לפני שניכנס לפסוקי היוגה אנסה לדון בשאלה אחת מרכזית, שמאחוריה מסתתרת, עבור היוגים, כל התאוריה של האמונה. זה נראה כקונצנזוס של גדולי המוחות של האנושות. וזה כמעט מוכח כאשר חוקרים בטבע הפיסי. ההנחה היא שאנו תוצר והתגלמות של מצב מוחלט, ששוכן מעבר לשדה הקיום היחסי הנוכחי, ושאנו הולכים קדימה כדי לחזור לאותו מצב מוחלט. לאחר שזה כבר הוסכם, השאלה הנשאלת היא איזה מצב עדיף המוחלט או המצב בו אנו נמצאים עכשיו? לא חסרים אנשים החושבים שמצב ההתגלמות הינו הגבוה ביותר של בני האדם. הוגים בעלי שיעור קומה בדעה שאנו התגלמות של ישות שאינה ניתנת להפרדה, ושמצב הפירוד הוא גבוה יותר מהמוחלט. הם מדמיינים שבמצב המוחלט לא יכולה להיות שום תכונה,  שהוא חייב להיות חסר תחושה, קהה וחסר חיים, שניתן להנות רק מהחים הנוכחיים, ולפיכך חייבים להיצמד אליהם. ראשית בוא ונחקור גם תשובות אחרות ביחס לחיים. היה פיתרון עתיק שהאדם נשאר אותו הדבר אחרי המוות, ושסך כל התכונות הטובות שלו פחות התכונות הרעות שלו נשארות לנצח. באופן לוגי הוצגה העמדה שהמטרה של האדם היא העולם. העולם הזה מעלה שלב אחד מעלה והמצב שמטהר את האדם מהרע שבו נקרא גן עדן. על פניה, התאוריה הזו מגוחכת וילדותית, כיוון שמצב כזה לא יכול להתרחש בפועל. לא יכול להיות טוב ללא רע או רע ללא טוב.  עולם שבו הכל טוב ואין שום דבר רע הוא מה שהוגי הדעות ההודים מכנים "מגדלים פורחים באויר".       

      תיאוריה נוספת של הזמנים המודרניים הוצגה על ידי מספר אסכולות: היא אומרת שגורלו של האדם הוא להתקדם תמיד ולהשתפר, להתאמץ תמיד לקראת משהו, אך לעולם לא להשיג את המטרה. עמדה זו הנראית לכאורה יפה מאוד, גם היא אבסורדית, מכיוון שאין דבר כזה תנועה בקו ישר. כל תנועה מתרחשת במעגל. אם תיקח אבן ותזרוק אותה לחלל, ותחיה מספיק זמן, אותה אבן תחזור שוב בדיוק ליד שלך,  אם היא לא תפגוש שום מכשול. קו ישר הנמתח לאין סוף, חייב להסתיים במעגל. לפיכך רעיון זה שגורלו של האדם מתקדם קדימה ותמיד קדימה מבלי לעצור אף פעם, הנו מגוחך. למרות שזה לא קשור לנושא, אני רק אציין אולי שהרעיון של תנועה במעגל מסביר את התיאוריה המוסרית שאסור לשנוא אבל חייבים לאהוב. בדיוק כפי שבתיאוריה המודרנית, הזרם החשמלי עוזב את הדינמו משלים את המעגל וחוזר חזרה לדינמו, כך גם האהבה והשנאה חייבים לחזור אל השורש. לפיכך אל תשנאו אף אחד, מכיוון ששנאה זו שיוצאת החוצה מכם, חייבת במהלך הזמן, לחזור אליכם. אם אתם אוהבים, אזי אהבה זו תחזור אליכם, כשהיא משלימה את המעגל. זה דבר ודאי שכל שמץ של שנאה היוצאת מליבו של אדם, חוזרת אליו במלוא העוצמה. דבר לא יכול לעצור זאת. באופן דומה כל  דחף של אהבה גם כן חוזר אליו.

      מנקודת מבט אחרת ומעשית יותר, אנו רואים שהתיאוריה על התפתחות נצחית היא רופפת, כיוון שהרס זה הסוף של של כל הדברים הארציים. כל  המאמצים שלנו,  התקוות הפחדים וההנאות – לאן הם מוליכים? הסוף של כולנו הוא המוות. אין דבר יותר ודאי מזה. היכן אם כן היא התנועה הזו בקו ישר, ההתפתחות האינסופית הזו? המשמעות היחידה היא ללכת החוצה למרחק ולחזור חזרה למרכז ממנו התחלנו. ראו כיצד השמש, הירח והכוכבים נוצרו מערפילית ואז הם מתפרקים וחוזרים לערפילית. הכל קורה כך בכל מקום. הצמחים לוקחים חומר מהאדמה, נובלים ומחזירים את החומר לאדמה. כל צורה בעולם הזה נוצרת מאטומים הקפיים וחוזרת חזרה לאטומים אלו. לא יתכן שאותו החוק יפעל באופן שונה במקומות שונים. החוק הוא אחיד. דבר אינו ודאי יותר מזה. אם זה חוק של הטבע הוא מתרחש באופן דומה במיינד. המיינד יתמזג ויחזור לשורש שלו. בין אם נרצה ובין אם לא, עלינו לחזור לשורש שלנו, שנקרא אלוהים או המוחלט. כולנו באנו מאלוהים וכולנו חייבים לחזור חזרה לאלוהים. כנה זאת באיזה שם שתרצה – אלוהים, המוחלט, או הטבע – העובדה נשארת אותה העובדה. "ממנו שכל היקום הזה נוצר, ובו חי כל מה שנולד, אליו הכל יחזור". זו עובדה אחת שהיא ודאית. הטבע עובד על אותו המישור. מה שעובד בספרה אחת חוזר על עצמו במיליוני סְפֵרות אחרות. מה שאתם רואים בפלאנטות אחרות יתקיים גם לגבי כדור הארץ, לגבי האנשים ולגבי הכל. הגל הגדול מורכב מגלים קטנים ויתכן ממיליונים. החיים של כל העולם מורכבים מהחיים של מיליוני ישויות קטנות, והמוות של כל העולם מורכב מהמוות של מיליוני ישויות קטנות אלו.

      עכשיו מתעוררת השאלה האם לחזור לאלוהים זו רמה גבוהה יותר או לא? הפילוסופים של אסכולות היוגה משיבים כן בצורה נחרצת. הם אומרים שהאדם במצבו הנוכחי הוא במצב של התדרדרות. אין דת אחת על פני כדור הארץ הטוענת שהאדם הוא יצור משופר. הרעיון הוא שבהתחלה האדם מושלם וטהור, אחר כך הוא מתדרדר עד שהוא מגיע למקום שממנו הוא לא יכול להדרדר יותר, ולבסוף חייב להגיע  שמצב שבו הוא משגר עצמו למעלה שוב כדי להשלים את המעגל. המעגל חייב להתקיים. כמה נמוך שהוא יתדרדר, בסופו של דבר דרכו חייבת להתעקל כלפי מעלה, ולחזור לשורש המקורי, שהוא אלוהים. האדם יוצא מאלוהים בהתחלה, באמצע הוא הופך לאדם ובסוף הוא חוזר לאלוהים. זו היא הדרך להעמיד זאת בצורה דואליסטית. העמדה המוניסטית )תורת אחדות הבריאה) היא שהאדם הוא אלוהים והוא הופך שוב לאלוהים. אם מצבנו הנוכחי הוא הגבוה ביותר,  מדוע יש כל כך הרבה אומללות ופחד, ומדוע יש לזה סוף? אם זה המצב הגבוה ביותר, מדוע הוא מסתיים? מצב שהוא מושחת ומנוון, אינו יכול להיות המצב הגבוה ביותר. מדוע הוא כה אכזרי וכה בלתי מספק? ההצדקה היחידה שיש לקיומו של מצבנו הנוכחי היא שדרכו אנו יכולים להשיג שלב גבוה יותר. עלינו לעבור דרכו כדי לתקן את עצמנו. שים זרע באדמה והוא יתפרק, יתמוסס לאחר זמן מה, וכתוצאה מהתפרקות זו יופיע עץ נהדר. כל נשמה צריכה להתפרק כדי להפוך לאלוהים. אם כך, ככל שנקדים לצאת  מתוך מצב זה הנקרא "אנושי", כך ייטב לנו. האם נצא ממצב זה על ידי איבוד לדעת? כלל וכלל לא. זה יעשה זאת גרוע יותר. לענות את עצמנו או להאשים את העולם זו לא הדרך החוצה. עלינו להשיל מעלינו את הדכאון העוטף אותנו, וככל שנסיים זאת מוקדם יותר כך ייטב לנו. עלינו לזכור תמיד שהרמה האנושית אינה הרמה הגבוהה ביותר.

      החלק הקשה ביותר להבנה הוא שהמוחלט, שנקרא המצב הגבוה ביותר, אינו כפי שאחדים חוששים  של  הזאופיט (בעל חיים דמוי אבן) או האבן. לפי תורתם, ישנם רק שני מצבי קיום: אחד הוא זה של האבן, והאחר הוא זה של מחשבות. איזו זכות יש להם להגביל את הקיום לשני מצבים אלו בלבד? האם אין דבר מה אינסופי הניצב מעל למחשבות? כאשר תנודות האור רוטטות בתדר נמוך איננו רואים אותן. כאשר הן נעשות חזקות יותר, הן הופכות עבורינו לאור. כאשר הן שוב מתחזקות יותר, איננו יכולים לראותן. זו אפלה עבורינו. האם החשכה של הסוף היא אותה חשכה של ההתחלה? בוודאות לא; הן שונות כשני הקטבים. האם המצב של העדר מחשבות של האבן הוא אותו המצב של העדר מחשבות של אלוהים? בוודאי שלא. אלוהים אינו חושב, ואינו נותן סיבה. ומדוע עליו להיות כך? האם יש משהו שאינו ידוע לו שעליו לתת סיבה? האבן אינה יכולה לתת סיבה. אלוהים אינו צריך. וזהו ההבדל. הפילוסופים האלה חושבים שזה יהיה נורא אם נלך מעבר למחשבות. הם אינם מוצאים דבר מעבר למחשבות.

      אך קיים מצב גבוה יותר של קיום מזה של ההבנה. הוא נמצא מעבר לאינטלקט שעליו מתבסס השלב הראשון של החיים הדתיים. רק כאשר אתם פוסעים מעבר למחשבות, לאינטלקט, וההבנה עשיתם את הצעד הראשון לעבר אלוהים. וזו התחלת החיים. מה שמכונה בדרך כלל כחיים הינו רק השלב העוברי.

      השאלה הבאה שתשאל היא: איזו הוכחה קיימת שמעבר למחשבות ולהבנה נמצא המצב הגבוה ביותר? ראשית, גדולי האנושות, אלו הגדולים יותר מאלה שמדברים בלבד, האנשים המניעים את העולם, האנשים שמעולם לא חושבים על מטרות אנוכיות, טוענים, שחיים אלה הינם רק שלב קטן בדרך לאינסוף, שנמצא מעבר. הדבר השני הוא שהם לא רק אומרים זאת, אלא מראים את הדרך לכולם. הם מסבירים את השיטות שלהם, כדי שכולם יוכלו לפסוע בעקבותיהם. הדבר השלישי הוא שאין שום דרך אחרת. אין שום הסבר אחר. אם נצא מתוך ההנחה שאין שום שלב גבוה יותר, מדוע אנחנו פוסעים במעגל זה כל הזמן?  מה יכול להסביר את קיום העולם? אם איננו יכולים ללכת רחוק יותר, אם אסור לנו לצפות ליותר, הידע שלנו יוגבל לעולם החושים בלבד. לזה אנו קוראים אגנוסטיסיזם, כפירה. אבל איזו סיבה יש לנו להאמין לעדות של החושים? אני אקרא לאדם שיעמוד ברחוב וימות כופר אמיתי. אם ההבנה היא הכל מכל, היא לא מותירה לנו מקום להסכים עם הניהיליזם)כפירה במוסכמות).  אם אדם אינו מאמין בדבר חוץ מאשר בכסף, תהילה, והאדרת שמו, הוא לא יותר מאשר רמאי. עימנואל קאנט אמר, שאין ספק שאיננו יכולים לחדור מעבר לקיר המוות העצום הנקרא הבנה. אך זה שאנו יכולים ללכת מעבר להבנה זה הרעיון הראשון בו נוקטת כל המחשבה ההודית. הם מעיזים לחקור ומצליחים למצוא משהו גבוה יותר מההבנה. שם בלבד יכול להימצא  ההסבר היחיד למצב העכשוי. זה הערך של לימוד אותו משהו שיקח אותנו מעבר לעולם. "אתה הוא אבינו, הלוקח אותנו לחוף האחר של אוקיאנוס הבורות הזה". זהו מדע האמונה, זה ולא אחר.