מאת: ד"ר אהוד בילו

"יוגה בשילוב תנועה, צליל וצבע", הנה תוכנית ייחודית לאוכלוסיות החינוך המיוחד.
מטרת התכנית היא לגשר על פער שנוצר בין שיטות עבודה קיימות לבין השיטות האלטרנטיביות, המחברות בין הגוף והנפש, ולאפשר לחניכים לעסוק באופן משולב בפיתוח ריכוז, מודעות, תרגילי נשימה, הרפיה, תנועה, ציור ונגינה.

המטרות של "יוגה – תנועה, צליל וצבע"
להקנות לאדם החריג כלים לפיתוח המודעות.
לשפר את תפקודו הגופני – תנועה, גמישות, נשימה, וכן להשפיע לטובה על הנפש, דרך הגוף.

המתכונת שנבחרה לכך היא
א. ליצור אינטגרציה בין שיטות העוסקות בבריאות הגוף והנפש, ולהתאימן לאוכלוסיות החינוך המיוחד.
ב. לפתח דרך המאחדת בתוכה שיטתיות ויצירתיות, ובו בזמן מעודדת את האינדיווידואליות.

התכנית מיועדת לאוכלוסיות מיוחדות, הלוקות בהבנה ובקשר עם עצמם ועם הסביבה, ומאופיינות בבעיות בהתנהגות, בחוסר ריכוז, ובחוסר שקט גופני ונפשי. כל אלו מוצאים ביטויים בגוף, בתנועה, ביציבה ובנשימה.
אנשים אלו זקוקים, יותר מכל, לאמצעים שיעזרו להם לשפר את איכות חייהם ואת הרגשתם, ויסייעו להם לגשר, ולו במעט, על הפערים הנוצרים מהליקויים המאפיינים אותם.

בשנים האחרונות גוברת ההתעניינות ברחבי העולם המערבי בפעילויות, שמטרתן לפתח את המודעות, ולהביא לרגיעה ולהרמוניה בחיים. אף ששיטות אלו צמחו במקומות שונים, חלקן במערב ומרביתן במזרח, ובעיקר בהודו וסין, יש להן מכנה משותף. הגישה של כולן היא הוליסטית, ומתייחסת לאדם כמכלול אחד - גוף נפש. השיטות השונות משפיעות, בעזרת טכניקות, על הנפש דרך הגוף ולהפך. במחצית הראשונה של המאה העשרים, עיסוק בשיטות אלו היה נחלתם של מעטים, ויעילותן ואמינותן הוטלה בספק בקרב הציבור הרחב.
עם הזמן, יותר ויותר אנשים התנסו בשיטות אלו, והעידו על יעילותן. החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים, החלו השיטות להיחקר ביסודיות על ידי המדע המערבי שהחל גם הוא להעיד על יתרונותיהן.

שיטות טיפול אלטרנטיביות, כגון: אקופונקטורה, רפלקסולוגיה ושיאצו, חדרו לכל רבדי האוכלוסייה ולמוסדות הרפואה המקובלים. כמו כן, רבים הם האנשים העוסקים בפעילויות המפתחות את המודעות ומביאות לשלווה ולהרמוניה בחיים, כגון: יוגה, מדיטציה, טאי-צ’י, פלדנקרייז וכד’.
אף שיעילותן של השיטות האלטרנטיביות מוכחת, העיסוק בהן הוא על-פי רוב נחלתן של האוכלוסיות הרגילות, ועדיין אין הן נפוצות במסגרת האוכלוסיות מיוחדות. בכדי להפיצן בהצלחה בקרב אוכלוסיות החינוך המיוחד, יש לתרגם אותן לשפה שתהיה נהירה להן.
 
 בכדי לגשר בין צרכי האדם החריג לגישה האלטרנטיבית, התחלתי, בשנת 1992, לפתח שיטת עבודה, שלימים קראתי לה "יוגה בשילוב תנועה, צליל וצבע", המשלבת בתוכה שיעורי תנועה, ציור, נגינה בגונגים, תרגילי נשימה, תנוחות יוגה, תרגילי ריכוז והרפיה.
התכנית מיועדת לאוכלוסיות מיוחדות הלוקות בהבנה ובקשר עם עצמם ועם הסביבה, וכן לאוכלוסיות המאופיינות בבעיות בהתנהגות, בחוסר ריכוז ובחוסר שקט גופני ונפשי. כל אלו מוצאים ביטויים בגוף, בתנועה, ביציבה ובנשימה.
להשגת מטרה זו היה צורך לפתח שיטת עבודה המבוססת על עקרונות הוליסטיים, המתייחסים לאדם כאל יחידה אחת - גוף-נפש, ולהתאימה לאוכלוסיות החינוך המיוחד.

ניסיוני האישי ביוגה בחינוך המיוחד
לראשונה התנסיתי בשנת 1992 בעבודתי עם יוגה בבית הספר לחינוך מיוחד - גבעת יהונתן. עבדתי עם נערים מתבגרים שלהם הפרעות התנהגות קשות – היפר אקטיביות, אלימות, חוסר ריכוז, ודימוי עצמי נמוך.
בעבודתי אתם, השתמשתי בעיקר בטכניקות להרפיה ובשעורי תנועה, ששולבו בהם עקרונות משיטת פלדנקרייז. רוב המשתתפים גילו היענות לשעורים ואהבו מאוד את תרגילי ההרפיות, שבהם יכלו סוף כל סוף לתת מנוחה לנפשם הסוערת. המורות היו מתפלאות בכל פעם מחדש כיצד אפשרי להשכיב בהרפיה ילדים כה קשים.

את שעורי התנועה "סיפקתי" להם כתרופה לכאבי גב. הם נהגו להרבות ברכיבה על סוסים, וכתוצאה מכך סבלו מכאבי גב. לאחר שגילו כי התרגילים מקלים על כאבי הגב, הם היו פונים אלי מיוזמתם.

בשנת 1995 התחלתי לעבוד בבית ספר רעות לנערים אוטיסטיים. בתחילה עבדתי אתם בעיקר באמצעות רכיבה על אופניים, ולאחר תקופה מסוימת שילבתי בשעורים תרגילי הרפיות. בשלב הבא פתחתי קבוצה של נערים אוטיסטיים ועבדתי אתם על-פי שיטת פלדנקרייז, והתחלתי ללמד אותם להכיר את גופם דרך שיעורי תנועה בסיסיים.

כאשר ראינו ששיעורי הפלדנקרייז נוחלים הצלחה, פתחתי, ביוזמת מנהלת בית הספר, אסנת רביד, קבוצה מקבילה - לשעורי יוגה. השיעורים התנהלו פעם בשבוע. מכיוון שרציתי להוסיף להם שעורים אך לא יכולתי להוסיף שעות, איחדתי את שתי הקבוצות, וכך נוצרה קבוצה של 10 נערים שהתאמנה פעמיים בשבוע.

דבר זה היה חדשני, מכיוון שמי שמנוסה בעבודה עם אנשים אוטיסטיים, יודע שהעבודה אתם הנה פרטנית או נעשית בקבוצות קטנות בלבד. הקבוצה קצרה הצלחה, והפגינה למידה והפנמה, שהתבטאה בהכרת התרגילים, בשיפור הכרת הגוף, ובהבנת הנחיות מילוליות ללא הדגמה.

בשנת 1996 פתחתי ארבע קבוצות של נערים אוטיסטיים של 6-8 חניכים בכל אחת. הן חולקו לרמות שונות, ותרגלו פעמיים בשבוע, כאשר הקבוצה ברמת היכולת הנמוכה ביותר תרגלה יוגה על כיסאות.
כמו כן, התחלתי, בשנת 1996, ללמד במסגרת פרוייקט מטעם "המחלקה לתרבות הפנאי" באקי"ם ישראל, בו פתחתי שלוש קבוצות במעון סביון. קבוצות אלו היוו קבוצות ניסוי על אוכלוסיית אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית (מש"ה), וכללו בתוכן משתתפים בעלי רמות של מש"ה בינוני-גבוה, בינוני-נמוך, ומש"ה קשה, שאיתם עבדתי בעיקר על כיסאות.
בניית תכנית העבודה נעשתה בשיתוף פעולה עם החניכים.
לאחר שהתכנית הוכיחה את עצמה והבסיס היה מובנה, התחלתי להכשיר מדריכים נוספים בתחום. מאז 1996 ועד היום הוכשרו למשימה זו עשרות מדריכים.

התכנית מקיפה כיום מאות משתתפים בעשרות מוסדות, המאומנים על ידי מדריכים שהוכשרו במיוחד לתפקידם.
תודה מיוחדת נתונה לבית ספר רעות למתבגרים אוטיסטים וכן למעון סביון לאנשים עם מש"ה שבמסגרתם התחילה הבניה של התכנית.

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: