא זז ממקומו. במעמקי ישותו הוא ידע שהוא לעולם לא יעזוב שוב את האריה, למרות שהיה זה דבר שכבשה כלל לא יכולה היתה לחשוב עליו. חייו עם העדר על כל הנוחות והבטחון שבם עברו לנגד עיניו; ופעם נוספת הוא ראה את התמונה המפחידה ומעוררת הרחמים של כבשה קטנה ביער הזר והמפחיד. אבל בתמונה הראשונה הוא לא ראה את האריה; ובתמונה השניה הוא כן ראה אותו. והאריה היה אותו המשהו שהוא תמיד חיפש.
"ובכן?", שאל האחרי אחרי זמן מה, "האם החלטת?"
"כן, אדוני", אמר הארי, " תן לי להישאר בבקשה".
האריה חייך. "בוא איתי". הוא הוביל אותו לבריכה שקטה בין העצים. "התקרב והסתכל עימי אל תוך המים".
"מה אתה רואה?" שאל האריה.
הוא ראה שני אריות נאים עם מצח רחב ורעמת שיער סבוכה מעטרת את ראשיהם.
"אני רואה שני אריות", הוא ענה. "אתה ועוד אחד כמוך, אבל יותר קטן".
"אתה הוא השני", אמר לו האריה. "זוהי ההשתקפות שלך. אתה מבין, אתה אריה".
אז הוא הסביר שהארי היה באמת אריה, ולא כבשה כמו שהוא חשב. וכשהוא סיים את דבריו, אמר הארי:
"אבל אם אני אריה, איך יכול להיות שאני כבשה?"
"אתה אינך כבשה", אמר האריה בקול ברור ושקול. "זה עתה אמרתי לך – אתה אריה".
"אבל..." התחיל הארי.
"אין שום אבל", שאג האריה, רקע ברגלו על האדמה והרעיד את המים. גם הארי רעד.
"כן אדוני", הוא אמר. לעצמו, בכל אופן, הוא השלים את המשפט "...אני כבשה".
האריה הביט בו במבט חודר. "אתה רוצה להיות כבשה", הוא שאג, "אז מדוע באת לכאן? אתה יכול לחזור חזרה. יהיה לך טוב יותר אם תלך". והוא פנה והתחיל להתרחק מהמקום.
"הו, לא, אדוני!" קראי הארי אחריו, "בבקשה, אדוני".
האריה חזר.
"מה אתה רוצה?" הוא שאל בקול חמור. "תחליט כבר".
הארי חשב במשך שעה ארוכה. האמת היא שהוא רצה להיות אריה, אבל זה היה מעבר לממלכת האפשרויות. ההשתקפות במים היתה נפלאה והיתה יכולה להיות אמיתית עבור אריות, אבל היא לא היתה אמיתית עבור כבשה. ויחד עם זאת, הוא לא רצה להיות כבשה כפי שהוא היה. אולי כבשה שמעט אריה מעורב בה – זה הפתרון!
"אני רוצה להיות כבשה טובה וחזקה, אדוני", הוא אמר והרגיש שזה נשמע טוב מאד.
אבל האריה הרים גבוה את ראשו והביט בו במבט נוקב. "אם כך, אתה רוצה להיות כבשה טובה וחזקה. זה יפה בצורה נוראית! חזור אל שדה המרעה והֶיֶה כבשה. היער אינו מקום בשביל כבשה טובה וחזקה. היער הוא מקום בשביל אריות. אריות! האם אתה מבין?" כשהוא דיבר, פניו להטו עד שנראו כזורחים, וניצוצות ניתזו מעיניו. הוא היה מלכות טהורה.
הארי חש יראת כבוד. הכבשה הטובה ביותר, החזקה ביותר והנהדרת ביותר בעולם, תיראה כמו צללית של צל ליד אריה אמיתי. לא היה דבר אחר שמן הראוי היה להיות כמותו.
"האם אני יכול באמת להיות אריה?" הוא שאל ברעדה.
"האם יש לך אפשרות אחרת?" אמר האריה.
"לא אדוני". ולמרות שהוא כמעט הוסיף "אבל...", הוא לא עשה זאת ותחת זאת הוא אמר "למד אותי בבקשה אדוני".
האריה חייך, הביט למרחק אל בין העצים ונראה כאילו שכח מקיומו של הארי. הארי, מגושם ומסורבל, עמד והביט בו, ממתין שיזכר בו שנית.
אחרי זמן רב החזיר האריה את מבטו. "בסדר", הוא אמר. "עכשיו, חשוב על האופי האמיתי שלך. תגיד שוב ושוב: "אני אריה. אני אריה". נסה לא לפעות יותר מדי. בחן את ההשתקפות שלך מדי יום".
"כן אדוני", אמר הארי. והוא ידע שהוא הפקיד, בהכנעה, את חייו בידיו של האריה, וכי שום דבר גדול מזה לא יכול היה לקרות לכבשה. ליבו היה מלא בשמחה מופלאה אותה הוא לא יכול היה לתאר במילים. הוא השתטח לרגליו של אדוניו.
"עכשיו תחיה כאן, איתי", אמר האריה, "ותעשה כפי שאמרתי לך".
ומאז בכל בוקר עם הזריחה ובכל ערב עם השקיעה, ישב הארי ליד הבריכה למדיטציה. לפעמים היו מחשבותיו נודדות אל עבר הכבשים. רסיסי שיחות שהיו לו במועדון האיילים, היו חולפים במוחו, וזכרונות רכים של אמו היו עולים בו. אבל המחשבות האלו הלכו בהדרגה ונחלשו, והוא הצליח לשלוט בהכרתו. "אני אריה. אני אריה". אך עדיין לא ארע לו דבר. הוא נשאר כבשה, אבל כבשה שהחלה להרגיש בבית ביער רחב הידיים, שנראה בהתחלה כה זר ומפחיד. כשהוא לא היה במדיטציה, הוא היה מסתכל אל תוך הבריכה ובוחן את ההשתקפות, או טוב יותר, הוא היה יושב ומביט עמוק אל תוך עיני השמש של המאסטר שלו והרגיש כאילו הוא מביט אל תוך האינסוף. והוא היה תמיד מוכן לשרת את האריה, צופה מראש את רצונותיו וצרכיו. לפעמים סיפר לו האריה סיפורים על היער ועל אריות אחרים. לפעמים נזף בו האריה על מנהגיו הכבשתיים, עיניו יורקות אש ושאגתו מתגלגלת כרעם, אבל הוא מעולם לא שלח אותו מעל פניו. היו אלו ימים שמחים.
ואז, בוקר אחד, בלי שום הכנה מוקדמת, שאג אליו האריה את שאגתו הקשה ביותר שהארי שמע מעודו:
"הפסק את הפעיה הזו! הפסק ללחוך עשב! מה קורה לך? התנהג כאריה!".
הארי הרכין את ראשו. "אני לא יכול", הוא פעה.
"אז התרחק ממני! אני לא רוצה לראות יותר את פניך. אל תלך בעקבותי". ועם הדברים האלו פנה האריה והלך משם. והוא נשאר הרחק משם. הוא נשאר רחוק במשך ימים על ימים. היה זה כמו מוות.
ועתה, מתוך צערו, לראשונה בחייו השתוקק הארי בכל ליבו ונשמתו, להיות אריה. הוא ראה שהאושר בלהיות כבשה לרגליו של האריה אינו יכול להימשך. והוא התבייש שהוא היה מרוצה מכך; זו היתה רמאות במידה מסוימת. אני חייב בעצמי להיהפך לאריה, הוא אמר לעצמו, רק כך אוכל לציית באמת למאסטר שלי. הגעגועים גברו בו כמו אש. "לא אהיה יותר כבשה". הוא הפסיק לאכול עשב, ולכן הוא הפסיק לאכול בכלל. "אהיה אריה או שאמות". הוא מדט ברצינות כל כך גדולה עד שפעם או פעמיים יכול היה לחוש בנוכחותו של האריה קרוב אליו מאד, קרוב יותר משהרגיש אותו אי פעם. אבל כשפקח את עיניו האריה לא היה שם. לא היה גבול לצערו ולגעגועיו.
ואז יום אחד, כפי שעזב באופן בלתי צפוי, כך חזר האריה, זורח מתוך העצים האפלים כמו השמש. הוא החזיק פיסת בשר אדומה ומדממת בפיו.
"אדוני", קרא הארי, והשתחווה לפניו.
האריה התקרב אליו מבלי לברך אותו, והשליך את הבשר ליד אפו.
"תאכל את זה!", הוא ציווה.
ולמרות שהארי ידע שהוא שובר את הקשר הסופי עם בני מינו, הוא עשה כפי שנצטווה ונעץ את שיניו בבשר האדום וטעם את הדם.
ואז, קרה לו משהו נפלא. הוא חש כאילו מוחו מסתלסל וקרני אור שוטפות את גופו. עוצמה אדירה זרמה דרך כל שריר ושריר. הוא גדל והיה מלא עוצמה, האריוּת חודרת אל כל תא ותא בגופו. הוא הבחין ברעמתו הסבוכה, בשיניו הנוצצות, בגופו החזק והגמיש; הוא הבחין שהוא מלכותי. והוא ידע, ללא כל ספק, שההשתקפות שבבריכה היתה השתקפותו שלו ושהאור המוזהב שזרח מאחורי עיניו של המאסטר שלו היה הוא עצמו.
לפתע הוא שאג.
נעמי עידית על רחל
רחל היקרה שלנו,
שמור בליבי במקום חם ובגעגוע אותו יום הולדת אחרון איתך, בו זכיתי לשיר לכבודך בבית מורינו האהובים – "למי שתהיי, חייו מלאי שיר".
אני זוכרת שאחזתי בידך, ויודעת שבעצם - את היא שאחזת בידי.
אני זוכרת את זרם החום והאהבה ששפעו ממך לכולם, אפילו בשעתך הקשה ההיא.
עברה שנה, וזכיתי שוב לשיר עבורך, שוב לצד המורים האהובים, והפעם – בלעדייך.
למרות חסרונך, הרגשתי כאילו שאת איתנו, ממלאה את החדר כולו בחסד ובלב הרחב והנתינה הבלתי נלאית שלך, וקיוויתי שהגעגועים והאהבה של כולנו חיבקו אותך למעלה.
תמיד כשארצה לספר סיפור על מי שהיית בשבילי, אספר איך כשהתבקשת לרשום את המתכון לצ’אי הטעים, אותו היית טורחת ומכינה לכולם בכל שיעור, רשמת את כל התבלינים ואופן ההכנה ואמרת שכשמערבבים יש להתפלל שכולם ירגישו טוב, שיהיה להם שיעור טוב, שיתמלאו באהבה ואור – כי זה מה שנותן את הטעם.
כך היית. בכל דבר שעשית – חשבת תמיד על אחרים.
בבואך ובלכתך לימדת אותי שהבריגהו -יוגה היא משפחה של ממש.
אני מאמינה שאת יושבת לך בשמיים במקום טוב, ורווה נחת מהגעגועים והזיכרונות הטובים שלנו אלייך.
באהבה,
עידית.
מיטל על רחל
רחל תורן ז"ל,
אישה יקרה, אמא של כולם, מכילה, אוהבת, מלאה בנתינה, תמיד תהיה שם בשבילך.
רחל האהובה, את נמצאת איתי בלב תמיד.
יהי זכרך ברוך
זכיתי להכיר את רחל בשנת -2001 בסמינר הקיבוצים, במסגרת לימודי היוגה אצל אודי.
מיטל ג’נח-גרוסי
מיילים מרחל:
שולח: rachel toren
תאריך: יום שלישי, 31 באוקטובר ב- 05:48 2006
מיטל בוקר טוב,
אין לי את הטלפון שלך אז אני מנצלת את המייל להגיד מזל טוב.
אתמול בערב שמעתי שילדת. שמחתי מאד מאד. בשנה האחרונה התנתקתי כמעט לגמרי מכל מה שקורה בחבורת הבריגו יגה אז לא ידעתי אפילו שהיית בדרך.
שיהיה לכם הרבה מזל טוב לכם ושתגדלו אותו בשמחה ואהבה גדולה.
חיבוק חם,
רחל תורן
תאריך: יום חמישי, 1 בפברואר ב- 04:33 2007
שלום מיטל,
יפה שאת זוכרת כל פעם לשמור על הקשר. זה מחמם לי את הלב.
שיהיה לכם חג שמח מאד,
רחל
המתכון לצ'אי של רחל
הכמות מיועדת ל-1.8 ליטר צ’אי (זה התרמוס שיש לי) –
8-10 פרחי ציפורן שבורים (לא טחונים),
3-4 גרגרי הל שלמים שאני מקלפת מהם את הקליפה ומפזרת את הגרגרים בסיר,
3-4 פרוסות גינג’ר טרי,
2-3 מקלות קינמון או קליפות עץ קינמון,
5-6 כפות סוכר חום.
2/3 מים,
1/3 חלב (אני משתמשת בחלב עמיד).
שמים הכל ביחד בסיר ומביאים לרתיחה. עושים את זה עם הרבה אהבה בלב וכוונה שכולם יהנו מכל טיפה וטיפה. אחרי שרתח והחומרים שקעו, אני מסננת את הצ’אי דרך בד עדין. אפשר לשנות את הכמויות לפי הטעם שאת מעדיפה - להוריד ציפורן וגינג’ר (אז הטעם פחות חריף). להוריד או להוסיף סוכר לפי הטעם, או לשנות את היחס בין החלב והמים. בהצלחה.
תמונות עם רחל
