מאת: סואמי וינקאטסננדה

תרגום: א. ליסוד

הקלדת הספר: גלה שגב חפץ

מה מונע מהאדם לפתח את הסגולות הטובות הללו? היזכרו, שבעיה זו נדונה הרבה מאוד בפרק השביעי. שרי קרישנה הרבה לדבר על כך.

הטבע מורכב משלוש סגולות (גונס). פירושו של דבר: ישנם 3 זרמים סמויים הזורמים בעולם זה. והם נקראים: סאטווה, ראג’אס וטאמאס. האדם הבור תפוס בהם. לכן הוא בעל אופי משתנה.

כאשר הוא ספוג בזרם הנקרא סאטווה, הוא מוכשר לקבל מושגים מהדעת האמיתית, אך זה נעלם. אם ספוג הוא יתר על המידה בזרם ראג’ס, הוא תאוותני, פעיל וחסר-מנוחה. אם עמוס הוא יתר על המידה בזרם טאמאס – הוא ישן או במצב של שינה עמוקה או מטומטם.

כאן יש להזכיר גם הזהרה חמורה: אם אדם העמוס בזרם סאטווה, מת – הוא מגיע לעולמות העליונים (אל השמים), אם ידו של זרם הראג’אס על העליונה – הוא נולד בעולם הפעיל הזה; אם ידו של זרם הטאמאס על העליונה הוא נולד מטומטם או חסר-רגש. ולכן יש לדאוג לכך שנשמור על זרם הסאטווה שיזרום תמיד בתוכנו.

ישנו גם יתרון נוסף. אם המוח שלנו הוא סאטווי, אנו שמחים. אם הוא חסר-מנוחה הריהו ראג’אסטי. אם הוא מטומטם – טאמאסי. ולכן היה סאטווי. השיטה לכך ניתנת בפרק ה-17.

גם אדם סאטווי נמצא במצב אשליה (מאיה – Maya). במצב הטוב ביותר הוא יכול להגיע השמימה. הוא יחזור ארצה לאחר שייהנה מהיותו זמן-מה בשמים. זוהי לא מטרתנו. אנו רוצים באלוהים. אנו רוצים להיות אתו מאוחדים לתמיד.

לשם כך, עלינו להגיע גם מעבר לסאטווה. והדרך לכך באמצעות הסאטווה. דבר זה עלינו להבין היטב. קודם כל היה סאטווי באופן מושלם. היה טוב במחשבה, בדיבור ובמעשה. אז תדע כיצד לעלות או לעבור גם מעבר לסאטווה. ואז תשיג את האלוהים.

זהו חשבון אריתמטי פשוט: הטוב – 0 = אלוהים. (הטוב מינוס 0 הוא האלוהים). "0" מייצג כאן את המושג של "אפס", "חוסר-ערך". פירושו, שהטוב והאלוהים הם זהים. אין לכם צורך להחסיר מה שהוא מהטוב בכדי שיהיה לאלוהים. או ה-"0" יכול להתפרש כמושג "שלילי": במלים אחרות, "הטוב" מינוס מחשבות, דברים ומעשים שליליים הוא האלוהים. לפי דברי רבנו שרי סוואמי סיוואנאנדה, זה לא מספיק לאמור תמיד "אל תעשה זה וזה" כי אם עליך "להיות טוב ולעשות את הטוב" במובן החיובי. זהו משגה, שאנו עושים לעתים קרובות: אנו משתדלים להיות טובים וסופגים לתוכנו כל מיני איסורים. כך, שמוחנו כל הזמן תפוס בהם בלבד (ברע שאנו מפחדים לעשות). דבר זה כשלעצמו, נהפך לרע.

ועובדה חיונית נוספת – הדרך לאלוהים המובילה על-ידי עשיית הטוב. מכיון שסאטווה נמצאת גם כן בתוך עולם הדמיון (מאיה), איננו יכולים להתקדם מעבר לו, חוץ מאשר בעזרת סאטווה. האם זוכר אתה את הסולם? שרי קירשנה מקל עלינו בכל דבר, אך לא ייתן לנו להשתמט לגמרי מהפרוצס הזה. חוק המעבר מוביל אותנו דרך המצב שאנו רוצים לעבור אותו. יבוא יום ותגדל מידידך בגובה, שהוא כיום בעל מידה של 5 רגל ונראה לך גבוה. אך, זכור, אינך יכול לגדול עד 5-6, בטרם תגיע ל-5. על אדם טאמאסי מטומטם, להגיע מקודם לפעילותו. (ראג’אסטי), אף כי זה מביא לידי פעילות אגואיסטית. אדם ראג’אסטי צריך להאבק למען יוכל להיות טוב וקדוש (סאטווי) ולא לאמור: "למה לי ליגע את מוחי בעבודת אלוהים, בשרות, בתפילה ואמוני יוגה אחרים? עלי להתקדם מעבר לכל שלוש הסגולות, ולהגיע לאלוהים. זוהי מטרתו". אין ספק שזוהי המטרה. אך אין להגיע לכך מבלי להיות קודם במצב סאטווי. ושוב, הסולם הנוח לעלות ואווילות היא לשלול אותו.

עליך לדעת את הקווים המאפיינים את הסאטווא, הראג’אס והטאמאס. אזי תיווכח שכל המעשים בעולם הזה שייכים לאחד משלושת הסוגים בעולמו של האלוהים, אך נפשך אינה מעורה בהם.

 

"כאשר החוזה אינו שם לב לשום גורם אחר, מלבד הסגולות של הטבע ויודע אותו הנעלה מכל הסגולות – הוא משיג את מהותי".

"גלום-הבשר, שעבר מעבר לשלושת הסגולות שהללו, שמהם הגוף התפתח – משוחרר מלידה נוספת, ממות, מזקנה, מכאב – ומגיע לאלמוות".

 

ארג’ונה רצה לדעת איך להכיר אדם שהלך אל מעבר לשלושת הסגולות של הטבע. שרי קרישנה נותן לו תיאור: גם כאן תמצא את הסגולות הקשורות פחות או יותר עם אדם מושלם ומסור, חכם או יוגי. הוא אינו קשור לשום דבר. הוא אדיש, אינו דואג אם הדברים שהושגו על ידו טובים הם או רעים, כי עכשיו כל דבר ודבר הוא טוב לגביו. הוא יודע שגם השכלה וגם בורות – שניהם חסרי-ערך (דבר זה נכון הוא רק בעת שנהיית במובן הרוחני חכם – השגת-האני!) אתן לכם דוגמא: לגבי דידנו עלי-אדמות ישנו הבדל רב בין ענן אפל וענן לבן דק. הענן האפל יוצר אופל והופך את היום ללילה. הענן הלבן אינו פועל כך ונותן לנו לעתים את ההרגשה הוא מאיר. ילד יכול גם להגיד שהאור בא מן הענן. אך אנו יודעים שענן מכסה תמיד את השמש. אם אתם טסים באווירון מעל לעננים, אתם מכירים מה הוא אור השמש האמיתי וששני העננים – הכהה והלבן היו כיסויים בלבד. בדומה לכך, גם מוח טהור וגם השכלה – טובים הם כרגיל. דומים הם לענן הלבן: ואנו מרגישים שטמטום וטיפשות דברים רעים הם בדומה לענן האפל. אך היוגי יודע שאת שניהם מכסה האלוהים: (מהאווירון של היוגה הוא מרגיש באופן ישיר את שמשו של האלוהים). הוא לא מושפע מהשבחים ומביקורת, מהכבוד ומהזלזול ויש לו יחס שווה לאלה החושבים את עצמם לידידיו או לאויביו. (הוא אינו מתייחס לאף אחד כאל ידידו המיוחד או אויבו – כולם הנם גילוייו של האלוהים לגבי דידו).

וכעת הנך רואה את היופי שבמופלא, האדם הטאמאסי (מטומטם או טפשי), גם אינו יודע לספר נכון על הרע, שוקע בבורות, שזה הרע הגדול ביותר. (לפעמים אנשים טפשיים אלה מופיעים כטובים! הם אינם יודעים לשקר, לא לגנוב ולא לגרום רע למישהו, אך לא בגלל זה שיודעים הם מה הם מעשיהם ולשם מה, דומים הם לבהמות הפחותות. הם אינם יכולים לעשות דבר-מה באופן חיובי טוב או אחרת). האדם הראג’אסטי מקדש את הרע כדבר הכרחי: הוא כשלעצמו מלא תאוות ואגואיזם (והוא מדמה בנפשו שזה טוב!). האדם הסאטווי מונע (ולא שונא) את הרע ומבקש לעשות את הטוב. והאדם שעלה מעבר לגונאס או סגולות הטבע – מתייחס לטוב ולרע באופן שווה: הוא בעל עיניים, לב וידיים של האלוהים עצמו, שהוא העצם של כל היצורים. האדם הטאמאסי איננו יכול אפילו להעלות בדמיונו את הדרגה הזו: והאדם הראג’אסטי אינו יכול להגיע לכך, אלא באמצעות הסאטווה.

האדם שהגיע לשלב זה מרגיש שהוא נמצא  מעבר לסאטווה, ראג’אס וטאמאס. הוא מזהה את עצמו עם האלוהים. הוא מכיר, ששלושת הסגולות הללו הנם רק חלק מהעולם הזה היכולים להשפיע על חייו. הסגולות הללו פועלות בין האובייקטים של העולם הזה. כאשר הם עוזבים את הגוף הוא מתאחד עם האלוהים לנצח.

אך כיצד להגיע לכך? שרי קרישנה חוזר לנושא האהוב שלו. הוא חוזר ומספר לנו, שאף אדם אינו יכול להתאונן פעם, שאין לו זמן, ולא יכולת, ולא הזדמנות להגות בו. מה יכול לסייע לנו יותר בנדון זה, מאשר האמת, שהיא נמצאת תמיד בכל אתר ואתר?

 

"העובד למעני במסירות מיוחדת, עובר מעבר לסגולות הטבע, נחשב למשיג את ברהמן או מהותי העליונה".

"כי אני הנני משכן הריאליות, הנצחי, שאינו בר-חלוף, של הדהארמה הנצחית ושל אושר מוחלט".

 

חיי האדם (הנקראים ג’יווא – Jiva) הם ניצוץ האלוהים. אך ניצוץ זה מסוגר בגוף ובנפש: לא באותו המובן שהתכשיט סגור בקופסא, כי אם במובן זה שהאור סגור בכיפה שקופה. הגוף והנפש נמשכים תמיד לדברים שבתענוגות. ה"ג’יווא" הזו כבולה על ידי השאיפה לתענוגות. הרצונות כובלים ידיו ורגליו של האדם ומעבירים אותו בלידה חוזרת מגוף אחד לגוף שני. הם גוררים אותו גם לאחר מות הגוף כמו שהרוח מעבירה את ריח הבושם של הקטורת.

אך האמת נשארת, שבלי הג’יווא – הנפש והחושים חסרי-כוח הם. באמצעות כוחו, אנו קמים והולכים: האדם-החכם מבין זאת: אך הטיפשים אינם דואגים לחשוב על כך. בכוחו אנו מוכשרים להרים את ידנו, לקרוא את הדף הזה. אם תשמרו זאת במוחכם, תיווכחו, שעבודתכם היומיומית איננה מפריעה כי אם משמשת עזרה ממשית בכדי להגות תמיד באלוהים.

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: