דבורה, אימא שלי, נולדה בשנת 1900 בפולין, בעיירה קטנה בשם רבמזובייצקה הנמצאת כ- 80 ק"מ מלודג' ו-90 ק"מ מוורשה. זו הייתה עיירה קטנה שבה חיו 12,000 תושבים, כשליש מתוכם היו יהודיים. אביה היה יצחק מאיר אלפסי, כנראה דור 37 מצאצאי הרב יצחק אלפסי בעיר פאס שבמרוקו. הרב יצחק אלפסי, הרי"ף, שחי בשנים 1103-1013, נחשב לאחד מגדולי חכמי התלמוד בהיסטוריה וחיבר את ספר ההלכות החשוב ביותר לפני ה"משנה תורה" לרמב"ם. הוא נולד באלג'יריה, עבר לפאס שבמרוקו שם ישב עד שנת 1088 ויצר את מפעלו הרוחני הגדול. כשהיה בן 75 נאלץ לברוח לספרד, הגיע לקורדובה, ולאחר כמה חודשים עבר לאליסאנה וישב בה עד יום מותו. כנראה שאחרי גירוש ספרד עבר אחד הצאצאים של המשפחה לפולין.

אימא שלי נהגה לספר שכל בן שנולד במשפחה נקרא יצחק, כך גם סבא שלי. הם היו המשפחה היחידה בפולין שנקראה אלפסי, חלקם שינו את השם לאלפוס. בפולין היה חוק שעל פיו היה הכרח להשתמש בשם משפחה פולני ולכן היהודים לא קראו לעצמם בשמות המשפחה אלא השתמשו בכינויים או בשם האב כשם משפחה, מה שמקשה על זיהוי חלק מהאנשים. 

סבא של אימא שלי, הר' משה-שמחה, היה הרב הראשון מחסידות גור, הוא היה רב חשוב ומקורב מאוד לחסידים. בשנים 1818-1840 ר' משה שמחה אלפוס כיהן כדיין ולאחר מכן כהן כרב של ראוומזובייצקה. בשנים 1846-1856 הוא היה הרב של אוג'אדז. בשנת 1856 חזר ר' שמחה אלפוס לאופוטשנה בתפקיד רב העיירה. הוא נפטר ב-ג' בחשוון.

לאימא שלי, דבורה היו שישה אחים: האחות הגדולה שרה (קלינגר) שהיו לה שבע בנות ובן אחד, אחר-כך משה-שמחה שנקרא ע"ש הסבא-רבה והיה גר באוגרסט, היו לו הרבה ילדים, מצבו כספי היה קשה והוא נאלץ להיעזר באחותו מרים-גיטל. השלישי במשפחה היה פנחס, שנפטר בגיל צעיר, ואחריו לאה, שהיגרה ללונדון יחד עם ילדיה. הבן החמישי היה יהודה, שגר בוורשה עם אשתו שיפרה, השישית הייתה אימא שלי,

דבורה, שעלתה לארץ, ואחריה היו מרים-גיטל שגרה בעיירה והיו לה שישה ילדים, ופרידה שהיגרה עם משפחתה לברזיל.

מכל המשפחה שרדו את השואה בני הדודים שלי זיוה, זהבה, משה וירחמיאל - בניה של מרים, ומשפחותיהם של לאה ופרידה, שהיגרו מפולין.

כאשר אסתר, סבתא שלי, חלתה, סבא יצחק-מאיר לקח אותה לביה"ח בווינה, לשם היו נוסעים אלה שהיה להם כסף. אסתר נפטרה בשנת 1910, בגיל 44. סבא יצחק מאיר התחתן שוב ועבר לגור בוורשה. הוא נפטר בשנת 1938 בגיל 78.

אחרי סיום הלימודים בביה"ס, אימא שלי למדה בבי"ס לאחיות. במלחמת העולם הראשונה רוב האחים לא גויסו תמורת שוחד, אך היא עבדה בבי"ח צבאי. באותן שנים היא התחתנה עם בעלה הראשון, יעקב ויינמן.

אימי הייתה ציונית. עוד בהיותה בפולין היא הייתה חברה בתנועה הציונית וחלמה תמיד לעלות ל"פלשתינה" ולהתיישב בה. בשנת 1924 היא התגרשה מבעלה הראשון על רקע אי רצונו לעלות לארץ, לקחה את בתה התינוקת, אסתר, נסעה ברכבת מוורשה לרומניה ומשם הפליגה באונייה לנמל יפו.

היא לא נרתעה, למרות שידעה שהחיים בארץ קשים, אך כשהגיעה, ראתה שלא תוכל להסתדר עם תינוקת בת שנתיים. בשנת 1928 חזרה לפולין, דאגה שאחיותיה יטפלו באסתר, וב-1930, למרות שלא היה לה "סרטיפיקט" (רישיון עליה של ממשלת המנדט הבריטי), עזבה בחשאי את פולין, הגיעה לביירות ומשם על גבי חמור, ברגל ובטרמפים, הגיעה לחיפה. מאחר והציונות הייתה בנשמתה, היא התנדבה לעבוד בכל עבודה קשה ביחד עם גברים. היא השתתפה בסלילת הכביש לטבריה ובייבוש ביצות בחדרה.

מאחר ואימא החליטה לגור בחיפה, היא החלה לעבוד בכל עבודה מזדמנת. בארץ היא הכירה את אבא שלי, ברוך בילוגורסקי – והם התחתנו בשנת 1930.

אבא שלי, ברוך, נולד בעירה סיינא בליטא על יד וילנה, בשנת 1896. אבא שלו, אריה-לייב בילוגורסקי, היה מלמד, ואימו גרוניה-לאה לבית איוונוביץ, הייתה עקרת בית. הם היו ארבעה ילדים: שני אחים ברוך ואלטר-בן ציון, ושתי אחיות ציפורה ושיינה-חיה. אלטר-בן ציון ואשתו חיה דבורה נספו בשואה יחד עם ילדיהם אפרים וזינה. שיינה-חיה וחנן קרמר נספו יחד עם בתם דבורה. אבא שלי היה ציוני ועל כן עלה לישראל ב- 1920. הוא עבד בגדוד העבודה.

בשנת 1897 מנתה אוכלוסיית סיינה 3778 איש, כמחצית מהם יהודים. באחד בספטמבר 1939, כאשר היטלר פלש לפולין, החלה השמדת יהודי סיינה, כל יום אחה"צ הופצצה סוולקי. באוקטובר החלו יהודי סיינה לנדוד באזור שבין גרמניה ולטביה, אבל מאוחר יותר, חלקם הושמדו כאשר נכנסו הגרמנים למדינה.

אימא שלי, שעבדה בהתנדבות בקק"ל, הייתה זכאית לקבל סרטיפיקט. את הסרטיפיקט היא שלחה לאביה של אסתר, וכך, בשנת 1933, הגיעה לארץ אסתר אחותי. היא באה ב"עליית הנוער" למטרת איחוד משפחות, ולאחר שהוכנסה למחנה בידוד וקיבלה חיסונים, אישרו להן להיפגש.

אני נולדתי ב- 4.12.1933 בחיפה. חיפה הייתה אז עיר קטנה, ורוב החיים של היהודים שבה היו מרוכזים בהדר הכרמל. בעיר התחתית הייתה שכונה יהודית לא גדולה שהייתה מוקפת בשכונות ערביות, שכונה קטנה נוספת הייתה במרכז הכרמל. להורים שלי היה קיוסק למכירת משקאות קלים, סיגריות וממתקים על יד מטבח הפועלים. הייתה זו החנות השנייה מסוגה בהדר כרמל. הם עבדו קשה – כל יום עד 23:00 בלילה כולל שבתות. החברים שלהם היו מ"פלוגת הפועל" – אנשים שהיו חברי הגנה והתארגנו במסגרת ההסתדרות.

עד גיל שש גרנו בדירת קרקע בבית של שלוש קומות. בגיל שש עברנו לדירה ברחוב פבזנר בהדר הכרמל, שם גרנו עד שהתגייסתי לצבא. ליד המרפסת גדל עץ שדרכו יכולתי לעלות ולרדת לחצר. בתקופה ההיא לא הייתה תנועת מכוניות והיינו משחקים גם בכביש משחקי קבוצות.

בכתה א' התחלתי ללמוד בבית הספר פרטי "גימנסיית רשפון", שנוהל ע"י משפחת גרינשפון - הגימנסיה הייתה בקומת הקרקע של בניין משותף, ובכיתה שלי למדו רק 12 תלמידים. אחר-כך עברתי ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה, ובתיכון למדתי ב"בסמת".

מלחמת העולם השנייה החלה להתקרב לישראל עם כניעת צרפת לגרמניה ביוני 1940 והצטרפותה של איטליה לגרמניה הנאצית. בחודש יוני באותה שנה הוכרזה האפלה בכל הארץ. כוחות "הציר" (גרמניה ואיטליה) החלו להפציץ את חיפה. לילה לילה היו נאלצים תושבי חיפה לרדת למקלטים ולשבת שם כמה שעות. עיקר ההפצצות כוונו נגד הנמל ובתי הזיקוק – רוב ההפצצות לא פגעו בגלל מבנה ההר ובגלל ההגנה על אתרים אלה. התחביב שלי ושל החברים שלי היה, בבוקר שלמחרת ההפצצה, לאסוף את רסיסי הפגזים שהצטברו בחצרות הבתים.

בגלל ההפצצות נשלחנו אני ואחותי אסתר בחופשות הקיץ אל מחוץ לחיפה. בקיץ שבין כיתה (אז קראו לה "מכינה") א' לכתה ב' היינו ברמתיים (כיום חלק מהוד השרון), ובקיץ הבא היינו בבנימינה.

אני זוכר שבזמן שלטון הבריטים היו תקופות ארוכות של עוצר. הבריטים נהגו להטיל עוצר כדי לחפש חשודים לאחר פעולות של ה"אצל" ו"ההגנה" או כשהגיעה ספינת מעפילים ורצו למנוע מהיהודים לצאת להפגין. אנחנו כילדים היינו יוצאים דרך החצר האחורית, נפגשים עם חברים ומעבירים את הזמן במשחקי "ריכוז" (מונופול). היו ימים שבהם העוצר היה בבקרים ואי אפשר היה ללכת לבית הספר – כמובן שהילדים שמחו.

החיילים הבריטיים ששמרו בתקופת העוצר חבשו כובעים אדומים ועל כן נקראו ע"י היהודים "כלניות". כשאני והחברים שלי היינו רוצים לעצבן אותם, היינו שרים להם את השיר "כלניות" – הם כמובן לא אהבו את זה וכיוונו את הנשק לעברנו.

בנמל חיפה עגנה במשך שנים אוניית המעפילים "אקסודוס". היינו עולים לאונייה ולוקחים ממנה ציוד (בייחוד חגורות הצלה). בדרך לאונייה נאלצנו לעבור דרך השכונות הערביות, כמעט תמיד היו התגרויות של הנערים הערבים ולא פעם זה היה נגמר במכות.

כשהייתי בן 12 למדתי לבר-מצווה אצל רב בישיבה. מתנת בר המצווה הזכורה לי ביותר הייתה מתנה מיוחדת במינה: חבר שלי, שהייתה לו מצלמה, לקח אותי לגן בנימין, הגן המרכזי של הדר הכרמל, צילם אותי שתי תמונות ונתן לי אותן במתנה! 

החיים בארץ ישראל בשנת 1947 לא היו קלים. הייתה זו שנה של מאבק, פיגועים של ארגוני המחתרת היהודיים, הטלת מצב-צבאי, מעצרים ועוצר ע"י הבריטים.

ב-29 בנובמבר 1947, עצרת האו"ם אישרה ברוב של 33 נגד 13 ובהימנעות 10 מדינות את תוכנית החלוקה של ארץ – ישראל שמשמעותה הייתה הקמת מדינה יהודית ב-55% משטח הארץ. ההחלטה עוררה שמחה רבה בישוב היהודי וזעם רב במדינות ערב. הייתי אז בן 14, ואני זוכר איך במשך שלושה ימים אנשים לא הפסיקו לרקוד ברחובות הורה במעגלים.

למחרת היום פרצה מלחמת העצמאות שנמשכה כשנה וחצי. למעשה תחילת המלחמה הייתה ב"מאורעות" - התקפות של כנופיות ערביות מקומיות על יהודים. משה כצמן, בעלה של אחותי אסתר, היה אחד הראשונים שנפגע מהן. הייתה לו משאית, וכשחזר מנסיעה לאחר החלטת האו"ם, נרגם באבנים ובקושי נחלץ.

תושבי חיפה סבלו קשות מהערבים. הם היו יורים בעוברים ושבים. אפילו רח' החלוץ בהדר הכרמל היה מסוכן למעבר אדם. אני זוכר שפעם אחת, כשהוא הלך לראות איפה פגע כדור- ירו עליו מכוון העיר התחתית.

במסגרת חג"מ, שיעורי חינוך גופני מוגבר, היו עורכים אימונים שונים כגון אימוני כושר גופני וקפ"פ (קרב פנים אל פנים) שעיקרו התקפה והתגוננות עם מקלות עץ. בין היתר חילקו בחג"מ צווי גיוס של חברי ההגנה ולימדו איתות עם דגלים. לאיתות הדגלים היו שתי שיטות:

1. כתב מורס (קו-נקודה) – איתות עם דגל אחד (או עם פנס).
2. סמפור - איתות עם שני דגלים ע"י סימנים מוסכמים.

ב- 21-22.4.1948 נכבשה חיפה ע"י חיילי ההגנה. חיילי ההגנה עברו עם רמקולים בעיר התחתית וקראו לתושבים הערביים להישאר בעיר ולא לברוח – אך אלה לא נענו, ועזבו את העיר (למעט בשכונה אחת: ואדי ניסנאס).

כאשר עזבו הבריטים ופינו את מחנות הצבא, הייתי נוסע עם החברים שלי באופניים למחנות, והיינו לוקחים משם ציוד שנעזב, ובעיקר חלקים מציוד קשר.

כשהייתי בן 16 קרא ראש הממשלה דוד בן-גוריון לכל תושבי המדינה לעברת את שמות המשפחה. חלק גדול מהעם וגם ההורים שלי שינו את שם המשפחה מבילוגורסקי ל-בילו. החלפת השם לוותה בתחושה שכולם נהפכים לעם אחד בעל צביון ישראלי.

ב-1952 התגייסתי לצבא. באותה תקופה להתגייס לצבא היה כבוד גדול וכל אחד חלם להיות חייל. הנוער היה אז גאה ללכת במדים, אפילו עם סמל הטירונות. התנדבתי לקורס טייס, קורס מס' 13 שהתקיים בסמוך לכפר סירקין, בשדה התעופה שהצבא הבריטי פינה. את הקורס לא סיימתי ועברתי להיות אלחוטאי-אוויר.

את כנפי סיום הקורס קיבלתי ב-1954 ממשה דיין שהיה אז הרמטכ"ל. מפקד חייל האוויר היה חיים לסקוב (מפקד החיל היחיד שלא ענד כנפי טייס).

שרתתי בטייסת תובלה שעסקה בעיקר בהובלת ציוד ואנשים, וכן בתצלומי אוויר.

לא פעם השתתפתי בטיסות מעבר לקווי האויב - טיסות שלא נחשבו אז למסוכנות היות שלא היה רדאר משוכלל. חלק מהתפקיד שלנו היה להקליט את השיחות של האויב בעזרת ציוד קשר, וגם לצלם.

במלחמת ששת הימים ב-1967 השתתפתי בטיסות של טייסת ההובלה במטוס "נורד". גולת הכותרת של הטיסות הייתה הובלת הצנחנים לשארם-א-שייך על מנת להצניחם שם למטרת כיבוש המקום. אך, לאכזבת כולם (ובעיקר לאכזבת הצנחנים), ניכבש המקום ע"י כוחות הקרקע, וההצנחה בוטלה ממש ברגע האחרון. המטוסים נחתו בשדה התעופה של שארם, והורידו שם את הצנחנים. במלחמת יום הכיפורים ב-1973, השתתפתי בטיסות ממסר (העברת תקשורת בין לוחמים בחזית ובין הליקופטרים לבין המפקדות). רוב תקופת המילואים הייתה בהתנדבות, השתחררתי מצה"ל בגיל 58 בשנת 1991. ב"מבצע סיני" ב-1956, השתתפתי כחייל מילואים.

הייתי בטייסת המפציצים וטסתי במטוס

רוב תקופת עבודתי עבדתי בחברות תעשייתיות. בתחילה כטכנאי ייצור (כיום זה קרוי "תעשיה וניהול"), בהמשך ככלכלן, ומשנת 1979 כחשב-מנהל כספים.

בשנים 1981-2 הייתי חשב של מפעל המתכת בחניתה. בתקופה זו גרתי במהלך השבוע בנהרייה. כשבשנת 1982 הופגזה נהרייה בקטיושות ע"י ארגון הפתח מלבנון, ראיתי מהמרפסת איך הקטיושות פוגעות בעיר וגורמות לנפגעים רבים ולהרס.

בגיל 70 יצאתי לפנסיה לאחר שכיהנתי תקופה ארוכה כגזבר עיריית אשדוד.