מאת: סואמי וינקאטסננדה

תרגום: א. ליסוד

הקלדת הספר: גלה שגב חפץ

הפרק הראשון של הבהאגאואד גיטה מתאר כיצד נערכו זה מול זה הקוראואס והפאנדאואס בשדה הקרב וכיצד ארג’ונה, בראותו את ידידיו וקרובי משפחתו ערוכים כנגדו כ"אויבים", סירב להילחם. כל זה תואר על ידי זה עכשיו.

רבים התעלמו מפרק זה. חלק חשבוהו לסימבולי: הם מקבלים את קרישנה, ארג’ונה ואחרים כ"אידיאות" ולא כאישים מציאותיים. איננו צריכים ליגע את מוחנו בנדון זה. אלוהים הוא טוב בכל צדדיו, בדומה לקנה הסוכר, שהוא מתוק גם בשטחו העליון כמו בפנימיותו – זהו בזבוז מרץ לשבור אותו.

אנו רואים שדיריאודהאנה הרע פונה למורו ומדריכו^[1] ברעדה ופחד. גם האיש הרע הזה בעת צרה, העלולה לקבוע גורלו, חושב אז על מורו ומדריכו: באופן זה, הבהאגאואד גיטה מלמדת אותנו את הערך העליון של ההתמסרות למדריכינו, למורנו. עלינו להתפלל באופן פיסי או רוחני למורנו, מדי יום ביומו, לפני שאנו מתחילים את עבודתנו היום יומית. לדיריאודהאנה, צבא רב, הרבה יותר חזק מזה של הפאנדאואס, אויביו. אך הוא נחרד. למה? ארג’ונה, להיפך, לא נבהל ולא היה מודאג. בשוויון נפש מבקש הוא משרי קרישנה להעמיד את הרכב שלו בין שני הצבאות, כדי שיוכל לסקור הכל.

וזהו השיעור הראשון של הבהאגאואד גיטה. הרע מוליד את הפחד. אינכם צריכים אף פעם לפחד או להיות שרויים בדאגה, אם הנכם צועדים בדרך הנכונה.

מיום שנולד קרישנה הוא היה תמיד פקחי ובתור כזה הרג דימונים אחדים וגם העניק שמחה לתלמידיו. כפקח, הוא לימד תורות חשובות. וזוהי הסיבה להרגשתי שקרישנה כצעיר, כילד חביב, אף פעם לא איבד את הריח הנעים של פרח רענן, את הקסם של הנוער. הוא מעמיד את הרכב ישר מול פני בהישמה ודרונה ופונה לארג’ונה: "ראה את הצבא הזה המונהג על ידי בהישמה ודרונה" (הרמז היה ברור "עליך להרגם").

פתאום התמוטט ארג’ונה, דבר זה היה ללא ספק רצונו של קרישנה. היה ברצונו ללמד את ארג’ונה, שחולשה היא חטא כמו רשעות. עלינו לדעת מהו הנכון. להעז להיות בעלי לב טהור ולא לפקפק אף פעם באמונתנו. אל-נא תטעה לחשוב את החולשה כענוותנות. אם הנך חלש במידותיך הטובות, ללא ספק, הסיבה לכך היא בשטחיותן, במלאכותיות או מהטיפוס שאינני יכול לעשות אחרת ("הנני בעל מידות טובות, מכיוון שאני מפחד לנהוג אחרת, אף כי הייתי מעדיף דרך אחרת"), 

דבר זה גרוע מרשעות אמיצה. רשעות גלויה ואמיצה תמצא את דרכה לטוב האמיתי יותר מהר מאשר הרע המסתתר בלבוש אצילי. האחרון הוא בעל גאווה, נוסף לחולשתו ורשעותו. והתוצאה – פילוסופיה מכשילה ושיקול דעת מקולקל, כדי לכסות על הריקנות הפנימית. בדומה לצמחים של עשבי בר המכסים על באר ריקה ששורצים בה רמשים נושאי רעל. דבר זה מוביל את בעל הרצון החלש אך המלא עוונות כרימון, לעמדות שלטון ואוטוריטה, במקום שיוכל לגלות באופן "לגלי" את תכונותיו הרעות. או, שהוא נמשך להתמכר "למעשים פליליים", לסרטי Cow-boys ושמח בפעולות שהיה משתתף בהן אך אינו מעז.

וזהו בדיוק מה שארג’ונה עשה. וראה נא את גאוותו! ברעדה, תוך חולשה, אך בכל זאת, כאדם מלומד ומשכיל גדול, הוא גם מרצה לפני קרישנה על מהות הדהארמה! "הה, כמה צר לי, ביודענו כל זאת, הננו עומדים לעבור עבירה גדולה. תודה לאל, קרישנה, שהבנתי זאת בעוד מועד ועוד לא מאוחר. נחדל מכל זה ונלך מכאן כעניים. שישלטו כאן הקוראואס". במבט שטחי, זה נראה נפלא! הנכם מנסים להסביר, "הה, איזה אצילות הרוח! כמה מן החמלה! איזו רוח של ויתור". אך קרישנה הוקיע תיכף את אחיזת העיניים שבדברי ארג’ונה והשכלתו המסולפת.

אך עם כל זאת: קיים חוק עתיק יומין, שאין ללמד בן אדם המחוסר יכולת קליטה והכנה לכך. באופן כזה, קרישנה פשוט גינה את ארג’ונה ואמר לו: "אל תהיה אוויל, לך והילחם"?

 

"אל תכנע לחולשה, הה פארטה! זה לא הולם לך. פרוק חולשה בזויה זו של הלב. קום נא, הה ארג’ונה".

 

ופתאום, בא שינוי בארג’ונה, הוא התבייש, אולי בהשפעת החיוך הזוהר של קרישנה, המבט הרחום שלו, העידוד המרגיע ונוכחותו המחנכת. וארג’ונה הרהר בלבו: "למי הטפתי את כל התורה הזאת? לאלוהים-חיים, שרי קרישנה, איזה שוטה אני!" בזמן שמגנים אותך, אל תענה בחריפות. כאשר אדם מתרברב לפניך או מחניף לך – היה שקט. בזמן שאדם בא במבוכה, שמור על החיוך. פגיונו של הרוצח ייפול מידו, אם תחייך בשמחה מול חודו של הנשק, זוהי התורה שקרישנה רוצה ללמדכם לקיימה וזהו מה שהוכיח, בעת שארג’ונה התרברב. השולחנות התחלפו. ארג’ונה שלימד את קרישנה, כרע על ברכיו. הוא ביקש מקרישנה לאמור לו מה עליו לעשות. הוא קיבל על עצמו להיות תלמידו של קרישנה. והוא התוודה: "אינני יודע ולא כלום. נא, למדני".

 

"הגד לי באופן מוחלט מה טוב בשבילי. הנני תלמידך. הורני, כי בך חסיתי".

 

זוהי הגישה הפשוטה. אם רצונך ללמוד משהו, שמור על ידיעותיך בפני עצמך בהיכנסך לחדרו של המורה, אזי תהיה מוכשר ללמוד הרבה ובמהירות יתרה. 

ושרי קרישנה היקר רק חייך. שרי קרישנה לימד על ידי מעשיו. חיוכו הביע הרבה! לרמזיו היה ערך. קרישנה ידע כל הזמן שהוא הינו ההגשמה החיה של אלוהים, אך הוא התנדב להיות הרכב של ארג’ונה. מרצונו, נהיה לעבדו של ארג’ונה. איזה ענווה! ארג’ונה יפקד והוא יציית, גם עלינו להיות בדומה לכך. היה ענו, ציית. בשני אלה טמונה האלוהות האמיתית, השגב האמיתי, הגדלות האמיתית. לא כתצוגה הריקה של הערך, של הכוח ושל העליונות. כפי שהוכיחו לנו כעת הפסיכולוגים – מסתתר מאחורי התצוגה של עליונות, תסביך של נחיתות. אם הנך באמת חזק ונעלה ברוחך ובידיעותיך הפנימיות, לא תפחד אז מפני השמדה, מהיות מנוצח, מוכה, ולכן, לא תראה כל ענין בהתרברבות השווא. האדם בעל הכוח הפנימי יש לו האמונה בעצמו. והאדם הבטוח בעצמו – הוא שקט וענוותן.

בזמן שארג’ונה פטפט את דברי החכמה, שרי קרישנה לא לעג לו כלל, אלא פשוט הצטחק, איזו סובלנות גילה כלפי ידידיו. אנו, גם כן, הננו מידידיו. הוא גם אמר זאת בבהאגאואד גיטה. כל שגיאותינו הוא מוכן לשאת אתנו יחד בסבלנות וללמדנו, כפי שלימד את ארג’ונה.

ועכשיו הגענו לשיר ה-11 מהפרק השני. 

 

---

 

[1] בהודו נקרא גורו, הכולל מושג רחב ביותר.

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: