לא חשבתי עד לאחרונה שאתבקש לדבר על התנסותי ביוגה בשלב כל כך מוקדם של דרכי בה, אך כשאודי פנה אלי בשם שיבוג'י, הרגשתי שאם הופנתה אלי פניה כזו, הרי שעלי לדבר, גם אם אין לי הרבה מה לומר. אז, הריני לפניכם, ותאלצו לשמוע את המעט שיש לי להשמיע. 

הקשר שלי ליוגה ולקבוצה נוצר בהיותי אבא של אודי. אודי נחשף לעולם היוגה הרבה שנים לפני. למרות ניסיונות חוזרים ונשנים שלו להכיר לי עולם זה, ישירות או באמצעות תורות דומות, הדבר לא עלה בידיו עד לפני כשבע וחצי שנים. היות וכיום אני מכיר בעובדה שאין מקריות בחיים, ועל כן כנראה שכך היה צריך להיות: או שלא הייתי בשל, או שהיה עלי לעשות עוד קטע של דרך במסלול הקודם, ואולי גם התנאים הפיזיים לא התאימו (תמיד יצאתי לעבודה מוקדם, ולא היה זמן פנוי בבוקר למדיטציה). 

מכל מקום לפני יותר משבע שנים, בגיל קרוב ל-58, עברתי לעבוד קרוב לבית כששעת התחלת העבודה שלי היא 8 בבוקר, ואודי הפגיש אותי עם נועה. נוצר הקשר ונוצרה ההזדמנות.

ה"תרגיל" שאודי עשה לי היה כזה. אודי ידע שאינני מקבל דבר באם לא ניתן להוכיח אותו. הוא סיפר לי על יכולתה של נועה לקרוא צ'קרות של אדם שאינו מוכר לה, ודי אם נמסר לה שמו הפרטי בלבד. כמובן שהדבר גירה את סקרנותי (כי, כמובן, שהדבר נשמע לי בלתי אפשרי). ניסיתי את נועה וכשנפגשתי איתה הקריאה לי מהכתוב מה ראתה בצ'קרות שלי, וכל מה שאמרה עלי היה נכון.

 הבנתי שקיים עולם שהוא מעבר להכרתי ולהבנתי. נועה המליצה לי לבצע בכל יום תרגיל מסוים, עשיתי זאת וכך התחיל התהליך. 

נועה פתחה לפני את עולם היוגה, פיתחה את היכולת למדוט, ובמקביל אודי סיפק לי ספרי יוגה שלימדו אותי על קיומם של הרבה פנים נוספות לאלו שנחשפתי להם ע"י נועה. נועה גם הפגישה אותי עם שיבוג'י בעת ביקורו הראשון בארץ. 

אני רואה את עצמי כתלמיד של נועה ושיבוג'י, ובמקביל, הקבוצה שאיתה אני לומד אצל שניהם (נעזר גם באודי). אני משתתף בפגישות אצל נועה באופן סדיר מההתחלה ועד היום. השתתפתי בחלק לא מבוטל מההרצאות של שיבוג'י מאז ביקורו הראשון בארץ, ובמדיטציות (וכשמדובר בשיבוג'י יש להן חשיבות לא פחות מההרצאות), וכן השתתפתי בקבוצה הראשונה שנסעה להודו לפני כשנה, ושלב זה יוזכר גם בהמשך. פירטתי כל זאת כדי להדגיש שמכלול זה יצר ויוצר אצלי איזון רוחני ונפשי (הסדר לא מחייב), כל מרכיב בדרכו שלו מכיוונו הוא. מכל מקום, היות ונאספה כאן קבוצת בריגהו-יוגה, אתרכז יותר במסרים שקיבלתי משיבוג'י. 

השלב הראשון היה לימוד ומדיטציות על הצ'קרות, במסלול שנועה התוותה. המדיטציות שנמשכו בתחילה כרבע שעה, הלכו והתארכו עם הזמן. התחלתי לחוות בהן גם דברים אחרים שנחשפו לי במהלך המדיטציה ובספרים שקראתי.

חשוב להזכיר שעשיתי מדיטציות בכל בוקר, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ובעצם זהו המסר שחשוב לי להעביר לאלה שאינם נוהגים כך. 

המדיטציות הלכו והתעצמו. נהגתי אז לבחון את עצמי באם חוויות שחוויתי היו בהשפעת הדמיון, או שאכן ממקור פנימי אמיתי בהשפעת המדיטציה. בתקופה זו, כשנה עד שנתיים לאחר ההתחלה, נפגשתי עם שיבוג'י. באחת השיחות הראשונות שלי איתו העליתי לפניו את החשש שהמדיטציות שלי מושפעות מדברים שקראתי בספרים. תשובתו של שיבוג'י היתה שאכן התהליך נכון, צריך להמשיך ולקרוא, ומטרת הידע שנרכש היא לתת למודט קנה מידה להערכת ולהבנת חוויותיו במדיטציה. מכל מקום תמיד היו חשובות לי תמונות או קולות שחוויתי במדיטציה ללא קשר לסביבה ולמחשבותי לפני וגם תוך כדי המדיטציה. הייתה, ויש לי גם כיום, תחושה שחוויות או מסרים אלה, הם אמיתיים ולא תוצאה של הסביבה, המחשבות או הדמיון. ושוב אני חוזר על כך ומדגיש זאת: חשוב שהמדיטציה תהיה טבעית ואמיתית. 

קצת על ספרים: הספרון הראשון שקראתי היה "לרגלי הרבן" (כיום קוראים לו "לרגלי המורה") של קרישנמורטי, והאחרונים (עד לפני כחודש כשהכנתי דברים אלה) הם "על אלוהים ומדיטציות", שהם לקט מדבריו. אמנם יש לי בעיה עם מה שכתב בספרו הראשון: "טוב עוד יותר לא לומר דבר אלא אם כן הנך בטוח שמה שהנך מתכוון לומר הוא אמיתי, מיטיב ומסייע". שכן למי מאיתנו יש וודאות שאכן דבריו עומדים בקריטריון זה. 

השלב האחרון בהתפתחות שלי החל כנראה בנסיעה להודו. נפגשנו עם גורוג'י, קיבלנו ממנו תרגילים למדיטציה, ובילינו שעות רבות עם שיבוג'י. התרגילים שקיבלנו מגורוג'י "דרשו" להערכתי 3 שעות מדיטציה לפחות מידי יום. כשגורוג'י שאל אותנו כמה זמן נתרגל, "מתחתי" את הזמן שלהערכתי עמד לרשותי בבוקר, ועניתי "שעה וחצי עד שעה ושלושת רבעי". שיבוג'י "תרגם" זאת לאנגלית ואמר לגורוג'י "שעתיים". הבנתי שכך צריך להיות וכך תרגלתי בכל בוקר. אני חייב לומר לכם שאמנם ביליתי שעתיים במדיטציה, אך התרגול היה די מכני. כמובן שגם לא יכולתי לעשות את כל סדרת התרגילים, והתרכזתי בחלק מהם בלבד.

כששיבוג'י ביקר בארץ דיברתי איתו על כך, ובעיקר על ההכרח להקפיד על 5 דקות לכל תרגיל. שיבוג'י "שיחרר" אותי מהשעון כשהסביר שהשעון נדרש רק בשלב ההתחלה לשם קבלת תחושת זמן לביצוע כל תרגיל. התרגול נעשה חופשי יותר ואפשר ריכוז טוב יותר במדיטציה עצמה.

באחת הפגישות שהיו לנו עם שיבוג'י, שאל שיבוג'י מה נשתנה אצלנו מאז הנסיעה להודו, עניתי לו (ואינני יודע למה), שאני מרגיש קרוב יותר לאלוהים. בערב אחר לאחר הרצאה על הדת, עשינו מדיטציה, והיתה לי חוויה חזקה מאד בנושא. אמנם גם לפני כן, אך בעוצמה רבה. לאחר מכן החלו להתגבש אצלי זוויות ראיה ביחס לדת. כוונתי ל"דת" כפי שנתגלתה והועברה לאנשים ע"י המוארים כגון משה, בודהא וישו, ולא ל"דתיות" שהינה מערכת שלמה של פרשנויות, איסורים וציוויים, היוצרים מחיצה בין האדם לאלוהים, או אם תרצו בין הנפש לנשמה. 

חיזוקים לכך קיבלתי בשיחות שהיו לי עם שיבוג'י, והוא אף הסכים לכך שניתן לראות ב"דתיות", כמאיה, שהאלוהים כאילו יצר לעצמו. על בסיס הבנה זו ראינו ביוגה מסלול (עולה) המוביל את האדם לאלוהים, בעוד שלפלס דרך אל אלוהים באמצעות ה"דתית", זה כמו לעבור מסלול מכשולים. לדעתי גם ביוגה נוצרת מאיה באם רואים בה כעיקר קיומם של כללים וציוויים. 

בספרו של קרישנמורטי "על אלוהים" מצאתי סיכום והגדרות לכל מה שחוויתי מאז הודו, ומבחינתי קרישנמורטי אירגן וסידר עבורי את הרעיונות שהיו לי, וביטא את כל מה שחשתי עד אז. 

אולי הרחבתי כאן מדי, אבל נראה לי חשוב לדבר על כך, כי גישתו שונה לגמרי מזו שהוצגה לנו בהודו, ובכל זאת הגעתי לכך כנראה, הודות לתרגול שעשיתי מאז, וכידוע היה במסלול שונה לגמרי. הלקח שהפקתי מכך, ואולי זה נכון לגבי כולנו, שהמסלול לא בהכרח מביא אותנו לאן שאנו חושבים שנגיע. מסלול או תרגול הוא רק שלב שאותו כנראה צריך לעבור, בזמן הנכון ובהדרכת האדם הנכון. לא המסלול חשוב, אלא ההולך, וההליכה הנכונה. כל זה היה בעצם מבוא, ועכשיו אגיע לנושא. 

מהי יוגה? נשמע איך שיבוג'י מסביר זאת במכתב 40 הדפים שלו לנועה ("מסע היוגה"):

"באופן כללי ניתן לומר כי כל בעל חיים מבצע יוגה כאשר הוא אוכל, שותה, ישן, אינו ישן, קורא, כותב, מדבר, רואה, שומע וכו'. כל אלה הינם כיוגה: הם יום יומיים ופשוטים, ועם זאת הינם יוגה. ללא יוגה דבר אינו יכול להתבצע, ללא התרכזות מלאה, אף אחד אינו יכול להצליח.

יוגה, משמעותה בסנסקריט היא, להתערב או להתחבר עם אחר. מצב שבו כל דבר נעשה בהחלטיות מלאה ובהתרכזות, בין אם הפעולה הינה למטרה חומרית או רוחנית. מצב זה המביא לתוצאה, נקרא 'יוגה'.

 כפי שקורה, כאשר אנו קוראים ספר או עושים כל עבודה אחרת, כשאנו שקועים בכך אנו מאבדים לגמרי את ההכרה או את המודעות העצמית לזמן מה. למצב מיוחד זה אנו קוראים 'יוגה'. אין לכך מובן אחר!

יוגה הינה טבע פשוט וכללי שלנו. בכל רגע ורגע אנו מבצעים פעולות ועוסקים ביוגה. אבל אין לנו יכולת להבין תופעה זו, ומדוע זה כך, כי זה טבענו. כאשר אנו דנים בכך ומנסים להבין מדוע זה כך, אנו רואים כי כל בעל חיים, מחרק ועד האדם, שרוי בחיפוש אחר שמחה ואושר.

 זוהי הבנה מעשית וכללית, לפיה אנו למדים, מתורגלים, ומוכשרים לעסוק בשירותים או בעסקים על מנת להשתכר למחייתנו. כך, בעזרת שכר זה אנו יכולים להשיג שמחה ואושר. אנו מתחתנים כדי להקים משפחה וללדת ילדים, בונים לנו בית, צוברים רכוש וכו'. כל אלה הינם כדי לעשותנו שמחים יותר כאשר אנו נהנים מהשפע שצברנו. אנו נפגשים עם קרובים וחברים כדי לחוות שמחה ואושר. השמחה והאושר הם הינם יוגה, צער ועצב הינם היפוך של היוגה." 

אביא גם לפניכם הגדרה הניתנת בספר "יוגה וסישטהא" מאת סוואמי ונקטסאננדה (שהיה תלמידו של שיוואננדה), שגם הוא מתייחס לנושא והגדרתו קצרה וממוקדת: "אחדות. איחוד עם הישות העליונה וכל דרך המאפשרת איחוד כזה; מצב תודעה שליו בכל התנאים והנסיבות". ואני חוזר ומדגיש את המשפט: "וכל דרך המאפשרת איחוד כזה". אל תיצמדו לתכתיב של דרך מסוימת שכביכול רק היא נכונה. 

אנו כולנו נמצאים ב"דרך", בשלב שאינו "אחדות", אלא "דואליות" או "שניות". לדעתנו "יפה" זה יחסי ל"פחות יפה", ומנוגד ל"מכוער". כך אנו מתייחסים (אגב, עצם המילה "מתייחסים" מעידה על שניות) ל"טוב", "אור" וכו'. 

רובנו מכירים את החלוקה לגוף הפיזי, הגוף (היה נכון יותר לומר "מהות") האסטרלי, המנטלי והקואוזלי (הסיבתי). במדיטציות חוויתי צורת ביטוי אחרת לחלוקת ההוויה שלנו: גרעין שהוא ה"עצמי" – ה"אלוהי", הנמצא בתוך מעטפת כדורית שהיא ההכרה והקרמה. ומחוץ לכדור? לא הצלחתי לחוות, ועל כך בהמשך. 

אנו נולדים כך שהווייתנו מורכבת מגרעין (עצמי) ומקארמה. הגרעין הוא הביטוי ל"עצמי" הנצחי והאלוהי שבנו. תרשו לי להתעכב מעט על המושג "אלוהים". אנו הנמצאים בתחומי מחזור החיים הנוכחי, מוגבלים בידע ובאוצר מילים שרכשנו מאז היוולדנו, ואלה אינם אלא מצבור של ידע ואוצר מלים שהתהוו במחזורי החיים שקדמו לנו. כל אלה מרכיבים את ההכרה (Mind) שלנו ומהווים גבול לידיעותינו וליכולתנו להתבטא. כלומר, אלה הם דברים "סופיים", כי נוצרו מאז הופעת האדם והמצאת הכתב, והצטברו עד להיום. אלוהים היה קיים לפניהם ויהיה קיים גם אחרי שאולי ייעלמו אי פעם בעתיד. אם כך הדבר, ברור שאיננו מסוגלים להבין ולתאר תופעה נצחית ומופשטת כמו זו שאנו מגבילים אותה במילה "אלוהים". גם הבנתם של המוארים הגדולים שאולי חוו את אלוהים ישירות, נהפכת למוגבלת בעת העברת המסר ותרגומו לתחום ההכרה, לתחום הידע והמילים. 

אביא כמה דוגמאות, ויסלחו לי ה"דתיים" שביננו שכנראה יראו בהם כפירה. אם נראה בעשרת הדיברות מסר ישיר וכמעט מקורי מאלוהים (המקורי הרי הושמד ע"י משה), כבר נמצא בהם ביטויים המתארים את אלוהים על פי התכונות של בן אנוש (האנשה): "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, … אל קנא … פוקד עוון אבות..." וכן הלאה. 

כלומר, מהרגע שהאדם הבין שיש ישות עליונה, החל תהליך "האנשה" של ישות זו שהוגדרה על ידו בשם אלוהים. קרישנמוטי אמר: "כולנו מדברים על אלוהים: בכל דת, בכל כנסיה ומקדש משתמשים במילה זו, אבל תמיד בתחום "הידוע"." לדעתי, תהליך ה"האנשה" הוא אשר יוצר אצלנו את הבלבול ואת ההליכה בדרכים עקלקלות בניסיון להגיע אליו. 

ה"עצמי" שאיתו באנו לעולם, שהוא חלק מאלוהים, גם הוא דבר שאינו גשמי ואינו ניתן לתיאור. אנו מניחים שהוא נצחי, כי הרי הוא ביטוי של אלוהים שבנו (וזו דוגמא נוספת למונח גשמי המשמש לתיאור דבר שמעבר לתפיסתנו), שבתוכנו. "עצמי" זה נחווה במדיטציה כגרעין, כנקודה גיאומטרית, וכידוע לנקודה גיאומטרית אין כל מימד. (מבחינה אלגברית הנקודה היא האפס המוחלט. גם את האפס, וכנגדו האינסוף האלגברי, חוויתי במדיטציות, אך בהגדרת ה"עצמי" כנקודה, קל לנו להבין את האחדות שבה, האחדות שהיא המצב העילאי, בניגוד לדואליות, שאנו מצויים בה מרגע הולדתנו ועד למותנו. וכשמתקיימת יחידות (אני מעדיף מונח זה על המונח "אחדות" שעדיין מרמז על צירוף של יותר מאחד), נעלמת המחיצה בינינו לבין היקום.

אביא שוב את דבריו של שיבוג'י ב"מסע היוגה" על השניות והאחדות:

"בשלב זה קיימת שניות (אני והמטרה). השניות קיימת כיוון שהמודט והמטרה שנקבעה על ידו בשלב זה, נפרדים זה מזו. ביסוס מצב המדיטציה …, יוכל להיות בצורה גשמית … או גם בצורה של אור או קול.

התמסרות לרוחניות מתחילה תמיד באני כפול, בשניות: "אני והאידיאל", אך מגיעה בסוף ומסתיימת ביחידות: "היחיד/האחד". יחידות זו, לכשמתהווה, קרויה אי שניות (אדאויטא) או ג'יאנא יוגה. היכן ומתי, כשמסתיימת השניות, כאשר המאמין והאל נהפכים לאחד לא מפוצל, אזי הכמיהה לאל איננה יותר 'אני'."

את הגרעין מכסה ועוטפת הקרמה, שהיא החיץ בינינו לבין הגרעין. כל תוצאות הפעילות של הגופים שהיו ל"עצמי" במחזורי החיים הקודמים, יוצרים את אותה הקרמה, את אותו הכדור העוטף את העצמי. 

משנולד האדם מתחילה הוויה זו (העצמי והקרמה), ליצור את מה שמכונה "מאיה"- האשליה ההולכת ונוצרת מאותו ידע מוגבל ומאותו אוצר מילים מוגבל. אשליה זו מתמזגת עם הקרמה ממחזורי החיים הקודמים, ועם הקרמה שאנו יוצרים ע"י סאמסקארות, שהן הרשת העוטפת ומסתירה את העצמי במחזור חיינו הנוכחי. 

שיבוג'י מתאר את הסאמסקארה ב"מסע היוגה" כך:

"כל דבר שאנו רואים ושומעים, משמיעים (מפעילים את כוח הדיבור), חשים באמצעות אחד מחושינו, מתנסים בו וכו', מגיע קודם כל להכרתנו ומייצר נקודה (Bindu). נקודה זו (שעל האות אום) הינה הגרעין (הזרע) של הסאמסקארה. כאשר אנו יוצרים היצמדות לגרעין זה, הוא מתפשט ויוצר קו מיקרוסקופי, אשר כשחוזרים ונצמדים אליו (בשלישית), מתחזק, מתגבש ומעמיק. כך נוצרת סאמסקארה … מאז תחילת קיומנו יצרנו מספר אין סופי של סאמסקארות. הסאמסקארות הינן המורשת שלנו. כולן מוקלטות ומתועדות בתא הנמצא בעצב של המוח.

כאשר התודעה מגיעה אל קווי הסאמסקארות הן מתעוררות, עומדות מולה וניצבות בדרכה. התודעה מוצאת שם גם את העולם הפנימי ומתחילה לגלות את עצמה. כל עוד קיימים קווים אלה ואינם מסולקים מתוך העצמי הפנימי, ההצלחה רחוקה מאיתנו.

הסאמסקארות הינן תכנים פנימיים שליליים ומהוות כיסוי מעל ליבנו האמיתי, כך שיש לשרש אותן ולהשליכן אל מחוצה לנו בשלב הנכון. יש בנו אור פנימי ובתוכו ים של שמחה ואושר. שם מתקיימת האמת הנכונה, אך עצמי אמיתי זה קבור עמוק מתחת ל"עיי המפולת" של הסאמסקארות. אורה של האבן היקרה שבנו אינו נראה, כיוון שהינה מכוסה ע"י הסאמסקארות. זוהי השעה לנקות את הסאמסקארות כפי שמפנים עיי מפולת. ננקה עצמנו מהן ונהיה עם האבן היקרה. במקביל, ככל שנמשיך בניקוי, מפציע האור ומופיע כקרן או כזרם של אור. כאשר מושלם הניקוי, הינך יוגי אמיתי ומוקיר ((GRATE ONE. כאן נמצאת ההתוודעות לאלוהים. שלב זה נקרא שלב בראהמי, וכאן נמצא הכל. "

זווית ראיה נוספת על הסאמסקארות ניתנת בספרו של ויליאם הארט "האומנות לחיות":

"יצירה – מונח הכולל גם את פעולת ההיווצרות, וגם את מה שנוצר בפעולה זו. כל פעולה היא הצעד האחרון, התוצאה ברצף התהליכים הנפשיים [כתוצאה מקארמה], אבל יכולה להיות גם הצעד הראשון, סיבתו של רצף נפשי חדש. [כלומר], כל סאמסקארה מותנית ע"י התהליכים המובילים אליה, ואף מתנה את התהליכים הבאים".

כאן קיימת הקבלה מלאה בין הסאמסקרה ובין הקארמה, "כלל הפעולה והתוצאה": כל פעולה היא כתוצאה מקארמה שהצטברה עד כה, והתגובה לה יוצרת את הקארמה לעתיד. 

מטרת המדיטציה (במובן של הנושא שאני מדבר עליו היום) כפולה: לראות את המהות, כפי שהצגתי מקודם (עצמי ומעטפת), וליצור את הקשר עם ה"עצמי", וזאת מבלי להתנתק מחיי היום יום, כלומר: להכיר באמת שמעבר למאיה (לאשליה) ועם זאת להמשיך ולשמור על דו קיום עם אותה מאיה השולטת בחברה. 

אזכיר שוב את "יוגה וסישטהא". וכך כותב סוואמי ונקטסאננדה במבוא לספר: "אמת אינה מסלקת דבר פרט לבורות [מצב האשליה בה אנו נמצאים] הלא קיימת, אשר במצב של בורות מתקבלת על ידי הבור כאמת." 

והבעיה קשה. קרישנמורטי בספרונו "לרגלי המורה" (שנכתב כשהיה נער) קרא לפעול בדרך חיובית המוגדרת ע"י "יאמות" (הימנעות מעשיה: איפוק עצמי, הגבלה מרצון), ו"ניאמות" (עשיה: משמעת עצמית, לימוד עצמי). הוא השתמש בביטויים כגון: "עליך לראות בעשיה הנכונה מטרה לשמה [ניאמה], אל תפתח בקרבך תשוקה לפיתוח הכשרים העל חושיים שלך [יאמה]", וכן: "אל תשאף להתבלט, אל תציע חוות דעת אלא אם כן התבקשת באופן ישיר לחוות דעתך", ועוד כהנה וכהנה (ולבסוף אפילו הציג הימנעות שהיא ממש התאכזרות: אל לך בשום אופן לרכל עם אדם אחר … איך אפשר לעמוד בכך?). 

 כולם מכירים את המצוות בדת (לא בדתיות) היהודית, ואולי גם בנוצרית, או בבודהיזם, ובכל זאת כולם, ואפילו המאמינים, מפרים אותן, מי מעט ומי הרבה. ואם כך הדבר, איך פותרת היוגה בעיה זו ויוצרת מצב שבו בכל זאת ניתן להגיע למצב שבו מקיימים באופן טבעי את כללי היאמות והניאמות? 

ביצוע כללים אלה ע"י פעולה מחשבתית, או הפעלת כוח הרצון הודות להוראה של השכל (וכך הוצג הנושא ע"י קרישנמורטי הצעיר), יוצרת סאמסקארות חדשות, שהרי תהליך היווצרות הסאמסקארות הינו תהליך הנקרא "היצמדות". להלן ציטוט מהספר "האומנות לחיות" (שם התהליך מכונה "היקשרות"):

"…היצמדות מוגזמת שכל אחד מאיתנו טיפח אל גופו ואל נפשו על תהליכיה, תפיסותיה, תחושותיה ותגובותיה … אנו מתמכרים למצב של השתוקקות … היצמדות ל'אני', לאגו, לדמותנו כפי שאנו תופסים אותה … היצמדות מעמיקה לדעותינו ואמונתנו … לצורות ולטקסים דתיים [ועל כן] אנו מחמיצים את מהותה של הדת [לא של הדתיות!].

פעולה מחשבתית כפויה, גם אם מטרתה חיובית, יוצרת היצמדויות חדשות … סאמסקארות חדשות". 

אם כן, מהי הדרך? כבר הזכרתי זאת כשהקראתי את דברי שיבוג'י על שיטות היוגה השונות לסילוק הסאמסקארות. אשאר עדיין בספר "האומנות לחיות" המפרט יותר:

"…תהליך התגובה, אם נהיה מודעים לתחושה – נוכל לא להניח לשום תגובה, אם נהיה מודעים לנקודה שבה מתחיל להתרחש או להתחזק. אנו מתבוננים בתחושה בלא להגיב … אין לה סיכוי להתפתח להשתוקקות או לדחייה [שגם היא יוצרת היצמדות] … היא פשוט מופיעה ונעלמת. ... בהישארנו מודעים ומאוזנים, אנו משיגים כמה רגעים בהם אין אנו מגיבים, אין אנו יוצרים כל סאמסקארה. רגעים ספורים אלה, קצרים ככל שיהיו, הם רבי עוצמה; הם מניעים את התהליך ההפוך, תהליך ההיטהרות … שכבה אחר שכבה יתעוררו הסאמסקארות הישנות וייעקרו, בתנאי שלא נגיב." 

וקרישנמורטי אומר בספרו "על אלוהים":

"הבעיה שלנו היא כיצד לשחרר את ההכרה מהידוע. כל מאמץ גורע, היות שמאמץ הוא עדיין חלק מהידוע, כך שכל מאמץ חייב להיפסק. ההכרה שעושה מאמץ, משתדלת, בוחרת וממושמעת, אינה יכולה למצוא את הממשי, היות …ובאמצעות אותו מאמץ היא מקרינה את עצמה ומקיימת את החושב. והחושב הוא המשמר את הדואליות ומונע מלהגיע לאחדות." 

ואחזור לנושא האישי. הפתרון לקשיים שדלעיל הוא אך ורק המדיטציה. המדיטציה תרגיע את ההכרה, תסלק את הסאמסקארות, ותאפשר לנו להגיע להתנהגות נכונה (יאמות וניאמות, חופש מתגובות), בחיי יום יום, התנהגות הנובעת מהעצמי, ועל כן היא טבעית, ולא נובעת מתוך אילוץ ובעזרת מאמץ.

יש לזכור כי אנו ממשיכים לחיות בסביבתנו הטבעית, ולהיתקל באנשים שלא תמיד נעימים לנו, או חושבים כמונו, או רוצים כמונו. רובנו נמצאים רוב שעות היום במקום העבודה, מקום בו קורות התנגשויות, נוצרים לחצים, מריבות, תחרות, חרדות וכו'. כל אלה הם היצמדויות אשר במקרה הטוב מאטות, ולעתים אף מונעות את התפתחותנו הרוחנית. 

הדימוי במדיטציה היה של נקודה במרכז כדור. הנקודה לא צריכה לצאת מהכדור כדי להגיע למה שמחוצה לו, לתודעה האין סופית או לאלוהים. המדיטציות ייצרו מצב שבו הכדור, המעטפת, הולך ומתפורר, הולך ומצטמצם. כל זה ללא מאמץ, אלא כתהליך המתרחש מעצמו. הכדור מצטמצם עד שיהיה בגודל הנקודה, ולמעשה יעלם. זה יהיה המצב שבו ה"עצמי" יחזור ויתאחד עם האלוהים. מצב ללא קרמה, וללא היוולדות חוזרת. 

ואכן כתב קרישנמורטי:

"האמת לא יכולה להיות מוזמנת, היא חייבת לבוא אליכם. לחפש אחרי האמת זה לכפור באמת. האמת באה אליכם כשאתם פתוחים, כאשר אתם לגמרי ללא מחסום. כשהחושב כבר לא חושב. כשההכרה לגמרי שקטה – לא כפויה, לא נגררת, לא מהופנטת על ידי מילים, … האמת חייבת לבוא."

ועוד הוא אומר: "אם אנחנו מחפשים את אלוהים רק בגלל שעייפנו מעולם זה ומסבלותיו, אז זוהי בריחה …". ובהמשך: "אלוהים… אינו תוצאה, פרס, מטרה. ברור שזה צריך לבוא אלינו, אנחנו לא יכולים לבוא אליו …" וכן: "כל מה שהוא [החושב] חושב, חייב להיות תוצאות העבר. לכן הוא יוצר [את] אלוהים, אמת, מתוך זיכרון שהוא בברור לא מעשי … כאשר קיים ריכוז של אנרגיה שאינו תוצאתו של כל מאמץ, וכשאין לאנרגיה זו כל תנועה בכל כיוון, ברגע זה ישנה יצירה, ויצירה זו היא אמת, אלוהים…". ולסיום אביא דוגמה של חוויית האלוהים כפי שממחיש אותה קרישנמורטי: "אתם רוצים לדעת מהו אלוהים? תדעו זאת כשתחיו יום אחד עשיר, בו אין לא זמן, לא עתיד, לא עבר; תדעו את המלאות של מצב מיוחד זה." 

זוהי היוגה וזוהי המדיטציה על פי תחושתי. חשוב שאתם הנוכחים כאן, ולא חשוב באיזה גיל, תדעו מה האוצר שמצאתם כשבחרם ללכת בדרך זו. יתכן שתיפרדו ממחזור חיים זה מבלי להגיע לתחנה הסופית, אלא מאוחר יותר, באחד ממחזורי החיים הבאים. אך מה זה חשוב? העיקר להיות בכיוון הנכון. אם מצאתם את הכיוון, אם מצאתם את המורה הנכון, אל תרפו. 

אם מצאתם את הכיוון הנכון, לא חשוב המסלול. ישנם סוגי יוגה רבים, ובכל אחד מהם ניתן לצעוד במסלולים אין ספור. הייתי מעז לומר שלכל אדם מתאימה היוגה שלו, וגם זו יכולה להשתנות מתקופה לתקופה, כפי שאני חוויתי. המורה פותח לנו פתח, וכשאנו עוברים דרכו, לא חשוב סוג היוגה. אם מצאתם את הכיוון בו מתאים לכם לצעוד, זוהי היוגה האמיתית והנכונה שלכם. צעדו בכוון זה והאמת כבר תמצא אתכם. 

***

חיבור זה נכתב כשהיה עמרם בגיל 65 לבקשתו של שיבוג'י. מאז המשיך עוד שנים רבות בהעמקת לימודי היוגה, התרגולים והתובנות, ופרסם תרגומים, מאמרים ועבודות בנושא. 

מאמרים ועבודות של עמרם שפורסמו באתר:

מסע היוגה - ספרו של שרי שיוושנקאר טריפאטי
מילון היוגה
קורות חייו של הדלאי למה
חייו של יידו קרישנמורטי
קונדליני
טרי-יוגה