מסעות בהודו המסתורית, פרק 6: היוגה שמנצחת את המוות
שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS
מאת: ד"ר פול ברונטון
תרגום: רחל תורן

ברהמה מביע משאלה שאבקר בביתו. הוא אומר לי שלמעשה הוא לא גר בתוך הבית אלא בבקתת חדר שהקים לעצמו בקצה האחורי של הגן, שם הוא יכול להרגיש חופשי ולשמור על עצמאותו.

עלי להודות שנעניתי להזמנתו בלהיטות מה, ובאחר צהריים אחד אני מגיע לביתו. הבניין ניצב ברחוב מאובק, עזוב ומוזנח. אני עומד כמה דקות מחוץ למבנה העתיק הצבוע בלבן, ומתבונן בקומת העץ העליונה שלו, שחלונותיה מזכירים את הבתים האירופיים של ימי הביניים.

אני דוחף בכוח את הדלת הישנה והכבדה, שחריקותיה החרישיות מהדהדות במסדרונות ובחדרים שמסביב.

אישה זקנה, חיוך אימהי רחב על פניה, מופיעה מייד ומשתחווה לפנַי. היא מובילה אותי לאורך מסדרון ארוך ואפלולי, ודרך המטבח אנחנו יוצאים אל חלקו האחורי של הגן.

הדבר הראשון שבו אני מבחין הוא עץ פּיפְּל[1] רחב שמתחתיו, מוגנת בצֵל ענפיו, מסתתרת באר עתיקה. האישה מובילה אותי לבקתה החוסה גם היא תחת צילו של העץ הרחב ונמצאת בצידה השני של הבאר. הבקתה בנויה מקני במבוק קלים שבהם שזורים ענפי עץ דקים, ומכוסה בסכך של עשב.

האישה, שפניה שחורים כפניו של ברהמה והתרגשותה ניכרת בהם, מוציאה מפיה משפטים בטמילית שמכוּונים, כפי הנראה, לעבר הבקתה. קול מתנגן עונה מתוכה, הדלת נפתחת באיטיות, היוגי מופיע ובחיבה רבה מושך אותי אל המעון הנזירי הפשוט שלו. הוא משאיר את הדלת פתוחה. 

האלמנה נשארת לעמוד בפתח רגעים מספר כשעיניה נעוצות בי. פניה זורחים באושר שאין לתארו. 

אני מוצא את עצמי בחדר פשוט. ספה חסרת כריות ניצבת לאורך הקיר המרוחק, וספסל מעץ גס, שניירות מפוזרים עליו באי סדר, ניצב בפינה. כד מים כבד מפליז, פני המתכת המבריקים שלו חרוצים ושרוטים, תלוי על חוט המשתלשל מקורת הגג. הרצפה מכוסה במחצלת גדולה.

"שבו!" אומר ברהמה, מחווה בידו לעבר הרצפה. "אני מצטער, אין לי כיסאות להציע לכם."

כולנו – ברהמה, אני וצעיר סטודנט־מורה שהצטרף אלי ומשמש עכשיו כמתורגמן, כורעים סביב המחצלת. האלמנה הזקנה נעלמת אחרי כמה דקות, כדי לשוב מאוחר יותר עם כד תה המוגש לנו על המחצלת המשמשת תחליף לשולחן. היא עוזבת שנית רק כדי לחזור עם עוגיות, תפוזים ופירות המוגשים על צלחת פליז בוהקת.

עוד לפני שהספקנו לטעום מהכיבוד הטעים מציג ברהמה זר מפרחי ציפורן צהובים ותולה אותו סביב צווארי. אני נדהם ומוחה נמרצות, מאחר שידוע לי כי מנהג הודי זה שמור בדרך כלל לאנשים רמי מעלה, ואני מעולם לא ראיתי את עצמי שייך למעמד הזה.

"אבל אחי," הוא מתגונן ומסביר בחיוך, "אתה האירופאי הראשון שמבקר אותי בבית מגורי, וחברי האירופאי הראשון. אני מוכרח להביע את ההנאה שאתה גורם לי ולגברת שכאן, ולכבד אותך בדרך זו."

מחאותי הנוספות לא נושאות פרי. עלי לשבת על הרצפה מעוטר בזר הציפורנִים הכרוך בטקסיות על מעילי. למען האמת, אני שמח שאירופה רחוקה מכאן, כך שאיש מחברי לא יוכל לחזות במראה המוזר הזה וללעוג לי!

אנו שותים את התה, אוכלים את הפירות ומשוחחים בנועם זמן מה. ברהמה מספר לי שהוא בנה את הבקתה ואת הרהיטים הגסים שבה במו ידיו. מראה הניירות הפזורים על הספסל בפינה מעורר את סקרנותי, ואני מבקש ממנו לספר לי את 'סיפור חייהם'. אני מבחין שכל הניירות ורודים והם כתובים בדיו ירוק. ברהמה לוקח כמה ניירות בידו, אני מבחין בכתב המוזר שעליהם, שאותו אני יכול לזהות בקלות ככתב טמילי. הסטודנט־המורה בוחן את הדפים, אבל הוא מתקשה לקרוא ויותר מזה להבין את הכתוב בהם. הוא מסביר לי שהם כתובים בסגנון ישן ששימש לכתיבה ספרותית במאות הקודמות אך בימים אלה מוּכר למעטים בלבד. הוא מוסיף ואומר שלרוע המזל, מרבית הכְּתבים של הפילוסופיה והספרות הטמילית כתובים בסגנון עתיק זה של השפה, שנקרא טמיל נעלה. סגנון זה מציב קשיים רבים בפני דוברי טמילית המכירים רק את השפה העכשווית, עוד יותר מהקושי הניצב בפני דובר האנגלית הממוצע במפגשו עם האנגלית של ימי הביניים.

"אני כותב את הניירות האלה בדרך כלל בלילות," מסביר ברהמה. "חלק מהם, המתארים את חוויות היוגה שלי, כתובים בחרוזים, ובחלק מהם שירים ארוכים המתארים את רחשי ליבי ואמונתי. כמה צעירים, המכנים את עצמם תלמידַי, מגיעים לכאן מדי פעם וקוראים את הכתבים האלה."

ברהמה לוקח כמה מסמכים שנראים מהודרים, כמה דפים ורודים כתובים בדיו אדום וירוק קשורים בסרט ירוק, ומגיש לי אותם בחיוך.

"כתבתי את אלה במיוחד עבורך," הוא מודיע.

המתורגמן הצעיר מגלה שיר המשתרע על שמונים וארבע שורות. הוא נפתח ומסתיים באיזכור שמי, אבל מעבר לכך הצעיר כמעט שאינו יכול לתור בין מילותיו. הוא מצליח לפענח מילים אקראיות ואומר שאין לו ספק שהשיר מכיל מסר אישי, אך מכיוון שהוא כתוב בטמילית נעלה, אין ביכולתו לתרגם תרגום נאות. למרות זאת, אני מרוצה מאוד מן המתנה המפתיעה, במיוחד מפני שהיא ביטוי של רצון טוב מצידו של היוגי.

קבלת הפנים החגיגית מסתיימת, הזקנה עוזבת אותנו ואנו מתיישבים לשיחה רצינית. אני מבקש לדון מחדש בנושא הנשימה, שלמרות תפקידה המשמעותי ביוגה היא כרוכה במעטה של סודיות. ברהמה מצטער שכרגע אינו יכול להראות לי תרגילי נשימה נוספים, אבל הוא מוכן לספר לי מעט יותר פרטים.

"הטבע הקציב 600,21 נשימות לכל אדם, שאותן עליו לנשום יום ולילה, בין זריחה אחת לשנייה. נשימה מהירה, רעשנית ופרועה, היא שימוש בזבזני בהקצבה הזאת ומקצרת את חייו של האדם. נשימה איטית, עמוקה ושקטה, שהיא שימוש חסכוני בהקצבה הזאת, מאריכה את חייו של האדם. כל נשימה שנחסכת עוזרת לבניית עתודות בגוף, ובעזרת עתודות אלו יכול האדם להאריך את שנות חייו. יוגים נושמים פחות מאחרים; הם לא זקוקים ליותר, כי... אבוי, איך אוכל להמשיך ולהסביר בלי שאפר את נדרי?"

העתודות שעליהן מדבר היוגי מעוררות את סקרנותי. האם אפשרי שהידע המוסתר במאמצים רבים יהיה חסר כל ערך אמיתי? אם זה המצב, אפשר להבין כי אנשים מוזרים אלה מטשטשים את עקבותיהם ומסתירים את המטמון שאותו הם מלמדים, כדי להדוף מעליהם את אלה שסקרנותם שטחית, את מי שאינם מוכנים נפשית ואולי גם את מי שאינם ראויים רוחנית. הייתכן שגם אני משתייך לאחת מן הקטגוריות האלו, ובסופו של דבר אעזוב את המדינה כשרק צרותי משמשות לי כגמול?

אבל ברהמה מדבר שנית:

"האם אין למאסטרים שלנו המפתח לכוח הנשימה? הם יודעים על הקשר ההדוק בין הדם לנשימה; הם מבינים איך המחשבה צועדת, גם היא, בעקבות הנשימה, ובידיהם הסוד איך ניתן לעורר את מודעותה של הנפש באמצעות הנשימה והמחשבה. האם לא אוכל לומר שהנשימה היא לא יותר מהתגלמותו של העולם הזה ככוח עדין שהוא התומך האמיתי בגוף? זה הכוח הבלתי נראה, המסתתר באיברים החיוניים. כשהוא נוטש את הגוף, הנשימה נפסקת והתוצאה היא מוות. באמצעות שליטה על הנשימה אפשר גם לשלוט על הרצף הבלתי נראה הזה. אבל אף על פי שאנו מביאים את עצמנו לשליטה אפילו על הלמות הלב, האם אתה חושב שלנגד עיניהם של המלומדים הקדומים שלנו עמדו רק הגוף והכוחות הטמונים בו כשהגו לראשונה את תורתנו?"

כל מה שאני חושב באותו הרגע על המלומדים הקדומים ועל מטרותיהם נמוג בסקרנות העזה המתעוררת לפתע במוחי.

"אתה יכול לשלוט על פעילות ליבך?" אני קורא בתדהמה.

"הצלחתי להביא את האיברים הבלתי רצוניים שלי – הלב, הקיבה והכליות – לידי מידה מסוימת של ציות," הוא עונה בשקט, ללא שמץ של התרברבות.

"איך אתה עושה את זה?"

"אפשר להשיג את הכוח הזה כשמתַרגלים צירופים מסוימים של תנוחות, נשימות ותרגילים של כוח הרצון. מובן שתרגילים אלה שייכים לרמה המתקדמת של היוגה. הם כל כך קשים שרק מעטים יכולים לבצע אותם. באמצעות התרגול הזה הצלחתי להגיע לשליטה מסוימת על שרירי הלב, ודרך שרירי הלב הצלחתי להמשיך ולהגיע לשליטה גם על האיברים האחרים."

"זה באמת יוצא דופן!"

"כך אתה חושב? שים את ידך על החזה שלי, ליד הלב, ותשאיר אותה שם," אומר לי ברהמה תוך שהוא משנה את תנוחתו לתנוחה מוזרה ועוצם את עיניו.

אני מציית וממתין בסבלנות לראות מה יקרה. במשך דקות מספר הוא יושב יציב וחסר תנועה כסלע. ואז מואטות דפיקות ליבו בהדרגה. אני נחרד כשאני מרגיש שהן נעשות איטיות יותר ויותר. רטט של פחד חולף בעצבי כשאני מבחין בבירור שליבו פסק מלפעום. ההפסקה נמשכת כשבע שניות מדאיגות.

אני מנסה להעמיד פנים שאני חולם, אבל בשל סערת רוחי העזה אני יודע שזהו ניסיון חסר תועלת. אני נרגע כשהלב חוזר לחיים ממה שנראה כמוות. דפיקותיו מתחילות להאיץ, ולאחר זמן מה הוא חוזר בבִטחה לפעילות רגילה.

היוגי ממשיך לשבת חסר תנועה ושקוע בעצמו עוד כמה דקות. אחר כך הוא פוקח לאט את עיניו ושואל, "הרגשת את הלב מפסיק לפעום?"

"כן. לגמרי בבירור." אני משוכנע שלא היתה כל אשליה במעשה. אֵילו תכסיסים מוזרים נוספים יכול ברהמה להפעיל על איבריו הפנימיים, אני תוהה ביני לבין עצמי.

כמו בתשובה לשאלות שבמחשבתי, אומר ברהמה:

"זה כלום בהשוואה למה שהמאסטר שלי יכול לעשות. אם ייחתך אחד העורקים שלו, הוא יכול לשלוט על שטף הדם, כן, אפילו לעצור את זרימת הדם! גם אני הצלחתי להגיע לרמה מסוימת של שליטה בזרימת הדם, אך אני לא יכול לעשות את מה שהמאסטר שלי עושה."

"התוכל להראות לי את השליטה הזאת?"

הוא מבקש ממני לאחוז בפרק כף היד שלו ולהניח את אצבעי כך שאוכל לחוש בפעימת הדופק שלו. אני עושה כבקשתו.

תוך שתיים שלוש דקות אני מודע לכך שהקצב המסקרן הפועם מתחת לאצבעי הולך ונחלש. עד מהרה הוא נעצר לחלוטין. ברהמה עצר את הדופק שלו!

אני מצפה מתוך דאגה וחשש להתחדשות זרימת הדם בעורקיו. דקה חולפת אבל מאומה לא מתרחש. דקה נוספת, במהלכה אני מודע לכל שנייה שחולפת, נעלמת עם תקתוק השעון. גם הדקה השלישית אינה נושאת פירות. רק במחצית הדקה הרביעית אני מתחיל לחוש בתנועה רפה בתוך עורק. המתח משתחרר. כעבור זמן קצר הדופק שב ופועם בקצב הרגיל שלו.

"כמה מוזר!" אני צועק בלי שהתכוונתי.

"זה שום דבר," הוא עונה בצניעות.

"זה נראה כְּיום של מעשים מוזרים. האם לא תראה לי עוד אחד?"

ברהמה מהסס.

"עוד אחד ודי," הוא אומר לבסוף, "ואז עליך להיות שבע רצון."

הוא נועץ מבט מהורהר ברצפה, ואז מודיע:

"אני עומד לעצור את נשימתי!"

"אבל אין ספק שזה ימית אותך," אני אומר בעצבנות.

הוא צוחק ומתעלם מהערתי.

"עכשיו הנח את כף ידך הפתוחה מתחת לאפי."

אני מציית בהיסוס. האוויר החם של נשיפותיו מלטף שוב ושוב את העור של כף ידי. ברהמה עוצם את עיניו; גופו כפסל יציב. נראה שהוא נכנס למעין טראנס. אני ממתין, תוך שאני ממשיך להחזיק את כף ידי צמודה לאפו. ברהמה נשאר יציב וחסר תגובה כפסל מגולף. לאט ובקצב אחיד, נשימותיו המלטפות מתחילות להיעלם. לבסוף הן נפסקות כליל.

אני מביט בנחיריו ובשפתיו; אני בוחן את כתפיו ואת חזהו; בשום מקרה איני יכול לראות סימן חיצוני לנשימתו. אני יודע שבדיקותי אינן מספיקות ואני רוצה לבחון בחינה ממצה יותר, אבל כיצד? מוחי עובד בקדחתנות.

אין ראי נייד בחדר, אבל צלחת פליז קטנה ומבהיקה שמצאתי יכולה לשמש לי תחליף מתאים. אני מחזיק את הצלחת מתחת לנחיריו לזמן קצר, ואחר כך לפני שפתיו. פני הצלחת נשארים מבריקים ללא סימן של קהות או לחות.

קשה להאמין שבבית די רגיל זה, ליד עיר די שיגרתית, יצרתי קשר עם דבר כה משמעותי, דבר שייתכן כי המדענים המערביים ייאלצו להכיר בו בניגוד לרצונם. אבל ההוכחה נמצאת כאן, ללא ספק. יוגה היא אכן יותר מאשר מיתוס חסר ערך.

כשברהמה מגיח בסופו של דבר מהטראנס שבו היה שרוי, הוא נראה עייף מעט.

"האם אתה מרוצה?" הוא שואל בחיוך יגע.

"אני יותר ממרוצה! אבל אני אובד עצות ואיני מבין איך אתה עושה את כל זה."

"אסור לי להסביר. ריסון הנשימה הוא תרגול של שלבים מתקדמים מאוד ביוגה. ייתכן שהאדם הלבן יראה את השאיפה הזאת כדבר שטות, אך בשבילנו היא בעלת חשיבות רבה."

"אבל תמיד לימדו אותנו שאדם אינו יכול להתקיים ללא נשימה. האם תוכל לומר בוודאות שזה רעיון שטותי?"

"אין זו שטות; ועם זאת, גם אין זו האמת. אני יכול לעצור את נשימתי למשך שעתיים אם אני רוצה בכך. עשיתי זאת פעמים רבות ואני עדיין לא מת, כפי שאתה יכול לראות," ברהמה מחייך.

"אני נבוך. אם אינך רשאי להסביר, אולי תוכל לשפוך מעט אור על התיאוריה שמאחורי התרגול שלך?"

בסדר גמור. אנחנו יכולים ללמוד מצפייה בבעלי חיים; זוהי השיטה המועדפת על המאסטר שלי. הפיל נושם הרבה יותר לאט מהקוף, ולמרות זאת הוא חי שנים רבות יותר. כמה מהנחשים הגדולים נושמים לאט יותר מהכלב ועדיין חיים יותר ממנו. כך, מנהגן של החיות מלמד אותנו שנשימה איטית עשויה להאריך חיים. אם אתה מצליח לעקוב אחרַי עד עתה, השלב הבא יהיה קל יותר עבורך. בהרי ההימאליה חיים עטלפים שישנים בעונת החורף. במשך שבועות הם תלויים במערות הגדולות שבהרים, ולמרות זאת אינם נושמים אפילו נשימה קטנה אחת עד שהם מתעוררים שנית. דובי ההימאליה שוקעים גם הם בתנומה בחודשי החורף, וגופם נראה חסר חיים. בשוחות עמוקות בהימאליה, כשאי אפשר למצוא מזון במהלך החורף, ישנם קיפודים שנרדמים למשך כמה חודשים. במהלך השינה הזאת הם אינם נושמים. אם בעלי חיים אלה יכולים להפסיק לנשום ועדיין להישאר בחיים, מדוע בני האדם לא יוכלו לעשות זאת?"

ההרצאה הקצרה שלו על העובדות המוזרות מעניינת, אבל אינה משכנעת כמו ההדגמה שהוא נתן לי קודם לכן. עם זאת, הרצאה של דקות אינה מספיקה כדי לשנות את הדעה הרוֹוחת שלפיה הנשימה חיונית בכל מצב של החיים.

"לנו המערביים יהיה תמיד קשה להבין איך הגוף יכול להמשיך לחיות ללא הנשימה."

"החיים ממשיכים תמיד," הוא עונה סתומות. "מוות הוא לא יותר מאשר הרגל של הגוף."

"האם ברצונך לומר שאפשר לשלוט על המוות?" אני שואל בחוסר אמון.

ברהמה מביט בי במבט משונה.

"למה לא?" שקט מתוח משתרר בחדר. עיניו סוקרות אותי, אך הן עושות זאת בנועם.

"מאחר שיש לך יכולות מיוחדות, אגלה לך אחד מסודותינו העתיקים. אך אוכל לעשות זאת רק אם תסכים לתנאי אחד."

"והוא...?"

"שלא תתפתה לנסות ולתרגל אף אחד מתרגילי הנשימה, פרט לאלה שאולי אלמד אותך מאוחר יותר."

"אני מסכים."

"זכור את הבטחתך. ובכן, עד עתה האמנת שעצירה מוחלטת של הנשימה גורמת למוות?"

"כן."

"באותה מידה, האם לא הגיוני להאמין שעצירת הנשימה בתוך הגוף שומרת גם את החיים בתוך הגוף לפחות כל זמן שהנשימה עצורה בו?"

"אכן...?"

"אנחנו לא טוענים יותר מזה. אנחנו אומרים שמי שמיומן בשליטה על הנשימה, וברצותו יכול לעצור לגמרי את נשימתו, יכול גם לעצור את מהלך חייו. האם אתה מבין זאת?"

"אני חושב שכן."

"תאר לך עכשיו יוגי מיומן, היכול לנעול את נשימתו (בתוך גופו) לא רק לדקות מספר, כדי להשׂביע סקרנותם של אחרים, אלא למשך שבועות, חודשים ואפילו שנים. מאחר שאמרת שכשיש נשימה יש חיים, האם אינך רואה איך הסיכוי להארכת חיים הנפתח בפני בני האדם?"

אני שותק. איך יכולתי לומר משהו שנראה מנוגד להיגיון? ומצד שני, איך אני יכול להסכים עם זה? האין זה מזכיר את חלומות הסרק של האלכימאים האירופאים בימי הביניים, שנסיונותיהם למציאת שיקוי סם החיים נכנעו, אחד לאחד, לחרמשו של המוות? אבל אם ברהמה לא מרמה את עצמו, מדוע ינסה לרמות אותי? הוא לא חיפש את חֶברתי והוא לא עושה כל ניסיון לרכוש תלמידים.

פחד מוזר מחלחל למחשבותי: ואולי הוא פשוט משוגע? לא, בנושאים אחרים הוא מאוד הגיוני ונבון. האם לא יהיה נכון יותר לראות אותו כמי שטעות בידו? עם זאת, משהו בי מפקפק אפילו במסקנות האלו. אני מבולבל.

"האם לא אצליח לשכנע אותך?" הוא פונה אלי שוב. "האם לא שמעת את הסיפור על הפאקיר שנקבר על ידי ראנג'יט סיין בלאהור?[2] קבורתו של הפאקיר נערכה בנוכחותם של קציני צבא אנגלים והמלך הסיקי האחרון, שהשגיח על הנעשה. חיילים שמרו על הקבר במשך שישה שבועות, אבל הפאקיר הגיח ממנו חי ובריא. תבדוק את הסיפור הזה. שמעתי שהוא נרשם במסמכים הרשמיים של ממשלתך. הפאקיר הזה, שהגיע לשליטה גבוהה על נשימתו, יכול היה לעצור אותה כרצונו בלי להסתכן במוות. למרות זאת, הוא אפילו לא הגיע לרמה גבוהה של היוגה, כי שמעתי מאדם זקן שהכיר אותו כשהיה עדיין בחיים, שהוא לא היה אדם טוב. שמו היה הארידס והוא גר בצפון. אם אדם כזה יכול היה לחיות ללא אוויר וללא נשימה במשך זמן כה רב, כמה יותר מזה יכולים לעשות המאסטרים של היוגה, המתַרגלים רחוק מעיני האנשים, שאפילו תמורת זהב לא יציגו את מעשי הנפלאות שלהם?"

שקט רב־משמעות משתרר בחדר בעקבות שיחתנו.

 

"קיימים כוחות משונים נוספים שניתן לרכוש באמצעות היוגה, אבל מי, בימים נחשלים אלה, יהיה מוכן לשלם את המחיר הכבד כדי להשיג אותם?"

שוב משתררת הפוגה.

"אנחנו, החיים, עובדים וטרודים בחיי היומיום של העולם הזה. אנחנו עסוקים דיינו גם בלי לחפש כוחות שכאלה," אני מסתכן ועונה, מגן על בני תקופתי.

"אכן," מסכים ברהמה, "השיטה של השליטה בגוף נועדה למעטים בלבד. משום כך המורים של המדע שלנו שמרו אותו תחת מעטה סודיות במשך מאות שנים. לעיתים רחוקות הם מחפשים את התלמידים; על התלמידים לחפש אותם." 

* 

בפעם הבאה שאנחנו נפגשים ברהמה מבקר אצלי. זוהי שעת ערב ואנחנו יושבים לאכול. אחרי הארוחה אנחנו נחים מעט ויוצאים למרפסת השטופה באור הירח. אני משתקע בכורסה שחורה, בעוד היוגי מוצא שהשטיח על הרצפה נוח לו יותר.

במשך כמה דקות אנו נהנים בשקט מקרינתו הזוהרת של הירח המלא.

מאחר שלא שכחתי את מעשיו המדהימים בפגישתנו האחרונה, בתוך זמן קצר אני מעלה שנית את הנושא הבלתי ייאמן על האנשים המתגרים במוות.

"למה לא?" שואל ברהמה את השאלה החביבה עליו, "כאן בדרום, בין גבעות ניילרי, מסתתר יוגי הבקיא בתורת השליטה בגוף. הוא לעולם אינו יוצא מהתבודדותו. בצפון חי אחר שמתגורר במערה בהרי ההימאליה המושלגים. אי אפשר לפגוש אותם, מפני שהם בזים לחיי העולם הזה. עדיין, על פי המסורת שלנו הם קיימים, ונאמר לנו שהם הצליחו להאריך את חייהם למאות שנים."

"אתה באמת מאמין בזה?" אני תוהה בספק ניכר.

"ללא שום ספק! האם המאסטר שלי הוא לא דוגמה?"

שאלה שנחה בעמקי מחשבתי ימים רבים נדחפת עתה אל קצה לשוני. עד עתה היססתי מלבטא אותה בקול, אבל עכשיו, משהתקרבנו והתיידדנו, אני מחליט לאזור אומץ ולתת פורקן לסקרנותי. אני מביט ביוגי ברצינות ושואל אותו:

"ברהמה, מיהו המאסטר שלך?"

רגעים ארוכים הוא מתבונן בי בחזרה, אך אינו עונה. הוא מביט בי בהיסוס.

כשהוא מדבר, קולו איטי וחמור: "הוא מוכר לתלמידיו המערביים כיָרוּמְבּוֹ סוואמי, שפירושו מורה הנמלים."

"איזה שם משונה!" נפלטת קריאה מפי.

"המאסטר שלי נושא איתו תמיד שׂק של קמח אורז, שבו הוא מאכיל את הנמלים בכל מקום שאליו הוא מגיע. אבל בצפון, בין כפרי ההימאליה שבהם הוא שוהה מדי פעם, הוא מוכר בשם אחר."

"האם הוא שולט שליטה מושלמת ביוגה של השליטה בגוף?"

"אכן כן."

"ואתה מאמין שהוא חי..."

"אני מאמין שהוא חי יותר מארבע מאות שנים!" ברהמה מסיים בשקט את המשפט במקומי.

הפוגה מתוחה משתררת בינינו.

אני נועץ בו מבטים נבוכים וחסרי אמון.

"פעמים רבות הוא סיפר לי מה קרה בתקופת שלטונם של הקיסרים המוגוּליים," מוסיף היוגי. "הוא גם סיפר לי סיפורים על התקופה שבה החֶברה האנגלית־הודית שלך (English־Indian Company) הגיעה לראשונה למאדראס."

אוזניים מערביות ספקניות לא יכולות להאמין להצהרות מעין אלו. "אבל כל ילד שקרא ספרי היסטוריה יכול לספר לך סיפורים כאלה," אני מתריס כנגדו.

"ברהמה מתעלם מהערתי. הוא ממשיך:

"המאסטר שלי זוכר בבירור את הקרב הראשון בפָּניפַּט[3], והוא לא שכח את ימי הקרבות בפלאסיי[4]. אני זוכר איך פעם הוא פנה לאחד מאחָיו התלמידים, בְּשוּדְאָנַנְדה, כילד בן שמונים."

לאורו הבהיר של הירח אני מבחין שארשת פניו של ברהמה כהה־העור, בעל האף הרחב, נשארת, למרבית הפלא, ללא כל שינוי כשהוא מוציא מפיו את המילים המוזרות האלו. איך יכול מוחי, שהוזן בשיטות מחקר מחמירות אשר להן קורא המדע המערבי 'קידמה', להכיל טענות כאלו? אחרי הכל, ברהמה הוא הודי, וככזה חייב שיהיה בו משהו מנטייתם של בני עמו להאמין לאגדות. אין טעם להתווכח איתו; אני מחליט לשתוק.

היוגי ממשיך:

"במשך יותר מאחת־עשרה שנים היה המאסטר שלי יועצו הרוחני של המהרג'ה הזקן של נפאל, המדינה השוכנת בין הודו לטיבט. שם הוא מוכר ואהוב על ידי תושבי הכפרים המתגוררים בין הרי ההימאליה. הם רוחשים לו כבוד כמו לאלוהים כשהוא מבקר אותם, ולמרות זאת הוא מדבר אליהם בנועם ובסבר פנים יפות, כמו שאב מדבר אל ילדיו. הוא לא מתנהג בהתאם למוסכמות, הוא לא אוכל דגים או בשר."

"איך יכול אדם לחיות כל כך הרבה שנים?" מחשבותי, שכמו יש להן רצון משלהן, מדברות מעצמן.

ברהמה, שמבטו נעוץ בנקודה מרוחקת, נראה כאילו שכח מקיומי.

"יש שלוש דרכים שמאפשרות זאת. הראשונה היא לתרגל את כל התנוחות, את כל תרגילי הנשימה ואת כל התרגילים הסודיים הכלולים בתורת השליטה בגוף. חייבים להמשיך בתרגול עד שמגיעים לשליטה מושלמת, והתרגול חייב להיעשות תחת עינו הפקוחה של המאסטר המתאים, שיכול להדגים בגופו את מה שהוא מלמד. הדרך השנייה היא לאכול בקביעות עשבים נדירים הידועים רק למומחים שלמדו את הנושא. מומחים אלה מטפלים בעשבים בחשאיות רבה, או נושאים אותם בסתר בבגדיהם כאשר הם נודדים. כאשר שעתו האחרונה של מומחה שכזה מתקרבת, הוא בוחר תלמיד ראוי, מעביר לו את הסוד ומציג בפניו את העשבים. אף אחד אחר לא מקבל אותם. את הדרך השלישית לא קל להסביר," ברהמה מפסיק בפתאומיות.

"ולא תנסה?" אני מאיץ בו.

"ייתכן שתצחק למשמע דברַי."

אני מבטיח לו שאתייחס לדבריו בכבוד הראוי.

"בסדר גמור. במוחו של האדם יש חור קטן[5]. בתוך חור זה שוכנת הנפש. יש שם גם מעין שסתום המגן על החור הזה. בתחתית עמוד השידרה נוצר זרם־החיים הבלתי נראה, שאותו כבר הזכרתי בשיחותינו יותר מפעם אחת. הניצול התמידי של זרם החיים הזה גורם לגוף להזדקן, אבל השליטה עליו מעניקה לגוף חיי נצח. כאשר אדם מצליח לשלוט על עצמו, הוא יכול להתחיל ולרכוש את השליטה הזאת על ידי ביצוע של תרגילים הידועים רק ליוגים המתקדמים בתורה שלנו. וכאשר הוא יכול למשוך את זרם החיים הזה במעלה עמוד השידרה שלו, אז הוא יכול לנסות ולרכז אותו באותו חור קטן במוח. אבל הוא יכול להצליח לעשות זאת רק אם ימצא את המאסטר שיעזור לו לפתוח את שסתום ההגנה. אם הוא ימצא את המאסטר שיסכים לעשות זאת, כי אז הזרם הבלתי נראה ייכנס לתוך החור וייהפך ל'נקטר אריכות הימים', כפי שאנו מכנים זאת. המשימה הזאת אינה קלה, ולמנסה לעבור אותה לבד אורבות סכנות בדרך. אבל, האיש שמצליח יכול להגיע למצב הדומה למוות בכל עת שיחפוץ, וכך הוא מצליח לנצח גם כשמגיע זמנו האמיתי למות. למען האמת, בכל רגע הוא יכול לבחור את הזמן המדויק של מותו, וגם הבדיקות המחמירות ביותר ימצאו זאת כמוות טבעי. מי ששולט בכל שלוש השיטות האלו יכול לחיות מאות רבות של שנים. כך לימדו אותי. גם כאשר הוא ימות, התולעים לא יאכלו את גופו. מאה שנים אחר כך בשרו עדיין לא יירקב."

אני מודה לברהמה על ההסבר אבל אני מפקפק. אני מתעניין מעומק ליבי אבל עדיין לא משוכנע. האנטומיה לא מכירה את הזרם שעליו הוא מדבר, ובוודאי שאף פעם לא הכירה בנקטר הזה. האם הסיפורים האלה על ניסים פיזיולוגיים אינם אלא הטעיה של אמונות טפלות? הרי הם מחזירים אותנו לימי האגדות, לימים הקדומים שבהם חיו שנים רבות קוסמים ומכשפים שבידיהם היה שיקוי סם החיים. יחד עם זאת, ההדגמה של עצירת הנשימה והשליטה על זרימת הדם בגוף שברהמה הציג בפני מספקת הוכחה מסוימת לכך שכוחות היוגה אינם רק תעתועי דמיון, והם יכולים, ללא כל ספק, להיות אחראים לתופעות שנראות כסיפורי אגדות לאלה שאינם מכירים בהם. מעבר לנקודה זו קשה לי להמשיך לעקוב אחריו[6].

אני מחריש ומכבד בשתיקתי את היוגי, נזהר שהמאבק המתרחש במחשבותי לא יסגיר את עצמו במראה פני.

אישְווארא סוואמי – בעבר אחד מאנשי המהארישי אבל עכשיו דבק בזכות עצמו, חי במקדש ומדריך את קבוצת התלמידים שלו.

"כוחות כמו אלה יהיו משאת נפשם של הקרובים למות," מסכם ברהמה, "אך אל תשכח שהדרך אליהם רצופה בסכנות. לכן אין זה פלא שהמאסטרים שלנו אומרים על התרגילים האלה, 'שִמרו עליהם כמו שהייתם שומרים על קופסת יהלומים'."

"אם כך, לא תגלה לי אותם?"

"אלה הרוצים להיות מיומנים, צריכים ללמוד ללכת קודם שינסו לרוץ," הוא עונה עם צל של חיוך.

"שאלה אחרונה, ברהמה."

היוגי מהנהן לאישור.

"היכן גר המאסטר שלך עכשיו?"

"הוא מתבודד במקדש הנמצא בהרי נפאל, בצד המרוחק של יערות טֶריי."

"האם הוא יחזור לחיים רגילים?"

"מי יכול לחזות את צעדיו? ייתכן שיישאר בנפאל שנים רבות, ייתכן שיתחיל שוב בנדודיו. הוא מעדיף את נפאל מאחר ששיטת היוגה שלנו משגשגת בה טוב יותר מאשר בהודו. אתה רואה, אפילו שיטות לימוד של תורת השליטה בגוף משתנות בהתאם לאסכולות השונות. האסכולה שלנו היא אסכולת הטאנטרה, שמתאימה יותר לאווירה בנפאל מאשר להודו."

ברהמה משתתק שנית ושוקע בהרהורים. אני משער שהרהוריו מוקדשים לדמותו המסתורית של המאסטר שלו. אהה! אם הדברים ששמעתי הלילה אמיתיים יותר משהם סיפורי אגדות, אכן אפשר להעיף מבט חטוף אל שצופן לנו העתיד – האדם נצחי, בן אלמוות! 

* 

אם לא אחיש את קצב כתיבתי, הפרק הזה לא יסתיים לעולם. לכן אתאמץ לתמצת את זכרונותי ממפגשַי האחרונים עם היוגי בעל חמשת השמות.

הלילה ההודי יורד במהירות עם בוא הערב; השקיעה אינה מתמשכת כאן כמו באירופה. כשאפלת בין הערביים המתוקה מתחילה להתפזר בגינת הבקתה, ברהמה מדליק עששית שמן ותולה אותה על חוט המשתלשל מהתקרה. אנחנו מתיישבים שנית.

האלמנה הזקנה חומקת בשקט ומשאירה אותי עם היוגי והסטודנט־המורה המתרגם את שיחותינו. ריח של חרקים חרוכים מוסיף נופך של אווירה מיסטית בחדר.

מחשבות נוגות על עזיבה עדיין מעסיקות אותי. אני מנסה לסלק אותן אך ללא הצלחה. בגלל המחסום המרגיז של דיבור באמצעות אדם שלישי, איני מצליח להגיד לאיש הזה את שבליבי בצורה ברורה. עד כמה נכונות העובדות החדשות והתיאוריות שהוא פרשׂ בפני – איני יכול לומר, אבל אני מעריך מאוד את נכונותו לתת לי להתבונן לתוך חיֵי ההתבודדות שלו. היו רגעים שבהם הרגשתי שליבותינו נמשכים זה לזה באהדה, ואני מבין עתה איזו משמעות יש לגביו לשבירה של שיגרת חייו המאופקת.

הלילה, תחת צילהּ המאיים של עזיבתי, אני עושה את הניסיון האחרון לשכנע אותו לגלות את סודותיו הכמוסים.

"האם אתה מוכן לנטוש את החיים בעיר ולעבור למקום מבודד בגבעות או ביער לכמה שנים?" הוא שואל אותי במבט חוקר.

"אני חייב לחשוב על זה, ברהמה."

"האם אתה מוכן לוותר על כל שאר העיסוקים שלך, כל עבודתך, להתנכר להנאותיך ולהשקיע את כל זמנך בתרגול השיטה שלנו – ולא רק לכמה חודשים אלא למשך כמה שנים?"

"אני לא חושב. לא – אני לא מוכן. באחד מן הימים, אולי..."

"אם כך, איני יכול להמשיך וללמד אותך. היוגה של השליטה בגוף היא רצינית מכדי שתהיה רק בילוי לשעות הפנאי."

אני רואה שההזדמנות שלי להיות יוגי דועכת ונמוגה במהירות. אני מבין בצער שהשיטה כולה, עם שנים רבות של תרגולים קשים והמשמעת המחמירה והקפדנית שלה, אינה בשבילי. אבל יש דבר אחר הקרוב יותר לליבי מאשר כוחותיו המוזרים של הגוף. אני משתף את הנזיר המתבודד במחשבותי הכמוסות.

"ברהמה, הכוחות האלה מרתקים אותי בצורה נפלאה. יום אחד ארצה באמת לרדת יותר לעומקו של התרגול שלך. ובכל זאת, אחרי הכל, לכמה אושר מתמשך הם מביאים? האם אין משהו מעודן יותר ביוגה? אולי אני לא מסביר את עצמי היטב?"

ברהמה מהנהן בראשו ואומר, "אני מבין."

שנינו מחייכים.

"הכתובים שלנו אומרים שתרגילי היוגה של השליטה בגוף יובילו את האדם החכם ליוגה של השליטה במחשבה," הוא מציין באיטיות. "אפשר לומר שהראשונה סוללת את הדרך לשנייה. כשהמאסטרים הקדומים שלנו קיבלו את עיקרי השיטה שלנו מהאל שיווה, נאמר להם שהמטרה הסופית היא לוותר לחלוטין על החומרניות. הם הבינו שעל השליטה בגוף יש להסתכל כעל צעד לקראת השליטה בהכרה, כחלק מהדרך לרוחניות מושלמת. אתה רואה, אם כך, שהשיטה שלנו עוסקת בנושאים הגלויים לעין, כלומר בגוף, אך רק כאמצעי בלתי ישיר כדי לחדור לרוח. לכן המאסטר שלי לימד אותי: 'ראשית לְמד את השליטה בגוף; אחר כך תוכל ללמוד את היוגה המלכותית, השליטה על ההכרה. זכור שגוף שמצליחים לשלוט עליו מפסיק להסיח את ההכרה; רק מעטים מצליחים לצלול ישירות לעצירת המחשבות. עם זאת, אם אדם מרגיש שהוא נמשך בעוצמה לשיטה של השליטה בהכרה, אנחנו לא מפריעים; משום שזה, אם כך, הנתיב עבורו."

"וזוהי היוגה הרוחנית הטהורה?"

"אכן כך. זהו תרגול להביא את המחשבה להארה מתמדת, ואז האור הזה פונה למקום שבו שוכנת הרוח."

"איך אפשר להתחיל בתרגול כזה?"

"גם בשביל זה צריך למצוא מאסטר."

"היכן?"

ברהמה מושך בכתפיו. "אחי, אנשים רעבים מחפשים אוכל בלהט; לעומת זאת, אלה שרעבים עד מוות יחפשו כאילו הטירוף אחזם. כשאתה רוצה למצוא מאסטר כפי שמורעב למוות רוצה לאכול, בטוח שתמצא. אלה המחפשים בכנות, אין ספק שיגיעו לפגוש אותו בשעה היעודה."

"אתה מאמין שזה קשור לגורל?"

"אכן."

"ראיתי כמה ספרים..."

היוגי מניד בראשו.

"בלי מאסטר, הספרים שלך הם לא יותר מאשר פיסות נייר. אנחנו מכנים אותו גורו, שפירושו 'זה שמסלק את החשכה'. האיש שמאמציו וגורלו דוחפים אותו למצוא מורה אמיתי מגיע חיש להארה, מאחר שהתלמיד נהנה מיכולותיו הנעלות של המאסטר."

תרשים היוגה הקסוםברהמה ניגש לספסל שעליו מגובבים ניירות רבים וחוזר עם מסמך גדול, אותו הוא מגיש לי. על גבי המסמך מופיעים סימנים של תורת הנסתר, סמלים מוזרים ואותיות טמיליות. הכל רשום בדיו אדום, ירוק ושחור. ראש המסמך מעוטר בסמל היירוגליפי בצורת מגילה, שבו אני יכול להבחין בציור של השמש, הירח ועיניים אנושיות. העיטורים והכתב מופיעים סביב חלל ריק במרכזו של הדף.

"בלילה האחרון הכנתי את אלה במשך כמה שעות," אומר ברהמה. "כשתחזור, הדבֵּק אחת מתמונותי במרכז."

הוא אומר לי שאם אתרכז במחשבתי על המסמך המוזר והאמנותי־למדי הזה במשך חמש דקות לפני שאשכב לישון בלילה, אראה אותו באופן חי וברור בחלומותי.

"אפילו אם חמשת אלפי מיילים יפרידו בינינו, שים את מחשבותיך על הנייר הזה ורוחי תפגוש את רוחך בלילה," הוא מצהיר בביטחון. הוא מסביר שמפגשינו בחלום יהיו אמיתיים וממשיים כפי שהיו עד עתה מפגשינו הפיזיים. 

"על גבי המסמך מופיעים סימנים של תורת הנסתר, סמלים מוזרים ואותיות טמיליות. הכל רשום בדיו אדום, ירוק ושחור. ראש המסמך מעוטר בסמל היירוגליפי בצורת מגילה, שבו אני יכול להבחין בציור של השמש, הירח ועיניים אנושיות."

"'כשתחזור, הדבֵּק אחת מתמונותי במרכז. אפילו אם חמשת אלפי מיילים יפרידו בינינו, שים את מחשבותיך על הנייר הזה ורוחי תפגוש את רוחך בלילה,'

הוא מצהיר בביטחון."

אני מזכיר שכמעט כל המטען שלי ארוז ובקרוב אעזוב; אני בספק מתי והיכן אראה אותו שנית.

הוא עונה שאין לו ספק בכך שלא משנה איזה גורל נקבע לנו, הוא יתקיים. ואז הוא פונה אלי כממתיק סוד:

"אני עוזב את המקום הזה באביב, ועובר למחוז טנג'ור, שם מחכים לי שני תלמידים. לגבי מה שיקרה אחרי כן – מי יכול לנחש, שכּן, כפי שאתה יודע, אני מקווה שהמאסטר שלי יקרא לי."

שתיקה ארוכה משתררת בינינו, וברהמה שובר אותה לבסוף כשהוא פונה אלי בקול ההופך ללחישה חרישית. אני פונה אל הסטודנט־המורה ומכין את עצמי לגילויים חדשים.

"המאסטר שלי הופיע לפני בלילה האחרון. הוא דיבר איתי עליך. הוא אמר: 'החבר שלך, הסאהיב, להוט למצוא ידע. בחיים האחרונים שלו הוא היה בינינו. הוא תירגל יוגה שלא היתה מהאסכולה שלנו. בחיים האלה הוא חזר להודו אבל בעורו של אדם לבן. מה שהוא ידע אז, נשכח עתה; יחד עם זאת, הוא יכול לשכוח לתקופה קצרה בלבד. הוא יוכל להיות מודע לידע הקודם שלו רק לאחר שמאסטר יעניק לו את ברכתו. המגע של המאסטר נחוץ כדי לעזור לו לחזק את הידע בגוף הנוכחי שלו. אמוֹר לו שבקרוב הוא יפגוש מאסטר. אחרי כן הוא יגיע להארה שמתאימה לו. זה ודאִי. תפציר בו שיחדל מחרדותיו. הוא לא יעזוב את ארצנו לפני שזה יקרה. נכתב בגורל שהוא לא יעזוב אותנו בידיים ריקות."

אני נשען לאחור, נדהם.

העששית משליכה את קרני האור שלה על החבורה הקטנה. באור הצהבהב פניו של המתורגמן הצעיר שלי נראים אחוזי יראת כבוד.

"האם לא אמרת לי שהמורה שלך נמצא רחוק, בנפאל?" אני שואל בתוכחה.

"אכן כך, והוא עדיין שם."

"אם כך, איך לכל הרוחות הוא יכול לעבור אלף מאתיים מיילים בלילה אחד?"

ברהמה מחייך במסתוריות.

"המאסטר שלי נמצא תמיד לידי, אף על פי שמרחבי הודו מפרידים בינינו. אני מקבל את המסרים שלו בלי מכתב או מתווך. מחשבותיו נעות במהירות באוויר. הן מגיעות אלי ואני מבין."

"טלפתיה?"

"אם תרצה לכנות את זה כך!"

אני קם, כי הגיעה השעה לעזוב. אנו צועדים בפעם האחרונה ביחד תחת אורו של הירח ועוברים ליד קירותיו של המקדש העתיק הניצב לא הרחק מביתו של ברהמה. קרני אורו של הירח מקשטות בחוטי זהב את ענפיהם הרבים של העצים כשאנו עוצרים ליד קבוצת דקלים יפה בקצה הרחוב.

כשהוא מברך אותי לשלום, ברהמה ממלמל:

"אתה יודע שיש לי מעט מאוד חפצים, וזה הדבר שאותו אני מעריך ביותר. קח את זה."

ברהמה אוחז באצבע הרביעית של ידו השמאלית ומושך אותה. אחר כך הוא מושיט אלי את כף ידו הימנית. טבעת זהב נוצצת באורו של הירח במרכז כף ידו. שמונה טפרים אוחזים באבן ירוקה שפניה משורגים בגוני חום־אדמדם.

אני מנסה להשיב את המתנה הבלתי צפויה, אך הוא, שכמו ציפה לסירובי, דוחף אותה לעברי בנחישות רבה.

"קיבלתי אותה ממישהו שזכה לידע רב ביוגה. באותם ימים נדדתי לאורכה ולרוחבה של המדינה בחיפושי אחרי הידע. עכשיו אני מתחנן בפניך שתענוד אותה."

אני מודה לו ושואל, חצי מתבדח: "האם היא תביא לי מזל טוב?"

"לא, היא לא יכולה לעשות זאת. אבל לאבן יש עוצמה מכושפת, שתעזור לך להתקבל לחברתם של קדושים מסתוריים, ותעזור לך להעיר את הכוחות המיסטיים שלך. את זאת תבין תוך כדי התנסות. ענוד אותה כשתזדקק להם."

פרידה ידידותית אחרונה ואנחנו פונים איש לדרכו.

אני הולך לאיטי, ראשי מלא בערבוביה של מחשבות מוזרות. אני מהרהר במסר הבלתי רגיל מהמאסטר המרוחק של ברהמה. הוא כל כך בלתי רגיל עבורי עד שלא אוכל לערער עליו. אני שותק לנוכח הדברים, בעוד האמונה והספקנות מנהלות מאבק דמיוני בראשי.


[1] פּיפְּל – עץ המסמל את הידע באגדות העממיות של הודו. פתגם עממי אומר: "היכן שנטוע עץ הפיפל – שם תמצא ידע".
[2] המעשה אירע ב־1837 בלאהור בירת פקיסטן. הפאקיר נקבר בנוכחותם של המלך ראנג'יט סיין, סיר קלוד וויד, ד"ר הוניגברגר ואחרים. משמר של חיילים סיקים שמר על הקבר יום ולילה כדי למנוע הונאה. אחרי 40 יום הוצא הפאקיר חי מקברו. פרטים מלאים יותר ניתן למצוא בארכיון של כלכותה.
[3] צבאו הפולש של בַּבֶּר, צאצאו של טָמֶרְלַן האכזר, וכוחותיו של מלך אַרְגָא, נלחמו בפניפט ב־1526.
[4] קרב מפורסם זה, המסמן את תחילת שלטונם של הבריטים בהודו, נערך ב־1757.
[5] ייתכן שברהמה מתכוון לשקע שנוצר בחיבור בין ארבעת חלקי המוח, אבל אני לא בטוח בכך.
[6] כל השיחה כולה, כשהוא, בשלוות נפש, עומד בתוקף על הצהרותיו המדהימות, נראית לי עכשיו כחלום דמיוני. נסיונותי להעביר אותה מזכרוני אל הנייר גורמים לי, יותר מפעם אחת, לשקול להשמיט אותה לחלוטין מתוך הספר הזה, כפי שהשמטתי שיחות אחרות. אין לי ספק שאירופאים רבים יעקמו את שפתותיהם בבוז ל'אמונות הטפלות' של האסיאתים. אם בכל זאת היא תפורסם, זה יהיה תלוי בשיקול דעתם של אחרים.
תגיות: