מאת: שיוו שאנקאר טריפאטי (שיבוג’י), מתוך הרצאות משנת 1995

יאמה וניאמה

לכל הדתות והשיטות הפילוסופיות יש משהו מן המשותף. כולן מדברות על משמעת או על דיסציפלינה כלשהי שיש לקיים. בדיוק כפי שיש שיטה מסודרת בתרגיל המשחרר מהפחד – שיטה העובדת על פי הידע של 25 ה – TATVA, והאיזון על ידי צבע, מנטרה, ואברים המייצגים את היסודות - כך באותו אופן בדיוק קיימים סדרים וחוקים שניתן לסגלם כתרגול רוחני שיהפוך אותנו לטובים יותר ולחופשיים יותר. סדרים וחוקים אלו הם כדוגמת עשרת הדברות שניתנו לעם ישראל. 

יאמה וניאמה כוללים עשרה חוקים סך הכול. החלק הראשון נקרא "יאמה" והחלק השני "ניאמה". אנו נעסוק בעשרה חוקים או מצוות, אך אם במהלך החיים נוכל להקדיש מאמצינו לאחד מהם בלבד ולהגשימו, אזי דרכו נשיג חירות. זאת עליכם לזכור היטב. נושא זה כבר הוסבר אמנם במקורות שונים, אולם אנו מקווים כי הדיון בנושא ירחיב את דעתכם ויאפשר להבין מה הכוונה המסתתרת מאחורי הדברים. 

כל הדוקטרינות הנעלות בבודהיזם דוגלות באי-אלימות. גם בזן בודהיזם הנפוץ ביפן נתונה חשיבות רבה לאי-אלימות. ראשית עלינו להבין מהי אי-אלימות. אין זה פשוט להבין את משמעות הנושא על פי הגדרתו המילולית בלבד, וחשוב להבינו לעומקו כדי שנוכל לדעת שאנו אכן הולכים בדרך הנכונה של אי-אלימות. לדוגמה, במישור הפיזי, איני הורג חיות ואיני פוגע באף אחד. גם באופן מנטלי אני מתאמץ שלא לפגוע באיש ואף זה שייך לאי-אלימות. באופן זה הטבע בתוכנו צריך להתנקות. אם נשרוט סלע יום יום, לאחר מספר ימים ניווכח שהשארנו סימן על הסלע. כך גם הגישות וההתנהגויות שלנו, שאיכותן אינה טובה, יכולות להתנקות לאחר ניסיונות רבים שאנו עושים, ולכן עלינו לנקותן מידי יום. נדרשת החלטיות רבה כשאנו באים ללמד את עצמנו ולהזכיר לעצמנו שעלינו ללכת בתוואי של אי-אלימות. זאת אנו עושים בעזרת הגוף, ההכרה והדיבור (Body, Speech, Mind). 

אנו אכן נצעד בשביל של אי-אלימות, אם נזהה את האלימות הקיימת בכל מחשבה שלילית, ולו הקטנה ביותר, המתעוררת בתוכנו, שאם לא כן איננו הולכים באמת בשביל. עלינו לבחון כל מחשבה המנקרת בראשינו באם היא מכילה אלימות או לא. עלינו להיות כה זהירים עד שנזהה גם במעמקי לבנו את האגרסיה המתעוררת כאשר האלימות מתגבשת בצורת מחשבה. ההתנהגות הנכונה היא לעצור גם אותה. זוהי משימה קשה, אך לא בלתי אפשרית. כאשר איננו חושבים, ולו במעט, על אלימות, אנו נחשבים כמי שצועדים בדרך של אי-אלימות. 

כאשר אנו ממיתים בכל נשימה אלפי בקטריות זו אינה אלימות, מכיוון שאין זה טבעה של תשומת לבנו להיות מודעת לכך שאנו הורגים כל כך הרבה חיידקים. זהו טבעו של כל היקום ומהלך זה נקבע בידי הבורא. יש אנשים הסבורים שזהו סוג של אלימות, אך אין זה נכון. זהו הטבע ואלה חוקיו, וכל מי שחי עושה זאת בזמן הנשימה. לעתים אנו ממיתים באופן לא מודע אי אלו חיות, כגון נמלים וחרקים, כאשר אנו דורכים עליהן בזמן ההליכה. גם כאן אין בכוונתנו להרוג אותן, ומעשה זה קורה בלא יודעין מכיוון שתשומת הלב שלנו אינה נתונה לכך. 

להגנה עצמית דרושה האלימות המינימלית הנחוצה כדי להגן על עצמנו. אם לא נגן על עצמנו ניפגע, ולכן פעולה של הגנה עצמית אינה נחשבת לאלימות. אלוהים צייד אותנו בשתי ידיים כדי להתגונן כאשר באים להכותנו, ואם לא ננהג כך תהא זו איוולת. ישנם מקרים בהם המציאות מחייבת להגיב. כאשר אנו נלחמים בשדה הקרב, למשל, כדי להגן על ארצנו, אנו הורגים אנשים שאינם מוכרים לנו, שהם אויבי מולדתנו התוקפים אותנו, ובמקרה כזה חובתנו להגן עליה.

הליכה בשביל האמיתות מחייבת את שיתוף הגוף, ההכרה והדיבור (Body, Speech, Mind), ובעזרת אלו עלינו לזהות עד כמה אנו אמיתיים. עלינו לחקור אפילו בתוך דמיוננו למה אנו משתוקקים, על מה אנו חושבים ומהם רצונותינו. אם אנו יכולים להשגיח על האמיתות שלנו, ואם אנו יכולים לעצור את חוסר האמיתות שבנו גם במחשבה, אזי אנו נמצאים על שביל האמיתות. עלינו להבטיח לעצמנו שננסה ללכת בדרך זו בכל יום ויום, יהיה אשר יהיה. גם אם נתחיל באופן חלקי בלבד, וניכשל בתשעה מתוך עשרה ניסיונות, אותה הפעם היחידה שנצליח היא הישג בעל ערך. עלינו להשגיח על כל הפעולות הנעשות בעזרת העיניים, השמיעה, הדיבור והמגע, כדי ללכת בדרך האמיתות.

הדברים שבהם אנו נאחזים אלו הם ה"היאחזויות" –POSSESSIVENESS שלנו. הפחד מהמוות גם הוא היאחזות שלנו. אנו נאחזים בהרבה דברים; כולנו מכירים את המחשבות העולות במוחנו, כגון: "אני רוצה את זה ואת זה, וכל מה שרק אפשר". ידוע לנו שבאנו לעולם ללא דבר ונעזוב אותו בידיים ריקות, ואף אל פי כן אנו ממשיכים לצבור דברים וצבירה זו מסוכנת מאוד. היא תיצור לנשמה שלנו צמידויות שיכבלו אותנו לרמות נמוכות ושימנעו מאתנו להתרומם לרמות גבוהות יותר. 

אם כן, המשמעת העצמית של ASTEYA דורשת להגביל את רצונותינו בהתאם לצרכינו. כיצד אנו יכולים לצמצם את צרכינו ולהגביל את התרבותם? באמצעות שליטה נכונה על תאוות והשתוקקויות, שליטה שמתבטאת בכל דבר, מהרצון במישור החומרי עד לרצונות בהיבטים אחרים. לפעמים, במחשבתנו, אנו חושקים בדברים שברור לנו שאינם עומדים להתגשם במציאות, ולמרות זאת אנו ממשיכים לחשוק בהם. אנו יכולים להשתחרר מכל אלו כאשר נרגיל את עצמנו לחשוב, "לא, אני לא חייב את זה, אין לי צורך בזה ולכן אני לא רוצה לצבור את זה, אני לא רוצה להיאחז בדברים נוספים". דרך זו נקראת ASTEYA, פירושה "השמש השוקעת", ומשמעותה לצרוך דברים רק בהתאם לצרכים. בדרך כלל אנו עבדים לתאוותינו, ועמדת ה- ASTEYA היא, "אל תהיה עבד לתאוותך. אל תהיה עבד לרצונות המעודדים אותך לצבור דברים מיותרים". זכרו שכל רכושנו לאחר המוות יהיה חלל ששטחו אינו עולה על שני מטרים מרובעים. אלכסנדר הגדול עזב את העולם כשכפות ידיו נראות פשוטות מבעד לתכריכים, ללמדנו שאפילו שליט רב עצמה כמוהו, מת כשידיו ריקות. 

אין פירושה של ASTEYA, לפחות בשלב הנוכחי, שעלינו להתעלל בעצמנו, ואין הכוונה להיהפך לפאקיר ולחיות בתנאים המינימאליים הדרושים לקיום. אולם לאחר תרגול ממושך אכן תהיו מסוגלים לחיות בצמצום כפאקיר. לאחר מכן ייעלמו הפחד, הצמידות והחמדנות, וכן התשוקה לצבור דברים והפחד לאבד אותם. 

דרוש שלב מתקדם מאוד כדי לזהות מהן דרישותינו ההכרחיות - צרכינו, צרכי קרובינו, צרכי החברה שלנו, צרכי המדינה שלנו ולחיות לפיהם. בשלב זה ייעלם כל פחד מפני עזיבה או אבדון. אנו לא נחסר יותר מותרות והסיפוק של השלב הזה הינו ASTEYA. קיימים שישה מצבים הנמצאים מעל לכוחו של האדם - חיים, מוות, צבירת רכוש ואיבוד רכוש, הצלחה, נפילה. אין אף בן אנוש שיכול לשלוט בששת אלו.

ברהמה הוא אלוהים, ואצ’אר הוא פעולת הטבע שלנו. הדבר החיובי והטוב ביותר הקיים בדתות ובפילוסופיות הינו האלוהים. את האיכות הגבוהה ביותר תוכלו להגשים אם תרגישו שמה שכואב לכם כואב גם לאחרים. כאן בוחנים את הרע לעומת הטוב, כיוון שכאשר הרע עוזב, הטוב נשאר. כאשר מנערים את העץ, הפירות הרקובים נושרים ונותרים רק הפירות הטובים. האצא’ריה הזו קיימת בגוף, בהכרה ובדיבור - בכל פעולה שאנו עושים, ובמיוחד במחשבות. אם מופיעה מחשבה רעה, החליפו אותה מיד במחשבה טובה. ברהמאצ’אריה הינו הניקוי המוחלט של האישיות, ניקוי הטבע שלנו מהרע. העידון העצמי שלנו נעשה על ידי החלפת הרע בטוב. יש לזהות גם את המניע העומד מאחורי הניסיון להחליף את הרע בטוב. חשוב לזהות אם המניע נובע מטעמים אנוכיים אם לאו. 

ברהמה הינו אלוהי ואצ’אר משמעו גם "לעקוב אחרי". קיימים חוקים והרגלים שונים הנובעים מסיבות שונות ושייכים לסביבה שבה אנו חיים, אך מה שאני יודע באופן אינטואיטיבי הוא, שכל דבר הפוגע בי, יפגע גם בך באותה המידה. ואם משהו הוא טוב עבורך, ייתכן שיהיה גם טוב עבורי. זה האינסטינקט. אם כך BRAHMACHARNAM משמעו הליכה אחרי האוניברסלי. 

הדמות הסמלית של "גאנש" (סמל הפיל) מתוארת כשמתחתיה עכבר המסמל את ההכרה. העכבר מתרבה במהירות, ולכן חיה זו מסמלת גם את המין. לאינסטינקט שלנו המשוטט ללא הרף דרך העיניים במצב הערות יש כוח המניע ישירות את ההכרה אל המין. יש לשלוט לגמרי בכוח המניע את ההכרה אל המין, שליטה הדורשת משמעת עצמית רבה. ההליכה בדרך זו נקראת BRAHMACHARYA. תחת כותרת זו נמצאת גם אכילת יתר, וההתמודדות עמה נעשית גם היא על ידי שליטה עצמית. הכול נעשה אך ורק בעזרת תרגול. כל זמן שהמילים נמצאות בכתובים בלבד הן חסרות משמעות. רק ביום שנתחיל ליישם זאת במציאות באמצעות תרגול, אזי נתקדם במשהו.

הקנאה והתשוקה הן מטבע האדם. אל לנו לחוש רגשי עליונות או רגשי נחיתות איש כלפי רעהו. הנני מה שאני ולכן איני צריך להשוות ביני לבין אחרים. אסור לי להרגיש שלך יש ולי אין ושהנני חייב לרכוש את מה שיש לך. הקנאה והכוח שלה "ממיתים" אותנו לחלוטין כי תמיד הם מפתים אותנו להשתוקק למה שיש אצל הזולת, ועל ידי כך דוחפים אותנו לכיוון ההפוך הרחוק מהאמת, לכוח הקנאה הנקרא APARIGRAHA. בטבע זה כלול גם כוח המין. המין מפתה אותנו מאוד, ובעשרת הדברות אף נאמר: "לא תחמוד אשת רעך". אפשר למצוא בחיינו דוגמאות רבות לכך. למשל, לי יש אישה אחת בלבד, אך אני חולם שיש לי נשים רבות. יש לנקות את התאווה המנטלית הזו (שהיא אינה פיזית) הקיימת בתוכנו. אם אנו מנטרלים אותה ברגע שאנו מזהים אותה, אנו הולכים באמת בדרך ה- APARIGRAHA. החמדנות היא מטבענו וטבועה בנו מרגע לידתנו. עלינו לנסות, אם כך, לעדן ולתקן את עצמנו מטבענו זה.

SAUCHA הוא ניקיון הנעשה על ידי הגוף, הדיבור וההכרה (Body, Speech, Mind). זהו אינו ניקיון חיצוני הנעשה רק בעזרת ספוג וסבון, אלא ניקיון בכל רמה אחרת. יש להתבונן בקפדנות על הניקיון הפנימי שלנו במחשבות, בדמיון, במעשים ובהתנהגות. מן הראוי לשים לב לדברים היוצאים מפינו, האם זו המילה הנכונה והאם נאמרה בזמן הנכון. התבוננות הזו נקראת SAUCHA ומשמעותה - להיות זהיר בכל אלה. SAUCHA יכול להיות בעל עצמה גדולה עוד יותר כאשר אנו מנסים לחנך את הטבע שלנו לאי-אלימות (AHIMSA) ולאמיתות (SATYA). אלו קשורים באופן ישיר עם SAUCHA, וכאשר מחברים ביניהם, הניקוי הפנימי שלנו נעשה מושלם עוד יותר. אי-אלימות מונעת מאתנו שנאה, עוזרת לנו לשלוט בה ולטהר את עצמנו.

דיברנו קודם על הגבלת הצרכים שלנו למינימום. כאשר אנו מנסים לכוון את האנרגיה שלנו כך שלא נרצה דברים מעבר לצרכינו זו היא מהפכה. לכאורה זה נראה כדיכוי. אך עכשיו עלינו להבין שבסופו של דבר זה יעזור לנו ויעשה אותנו מאושרים יותר. הדבר נעשה על ידי הגדלת האמונה בעצמנו, ואמונה זו הינה SANTOCHA. אני מזהה את ’עצמי’ יותר ויותר ומכיר בכך שאני נעשה מסופק יותר ויותר. כל היבט שאנו רואה בו דיכוי, ואנו מזהים שאנו צריכים להכריח את עצמנו בשנית לקיימו זה נעשה עם העזרה של ה- SANTOCHA, וכך אנו משיגים שביעות רצון. ננסה מאה פעמים, ניכשל תשעים פעם אך בעשר פעמים ננצח. בהדרגה נרכוש את הביטחון שאנחנו ה”מפקד”. כדי להצליח לקיים את עשרת הדברות אנו נמצאים בעמדת המפקד ורק כך אנו מקיימים אותן. לרמה שממנה ניתן לפקד ולשלוט, מגיעים בהדרגה. זו היא גישה אחת בה נעשים הדברים. הגישה השניה מסייעת ל’מפקד’ לקבל את הסיטואציה בה הוא נתקל. כאשר לאדם יש את יכולת ההסתפקות ניתן לראות זאת בתגובותיו למה שקורה. כאשר אתקל בסיטואציה מסויימת אנסה להגיב אליה באופן חיובי. 

SANTOCHA הינה גילוי הסתפקות אפילו במהלך מאורעות שהם בלתי נמנעים, לדוגמא, אני יודע שעלי לטייל עימך, אני יודע שזה מהווה לי בעיה, אך אני מתפשר עם זה. האגו אינו מעורב בפשרה זו. האגו שלי מעורב בהתבוננות מדוע אני לא מאושר ולמה יש לי כל כך הרבה בעיות. נניח שאני לא רוצה לשבת ולדבר עימך. היכן לאגו שלי יש בעיה אתך? להתבוננות זו יש משמעות רבה. קל מאוד לקבל את זה שאני לא רוצה ולא אוהב. אך קשה מאוד לקבל את הסיבות מהן נובעות הבעיות. מדוע לא להפוך זאת לקל יותר. הניסיון לחפש בפנים ולחקור זאת בכנות הינו התקדמות גדולה. זה התרגול הפנימי שאנו עושים תמיד. אך ברוב הזמן כאשר התודעה שלנו עוזרת לנו לנוע לכיוון זה אנו מתעלמים מכך ומפנים את הכרתנו למקומות אחרים. אז אנו בורים. כאן אנו מנסים לא להיות בורים אלא להקשיב למצפון שאומר לנו מה נכון, ומה אינו נכון, כך אנו לוקחים אחריות על עצמנו. 

  

טאפאס הוא המאמץ המושקע בניסיונות החוזרים ונשנים בתרגול. אנו יודעים שנכשל בחלק מהנסיונות אך עדיין איננו מאבדים את תקוותינו ואנו ממשיכים לנסות. הנסיונות החוזרים ונשנים לקום מהמקום אליו נפלנו נקרא SVADHYAYA. הכוח שאתם משקיעים במאמצים אלו נקרא TAPAS. גם המאמץ שאנו משקיעים כאשר אנו מנסים לפעול באופן חיובי נקרא TAPAS, בכל פעם שעולה בפנינו קושי ואנו מתמודדים. האגו שלנו סובל, זאת כיוון שהחושים המנצלים את החופש שלהם מסיחים אותנו בדרך כלל ומושכים אותנו לאוביקטים המקשים עלינו. עכשיו אנו מגבילים את החופש של החושים בעזרת חוקים שאנו מטילים עליהם, ולכן הם מגיבים. הגבלת החופש של החושים יוצרת קושי הגורם לסבל. תהליך זה נקרא TAP.

בתוך ספרי הקודש השונים ניתנות לנו הנחיות, כגון עשרת הדברות. אם אנו הולכים אחרי ההנחיות עם ה’אני’ הפנימי, אנו מבצעים SVADHYAYA, כלומר, אנו מנסים בנסיונות חוזרים ונשנים להיצמד להנחיות ולקיים אותן.

כאשר איננו מוצאים שום עזרה לפתרון המצב, המוצא האחרון שנותר לנו הוא להיכנע לאלוהים. זאת כאשר אני נעשה נרגז מחוסר יכולתי לפתור את המצב למרות נסיונותי, וההכרה, שהיא כה חזקה, מסיחה את דעתי ומביאה אותי למקומות בהם אני מאבד כל תקווה. במצב זה הפנו את ההכרה לאלוהים בעזרת כל אידיאל, מורה גדול, נביא, ספרי קודש שתקראו אותם שוב ושוב או כל דבר אחר. היצמדו אליהם, חשבו עליהם. ברגע שנחשוב על אידיאל זה אזי ISHWARA (שפרושו אלוהים) ו- PRANIM (חזרה בלתי פוסקת), יעזרו לי להתכוון לאלוהים. אם אתם לא נעזרים בשום אמצעי אחר, כוונו את עצמכם לאלוהים כי זה המפלט האחרון. 

כאשר אנו בשלב הערות אנו מודעים למה שקורה איתי במחשבה, ובחושים - בראיה, שמיעה, ריח, טעם או מגע. לכל דבר אני מודע. ואנו מתבוננים כיצד אנו מגיבים לזה בפנים. ערות זו שאנו מבססים בתוכנו אינה פיזית מהסוג של חוויה חיצונית ("הרחתי ריח של לוטוס או של שושנה"), התודעה הפנימית מזכירה לנו לטהר את עצמנו, מה טוב ומה רע, היא נמצאת שם כדי לעזור לנו לאבחן כל דבר הנקלט על ידי החושים ולראות כיצד מגיבה ההכרה בבורות, לרשמים הנקלטים. 

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: