מאת: סואמי וינקאטסננדה

תרגום: א. ליסוד

הקלדת הספר: גלה שגב חפץ

הפרק ה-12 וה-15 של הבהאגאואד גיטה, הנם הפרקים הקצרים ביותר והמעודדים ביותר את רוחנו. בפרק ה-15, שרי קרישנה מגיש לנו את שיטתו כמו בתוך קליפת-אגוז, שבעזרתה נוכל לעלות מעל לסולם, מעל המאיה והמקסם-שוא ולמצוא אותו. לכן מורים (סוואמיס) מקריאים את הגיטה בכל יום בזמן ארוחת הצהרים.

 

"הם מדברים על עץ-החיים העומד לעד, שורשיו למעלה וענפיו למטה, העלים שלהם הם ההימנונים, היודע זאת – יודע את הוידות".

 

תאר לעצמך עץ הפוך, זהו העולם. השורש (אלוהים) מלמעלה. הענפים הם סגולות הטבע מהם נולדו דברים מרובים, כמו העלים על העצים. באיזו בהירות מצטיין תיאורו.

על ידי פעולותיו ומחשבותיו האדם קשור לעץ הזה: מה פירוש הדבר? פירושו: אלוהים לא קשר אותנו אל העולם הזה וגם אינו דבק בגופנו ובמוחנו. כי אם, לפי בחירתנו החופשית אנו דבקים בו. ולכן, אם יש ברצוננו אנו יכולים להשתחרר מהקשר הזה. על ידי כך שנשאר בלתי מרותקים לפעולותינו ועל ידי הגותנו המתמדת בשורש (באלוהים), יש באפשרותו של האדם לחתוך את העץ ולהתאחד עם האלוהים. כפי שהנכם חושבים, כך תהיו. אם הנכם חושבים, שאין ביכולתכם לחיות בלעדי העולם, בלעדי הקשרים שעלי אדמות – הנכם מרותקים אל העולם הזה ואל האסונות שלו. אם תחשבו שהנכם חיים רק באלוהים והוא שוכן בכם – הנכם משוחררים מהעולם ומאסונותיו.

חשיבות מרובה להבין הנתקות זו. עלה-הלוטוס נשאר במים, אך אינו מושפע מהם. המים נמצאים על גבי עלה-הלוטוס, אך אינם נוגעים בו. אם ננענע את העלה טיפות המים נופלות. אך אנו איננו חיים בעולם הזה, בדומה לעלים אלה, אנו מזהים את עצמנו ואת השמחות שלנו עם הדברים והאנשים שבעולם הזה. אנו מתדבקים לכל זה כמו שהאספלנית נדבקת בפצע טרי ואתם יודעים את הכאב החד הנגרם לנו בזמן שהרופא מנסה להסירה! שום דבר איננו קבוע בעולם הזה: אנשים ואובייקטים שונים נולדים ומתים. אם נתדבק בהם, הם יצטרכו להנתק מאתנו – ודבר זה מכאיב ביותר. תקבע-נא את הפוליטיקה של "דלת פתוחה" לגבי הדברים הללו. אמור לעולם, "תבוא בכל עת שתבוא ולך מתי שתלך – הדלת תמיד פתוחה". אזי באמת תהי זאת הנתקות. אינכם צריכים לשמוח יתר על המידה כשאתם מקבלים דבר-מה נעים, כי יודעים הנכם שזה יעבור! ולא תתעצבו יתר על המידה אם יקרה דבר מה בלתי נעים, כי יודעים אתם שגם זה יעבור! במהלך הדברים הנכון, המלים, כגון "נעים" ו"בלתי-נעים", יאבדו את ערכם לגביכם. זהו מה שקרישנה מבין במושג להיות "נוטה תמיד לרוחניות", הוא זהיר ביותר. המצב הזה איננו קור-רוח, נוקשות-הלב, ולא שוויון נפש של דם-קר. רחוק רחוק מזה. זהו מצא טאמאסי: וידוע לכם שאי אפשר מטאמאס להיהפך לסאטווי בבת-אחת ואינך יכול לחלום להיות יוגי! המצב הזה של הנתקות צריך לבוא מתוך הבנת האלוהים וטבע –העולם – מתוך העץ ההפוך ההוא. כפי שהסביר זאת מורנו, סואמי סיואנאנדה: נתק את מחשבתך מהעולם וקשור אותה אל האלוהים". השניים הולכים ביחד.

מספירת האלוהים, לא יחזור האדם לעולם זה של סבל וייסורים. מי הולך לספירה זו?

 

"משוחרר מגאווה ומדמיון-שוא, מנצח על הרע שבהיצמדות, הוא השוכן מתמיד באלוהים, תאוותיו הופנו לגמרי או נכבשו, משוחרר מצמדי הניגודים, הידועים כעונג וכאב, הבלתי-מתפתה מגיע למטרה נצחית זו – לאלוהים".

 

שוב לפנינו אותו התיאור – האיש החופשי מהבלי-העולם ומדבקות בדברים של העולם הזה, האדם שהתגבר על החטאים הנובעים מהמגע עם יצורי אדם והאוביקטים השונים כאן, הנמצא בהכרה מתמדת של האלוהים, האדם המשולל תאוות, שאיננו מושפע מתשבחות וביקורת, מרגש הכבוד והקלון, מקור וחום, הצלחה וכישלון, הנאה וסבל וכו’ – אדם זה נכנס למלכות השמים הנפלאה.

השמש, הירח, הכוכבים והאש – מאירים רק כאשר האור נובע מהם. האם זוכרים אתם מהפרק העשירי, שקרישנה מתאר את כולם כגילויו המיוחדים? כל זה בא רק להזכיר אותו. אך לפעמים אנו חושבים, בטיפשותנו: "טוב, זהו אלוהים ושום דבר אחר איננו אלוהים". זוהי בורות. באופן זה, שרי קרישנה מסביר כאן: השמש, הירח, הכוכבים והאש אין בכוחם גם להאיר את אלוהים. הם זורחים באור המושאל ממנו. האם דבר זה לא יביאכם להגות בו יומם ולילה?

וכעת באה תורת הויטמינים של שרי קרישנה. הוא בלבדו, מקיים אותנו כאן על-ידי כוחו הנמצא בנו והנקרא אוג’אס שאקטי (Ojas Shakti) זוהי האנרגיה היוצרת העליונה שבנו. אנו כרגיל מבזבזים את האנרגיה היקרה הזו בשיחות-בטלות, בפעולות בלתי נחוצות, בתאווה, במחשבות שפלות, במריבות, בפחד ובצער. אם נדע לשמור על אנרגיה זו, יש ביכולתנו באמצעות ה"אוג’אס שאקטי" – שהוא לא פחות ולא יותר, כי אם כוחו שבנו – להגיע אליו. כוח דומה לזה, הנמצא בצמתים, אנו קוראים ויטמינים. שרי קרישנה קורא לו סומה. הסומה הזאת או הויטמין, זה הוא – כוחו הוא. ובראש הכל:

 

"הנני שוכן בגופו של כל חי וקשור בכוחות החיוניים ובאש הקיבה המעכלת את המזון".

 

הוא כשלעצמו בצורת (Vaisvanara) אש הקיבה או כוח העיכול שבנו מעכלת את המזון שאנו אוכלים וביחד עם הויטמין (שזה כוחו הוא) מזין אותנו ויוצר את האוג’אס (שוב את הכוח שלו) כל הפרוצס כולו הוא אלוהי. המזון עצמו שאנו אוכלים צריך להזכירנו את האלוהים.

אלוהים שוכן בלב כל היצורים. הגוף המכסה על הניצוץ האלוהי הזה נידון למוות. אל נשים לב לזה. הבה ונראה את האלוהים בכל אדם ואדם. כי הוא התמצית שבתוכנו. ואז נזכור אותו תמיד. אזי נגיע אל מעבר למאיה ומקסם-השוא. ואז, נהיה מוכשרים לכרות את עץ (ה-Samsara) – של לידה ומוות ולהתאחד עמו.

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: