מה צריך התלמיד כדי לקלוט את האמת? החכמים הגדולים אומרים שכדי להגיע לאמת נדרש רק מצמוץ עין. זוהי רק שאלה של ידיעה. החלום מתנפץ - כמה זמן נדרש כדי שזה יקרה? החלום נגוז בשניה. כשהאשליה נעלמת, כמה זמן זה לוקח? רק מצמוץ עין. כשאני יודע את האמת, דבר לא קורה פרט לזה שהשקר והבדיה נגוזים ונעלמים. ראיתי את החבל כנחש, ועכשיו אני רואה שזה רק חבל. זה מצריך חצי שניה בלבד, והעניין כולו נגמר. אתה הוא זה, אתה הוא המציאות, כמה זמן נדרש כדי לדעת את זה? אם אנחנו אלוהים, ותמיד היינו כאלה, לא לדעת זאת זה הדבר התמוה ביותר. לדעת זאת זה הדבר הטבעי היחיד. לא צריך עידנים כדי לגלות מה היינו תמיד ומה אנו כעת.

עדיין נראה קשה לתפוש את האמת המובנת מאליה. עידני עידנים עוברים עד שאנחנו מתחילים לתפוש נצנוץ קלוש ממנה. אלוהים הוא חיים, אלוהים הוא אמת - אנחנו כותבים על זה, אנחנו חשים בתוך תוכנו שכך הוא, שכל השאר פרט לאלוהים הוא כלום - היום כאן ומחר נעלם. ועדיין רובנו נשארים זהים במשך כל החיים. אנו נצמדים לבדיה ומפנים את גבנו לאמת. איננו רוצים להגיע לאמת. איננו רוצים שאף אחד ינפץ את חלומנו. אתם רואים, מורים אינם רצויים. מי רוצה ללמוד? אבל אם מישהו רוצה להכיר את האמת ולהתגבר על האשליה, אם הוא רוצה לקבל את האמת ממורה, הוא חייב להיות תלמיד אמיתי.

לא קל להיות תלמיד, דרושות הכנות רבות, יש למלא תנאים רבים. ארבעה תנאים עיקריים הונחו על ידי הוודאנטים.

התנאי הראשון הוא, שהתלמיד הרוצה לדעת את האמת, חייב לוותר על כל רצון ותשוקה לרווח בחיים האלה ובחיים הבאים.

האמת היא לא מה שאנו רואים. איננו רואים את האמת כל זמן שתשוקה כלשהי זוחלת לתוך המיינד שלנו. אלוהים הוא אמת והעולם לא. כל זמן שישנה בלב ולו התשוקה הקלושה ביותר לעולם, אמת לא תשכון בו. הנח לעולם להיחרב לנגד עיניי - לא אכפת לי. וכך גם בנוגע לחיים הבאים. לא אכפת לי מלעלות לגן עדן. מהו גן עדן? רק המשכיות של כדור הארץ הזה. יהיה לנו טוב יותר בלעדיו, והחלום הקטן והטיפשי שאנו חולמים יתנפץ מוקדם יותר אם לא יהיו לא גן עדן ולא המשכיות של החיים המגוחכים האלה על האדמה. כשאנו הולכים לגן עדן, אנחנו בסך הכל מאריכים את האשליה האומללה.

מה אתם מרוויחים בגן עדן? אתם הופכים לאלים, שותים נקטר וחוטפים שיגרון!  יש שם פחות סבל מאשר על פני הארץ, אך גם פחות אמת. העשיר מאד יכול להבין אמת הרבה פחות מאדם עני. "קל יותר לגמל לעבור דרך קוף של מחט, מאשר לאדם עשיר להיכנס לממלכת האל". לאדם העשיר אין זמן לחשוב על שום דבר מעבר לכוחו ועושרו, נוחותו ותענוגותיו. האדם העשיר הופך דתי רק לעיתים נדירות, מדוע? כי הם חושבים שאם יהפכו לדתיים, לא יוכלו ליהנות יותר מהחיים. באותה דרך, ישנו סיכוי קטן מאד להפוך רוחני בגן עדן. יש שם יותר מדי נוחות והנאות. השוכנים בגן עדן נוטים לסרב לוותר על שעשועיהם.

הם אומרים שלא יהיה יותר בכי בגן עדן. איני בוטח באדם שאינו בוכה לעולם. יש לו גוש גדול של גרניט במקום בו אמור להיות ליבו. וברור שלאנשים השמימיים אין יותר מדי אהדה. יש שם המון עצום מהם, ואנחנו יצורים מסכנים הסובלים במקום הנורא הזה. הם יכולים לשלוף את כולנו מהמצב הזה, אך הם לא. הם אינם בוכים. אין שם צער או סבל, לכן לא אכפת להם מסבלו של אף אחד. הם שותים את הנקטר שלהם, הריקודים ממשיכים, נשים יפיפיות וכל השאר.

בהולכו מעבר לזה, על התלמיד לומר: "לא אכפת לי משום דבר בחיים האלה, וגם לא מכל גני העדן שאי פעם התקיימו. אין לי רצון ללכת לאף אחד מהם. אינני רוצה את העולם החושי בשום צורה - ההזדהות הזו שלי עם הגוף. כפי  שאני מרגיש עכשיו, אני הגוף הזה - מסת הבשר הזו, זה מה שאני מרגיש שאני. אך אני מסרב לקבל את זה כאמת הסופית". העולם וגן עדן, כל אלה מוגבלים וכבולים על ידי החושים. לא אכפת לך מהעולם אם אין לך חושים. גן עדן גם הוא בתוך העולם. לארץ, לשמים ולכל מה שביניהם יש רק שם אחד: העולם. לכן התלמיד ביודעו את העבר וההווה, ובחושבו על העתיד, יודע את משמעות השגשוג ומה הכוונה בשמחה, מוותר על כל זה ומחפש לדעת את האמת, ואת האמת בלבד. זהו התנאי הראשון.

התנאי השני הוא שהתלמיד חייב להיות מסוגל לשלוט בחושים הפנימיים והחיצוניים, וחייב להתבסס בכמה מעלות רוחניות נוספות.

החושים החיצוניים הם האברים הגלויים הממוקמים בחלקים השונים בגוף. החושים הפנימיים אינם מוחשיים. חיצונית, יש לנו את העיניים, אוזניים, אף וכו', ויש לנו את האברים הפנימיים המקבילים. אנו מתחברים לשתי קבוצות החושים האלו ומתנתקים מהן ללא הפסק. מקבילים לחושים הם מושאי החושים. אם מושא חושי כלשהו נמצא בקרבה, החושים מאלצים אותנו לקלוט אותו. אין לנו ברירה או עצמאות. הנה האף הגדול, ניחוח קל נמצא שם ואני צריך להריח אותו. אם היה זה ריח רע, הייתי אומר לעצמי "אל תריח אותו". אך האף אומר "הרח", ואני מריח אותו. רק חשוב למה הפכנו! כבלנו את עצמנו. יש לי עיניים.  אם דבר מה מתרחש, טוב או רע, אני נאלץ לראות. אותו דבר קורה עם השמיעה. אם מישהו מדבר אלי בצורה לא נעימה, אני נאלץ לשמוע אותו. חוש השמיעה שלי מאלץ אותי לעשות כך, וכמה אומלל אני מרגיש. קללה או הלל, אדם חייב לשמוע. ראיתי הרבה אנשים חרשים שלא שומעים בדרך כלל, אבל כשנאמר משהו אודותיהם, הם שומעים תמיד!

כל החושים האלו, חיצוניים ופנימיים, חייבים להיות תמיד תחת שליטתו של התלמיד. על ידי תרגול קשה הוא צריך להגיע לשלב בו הוא יכול להבטיח את עצמו נגד החושים, נגד הפקודות של המיינד שלו. הוא חייב להיות מסוגל לומר למיינד שלו: "אתה שלי. אני מצווה עליך, אל תראה או תשמע  דבר", והמיינד לא יראה ולא ישמע. לא צורה ולא צליל ישפיעו על המיינד. במצב הזה המיינד הפך חופשי משליטתם של החושים, והפך נפרד מהם. הוא אינו צמוד יותר לחושים או לגוף, דברים חיצוניים לא יכולים לצוות על המיינד עכשיו, המיינד מסרב לספח את עצמו אליהם. יש ניחוח נפלא, התלמיד אומר למיינד "אל תריח", והמיינד אינו קולט את הריח. כשהגעת לנקודה הזו, רק אז אתה מתחיל להיות תלמיד. זו הסיבה שכשמישהו אומר "אני יודע את האמת", אני אומר "אם אתה יודע את האמת, חייבת להיות לך שליטה עצמית, ואם יש לך שליטה עצמית, הראה אותה בשליטה על האברים".

השלב הבא הוא להביא את המיינד למצב רגיעה. הוא ממהר לכאן ולשם. רק ישבתי למדוט, וכל הדברים חסרי הערך בעולם גועשים פנימה. הדבר כולו מעורר בחילה. מדוע שהמיינד יחשוב מחשבות שאיני רוצה שיחשוב? אני, כמו שנאמר, עבד למיינד. שום ידע רוחני אינו אפשרי כל זמן שהמיינד חסר מנוחה ובלתי נשלט. התלמיד צריך ללמוד לשלוט על המיינד. נכון, זהו תפקידו של המיינד לחשוב, אבל הוא חייב לא לחשוב אם התלמיד לא רוצה שיחשוב. הוא חייב להפסיק לחשוב כשהוא מצווה עליו לעשות כך. כדי להיות תלמיד, מצב זה של המיינד נחוץ מאד.

דבר נוסף, התלמיד חייב להיות בעל כוח סבל עצום. תמצא את המיינד מתנהג כראוי כשהכל בחייך מתנהל על מי מנוחות והחיים נראים נוחים. אבל אם משהו משתבש, המיינד שלך מאבד את איזונו. זה לא טוב. עליך לשאת כל רעה וסבל בלי שמץ רטינה, בלי אף מחשבה של עצבות, התנגדות, תיקון או נקמה. זהו כוח סבל אמיתי, ואת זה עליך לרכוש. 

הטוב והרע תמיד נמצאים בעולם. רבים שוכחים שקיימת רעה כלשהי, לפחות הם מנסים לשכוח, וכשרעה נוחתת עליהם הם מוכרעים על ידה ומרגישים מרירות. ישנם אחרים המתכחשים לזה  שקיימת איזושהי רעה, ומחשיבים כל דבר כטוב. גם זו חולשה, וגם היא נובעת מפחד מפני הרע. אם משהוא מריח רע, למה לרסס אותו במי ורדים ולקרוא לו ניחוח? נכון, בעולם שוכנים הטוב והרע, אלוהים יצר רוע בעולם. אבל אינך חייב לטייח אותו. מדוע  קיים רוע בעולם הזה זה לא עסקך. האמן ושתוק.

כשהמאסטר שלי, סרי ראמקרישנה, חלה, הציע לו ברהמין אחד ליישם את כוחו המנטלי העצום כדי לרפא את עצמו, הוא אמר שאם המאסטר שלי יתרכז על חלק הגוף החולה, זה ירפא מייד. ענה לו סרי ראמקרישנה: "מה! להוריד למטה את המיינד, שהקדשתי לאלוהים, חזרה אל הגוף הקטן הזה!". הוא סירב לחשוב על גוף ומחלות. המיינד שלו היה מודע לאלוהים ללא הפסקה, הוא היה מוקדש לו כליל. הוא לא היה משתמש בו לאף מטרה אחרת.

התשוקה הזו לבריאות, עושר, אריכות ימים, ודומיהם, הנקראים טובים כביכול, היא אשליה ותו-לו. כשמקדישים להם את המיינד רק כדי להגן עליהם, רק מחזקים את האשליה. יש לנו בחיינו את החלומות והאשליות האלו, ואנו רוצים עוד בחיים שיבואו, בגן עדן. עוד ועוד אשליה.

אל תתנגד לרע, התמודד אתו. אתה נעלה יותר מהרוע. הסבל הזה קיים בעולם, ומישהו צריך לסבול אותו. אינך יכול לפעול מבלי ליצור רע למישהו. וכשאתה מחפש טוב בחיי העולם הזה, אתה רק נמנע מרעה שמישהו אחר חייב לסבול אותה. כל אחד מנסה להניח אותה על כתפיו של מישהו אחר. התלמיד אומר: "הנח לסבלות העולם לרבוץ עלי, אני אסבול ואחזיק מעמד בכולם. הנח לאחרים להשתחרר".

התזכור את האדם על הצלב? הוא יכול היה לגייס לגיונות של מלאכים כדי לזכות בניצחונו. אך הוא לא התנגד. הוא בירך את אלה שצלבו אותו. הוא סבל כל השפלה וסבל. הוא לקח את עול כולם על עצמו. "בואו אלי, כולכם העובדים, הכורעים תחת המשא הכבד, ואני אתן לכם מנוחה". כזה הוא כוח סבל אמיתי. כמה נעלה הוא היה מהחיים האלה, נעלה כל כך  שאיננו יכולים להבין את זה, אנחנו העבדים! ברגע שאדם סוטר על פני, ידי מכה חזרה, חובטת בפתאומיות. איך אוכל להבין את גדולתו ואושרו של הצלוב? איך אוכל לראות את תפארתו?

אבל לא אגרור את האידיאל למטה. אני מרגיש שאני הגוף, מתנגד לרוע. אם אני מקבל כאב ראש, אני נוסע לאורכו ורוחבו של העולם כדי להירפא ממנו. אני שותה אלפיים בקבוקי תרופות. איך אני יכול להבין את המיינדים המופלאים האלו? אני יכול לראות את האידיאל, אבל כמה ממנו? אף אחת ממודעויותיו של הגוף, של האני הקטן הזה, של כאביו והנאותיו, פגיעתיו ונוחיותו - אף אחד מאלו לא יכול לגעת באידיאל הזה. על ידי חשיבה על הרוח בלבד, והחזקת המיינד מנותק מהנושא כל הזמן, אני יכול לתפוש ניצוץ מהאידיאל הזה. למחשבות חומריות וצורות של העולם החושי, אין מקום באידיאל הזה. הרחק אותם וקבע את המיינד על הרוח. שכח את חייך ומותך, הנאותיך וכאביך, את שמך ותהילתך, והבן שאתה אינך הגוף וגם לא המיינד, אלא רוח טהורה.

כשאני אומר "אני", אני מתכוון לרוח הזו. עצום את עיניך וראה איזו תמונה מופיעה כשאתה חושב על ה"אני" שלך. האם התמונה של גופך היא זו שמופיעה, או זו של טבעך המנטלי? אם כן, עדיין לא הבנת את ה"אני" האמיתי שלך.  מכל מקום, יגיע הזמן שברגע שתאמר "אני" תראה את היקום, את הקיום האין סופי. אז הבנת את העצמי האמיתי שלך ומצאת שאתה הוא האין סוף. זו האמת. אתה  הרוח, אינך חומר. יש דבר כזה אשליה, ובגללו דבר אחד נתפש כמשהו אחר, חומר נתפש כרוח, הגוף נתפש כנשמה. זוהי אשליה עצומה, היא חייבת לחלוף.

התכונה הבאה היא שלתלמיד חייבת להיות אמונה בגורו, המורה. במערב המורה פשוט נותן ידע אינטלקטואלי, זה הכל. בהודו היחסים עם המורה הם הגדולים ביותר בחיים. הגורו שלי הוא בן המשפחה הקרוב אלי ביותר והיקר לי ביותר. אחר כך  אימי, ואז אבי. הכבוד הראשון הוא לגורו שלי. אם אבי אומר: "עשה את זה" והגורו שלי אומר "אל תעשה את זה" אני לא אעשה את זה. הגורו משחרר את נשמתי. האב והאם נותנים לי את הגוף הזה, אבל  בזכות הגורו רוחי נולדת מחדש.

יש לנו אמונות ייחודיות מסוימות. אחת מהן היא, שישנן נשמות מסוימות, כמה נשמות יוצאות דופן, שהן כבר חופשיות, והן נולדו כאן למען טובתו העולם, לעזור לעולם. הן כבר חופשיות. לא אכפת להן מגאולתן שלהן, הן רוצות לעזור לאחרים. לא צריך ללמד אותן מאומה. מילדותן הן יודעות הכל, הן עשויות לדבר על האמיתות הגבוהות ביותר, אפילו בהיותן עדיין תינוקות רכים.

בנשמות חופשיות אלה תלויה צמיחתו הרוחנית של המין האנושי. הן כמו העששיות הראשונות שמהן מודלקות העששיות האחרות. נכון, האור נמצא בכל אחד, אבל ברוב האנשים הוא חבוי. הנשמות הגדולות הן עששיות זורחות מעצם לידתן. אלה הבאים במגע איתן, מנורתם נדלקת. העששיות הראשונות לא מפסידות דבר מכך. הן עדיין מעבירות את אורן לעששיות אחרות. מיליון עששיות הודלקו, אבל העששית הראשונה ממשיכה לזרוח באור שאינו פוחת. אחת מאותן עששיות ראשונות היא הגורו, והעששית המוארת על ידו היא התלמיד. התלמיד, בתורו, יהפוך לגורו וכך הלאה. אותם גדולים, שאותם אתם מכנים התגלמויותיו של אלוהים, הם ענקים רוחניים. הם מגיעים ומפעילים זרם רוחני אדיר על ידי העברת כוחותיהם לתלמידיהם הישירים, ודרכם לדורות הבאים, דורות של תלמידים.

בישוף בכנסיה הנוצרית, מניח את ידו, וטוען להעביר כך את הכוח שאותו קיבל כביכול מהבישוף שקדם לו. הבישוף אומר שישו העביר את כוחו לתלמידיו הישירים, והם בתורם העבירו לאחרים, וכך לבסוף הגיע אליו כוחו של ישו. אנו מאמינים  שלכל אחד מאתנו, לא רק לבישופים, חייב להיות כוח כזה. אין שום סיבה מדוע כל אחד מכם לא יוכל להיות הכלי דרכו זורם הזרם האדיר של הרוחניות.

אבל קודם כל עליך למצוא מורה, מורה אמיתי, ואתה חייב לזכור שהוא אינו סתם אדם. יכול להיות שתקבל מורה בגוף, אך המורה האמיתי אינו בגוף. הוא אינו האדם הפיזי, הוא אינו מה שהוא נראה בעיניך. יכול להיות שהמורה יבוא אליך כאדם בן אנוש, ותקבל את הכוח ממנו. לפעמים הוא יופיע בחלום ויעביר אליך את האידיאל הרוחני. כוחו של המורה עשוי להגיע אלינו בהרבה דרכים. אבל בשבילנו, בני האנוש הרגילים, חייב להגיע מורה אנושי, וההכנות שלנו חייבות להמשיך עד שיגיע.

אנחנו מקשיבים להרצאות, קוראים ספרים, מתווכחים ומתפלספים על נשמה ואלוהים, דת וגאולה. זו אינה רוחניות, כי רוחניות אינה מתקיימת בספרים או בתיאוריות ופילוסופיות. היא אינה למידה או ויכוחים, אלא צמיחה פנימית אמיתית. אפילו תוכים יכולים ללמוד דברים בעל פה ולחזור עליהם. אם אתה הופך מלומד, מה יוצא מזה? חמורים יכולים לשאת ספריות שלמות. לכן, כשהאור האמיתי יגיע, לא יתקיים יותר מהלימוד הזה מהספרים, לא לימוד מספרים. אדם שלא יכול לכתוב אפילו את שמו יכול להיות דתי מושלם, ואדם שראשו מכיל את כל ספריות העולם עשוי להיכשל בזה. למידה אינה תנאי לצמיחה רוחנית, ידענות אינה תנאי. המגע של הגורו, העברת האנרגיה הרוחנית, תזרז את לבך. אז תתחיל הצמיחה. זוהי הטבילה האמיתית באש. אין יותר מעצורים, אתה ממשיך הלאה והלאה.

לפני כמה שנים, אמר אחד מהכמרים הנוצרים שלכם, חבר שלי: "אתה מאמין בישו?" "כן", עניתי, "אבל כנראה עם מעט יותר יראת כבוד". "אז מדוע אינך עובר הטבלה?" איך אוכל להיות מוטבל? על ידי מי? איפה האדם שיכול לתת הטבלה אמיתית? מהי הטבלה? האם היא טפטוף מים מעליך, או טבילתך במים תוך כדי מלמול נוסחאות?

הטבלה היא כניסה ישירה לתוך חיי הרוח. אם אתה עובר הטבלה אמיתית, אתה יודע שאינך הגוף אלא הרוח. תן לי את ההטבלה הזו, אם תוכל, או אחרת אינך מורה נוצרי. אפילו אחרי ההטבלה כביכול שעברת, נשארת אותו דבר. מה ההיגיון לומר סתם שהוטבלת בשמו של ישו הנוצרי? דבורי סרק רק מטרידים את העולם עם טיפשותך! " שרויים לעולם בתוך חשכת הבורות, ועדיין מחשיבים את עצמם מלומדים וחכמים, שוטים סובבים הלוך ושוב, מטלטלים לכאן ולכאן, כמו עיוור שמוביל אותו עיוור". לכן אל תאמר שאתה נוצרי, אל תתרברב על הטבלות ודברים מהסוג הזה.

כמובן שקיימת הטבלה אמיתית. הייתה הטבלה, בהתחלה, כשישו הגיע אל הארץ ולימד. לנשמות המוארות, לשועים הגדולים המגיעים אל הארץ מפעם לפעם, יש את הכוחות לחשוף בפנינו את החיזיון הנשגב. זוהי ההטבלה האמיתית. אתם רואים, לפני שהמנהגים והטקסים של כל הדתות הופיעו, הם היו קיימים בנבט של האמת האוניברסאלית. במהלך הזמן נשכחה האמת הזו, היא נחנקה, כמו שנאמר, על ידי מנהגים וטקסים. נשארו המנהגים  לבדם. אנו מוצאים רק את המעטפת והרוח נעלמה. אתם מקיימים את מנהג ההטבלה, אך רק מעטים יכולים לעורר את הרוח החיה בטבילה. המנהג אינו מספיק. אם אנחנו רוצים להשיג את הידע המחיה מהאמת החיה, אנחנו חייבים לעבור תהליך של חניכה אמיתית אליה. זהו האידיאל.

הגורו חייב ללמד אותי ולהוביל אותי אל האור, לעשותני חוליה בשרשרת שאליה הוא עצמו מחובר. אדם מהרחוב לא יכול לטעון שהוא גורו. הגורו חייב להיות אדם שידע, שהבין הלכה למעשה את האמת האלוהית, שתפש את עצמו כרוח. סתם דברן לא יכול להיות גורו. שוטה פטפטן כמוני יכול לדבר הרבה, אך לא יכול להיות גורו. גורו אמיתי יאמר לתלמיד: "אל תחטא יותר", ויותר הוא לא יוכל לחטוא - לא יהיה עוד לאותו אדם הכוח לחטוא.

ראיתי אנשים כאלה בחיי אלו. קראתי את התנ"ך וספרים דומים, הם נפלאים. אך את הכוח המחיה אינך יכול למצוא בספרים. הכוח שיכול לשנות חיים ברגע, יכול להימצא רק בנשמות חיות ומוארות, אותם אורות קורנים המופיעים בינינו מעת לעת. הם לבדם ראויים להיות גורואים. אתה ואני רק דברנים חלולים, לא מורים. אנו מטרידים את העולם בדיבורים, יוצרים ויברציות רעות. הנח לנו לקוות, להתפלל ולהיאבק, ויגיע היום שבו נגיע אל האמת ולא נחוש בצורך לדבר.

"המורה היה ילד בן שש עשרה, הוא לימד אדם בן שמונים. דממה הייתה שיטת הלימוד שלו, וספקותיו של התלמיד נעלמו לעולם". זה הגורו. תאר לעצמך, אם מצאת אדם כזה, איזה אמון ואהבה אתה צריך שיהיו לך כלפי אותו אדם! מדוע? הוא אלוהים עצמו, לא פחות מזה. זו הסיבה שתלמידיו של ישו סגדו לו כמו לאלוהים. התלמיד חייב לסגוד לגורו כמו לאלוהים. כל שאדם יכול לדעת הוא אלוהים חיים, אלוהים המגולם באדם, עד שהוא עצמו הבין את אלוהים. איך אחרת יוכל לדעת את אלוהים?

הנה כאן אדם נולד באמריקה, אלף תשע מאות שנה אחרי ישו, והוא אפילו לא שייך לאותו הגזע של ישו, הגזע היהודי. הוא לא ראה את ישו ולא את משפחתו, הוא אומר: "ישו היה אלוהים. אם אתם לא מאמינים בזה, תלכו לגיהינום!". אנחנו יכולים להבין איך התלמידים האמינו בזה - שישו היה אלוהים. הוא היה הגורו שלהם והם בוודאי האמינו שהוא אלוהים. אבל מה יש לו לאמריקאי הזה עם אדם שנולד אלף תשע מאות שנה לפניו? האדם הצעיר הזה אומר לי שאיני מאמין בישו ולכן אהיה חייב להגיע לגיהינום. מה הוא יודע על ישו? הוא מתאים לבית משוגעים. צורה כזו של אמונה לא תעבוד. יהיה עליו למצוא את הגורו שלו.

ישו עשוי להיוולד שוב, ואולי יבוא אליך. ואז אם תסגוד לו כאל אלוהים, אתה בסדר גמור. אנחנו כולנו חייבים לחכות עד שיגיע הגורו. ויש לסגוד לגורו כאל אלוהים. הוא אלוהים, לא פחות מזה. כשאתה מסתכל אליו, הוא נמס בהדרגה - ומה נשאר? התמונה של הגורו מפנה מקום לאלוהים עצמו. הגורו הוא המסכה הזוהרת שאלוהים עוטה כדי להגיע אלינו. כשאנחנו מסתכלים עליו בהתמדה, המסכה נושרת בהדרגה ואלוהים מתגלה.

"אני משתחווה בפני הגורו, שהוא התגלמות  הברכה אלוהית, ההאנשה של הידע הגבוה ביותר, ונותן הברכה הגדולה ביותר. שהוא טהור, מושלם, אחד  שאין שני לו, נצחי, מעבר לכאב ועונג, מעבר לכל מחשבה וכל סגולה, נשגב". כזה הוא הגורו במציאות. אין פלא שהתלמידים מסתכלים עליו כעל אלוהים עצמו ובוטחים בו, מכבדים אותו, מצייתים לו והולכים אחריו ללא עוררין. כאלו הם היחסים בין המורה לתלמיד.

התנאי הבא שהתלמיד חייב למלא הוא ליצור בתוכו תשוקה קיצונית להיות חופשי.

אנחנו כמו עש, קופצים לתוך להבות האש של החושים, למרות שאנו מודעים לחלוטין לכך שהן תשרופנה אותנו. הנאות החושים רק מגבירות את תשוקותינו. תשוקה לעולם אינה מגיעה לשובע על ידי הנאות. הנאות רק מגבירות את התשוקה, בדיוק כמו שחמאה הנזרקת לאש מגבירה אותה. תשוקה מוגברת על ידי תשוקה. מודעים לכל זה, אנשים עדיין קופצים לתוכה של הזמן. חיים אחרי חיים הם הלכו ונהו אחרי מושאי התשוקה, סובלים בצורה קיצונית כתוצאה מזה, ועדיין אינם יכולים לוותר על התשוקה. אפילו הדתות, שאמורות להציל אותם מכבלים נוראים אלו לתשוקה, יצרו  אמצעים לספק אותה. לעיתים נדירות הם מבקשים מאלוהים לשחרר אותם מההשתעבדות לחושים ולגוף, מהעבדות לתשוקה. במקום זה הם מתפללים אליו לבריאות ושגשוג, לאריכות ימים: "הו אלוהים רפא את כאב ראשי, תן לי כסף או משהו!". זווית הראיה הפכה כל כך צרה, כל כך מנוונת, כל כך חייתית! אף אחד אינו חפץ בשום דבר מעבר לגוף הזה. הו, ההשפלה האיומה, הסבל האיום שנגרם ממנה. איזו חשיבות מועטה יש לבשר, לחמשת החושים, לתיאבון!

מהו העולם אם לא שילוב של תיאבון ומין? הבט על מיליוני הנשים והגברים שחיים רק בשביל אלו. קח את אלו מהם והם ימצאו את חייהם ריקים, חסרי משמעות ובלתי נסבלים. כאלה אנחנו, וכזה הוא המיינד שלנו. הוא משתוקק בהתמדה לדרכים ואמצעים שישביעו את הרעב מהקיבה ואת הרעב למין. כך זה קורה כל הזמן. ישנם גם ייסורים ללא גבול. תשוקות אלה של הגוף מביאות רק סיפוק רגעי וסבל אין סופי. זה כמו לשתות מספל שהשכבה העליונה שלו היא נקטר ומתחתיה הכל רעל. אבל אנחנו עדיין משתוקקים לדברים האלה.

מה אפשר לעשות? וויתור על החושים והתשוקות היא הדרך היחידה ליציאה מהסבל הזה. אם אתה רוצה להיות רוחני, אתה חייב לוותר. זהו המבחן האמיתי. וותר על העולם - השטות הזו של החושים. ישנה רק תשוקה אמיתית אחת - לדעת מהי האמת, להיות רוחני. לא עוד חומרניות, לא עוד מהאנוכיות הזו. אני חייב להפוך רוחני. חזקה ועזה חייבת להיות התשוקה. אם ידיו ורגליו של האדם קשורות כך שלא יוכל לזוז, ואז פיסת גחל מונחת על גופו, הוא יאבק בכל כוחו להרחיק אותה. כשתהיה לי תשוקה קיצונית כזו, מאבק חסר מנוחה להשליך מעלי את תבערת העולם, אז יגיע הזמן עבורי להציץ באמת האלוהית.

הסתכל עלי. אם אאבד את הפנקס הקטן שלי עם שנים שלושה דולר בתוכו, אכנס עשרים פעמים הביתה כדי למצוא אותו. החרדה, הדאגה והמאבק! אם אחד מכם יקלל אותי, אזכור את זה עשרים שנה, אני לא יכול לשכוח ולסלוח. עבור הדברים החושיים הקטנים האלה אני יכול להיאבק בצורה כזו. איפה הוא האחד שיאבק בצורה כזו למען אלוהים? "ילדים שוכחים הכל כשהם משחקים. הצעירים משתגעים אחר תענוגות החושים, לא אכפת להם משום דבר אחר. הזקנים דוגרים על מעשיהם הרעים בעבר". הם חושבים על הנאותיהם בעבר - אדם זקן שאינו יכול ליהנות בשום צורה. להעלות גרה - זה  מה שהם יכולים לעשות במקרה הטוב ביותר. אף אחד לא משתוקק לאלוהים באותה רוח עזה שבה הוא משתוקק לדברים חושיים.

הם כולם אומרים שאלוהים הוא האמת, הדבר היחיד שבאמת קיים - הוא הרוח היחידה, לא החומר. ועדיין הדברים אותם הם מבקשים מאלוהים הם לעיתים נדירות מתחום הרוח. הם מבקשים כל הזמן דברים חומריים. בתפילותיהם הרוח אינה נפרדת מהחומר. ביזוי והשפלה - זה מה שהדת הפכה להיות. הדבר כולו הפך לבושה וכלימה, והשנים חולפות ושום דבר רוחני לא הושג. אבל אדם צריך לרעוב לדבר אחד בלבד, הרוח, כי הרוח  לבדה אמיתית. זה האידיאל. אם אינך יכול להשיג אותו עכשיו אמור, "איני יכול לעשות זאת. זהו האידיאל, אני יודע, אך איני יכול ליישמו עדיין". אבל  אינך עושה זאת. אתה גורר את הדת לרמתך הנמוכה ומחפש אחר החומר בשם הרוח. כולכם אתיאיסטים. אינכם מאמינים בדבר פרט לחושים. "זה וזה אמרו כך וכך - יכול להיות בזה משהו. בוא ננסה אותו ונעשה חיים. יכול להיות שתועלת כלשהי תצמח, יכול להיות שרגלי השבורה תתיישר".

מסכנים האנשים החולים, הם סוגדים ומאמינים גדולים באלוהים, כי הם מקווים שאם יתפללו אליו הוא ירפא אותם. לא  שהדבר רע ביסודו - אם תפילות כאלה כנות ואם הם זוכרים שזו לא דת. סרי קרישנה אומר בגיטה: "ארבעה סוגי אנשים סוגדים לי: אלו שבמצוקה, אלו המחפשים אחר דברים חומריים, החוקרים ואלו היודעים את האמת". אנשים במצוקה פונים לאלוהים כדי שיקל על צרותיהם. אם הם חולים, הם מתפללים לאלוהים עבור ריפוי. אם הם מאבדים את עושרם, הם מתפללים אליו כדי לקבל אותו בחזרה. ישנם אנשים המבקשים ממנו מיני דברים שונים, כי הם מלאים  בתשוקות - לשם, תהילה, עושר, מעמד וכך הלאה. הם יאמרו  "הו מריה הבתולה, אקריב לך קורבן אם תגשימי את משאלותיי. אם תצליחי להעניק לי את אשר בתפילותיי, אסגוד לאלוהים ואתן לך חלק מהכול". אדם שאינו חומרי עד כדי כך, אך עדיין חסר אמונה באלוהים, חש נטייה לדעת אודותיו. הוא לומד פילוסופיות, קורא את כתבי הקודש, מקשיב להרצאות וכו'. הוא החוקר. הסוג האחרון הם אלו הסוגדים לאלוהים ויודעים אותו. כל ארבעת סוגי האנשים האלו טובים ולא רעים, כולם סוגדים לו.

אבל אנחנו מנסים להיות תלמידים. הדבר היחיד שמעניין אותנו הוא לדעת את האמת הגבוהה ביותר. מטרתנו היא הנעלה ביותר. אמרנו מילים גבוהות לעצמנו - הבנה מוחלטת וכל זה. בואו נתאים את עצמנו למידתן של המילים. בואו נסגוד לרוח שברוח, נעמוד על הרוח. הנח ליסוד להיות רוח, לאמצע להיות רוח ולשיא להיות רוח. לא יהיה עולם במקום אחר. הנח לו להסתחרר לתוך החלל, למי אכפת? עמוד אתה על הרוח! זוהי המטרה. אנחנו יודעים שאיננו יכולים להגיע אליה עדיין. לא חשוב. אל תתייאש ואל תגרור את הרעיון מטה. הדבר החשוב הוא כמה פחות אתה חושב על גופך, על עצמך, כחומר, כמת, כקהה חושים וכחומר חסר תחושה. כמה יותר אתה חושב על עצמך כיצור זוהר ונצחי. ככל שאתה חושב על עצמך יותר כרוח זוהרת ונצחית, כך תהיה להוט יותר להיות חופשי לחלוטין מהחומר, הגוף והחושים. זוהי התשוקה האדירה להיות חופשי.

התנאי הרביעי והאחרון של החניכות הוא ההבחנה בין האמיתי לזה שאינו אמיתי. קיים רק דבר אמיתי אחד: אלוהים. על המיינד להיות מוקדש לו, להתמקד בו ולהתמסר לו. אלוהים קיים ואין דבר אחר בלתו. כל שאר הדברים הם בני חלוף. כל תשוקה אל העולם היא אשליה, כי העולם אינו אמיתי. שוב ושוב חייב המיינד להפוך מודע לאלוהים בלבד, עד שכל דבר אחר מתגלה בדיוק כמות שהוא: לא אמיתי.

אלו הם ארבעת התנאים שזה הרוצה להיות תלמיד חייב ליישם. מבלי ליישם אותם הוא לא יהיה מסוגל  להתקשר לגורו אמיתי. ואפילו אם הוא בר מזל מספיק כדי למצוא אחד, הכוח שהגורו עשוי להעביר לא יאיץ בו את התהליך. לא יכולה להיות שום פשרה בתנאים האלה. בהגשמת התנאים האלה - ועם כל ההכנות הדרושות - יפתח הלוטוס של לב התלמיד, והדבורה תגיע. ואז ידע התלמיד שהגורו האמיתי נמצא בתוך הגוף, בתוכו עצמו. הוא נחשף. הוא תופש את הרוח. הוא חוצה את אוקיאנוס החיים, הולך מעבר. הוא חוצה את האוקיאנוס הנורא הזה, וברחמים ללא מחשבה על רווח  ושבחים, הוא בתורו עוזר לאחרים לחצות.

אום  אום  אום