מאמרים נוספים

מאת: עדית בן-פורת, 1995

 

במבט ראשון נראה חדר העבודה של נועה בלאס כמו סתם סלון תל-אביבי חמים ונעים. רק אחרי שמתיישבים מבחינים שפינת החדר עמוסה בגונגים בגדלים שונים, שהכי גדול בהם מתהדר בקוטר של כשני מטרים. 

 

לאחר שנועה בלאס מושיבה אותי, היא מקדמת את פני בקונצרט גונגים, שלאוזן בלתי מורגלת הוא בעיקר מוזר, אם כי גם מאוד נעים. ואולי המילה אוזן לא כל כך מתאימה כאן, כי לגונג מאזינים עם כל הגוף, והתחושות פועמות בבטן, בחזה ובגב. בשלב מסוים היא מזמינה אותי לעמוד עם הגב אל הגונג, כדי לחוות את התחושה כאשר המשטח הענק רוטט ממש מאחורי עמוד השידרה שלי. עד שלא ימציאו עיתון שעובד על כל החושים, תצטרכו להאמין לי שמדובר בתחושה מוזרה ומענגת כאחת.

 

בלאס, בת 58 ("ואל תתביישי לכתוב את הגיל שלי"), היא מוסיקאית ומחנכת. מאחוריה פרויקטים יוצאי דופן המשלבים מוסיקה ועבודה עם ילדים, הן בריאים והן בעלי ליקויים שונים. בימים אלה יוצא לאור בהוצאת "מודן" ספרה, "דרך הצלילים, יוגה, צ’קרות ומוסיקה".

כדי שלא תתלוננו שאנחנו כותבים כאן מילים קשות בהודית, נקדים ונסביר שצ’קרות הן מרכזי אנרגיה בגופנו, הממוקמים לאורך עמוד השידרה פחות או יותר. הצ’קרה התחתונה ביותר נמצאת באזור עצם הזנב, ומעליה, בסדר עולה, יש אחת באזור הטבור, אחת באזור הבטן, אחת באזור החזה, אחת באזור הגרון, אחת בין הגבות ואחת בקודקוד. אנרגיית החיים, הקונדוליני, מקורה בצ’קרה התחתונה, ממנה היא אמורה לזרום בחופשיות כלפי מעלה. כאשר מתרחשת חסימה אנרגטית באחת מן הצ’קרות, מתקשה האנרגיה לזרום, ואז אנחנו מועדים להפרה של בריאותנו, הגופנית או הנפשית. לכן, הדרך לבריאות ואיזון היא לשמור על הצ’קרות האלה פתוחות.

הצ’קרות, או מרכזי האנרגיה האלה, מאופיינים על פי יסודות שונים, תפקודים שונים, צבעים שונים, וגם בצלילים שונים, וזה המקום שבו הגונגים נכנסים לתמונה.

 

לפני שנסביר, אומרת בלאס, כדאי להבהיר שלא מדובר כאן בשום מיסטיקה יוצאת דופן, למרות שהן יוגה והן צ’קרות מתקשרות אצלנו למיסטיקה, מדובר על משהו קונקרטי לחלוטין. אין כאן גם שום מטרה מיסטית. אנשים לא יוצאים עם חוויה שעזבו את גופם וכו’, אלא להפך, עם תחושה מאוד חזקה של התחברות לקרקע.

הקשר של בלאס לעולם המופלא הזה התחיל דווקא בצורה די מיסטית. "לפני 28 שנה", היא מספרת, "חלמתי חלום יוצא דופן, על בחורה שמקבלת הזמנה מנזיר, הולכת לחפש אותו ומגיעה לבית שאין בו איש ואין בו גם פתח כניסה. החלום הזה חזר שוב ושוב. בעקבותיו התחלתי לכתוב קטעים שנראו כמו אגדות, אבל את פשרם לא הבנתי. תוך כדי כך, החלה להופיע באגדות האלה סדרת סמלים, שגם את פשרם לא הבנתי, אבל המשכתי לכתוב. רק מאוחר יותר, כשהתוודעתי לפסיכולוגיה היונגיאנית, הבנתי שבעצם התחברתי לארכיטיפים מסוימים".

 

שבע שנים אחר כך, כשלימדה בסמינר הקיבוצים, קיבלה בלאס במתנה מתלמידותיה ספר שיצא לאור בלונדון, "הגוף המעודן". הספר כלל, בין השאר, הסבר על הצ’קרות, ובלאס הבינה שהסמלים שראתה בעיני רוחה הם סמלי הצ’קרות, וכל מה שקרה לה התייחס לצ’קרה השנייה, היא הצ’קרה של הפצת האנרגיה.

"כל העניין הזה עורר בי סקרנות גדולה, אך יחד עם זה הבנתי שיש שם משהו שאני לא מבינה, ושאני אמורה לחכות עד שאבין. שנה אחר כך חליתי במחלה שלא נמצאה לה סיבה. מאיפשהו בא לי הרעיון לנסות להתרכז באותה צ’קרה, אולי משם תבוא התשובה. בעצם, מדובר באינטואיציה. כשהתחלתי להתרכז, ראיתי סדרת תמונות שכיוונו אותי מה לעשות. אחרי חודשיים הבראתי, באותה פתאומיות שחליתי".

בלאס הבינה שגלום כאן כוח גדול, אבל לא הבינה מה אפשר לעשות עם זה. היא המשיכה לעבוד על עצמה תוך שימוש באינטואיציה, וראתה תוצאות מופלאות, אבל רק לפני חמש שנים מצאה דרך ללמד את העבודה הזו גם לאחרים.

בלאס המוסיקאית, שעסקה הרבה בעבודה טיפולית באמצעות מוסיקה, חיפשה במשך שנים צליל מוסיקלי שיגרום ויבראציה בגוף. היא ניסתה צירופים שונים וכלים מכל מיני חומרים. בשלב מסוים התחילה להימשך לפעמונים, אבל רק ב-87’ סיפר לה מוסיקאי עמית על סדרת גונגים מיוחדים ששמע בגרמניה, שנקראת גונגי יצירה. בביקורה הבא בגרמניה ראתה ושמעה את הגונגים האלה, וזו היתה אהבה ממבט ראשון. בלאס רכשה את סדרת הגונגים והחלה להתנסות. ניגנה בהם, שרה להם, למדה להכיר את טווח התהודה שלהם. ניסתה לחזור על צלילים שמצאו חן בעיניה. "ואז" היא אומרת, "גיליתי דבר מדהים: אי אפשר לחזור בגונג על אותו צליל פעמיים. רק אחר כך הבנתי שהדבר המשמעותי ביותר בגונג הוא היותו בלתי צפוי".

 

עברו כמה שנים עד שבלאס הבינה שכל אדם שמנגן בגונג מוצא בו הד לצלילים הפנימיים שלו. תוך כדי התנסותה, פנתה אליה חברה שחלתה במחלה קשה וחיפשה משהו שיעורר בה ריגוש ועניין. בלאס ניגנה לפניה בגונגים השונים, והחברה, שהאזינה בעיניים עצומות, אמרה שהצלילים הפיגו את חרדותיה וגרמו לה לראות צבעים זורמים, צורות גיאומטריות מרחפות ותחושה של גן עדן פנימי.

"למעשה", מסבירה בלאס, "הגונגים גורמים לנו להתחבר יותר בקלות למרכזי האנרגיה שלנו. ברגע שהצליל מהדהד בצ’קרה, אנחנו מרגישים אותה, מצליחים יותר להתרכז בה, ובמקביל יכולים להפסיק לחשוב, שזו הבעיה העיקרית שלנו כאנשים שכלתניים, השקועים במרוץ החיים. הגונג מפיק בעצם אנרגיה שהיא במקום המילים".

בשלב הזה הבינה בלאס שאפשר לחבר בין צלילי הגונגים לצ’קרות. היא החלה לעבוד עם קבוצות, וגילתה שכל אדם מפיק מהגונג צלילים אחרים, כמו חתימת כתב יד. לכל אדם כתב היד המוסיקלי השונה שלו. "בקבוצה שעובדת יחד", היא אומרת, "אנשים יכולים לזהות בעיניים עצומות מיהו האדם שמנגן בגונג ברגע מסוים, ממש כפי שהם יכולים לזהות את קולו".

 

לדברי בלאס, בעבודה עם הגונגים נוצר למעשה דיאלוג בין המודע ללא מודע. תוך כדי עבודת הצלילים היא מזמינה את חברי הקבוצות עימן היא עובדת להפעיל גם את הדמיון, לראות את צבע הצ’קרה עליה עובדים, את סמליה. "הצ’קרות הן מעין מפה של הגוף", אומרת בלאס. "האפשרות לדמיין את צבע הצ’קרה היא גם הזדמנות לראות מה שלום האיברים הקשורים אליה. למשל, אם אדם מנסה לדמיין את הצבע האדום, וכל מה שהוא מצליח לראות זה אדום מלוכלך, או אדום מחורר, סימן שהצ’קרה לא נקייה, חסומה, או שיש בעיה מסיומת באותו אזור בגוף. על ידי ההתחברות לצ’קרות אנחנו נעשים יותר מודעים. העבודה היא בלתי צפויה. מתחילים לעבוד, ואי אפשר לדעת לאן מגיעים".

אבל בדבר אחד נוכחה בלאס בוודאות: הגונגים גם מאפשרים לאנשים להוציא את הילד שבהם, להשתחרר. כיוון שאין בנגינה בגונג אלמנט של נכון ולא נכון, מדויק או שגוי, גם אדם מבוגר שאין לו שום השכלה מוסיקלית לא יתבייש לנגן בגונג, וזה מאפשר אימפרוביזציה, שחרור וביטוי עצמי.

אפשר להשתמש בצלילי הגונג, היא מסבירה, כדי ללמד את הגוף להרגיש ויברציות לאורך עמוד השידרה, וכך ללמד את האדם לחוש את הסדר העולה של הוויברציות. הידע הזה מאפשר לאדם לחוש את הצלילים כזרם אנרגיה עולה לאורך גבו, ואז האנרגיה זורמת בחופשיות בכל גופו והוא חש יותר מאוזן.

 

בלאס עובדת בקבוצות קטנות של כשמונה משתתפים, המגיעים ל-24 מפגשים. על כל צ’קרה עובדים ארבע פעמים, בכל פעם על היבט אחר, באמצעות דמיון מודרך: צורה, צבע, מנטרה וריכוז באחד מפרטי התמונה, המעלה תגובות מהלא מודע.

"הלא מודע", מוסיפה בלאס, "הוא המקום שבו נמצאת היצירתיות שלנו, וההתחברות אליו פשוט תגביר אצלנו את רמות היצירתיות. אל ההאזנה לגונגים והנגינה בהם מתלווה גם עבודה של צביעת עיגולים בצבע הצ’קרה עליה עובדים".

את מודל העבודה שלה מלמדת היום בלאס גם בצרפת, לשם הזמין אותה רופא ששמע ברדיו תוכנית שבה הסבירה את צורת העבודה שלה. הוא התלהב, והזמין אותה ללמד את השיטה לצוות של אנשי טיפול. בלאס נוסעת מדי פעם למספר ימים, מעבירה קורס מרוכז וחוזרת.

לספר שלה מצורף תקליטור של יצירות שהלחינה. הגונגים, כמובן, מככבים בהם בתפקיד ראשי. למעשה, התקליטור, בליווי הנחיות בספר, מאפשר עבודה עצמית.

 

מקור: סגנון, מעריב, 1995 

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: