לירן קרטון בן השבע, תלמיד בית הספר ’יחדיו’ שסבל מאוטיזם ומהפרעות קשב, לא פתח את פיו מעולם בכיתה. גם לא ניגן ושר. הוא סירב לשתף פעולה כאשר המדריך בעז היה מביא את ’גונג הלב’ אחת לשבוע ומפעיל את הילדים. כשבסוף השנה הגיע לכיתה מקליט מקצועי כדי להקליט את הילדים, עמד לירן במריו. רק כשהזמין אותו המדריך לחדר נפרד והראה לו את המיקרופון ואת מכשיר ההקלטה, הופשרה סרבנותו של הילד, ובלי התראה מוקדמת הדהים את הנוכחים בנגינתו ובשירתו, בשפה משלו שנשמעה כלקוחה משבט קדמון. אותה הקלטה נדירה שודרה ברדיו כמה פעמים, נכללה במופע פומבי במוזיאון תל-אביב, ולצליליה עיצבה הכוריאוגרפית והרקדנית תמר בורר יצירת מחול. לירן לא רק שהמשיך מאותו יום לנגן ולשיר, אלא גם תקשר יותר עם סביבתו.

 

"לילד שלנו יש כנראה שמיעה אבסולוטית והוא שר מאוד יפה, במילים שלו, אבל לא ממש מסוגל לדבר", אומר אלכסנדר קרטון, אביו של לירן. "בעזרת השיטה של נעה בלאס גילינו היבט נוסף בו, ועל כך אנו מודים לה ולמדריך בעז. היינו בהופעה של תמר בורר, וכשראינו אותה רוקדת על רקע השירה של לירן, עמדו לנו דמעות בעיניים. זה היה משהו שלא מהעולם הזה".

"עשר שנים הייתי תלמידה של נעה, ובתקופה הזאת היא הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי", מספרת בורר, רקדנית בכיסא גלגלים. "היא הייתה בשבילי כמו אמא נוספת".

 

שירת הלב הייתה אולי נס, אבל נס מהסוג שאפשר לצפות לו. מאחוריו עמדה אחת משיטות הטיפול באמצעות מוזיקה באוכלוסיות חריגות, שיטות שאותן פיתחה נעה בלאס- מוזיקאית, מחנכת ומטפלת. על פי בלאס, "הגונג הינו כלי נוח להקשה ויחד עם זאת, צליליו עשירים ובלתי צפויים. מגוון רב של צלילים עיליים מופקים ממנו בזמן הנקישות. הויבראציות שלהן משפיעות על הגוף. ויבראציות אלו יכולות לעתים, לשחרר, להאט את קצב הנשימה, לגרום להזדקפות ספונטנית ולשלווה".

 

"חיברתי שבע דרכי חינוך וטיפול באמצעות מוזיקה עבור אוכלוסייה של ילדים ואנשים עם חריגויות מסוגים שונים", הסבירה באתר האינטרנט שלה. "הדרכים מקיפות תכנים מגוונים ומאפשרות התנסות בקשת רחבה של גירויים הקשורים בהכרת החושים ועידון הדחפים. מטרת העל של כל הדרכים היא להגיע להגשמת חלק מהפוטנציאל החבוי באנשים האלה".

"היא ניסתה להשתמש בתת-מודע של בעלי הפיגור השכלי כדי לעורר אצלם את המודע ולהשתמש בו", מסבירה אורנה ויין-קראוזר, שממשיכה את שיטותיה של בלאס. "כך היא הצליחה להציף ולעורר את יכולותיהם ולגרום להם להיפתח לעולם".

 

בימים שחלפו מאז מותה ארגנו אוהביה ערב לזכרה ב’צוותא’, שהתמלא עד אפס מקום. במקביל הצטברו הסיפורים על דמותה הייחודית.

"נעה הייתה רגישה כבר מילדותה לאי-צדק", מספר בעלה, יצחק בלאס. "בגיל שמונה עברה ברחוב אלנבי בתל-אביב, ונרעשה למראה הקבצנים ברחוב. ’אלוהים, עשה אותי יום אחד פסנתרנית עשירה מספיק כדי לתת כסף לקבצנים’, היא ביקשה". שנים אחר כך התפכחה והבינה שתוכל לסייע לנזקקים באמצעות המוזיקה. דרך שורות התווים היא טיפלה, פתרה חלומות, הפעילה כוחות ובעיקר האמינה באדם. "הפוטנציאל האנושי תמיד גירה את דמיוני", כתבה בספרה ’אדם חבוי בתוך עצמו’- האחרון מבין 17 ספרים בתחום החינוך המוזיקלי, חינוך מיוחד, אגדות מוזיקליות, ספרים על יוגה וגם ביוגרפיה לנוער על באך.

 

בלאס נהגה לצטט את הטענה כי 92 אחוז מהתאים האפורים במוחנו אינם מנוצלים, ולקבוע כי אפשר לשנות את הנתון הזה באמצעות מוזיקה, יוגה ושאר דרכים יצירתיות. היא יצרה שבעה כלים מוזיקליים לעבודה מול אוטיסטים. ביניהם "מוזיקה קלאסית להכרת יצירות שנושאיהן מאפשרים פיתוח קוגניטיבי וקשר רגשי בין המשתתפים", "צימבלימבה" ו"מקצבימבה" להכרת שמות הצלילים, מקצבים, חלקי המשפט המוזיקלי והבחנה בפרטים דרך הברות משעשעות עוד.

המקרה של מנחם (שם בדוי) היה בעיניה אחת ההוכחות לכך שהשיטה שלה מצליחה. היא נתקלה בו, אדם שסבל מפיגור קשה וממראה מעוות, במעון ’רוחמה’ בכפר-סבא. לאורך שלוש שנים יצא לה לפגוש בו בבואה לשם. כשאמרה לו שלום הגיב ב"הלו". זה מה שידע לומר. בשנה הרביעית ביקשה לצרף אותו לאחת מהקבוצות שבהן טיפלה, והנהלת המקום הגיבה בתמיהה. מנחם הרי מעודו לא דיבר ולא ישב בקבוצה. אבל בלאס התעקשה.

כשהובא למפגש הראשון והבחין בכלי-הקשה וברשמקול המונחים מול חבריו למוסד, פרץ בצעקות רמות ונמלט לשירותים. במשך שנה שלמה עקב אחר פעילות הקבוצה דרך חרך. בשנה הבאה הצטרף למטופלים האחרים ונטל חלק בפעילות. בהמשך, כשבלאס כבר לא טיפלה בחוסים ב’רוחמה’, היא חזרה לביקור שם והתעניינה בשלומו של מנחם. לשמחתה נאמר לה שלא זו בלבד שנפתח והחל לתקשר עם הסביבה, אלא הוא אף החל לסייע לסובבים אותו. כשהבחין שנוטלים לטיול יומי בחצר מטופל שסבל מעיוורון ומפיגור קשה, לקח על עצמו את המשימה. "אין מקרה אבוד", אמרה על כך בלאס. בראיון לציפי גון-גרוס בגלי צה"ל הוסיפה: "אצל אנשים עם פיגור שכלי זה כמו תמונה במיקרוסקופ, שבה כביכול שום דבר לא זז, אבל אנחנו יודעים שיש תזוזה. צריך רק סבלנות".

ד"ר יצחק סירקיס (82), אחיה של בלאס ו"רופא אורתודוכסי" כהגדרתו, לא נסחף אחר תורותיה, אך הכיר ביכולותיה הרוחניות יוצאות הדופן. "כשהייתי בהתמחות באנגליה, היא ציירה מהארץ בדיוק את הבית שבו גרתי שם", הוא מספר.

 

הגר קדימה, מלחינה: "אתה מכה בגונג, ומה אתה שומע? - צליל שמתפשט בחלל ואחר כך דועך במשך זמן רב. מלחינים רבים משתמשים בגונג כאפקט נוסף, אבל נעה מצאה בו עולם ומלואו ובנתה סביבו את שיטת התרפיה שלה. הגונג, הפשוט לכאורה, התאים לה"

 

"נעה הייתה ילדה עם הרבה דמיון" מוסיף סירקיס. "בגיל שש או שבע היא חלתה בקדחת השיגרון, מחלה שבאותה תקופה לא אשפזו בגללה בבית חולים. היא נשארה שעות לבדה בבית, והדמיון שלה התפתח לכדי חזיונות שראתה. מזה הגיעה אל היוגה, והמדיטציות והצ’אקרות".

"ד"ר סירקיס, רופא פנימי וגריאטרי, ראה את אחותו הצעירה ממנו ב-11 שנה שוקעת בהזיותיה, ובתום של נער התגייס למענה. "באותו זמן עבדתי ביהלומים ולמדתי בערבים", הוא נזכר. "השתכרתי לחודש 60 לירות, שהיו אז המון, ומהכסף הזה קניתי לה פסנתר. אמנם ישן מאוד, אולי מזמן נפוליאון, ומשמיע דפיקות כמו של פטישים, אבל פסנתר. איתו נועה התחילה את הקריירה המוזיקלית שלה".

"ארבע שנים לפני הולדתה של נעה עלתה מפולין לתל-אביב משפחתה, ששורשיה הגיעו עד לגאון מוילנה. האב עבד בהנהלת חשבונות, האם בתפירה. "הדירה שלהם, ברחוב חובבי ציון בתל-אביב, הייתה מטופחת ומלאה בחפצי נוי, מעידה רותי פרידמן, כלכלנית מרמת השרון, חברתה הקרובה ביותר של בלאס מאז ילדותה. "נעה הייתה ילדה מיוחדת מאוד, יפיפייה כזאת עם צמות קלועות מעל הראש. מתוך סקרנות נהגה לפני תחילת שיעור לשאול את המורים שאלות. זה מצא חן בעינינו, יתר התלמידים. המורים היו עסוקים במתן תשובות, ולא בדקו שיעורי בית".

 

השתיים למדו בבית הספר הדתי לבנות ’שלמה המלך’. חברתן הטובה ביותר הייתה חיה דרילמן המנוחה, רעייתו הראשונה של מאמן האתלטיקה עמיצור שפירא, מחללי התקפת המחבלים במינכן. "התנהלו בינינו המון שיחות אינסופיות על בעיות העולם ועל שאלות כמו יש או אין אלוהים", משחזרת פרידמן. "יחד הוצאנו את עיתון הכיתה וטיילנו למרחקים, ויחד עברנו לתיכון ’צייטלין’. כעבור שנה נפרדו דרכינו- נעה החלה ללמוד בשעות היום פסנתר אצל המורה הנערצת אילונה וינצה-קראוס, ובערבים למדה בתיכון ערב ואחר כך באקדמיה למוזיקה. אבל החברות הקרובה בינינו נשמרה עד ימיה האחרונים".

 

את לימודיה באקדמיה מימנה בעזרת שיעורי ניגנה. בתקופה זו נישאה לכלכלן יצחק בלאס, בנו של שמחה בלאס, מומחה המים האגדי של היישוב ולימים ממציא שיטת ההשקיה בטפטפות. עם סיום הלימודים יצאה ללמד נגינה בפסנתר בקיבוץ הדתי בארות-יצחק. בין תלמידיה הייתה מרגלית נגן, עולה מהודו, ילדת-חוץ במשק. "כשנעה הגיעה אלינו, היא נראתה לי כמו פיה", מספרת נגן. "אני זוכרת אותה מטופפת על רגליה הקלילות כל הדרך מהכביש הראשי אל המשק, לראשה כובע רחב שוליים. כבר אז הייתה מקורית, כשלימדה נגינה עם תיאוריה ביחד, בצורה יסודית. הערצתי אותה ורציתי להיות כמוה. היא הייתה לי מורה לחיים".

 

כעבור שנה עזבה בלאס את הקיבוץ. אז כבר הייתה בהריון, וכעבור זמן קצר הביאה לעולם את בכורתה, שרי. נגן, היום תרפיסטית במוזיקה, המשיכה לבקר אצלה ובמשך עשרות שנים הייתה תלמידתה המובהקת.

הרבה לפני שטיפלה באוכלוסייה חריגה באמצעות מוזיקה, הייתה בלאס מורה נערצת לפסנתר. "הכרנו כשבני, רפי קדישזון, היה בן ארבע", מספרת הציירת אווה שיבר על הבן שהפך למוזיקאי מפורסם. "הוא החל לנגן בפסנתר, וכשהבנו שלא מספיק לנגן את ’יונתן הקטן’ הבאנו אותו אליה. היא הייתה המורה הראשונה שלו, והתגלתה כאישה מקורית שניגשה למוזיקה דרך המשחק. מאז נשארנו חברות קרובות".

 

בהמשך פתחה בלאס, בסטודיו למרגלות דירתה בתל-אביב, חוגי העשרה לילדי העיר, שלא מעט מהוריהם הפכו לחבריה בלב ובנפש. אחת מאלה היא המאיירת וסופרת הילדים אלונה פרנקל. "הבן שלי, מיכאל, היה בחוג אצלה ודווקא לא כל כך התלהב. מכיוון שלא היו לו נטיות לכיוון המוזיקלי, הוא הפסיק לבוא אליה. בכל זאת נשארנו חברות קרובות, גם אם כאתיאיסטית מוחלטת אף פעם לא הייתי מחוברת לתורות שעליהן דיברה. 

"אני זוכרת אותה כיפהפייה עם איזו הבעה נינוחה על הפנים. לא ניכר בה שום מתח כשדיברה. היא יכלה לכעוס על דברים, אבל הייתה אישה נטולת אגרסיה. הרבה פעמים הייתה מדברת בעיניים עצומות, כאילו מביטה פנימה. שיחות על בישול או אופנה נדמו לה כבזבוז זמן".

גם שרי רשינסקי (50), בתה של בלאס, מדברת על התכליתיות שאפיינה את אמה: "אמא הייתה בשבילי בדברים החשובים באמת. לא היה זמן לשיחות תפלות. היא חינכה אותי לעצמאות, בעוד שענייני היומיום עניינו אותה פחות. זה היה בסדר מבחינתי. היא הייתה אמא מעורבת, אבל לא התערבה לי בחיים. אולי הייתי רוצה לבלות איתה יותר זמן, אבל היו לה במקביל מיליון עיסוקים אחרים. במשוואה הכללית זכיתי באמא נהדרת".

 

"נעה הייתה אחת הנשים המופלאות ביותר שהכרתי, הן כאדם והן כמורה מחוננת שלימדה מאות ואולי אלפי ילדים ומבוגרים את אהבת המוזיקה", אומרת חוקרת הספרות פרופ’ זהר שביט. "לנעה הייתה סגולה מיוחדת- לראות את היפה, השונה והנדיר שבכל אחד ובכל דבר. היא, עם הפעילות שלה בקרב הפגועים, הייתה בעיני אחת מל"ו צדיקים. אני אסירת תודה לה באופן אישי על שלימדה אותי להאזין למוזיקה, ובמידה רבה בזכותה יש לי יכולת ליהנות ממנה".

גם החברות הקרובה של בלאס עם הפסיכולוגית ציפי גון-גרוס הנצה כשזו הביאה אליה לפני עשרים שנה את בנה מתן בן השש, לאחד מחוגי המוזיקה שערכה. "לא היה כזה חוג בשום מקום", נזכרת גון-גרוס. "נעה השמיעה לילדים יצירות מוזיקליות, סיפרה להם סיפורים, והם רקדו והתחפשו בכל פעם לחיה אחרת למשמע ’קרנבל החיות’. כעת ממרחק של זמן, אני מבינה שיותר מכול היא חיבקה אותם".  

"נעה לא הסתפקה בחוגים לילדי הסביבה", אומר יצחק בלאס. "דרך עמותה מסוימת התגבשה סביבה קבוצה מראש העין, ילדים של משפחות יוצאות תימן, שלא היה להם עד אז קשר למוזיקה קלאסית. היא הייתה נוסעת אליהם והם היו באים אליה. במקביל הייתה לה קבוצת ילדים ממשפחות לא מסודרות ביפו. אני מכיר היטב את כל התחנות האלה: הייתי שירות ההסעות שלה".

 

בלאס זוכר כיצד החלה פעילותה של רעייתו בקרב אוכלוסייה חריגה. "נעה הייתה עוברת דרך ’בית הילד’, לא הרחק מביתנו, רואה שם ילדים שבאו ממשפחות במצב סוציאלי קשה- ולא יכלה לעמוד מנגד. היא התנדבה ללמד אותם פסנתר ומוזיקה, ושם הכול התחיל".

ואולי לא רק מ’בית הילד’. בלאס לא נזקקה להרחיק מעבר לד’ אמותיה כדי לחפש את השונה. אצל בנה, ד"ר אורי בלאס, גאון מתמטי שעמו חיברה את סיפרה האחרון ’מגדל האינסוף’, נתגלתה תופעה שגורמת קשיים בהבעת קשר רגשי. אמו האמינה שמעבר להתרשמות הראשונית מכל "החוסים" במוסדות השונים, יש להם בעל-מודע כישורים לא מנוצלים כמו לבני האדם "הרגילים". היא הגיעה אליהם במשחקים, שבחלקם הגדול התבססו על חיות ועל מוזיקה, תוך דגש על הגונג, שבעזרת צליליו הבלתי מוגדרים הצליחה לחדור לליבם ולנסוך בהם שלווה. היא פיתחה שיטה הקושרת בין יוגה לצלילים, והעבירה מאות סדנאות בנושא.

 

מי שהביאה את בלאס אל מפעל האדירים שלה בטיפול בחריגים הייתה הפסיכולוגית ד"ר חיה עמינדב, מנהלת האגף לטיפול באדם המפגר במשרד הרווחה. "פגשתי לראשונה את נעה לפני כ-30 שנה בכנס ’הפסיכולוגיה של ההבעה’ שהתקיים בירושלים", היא נזכרת. שתינו הרצנו שם, היא על עבודתה עם ילדים רגילים ואני על המטופלים שלנו. אחר כך ניגשנו זו אל זו, והיא גילתה התלהבות לבוא למוסדות אקי"ם. מהרגע הראשון היא זיהתה דברים שלא זיהינו ביומיום. ’תראי איזה אור בעיניים!’ היא הייתה מתלהבת, מתעלמת מהצורה החיצונית של החוסים. נעה יצרה גשר אל אנשים בעלי פיגור שכלי, ואת השיטות שלה לומדים כיום גם בארצות אחרות".

ד"ר עמינדב הביאה את בלאס, לבקשתה, אל המוסד ’הקשה’ ביותר של אקי"ם אז, מעון ’רוחמה’ בכפר-סבא."היא ביקשה להיפגש עם חוסים", מספרת אניטה בנימין, שהייתה פסיכולוגית במקום. "כינסנו שמונה מהם במקלט, ואנחנו נשארנו בחוץ, דואגות לה וחושבות- למה שמונה? מדוע לא טיפול פרטני של אחד על אחד? אחרי שעה היא יצאה בחיוך רחב, ודיברה על האור בעיניים שמצאה. נדיר היה לשמוע דברים כאלה במוסד ההוא. היא התמידה להגיע אלינו לפחות פעם בשבוע. כפסיכולוגית שיקומית, אני ממשיכה עד כיום את השיטות שלה".

 

"באמצעות נעה למדנו איזה פוטנציאל יש באמנות כמחוללת שינוי באנשים הלוקים בפיגור שכלי", מספר נדב ענבר, הממונה על התרבות והפנאי באק"ים". "היא הביאה לנו דרך לראות את האחר בעזרת כלים שלא היו לנו. כיום, המערכת שאני מפעיל מעסיקה עשרים מנחים, שמדריכים אנשי מקצוע בכל הארץ. היא התחילה עם המוזיקה, ובעקבותיה באו מדריכים למחשבים, לגינון, לטיפול בחיות מחמד ועוד".

 

"נעה כל הזמן המציאה את עצמה מחדש. אחת לשנתיים-שלוש היא הייתה מגיעה אלינו עם תוכנית חדשה, וכל הזמן עסקה בהכשרת אנשים נוספים במערכת ובהעצמתם. בדרך כלל גורואים נוטים לשמר את בני חסותם מוקטנים כדי לפאר את עצמם, אבל נעה הייתה רחוקה מכך. פעם היא הייתה אמורה  להגיע אל משתלמת בדימונה, ובדיוק אירעה אצלה תקלה ברכב. לוותר על ההשתלמות?–לא נעה. היא לקחה מונית לנגב, העיקר להגיע בזמן".

 

במסגרת המחלקה שהקים ענבר, פגש בבלאס גם איש היוגה ד"ר אודי בילו. "ראיתי אותה לראשונה בכנס ביפו באיזה ערב חורפי", הוא מספר. "היא כל כך הרשימה אותי שחזרתי הביתה בהיי. מתברר שלא רק אני התפעלתי ממנה. באותה תקופה לימדתי יוגה בישיבה דתית, וכשסיפרתי לרבנים על היכולות של נעה, הם הביעו רצון לפגוש אותה. היא באה וסיפרה להם על הצ’אקרות, אותם מרכזי אנרגיה בגוף, ועוררה בהם התפעלות".

בעקבות בילו נסחפה גם משפחתו: "אבי, ששימש גזבר עיריית אשדוד, היה סקפטי לגבי מה שסיפרתי עליה. אחרי שהיא עשתה לו קריאת צ’אקרות, גם הוא התחיל להאמין בה".

 

בראיון לגלי צה"ל שאלה אותה גון-גרוס אם לא נרתעה ממטופלים שסבלו מלקויות קשות או ממראה חיצוני מעוות. "הכול עניין של גישה", השיבה נעה וסיפרה על מטופל שאסור היה להשמיע לידו את המילה ’לא’: "כששכחתי פעם ואמרתי את המילה האסורה, הוא החטיף לי שתי סטירות רצח. אמרו לי שיש להעניש אותו, אבל עניתי שזה לא בא בחשבון. הוא ראה אותי בוכה, ושאל מדוע. ’מפני שזה כואב לי’, השבתי, והוא ביקש סליחה ולא חזר על המעשה".

בלאס, אגב, הגיעה לאותו ראיון בעת שכבר הייתה חולה במחלה שממנה לא החלימה. במשך דקות ארוכות נאבקה במדרגות שהוליכו לאולפן בתחנה הצבאית. "לרגע לא עלה בדעתה לבקש שיקליטו אותה בקומת הקרקע", נזכרת גון-גרוס.

 

המורה למוזיקה חוללה נפלאות לא רק עם לוקים בפיגור שכלי, אלא גם עם אוטיסטים. "אפילו איתם הצליחה לתקשר", נזכרת בהתפעלות תלמידתה אירה שיראל, מטפלת באוטיסטים, שאף השתתפה בחוגי היוגה של בלאס. "היא הייתה אישה עם חיוך אחד גדול. מי שהיה בא אליה מבואס, היה יוצא במצב רוח מעולה. אני ממשיכה לטפל בשיטות שלה ומתפעלת מהתוצאות. אחד הילדים אף התחיל לדבר הודות להן".

 

חייה של בלאס היו מסכת של ייחודיות, של חריגה מהשגרתי, ולא רק שהקשר החינוכי. "נעה הייתה פותרת חלומות אגדית ובעלת יכולות שאנחנו לא יכולים להסביר אותן", מספרת רותי פרידמן. "במלחמת יום כיפור לא שמענו במשך זמן רב מגיסי, והיינו מודאגים. במפגש חברים שאלנו את נעה אם תוכל לדבר עם אחיה, רופא ששירת עם גיסי באותו גדוד, אולי יוכל לעזור. השכם בבוקר נעה התקשרה אלי. ’רותי’, היא אמרה, ’חלמתי חלום שבו ראיתי אתכם נוסעים דרומה לסביבות רחובות. מולכם באה מכונית ובה יושב גיסך".

"כחברה טובה של נעה, ידעתי שבהרבה מהחלומות שלה הייתה ממשות. כולנו שמענו על הכוחות שלה. הערתי מהר את בעלי, קראתי לגיסתי ויצאנו לדרך. כשהגענו לסביבות רחובות ראינו פתאום את גיסי. למרות שהכרתי את התופעה אצל נעה, זה היה מצמרר. ליתר ביטחון שאלתי את גיסי אם מישהו אמר לו משהו. הוא תהה "’מי אמר מה?’".

 

סיפור מדהים אחר מגוללת חברה אחרת של בלאס, ד"ר אריקה לנדאו, מומחית לנושא ילדים מחוננים. "פעם שברתי את הכתף וסבלתי כאבי תופת", היא מספרת. "מדי ערב התקשרתי אל נעה, והיא הייתה מעבירה לי גלי חום דרך הטלפון-אני לא יודעת איך- והכאבים היו נרגעים לזמן מה".

 

ד"ר לנדאו מספרת כי שמעה על בלאס לראשונה בנסיבות בלתי שגרתיות: "קראתי בעיתון על זוג הורים שחיפשו אחר בנם שנעלם בדרום אמריקה. הם פנו אל נעה, והיא התרכזה, אמרה שהוא במקום מסוים-וההורים נסעו. הם פגשו שם את הבן, שאיבד את הזיכרון.

"הייתי מוקסמת ממנה. היא יכלה לעזור בדברים שאף אחד אחר לא היה מסוגל. למשל, התלבטתי מאוד אם לנסוע לכנס חשוב בדרום-קוריאה, כי בעלי חלה בדיוק באותו זמן. הוא התעקש שאסע, ואני לא ידעתי אם להשאיר אותו עם המטפל שלו. נעה התרכזה כפי שידעה להתרכז, ואמרה שאסע ולא יהיו בעיות. היא צדקה".

 

הגונג, אותו כלי הקשה זנוח בתזמורות, עמד במרכז הפעילות המוזיקלית והטיפולית של בלאס. אולי זה התחיל אי אז ב-74’, כשסיפרה כי חלמה על פעמון ענק בגודל אדם. היא הרי ייחסה חשיבות רבה לחלומות.

 

המלחינה הגר קדימה מרמת-השרון מסבירה את משמעותו של הכלי: "אתה מכה בגונג, ומה אתה שומע?- צליל שמתפשט בחלל ואחר-כך דועך במשך זמן רב. מלחינים רבים משתמשים בגונג בתור אפקט נוסף, אבל נעה מצאה בו עולם ומלואו ובנתה סביבו את שיטת התרפיה שלה. הגונג, הפשוט לכאורה, התאים לה. הייתה לה נטייה טבעית אל הפשוט, אל דברים דקים שאותם ניתן לומר במעט מילים. היא דיברה אוטוסטראדה. אבל במוזיקה שלה היה אורך רוח וקצב פנימי מדהים". 

 

במצאי הכלים המגוון שהותירה אחריה בלאס בסטודיו הקסום שלה יש כמה וכמה גונגים, וביניהם בולטות שלל קערות טיבטיות, שצלילן נוסך שלווה. יצחק בלאס זוכר את הקערה הראשונה: "יום אחד היא קנתה בארץ קערה כזאת ושיערה שהיא מטיבט. כשנסעה לקנדה, לקחה איתה את הקערה כדי לאמת את ההשערה אצל מומחה לדבר. הוא אמר שנראה לו שמקורה במנזר טיבטי. מה עושים?- נעה שלחה את הקערה לדלאי-למה. כשהגיע כעבור זמן אחד מאנשיו לארץ, הוא זכר את המקרה".

 

בלאס הייתה ייחודית במוזיקה שלה, כמו בשיטות הטיפול שפיתחה. "זרם נעה בלאס", מגדירה זאת הגר קדימה. המלחין הירושלמי אנדרה היידו, ממוריה של בלאס, מוסיף: "היא הייתה עולם בפני עצמו. כמלחינה לא הייתה חלק מ’המוזיקה הישראלית’ או מ’מוזיקה בת-זמננו’, אלא היא עצמה. אבל אם נדבר עליה רק בהקשר של מוזיקה, נחטא לאישיותה הרבגונית. כמעט לא היה מורה שירד כה עמוק לנפש תלמידיו כמוה. עם כל הכלים הבלתי שגרתיים שבהם השתמשה, נעה הגיעה להתבוננות משלה על האדם, ובמוזיקה שיצרה חרגה מתחומי אולמות הקונצרטים".

 

"הייתה בינינו אחוות מלחינות, שהיא כמו אחוות לוחמות", אומרת המלחינה שרה שוהם. "היינו נפגשות אצלה בסטודיו ושומעות יצירות שלנו ושל מלחינות אחרות. נעה חיפשה בעיקר איך להשתמש במוזיקה כדי לאזן בני אדם, אבל עם כישרון כמו שלה, היא יכלה גם להלחין סימפונית, לו רק רצתה".

 

"נעה הייתה חד-פעמית במוזיקה שלה, שדיברה אל הנפש", מוסיף המלחין דן יוס. "אצלה היה הכול נטו, ישיר וללא שום קישוטים. לא היה מלחין אחד כמוה שהביא את הגונג אל המוזיקה המולחנת, ונתן לצלילים להרטיט את המאזינים".

 

בין תלמידה של בלאס היה גם המתופף והמלחין רוני הולן. "נעה הייתה מהאנשים הנדירים שיש להם כבוד לצלילי ולסביבה", הוא ואמר. "רוב מי שמשתמש בגונג עושה זאת באופן טכני, אבל אצלה זה היה עם הרבה השראה. לעומת התופים, שבהם יש פחות רגישות, לגונג יש רבדים שמזכירים את תורת הנסתר. כלי ההקשה שלה היה עולם ומלואו. בעזרתם היא יכלה לזהות אצל כל אחד מה כואב לו".

 

כל מכריה של בלאס מספרים כי היא הייתה  מגנט חברתי, אחת שלא נדרשו לה פרקי זמן ארוכים כדי ליצור חברויות עמוקות. "קיבלתי את החברות איתה בירושה", אומר גיורא רוזן, מעורכי הוצאת הקיבוץ המאוחד. "אחד מהעורכים שלנו, זאב אוטיץ, היה נוסע אליה פעם בשבוע מביתו בקיבוץ החותרים לשיחת נפש בשבע בבוקר, ומגיע ממנה להוצאה כשכולו התפעלות. לא הכרתי את נעה עד פטירתו, לפני חמש שנים. לאחר שספדתי לו בלוויה, היא ניגשה אלי ושוחחה איתי. קבענו להיפגש. הכימיה הרוחנית שנוצרה בינינו הייתה נדירה והתנהלו בינינו שיחות מעמיקות. לאחר כל שיחה הייתי יוצא בתחושה שאני קל יותר.

 

"את ספרה האחרון, ’אדם חבוי בתוך עצמו’, נעה התעקשה להוציא בסדרת ’קו אדום’ שאני עורך. שאלתי אותה מדוע-הרי זה לא ספר פוליטי, גם לא חברתי במובן המגייס. אבל היא רצתה את ’קו אדום’, כדי שנושא הטיפול באדם החלש יועלה על הפרק וייכנס למיין-סטרים.

"שוחחנו במשך השנים על הכול", מוסיף רוזן, "בעיקר על מוזיקה, על מיסטיקה ועל יהדות. האישה הזאת, שמעולם לא הייתה שומרת מצוות, שפעה יהדות בכל רמ"ח אבריה, למרות הזיקה שלה לתרבות המזרח".

בהקשר זה נזכרת אלונה פרנקל: "נעה נסעה לא פעם להודו והרגישה חיבור לתרבותה, אבל הייתה מחוברת לא פחות ליהדות. הייתה אפילו תקופה שנראה היה לי כאילו המליכה את השכינה בראש מאווייה".

 

חייה השלווים של בלאס נקטעו כשחלתה בסרטן השד. "היא טופלה בארץ ונסעה לניתוח בפאריס", מספרת בתה, שרי. "כעבור שנה זה חזר, והיא נסעה לניתוח נוסף בלי ידיעתי. רק לאחר שנים סיפרה לי שהסתירה ממני את חזרתה של המחלה כדי למנוע ממני עוגמת נפש. לקחתי את זה קשה. בתקופה האחרונה של חייה הסרטן התפשט לריאות ולעצמות. כמי שהאמינה בגלגול נשמות, היא אמרה שאלמלא הסבל והמחלה, חייה לא היו שלמים".   

 

"נעה נשארה יפה עד הסוף", מספרת קדימה. "היה לה יופי קורן, שלא עזב אותה גם כשכבר הייתה מחוברת לצינורות שעזרו לה לנשום. היא המשיכה ללמד כמעט עד הסוף, אפילו כשהיה צורך לשאת אותה בידיים אל הסטודיו. למרות זאת, שידרה אופטימיות בלתי נגמרת. שבוע לפני מותה אמרה לי ’אני הולכת ומתחזקת’. איכשהו האמנתי לה, למרות שניכרו בה סימני המחלה הארורה. לרגעים היה נדמה שהיא הולכת לצאת מהצרה ולחיות לנצח".

 

חניכיה הקרובים המשיכו לבוא ולשמוע אותה כמעט עד יומה האחרון. ביניהם היה מתן גרוס, הבן של ציפי. בלאס, בכיסא גלגלים ומחוברת לבלון חמצן, התעקשה לתת לו שי שהכינה ליום הולדתו, וכתבה בפיכחון מלא- "למתן, שהפוטנציאל שלך כל כך נפלא, וילך לפניך כמו עמוד האש במדבר עד הארץ המובטחת, באהבה, נעה".

 

בהיותה על ערש דווי טיפל בה המטפל-שחקן גורי סגל בשיטת פלדנקרייז. "מבין כל המטופלים שלי, היא הייתה משהו מיוחד", הוא מספר. "למרות מצבה הרפואי המסובך והקשה, התעקשה לראות את החצי המלא של הכוס. במקום להתלונן על קשיים, הצביעה על שיפורים-כביכול במצבה".

 

אורנה ויין-קראוזר מרעננה, שממשיכה את שיטותיה של בלאס בתחום היוגה, ליוותה אותה במהלך שנתה האחרונה. "נעה הייתה עד רגעיה האחרונים בצלילות מזהרת", היא מעידה. "היא הלכה כמו שרצתה ללכת. במקום לדאוג לעצמה, דאגה לאחרים. זה היה הטבע שלה. בשתיים בלילה עוד עשיתי לה קצת הילינג וניסיתי לשנות לה פוזיציה. ’עוד קצת ואת עוברת את המשבר’ אמרתי לה. ’אני מאוד עייפה’ היא אמרה, ואחר כך הלכה מאיתנו".

"זמן קצר לפני מותה עשיתי לה איזה קטלוג, וכמובן לא עלה בדעתי לבקש ממנה תמורה כלשהי", מספרת פרנקל. "לעשות משהו למען נעה היה בשבילי עונג. יום אחד- צלצול אצלי בדלת. נהג מונית הביא ממנה מעדנים שהכינה לה המבשלת, שהייתה באה אליה למטבח אחת לשבוע באחרית ימיה. בסדר, תודה. אבל זה נמשך שבוע ועוד שבוע, ולא נפסק. זה היה מדהים. הרגשתי כמו בסיפור שוליית הקוסם". 

"אפשר היה ללמוד מנעה לא רק איך לחיות, אלא גם איך למות", אומרת פרידמן. "הרי גם במצבים הקשים ביותר, כשנשאלה מה שלומה, הייתה אומרת ’יותר טוב’. שבועיים לפני פטירתה הייתי אצלה בקבוצת מדיטציה. למרות הרזון שהכה בה, ולמרות שכמעט לא יכלה להתיישר, היא התעקשה להדריך, ואף הקפידה על לבוש טיפ-טופ".

 

דן יוהס ורעייתו, חברי נפש של בלאס, כמעט לא משו ממנה בשעותיה ההקשות. "לא הייתה חברה כמוה", מספרת יעל יוהס. "אם חלינו, בכלל לא היה צורך לקרוא לה. נעה הייתה באה ומורידה את המתח. כשדן עבר איזה ניתוח, היא באה והחזיקה לו את היד בבית החולים, שלא יחוש בכאבים. גם אם אני לא הכי מאמינה במדיטציות, אימצתי קצת מהשיטות שלה. אני יכולה להתעורר סמרטוטית, ורק ממחשבה על נעה להתמלא באנרגיה. זה מפליא אותי כל פעם מחדש". היא יכלה לחולל גדולות ונצורות עם הכוחות שלה, אבל זנחה את התחום", מוסיף דן יוהס. "נעה רצתה לתת את כולה לחלשים ולא להיות להטוטנית".

 

שישי אחרי הצהריים בבית משפחת יוהס בקרית-אונו. ריח של תבשילים עולה מהמטבח. "הערב אנחנו מארחים את יצחק, בעלה", הם מספרים. "נעה כבר איננה, אבל נשארנו משפחה".

"אמא קיבלה בהשלמה את מה שקרה לה", חותמת שרי רשינסקי. "בצוואתה ביקשה שעל המצבה שלה נכתוב: ’פה נקברה האישה ששמחה בעלייתה השמיימה".

 

מקור: מקור ראשון, דיוקן, גיליון 607 , 27.3.09

תצלומים: ארכיון המשפחה