כשהארי נולד, עוררה לידתו, מטבע הדברים, רגעים של חרדה בלב העדר. זה היה אירוע מאד בלתי רגיל ומבשר רעות. הכבשים באותו היום, רעו, פעו והלכו להן אחת אחרי השניה בשלווה גדולה, כאשר מהיער שגבל בכר המרעה הופיעה לביאה שצבעה צהוב-חום. היא עמדה, רחרחה באוויר והביטה בעדר כשחיוך מוזר – חציו יאוש, חציו תקווה – מרחף על שפתיה. הלביאה היתה חולה. גופה היה נפוח ונשימותיה קצרות וחפוזות. היא לא היתה צעירה; מזה ימים אחדים לא בא אוכל לפיה; היא עמדה להמליט ויותר מזה, ליבה היה במצב קשה. לאט כשהיא סובלת מכאבים, היא התקרבה אל העדר ולא הסירה ממנו את מבטה.

     רק דקות אחדות אחר כך הבינו הכבשים שבעדר שעומדים להתקיף אותן. הלביאה היתה כבר ממש מעליהן כשהן פנו, אחת אחרי השניה, להתבונן בה. דממה עמוקה שהשתררה במשך דקות מספר התחלפה לפתע במהומה, והכבשים פעו בקול והתרוצצו לכל עבר. הלביאה קפצה את שפתיה בחוסר סבלנות ובבוז. לא היה לה כוח לרדוף אחריהן ברחבי שדה המרעה והיא גם לא רצתה לעשות זאת. ’טיפשים’, היא נהמה וחשפה את שיניה.

     היא חיפשה כבשה שקטה אחת, ועד מהרה הבחינה בכבשה נאה שהביטה בה ועמדה מבלי לזוז. רק חצי שעה קודם לכן, המליטה הכבשה הזו טלה. היא נקרעה עתה בין הדחף להימלט לבין הדחף האמהי שקרא לה להגן על בנה שזה עתה נולד. היא עמדה מבלי יכולת לעשות דבר.

     הלביאה גחנה, התקרבה וזינקה גבוה באוויר כשהיא מכוונת את גופה אל הכבשה הזו. אבל הקשת המעופפת הארוכה כמו נשברה פתאום לשנים, והגוף הצהבהב הגדול נפל בנקישת מוות מתכתית על הטלה הקטן, כשהוא מחטיא את מטרתו האמיתית. הכבשה מצמצה בעיניה.

     בתוך דקה או שתיים, הגיח הארי מגופה של הלביאה, עיוור, חסר ישע והמום מהנפילה. אמו המתה לא יכולה היתה ללקק אותו בלשונה החמה, לנחם אותו באפה הרך או להניק אותו. נואש ממאמציו ונחבט אל העשב, הוא החל לזחול על בטנו, כשהוא מיילל ופיו המחפש פונה אנה ואנה. עד מהרה הוא הגיע אל הכבשה שהיתה המומה לגמרי ועדיין לא זזה ממקומה. אבל מאחר וגורלה היה לספק מזון להארי, בדרך זו או אחרת, היא צייתה לכוח נצחי גדול מכוח רצונה שלה, נשכבה לידו כשחשה במגעו הרך והמבקש, והניקה אותו.

     כשהכבשים התגברו על הפחד שאחז בהן, התאסף העדר סביב החבורה המשונה – הארי, אמו המאמצת, אמו המתה והטלה המת – ופעה בקול.

   "איזה פחד! אני מרגיש כאילו סחטו אותי"

   "זה ממש נס שאף אחת מאיתנו לא נפגעה"

   "כל גופי עדיין רועד. הסתכלתי למעלה וכל מה שראיתי היה המפלצת הצהובה הזו"

   "נסי לשכוח זאת, יקירתי. אין כל הגיון במחשבות על מה שהיה".

     לכבשים היה קל למלא אחר העצה האחרונה הזו, ואחרי שהן המשיכו עוד זמן קצר לספר אחת לשניה על מה שקרה, הן חזרו לרעות וכל העניין נשתכח מהן עד מהרה. אפילו אמו המאמצת של הארי חשבה מהר מאד שהיא בעצם המליטה אותו. למען האמת, הוא נראה נמוך מדי, אבל נחמד.

     כשהארי התבגר, התחילו חבריו להתלונן עליו באזני האמהות שלהם.

     "הוא הכה אותי", הם פעו.

     "אז תכו אותו בחזרה", פעו אליהם הכבשים בתשובה.

     אבל הם אף פעם לא הצליחו להוציא את העצה הזו אל הפועל, והחלופה היחידה שעמדה בפניהם היתה לא לשתף אותו במשחקים שלהם. וזה, אם לומר את האמת, ממש לא עניין אותו.

     וכך, היה הארי בודד מההתחלה. למרות שהכבשים לא ממש הבינו שהוא לא אחד משלהם, הם הרגישו שהוא שונה במידה מסוימת. הם הביטו עליו כעל יצור מוזר, ולא אהבו אותו בשל כך.

     "משהו משונה בו", הם אמרו מאחורי גבו. "הוא מביט בי במבט מוזר, מפחיד משהו. והוא כל כך פרוע!".

     הכבשים המלומדות יותר קראו לו ’הטלה שלא הסתגל’, והחליטו לרחם עליו.

     הארי עצמו לא חשב כלל שהוא אינו כבשה. הוא מעולם לא זכה לראות את עצמו. כל מה שהוא ידע היה שהוא לא אהב את הכבשים שבעדר ושהם לא אהבו אותו. החיים נראו לו מוזרים וחסרי מטרה. הוא רבץ במרחק מה מהעדר, וכשהביט אל המרחקים, שאל את עצמו ’מה קורה פה? מלחכים עשב, פועים, הולכים אחד אחרי השני... למה? עד לאן?"

     הוא שאל את אמו את השאלות האלה, והיא ענתה לו שאם הוא יפסיק לשוטט סביב, הוא יהפוך באחד הימים לחבר מועיל בקהילה ויהיה אב להרבה טלאים. אבל כל התשובות שלה לא הצליחו להשביע את רצונו.

     "אבל למה נולדתי?" הוא התעקש.

     "הו, למען השם, הארי!" היא אמרה בכעס. "אנחנו צריכים ללחך שדה מרעה אחד אחרי השני, ואתה שואל מדוע נולדת! לפעמים אני פשוט לא מבינה מה קורה לך!". אבל בליבה, אהבה אמא כבשה את בנה המשונה והגנה עליו בפני האחרים. "הוא מעמיק", היא אמרה להם. כאב לה מאד כשהיא הבחינה שהם מסתכלים אחד על השני ולא עונים לה על כך.

     "למה אתה לא יכול להיות כמו כולם, יקירי?" היא התחננה בפניו. "אני יודעת שאתה אוהב להתבודד, אבל זה נראה כל כך משונה. הכבשים מדברות עליך".

     למרות העובדה שכמעט דבר מהדברים שאמו של הארי אמרה לא התגלה כנכון, הוא כיבד מאד את עצותיה - להתנהג כהדיוט שמח, ללא ספק, לתפוס את מקומו בקהילה ולהיות אחד ככולם. לכן הוא ניסה בכל כוחו להתערב בין האחרים ולא לחשוב. בהתחלה זה היה קשה. לא נעלם מעיניו ששקט היה משתרר כשהוא התקרב ושהכבשים עוזבות, אחת אחרי השניה, ומתקבצות מחדש רחוק ממנו.

     "אף אחד לא אוהב אותי", הוא אמר לאמא שלו.

     "אל תהיה טפש, יקירי", היא ענתה לו, "אתה טוב בדיוק כמו כל אחד אחר. אתה רק לא נותן להם הזדמנות לאהוב אותך. אתה צריך יותר להתמזג ביניהם".     

     כל הדברים האלו היו באמת נכונים. הארי יכול היה ללחך יותר עשב ולפעות חזק יותר מכל אחד אחר. הדבר שהוא לא היה טוב בו היה ללכת בעקבות העדר. סוד האושר, הוא החליט, חייב להיות טמון בהליכה אחרי העדר; וזה מצריך התמדה.

     אז הוא היה נחוש בדעתו ללכת בעקבות העדר ולא חשוב כמה עמוקה היתה ההשפלה שהוא חש. הוא הכריח את עצמו להצטרף לקבוצות שהתקבצו בבקרים מערבית לעצים ואחרי הצהרים מזרחית להם. וכשהקבוצה זזה, הוא הלך בעקבותיה, פועה כרגיל כמו כל אחד על הטלאים החדשים שנולדו ועל מצבו של שדה המרעה.

     לאט לאט הוא הפך להיות רגיל ומכובד, כאחת הכבשים הטובות. במשך הזמן הוא הצטרף למועדון האיילים, והשתתף בשיחות על הטעמים של סוגי העשב השונים ועל מעלותיהן היחסיות של הכבשים הצעירות. הנושא האחרון הזה השרה עליו שאט נפש בלתי מובנת, הוא חשב שהתחושה הזו אינה טבעית וניסה להתגבר עליה. הוא צחק בקול רם כמו כל שאר האיילים וסיפר סיפורים הרבה יותר טוב מכל אחד אחר. ולמרות שכל עניין המין זעזע אותו, אף אחד לא ידע על כך. הוא אפילו הסתיר זאת מעצמו, וייחס זאת לכך שהכבשה המתאימה עדיין לא הופיעה. למרות שהבררנות שלו לא היתה טבעית לגמרי לגבי אייל צעיר, עדיין אפשר היה לקבל אותה. במשך הזמן, הארי זכה שידברו בו נכבדות, ולא רק שלא התעלמו ממנו, אלא שחיפשו את חברתו.

     למען האמת, הכבשים עדיין חשו שהוא היה יוצא דופן, אבל עכשיו השונות שלו הפכה לנכס. "הוא כל כך משעשע", הם אמרו. "איזה אופי". אמו היתה גאה מאד.

     אבל הארי הרגיש שמשהו עדיין מתנהל בדרך מאד משובשת. למעשה, החיים עכשיו היו גרועים יותר מאשר לפני כן, כשהוא נהג לרבוץ לבדו. בלילה הוא לא יכול היה לישון, וידיעה שהיתה קרובה לכאב ולאפלה עברה בו. היתה זו הידיעה הנוראה שהוא עדיין שונה, שהוא לא מצא שום משמעות בחיים, וכי הוא לא מצא את מקומו, לא בשמים ולא על פני האדמה. היתה זו בדידות שלא נמצאה לה שום תשובה.

     אמו של הארי לימדה אותו להתפלל עוד כשהיה גור. אחרי זה היא הניחה לנושא הדת. לכן, במוחו של הארי, אלוהים היה קשור לתקופת הילדות, והוא חשב שכל הנושא הזה טפשי למדי. יתרה מכך, אמו לימדה אותו שאלוהים היה כבשה ענקית ועצומה ומוכשרת מאד, שיכולה היתה להוביל את צאן מרעיתה לשדות מרעה ירוקים יותר ולדאוג לנוחיותם בתנאי שיהיו חברים טובים בקהילה. אבל איש לא ראה את הכבשה הזו והארי חשב שזה בכלל לא הגיוני שהיא קיימת. וחוץ מזה, שדות מרעה ירוקים יותר ונוחיות רבה יותר לא היו הדברים אותם הוא חיפש.

     "אין שם כלום", הוא אמר לעצמו כששכב ללא יכול להירדם בלילה. "כלום, כלום, כלום". והכלום הזה היה כמו חלל שחור אינסופי, בתוכו ומחוצה לו. "הלוואי ומתתי. הלוואי ומעולם לא נולדתי". אבל המשאלות האלו היו חסרות הגיון, משום שגם אם הוא היה מת, הכלום עדיין היה שם. "אבל לא הייתי יודע זאת; לא היה לי אכפת מזה", הוא ניסה לחשוב. המצב של אי הידיעה היה מצב בלתי סביר. חי או מת, עדיין יהיה משהו שידע כלום. לעולם תהיה קיימת הידיעה של הריקנות.

     "אלוהים, אלוהים, אלוהים", נאנח הארי. הוא לא התכוון לאלוהים-כבשה. הוא לא ידע למה הוא התכוון. הוא רק חזר שוב ושוב ואמר "אלוהים, אלוהים, אלוהים".

     כך העביר הארי את לילותיו. במשך היום הוא ניסה לשמור על הופעתו, מנסה להסתיר את החלל האפל שבקרבו. הוא צחק וסיפר בדיחות, פלירטט עם הכבשים המתבגרות ותמיד שבר את ליבן. ככל שהזמן עבר, הוא הפך להיות יותר פזיז וסוער. הכבשים החלו שוב להניד את ראשיהן ולהשמיע צקצוקים בלשונותיהן. "תמיד אמרתי שיש בו משהו מוזר", הם אמרו אחת לשניה. הכבשים המנוסות יותר אמרו שכל הנושא המצער הוא תסביך אדיפוס, וריחמו עליו. "הוא חולה", הן אמרו.

     אמו הביטה בו בעיניים מלאות עצבות. "אתה צריך להתחתן, הארי", היא פעתה אליו.

     "אלוהים, אלוהים, אלוהים", קרא הארי שוב ושוב בלילה, אבל לְמה ולמי הוא קרא הוא לא ידע, והוא גם לא ציפה שמישהו או משהו יענו לו. היה זה כאילו הריק האפל שבתוכו והריק האפל שמחוצה לו ביקשו, ביחד, בדרך בלתי אפשרית, להתמלא.

     וכך נראה היה שאין סוף לימים והלילות שעברו. לפעות, ללחוך, ללכת בעקבות העדר; ללכת בעקבות העדר, ללחוך, לפעות; והריקנות שאין להעלותה על השפתיים שקראה בצורה עיוורת: אלוהים. אלוהים. אלוהים.

     ואז, בליל ירח בהיר אחד, שמע הארי ענפים נשברים ביער שגבל בשדה המרעה. הוא הפנה את ראשו אל הרעש, ואחרי זמן מה הוא ראה דמות שנפרדה מהצללים האפלים ועמדה במלוא הדרה באורו של הירח. היה לה ראש גדול וגוף דק גזרה, ועיניה שהביטו אל הארי, היו כשני ירחים. הארי לטש בה את עיניו, משום שמעולם לא ראה יצור כל כך יפה, כל כך שלו, כל כך בטוח בעצמו. הוא עמד כאילו אינו צריך דבר פרט לעצמו וכאילו כל העולם היה שייך לו. מחשבה מהירה עברה במוחו של הארי: "אז יש משהו נוסף...משהו מעבר למה שאני יודע..." זו היתה מעין תקווה. אבל באותו הזמן הוא חשב: "זה חייב להיות אריה, מלך החיות". ומיד כשהוא חשב את המחשבה הזו הוא נזכר שאריה הוא משהו שהכבשים מפחדות ממנו. והוא החל לפחד. הוא קם על רגליו, התכונן לברוח, אבל באותו הרגע נעלם האריה שנית בתוך היער, משאיר אחריו ריקנות גדולה כל כך עד שהארי בכה בכאב. ככל שהיה זה בלתי הגיוני, הוא השתוקק שהאריה יטרוף אותו. "יותר טוב להיטרף – הרבה יותר טוב להיטרף על ידי על ידי יצור שכזה מאשר לא לראות אותו שנית. איזה שוטה הייתי שפחדתי!".

     במשך כל שארית הלילה ובמשך כל היום שלמחר, חשב הארי על האריה. "יש שם משהו!", הוא חשב וחשב. "משהו מעבר למה שאני יודע! משהו יפה יותר מאלוהים-כבשה, אפילו אם אלוהים-כבשה קיים. משהו אמיתי!". הוא לא סיפר לעדר על החוויה שלו. זה היה יותר מדי קדוש, ויתרה מכך, הוא כמעט ולא היה מודע בכלל לכבשים. הוא רק השתוקק לחזות שוב באריה.

     הארי חיכה במשך כל הלילה הבא. אבל האריה לא הופיע. הירח והכוכבים שקעו והשמים התבהרו עם הזריחה, מגלים את שדה המרעה הירוק, חסר התועלת וחסר הטעם. הכל היה כתמול שלשום, פרט לכך שצערו ובדידותו של הארי היו גדולים עכשיו יותר מתמיד. השמש עלתה והוא הניח את ראשו בין כפותיו, שנראו לו כמו פרסות שסועות, ובכה.

     "אחרי הכל זה היה רק חלום. איזה טיפש אני!".

     אבל פתאום הוא שמע פצפוץ של ענפים, ושם על גבול היער עמד האריה – לא כפי שהארי ראה אותו לפני כן, לא דמות כהה ומעורפלת, אלא ישות זהובה ומרגשת. רעמת השיער הסבוכה שלו וצרור השיער בקצה זנבו זרחו באור קרני הבוקר, ועיניו היו כשתי שמשות. הארי התנשף ועמד על רגליו. מה שהוא ראה לפני כן היה כאין וכאפס לעומת מה שהוא ראה עכשיו. האריה הביט בו, ובעיני השמש שלו היה חמלה שנדמה היתה שהיא חודרת לעמקי נשמתו של הארי – חמלה שידעה הכל והבינה הכל. ובמעמקי העיניים האלו, ידע הארי, נחה התשובה אותה הוא מחפש. היה זה משהו זורח, בטוח.

     הארי והאריה עמדו במשך דקות מספר, מתבוננים אחד בשני. ואז כשצעד האריה צעד אחד קדימה, חזר ועלה בהארי הפחד ממעמקי בטנו. הוא ניסה להיזכר איך רצה להיטרף; אבל כשראה את האריה פנים מול פנים זה כבר היה עניין אחר. האריה צעד צעד נוסף. והארי פנה לאחור וברח.

     קשה לתאר את הייסורים שהארי הרגיש בעקבות התנהגותו. "את הדבר היחידי שאהבתי מעולם איבדתי בגלל פחד שטותי ושפל. טיפש! טיפש! טיפש!". הוא היה משוכנע שהאריה לא ישוב לעולם. ואכן האריה לא חזר במשך ימים אחדים. הארי ידע שלא רק שגורלו נחרץ, אלא שהוא חרץ את גורלו במו ידיו, למשהו שהיה הרבה יותר גרוע מהריקנות.

    

     ואז בצהרי יום אחד הופיע האריה. העדר, כרגיל, לחך עשב ולעס ולא היה משגיח בפולש במשך זמן רב אם לא היה זה הארי שהרגיש בו ממש ברגע שהוא צעד ויצא מהיער אל השדה הפתוח.

     "אריה!" הוא קרא, כל כך גדולה היתה שמחתו והפתעתו.

     לעדר, הצעקה הזו היתה אות אזהרה. הם התפזרו לכל עבר, פועים בבהלה עיוורת. אבל הארי עמד במקומו וחיכה. לא רק שלא פחד, אלא שהוא למד שיש דברים גרועים הרבה יותר מלהיטרף על ידי האריה. הוא עמד, רועד מכף רגל ועד ראש, והמתין. האריה התעלם מהכבשים המתרוצצים במנוסה ופנה ישירות אל הארי. עד מהרה הוא עמד כל כך קרוב עד שהארי יכול היה להריח את נשימתו המבושמת. ועדיין הוא לא זז. הוא עצם את עיניו והיה דרוך לקראת הטפרים השחורים שיקרעו את בשרו והשיניים הלבנות שיתלשו אותו.

     ואז הוא שמע לפתע שאגה חרישית, רכה כמו רעם במרחקים. "מה קורה?" שאל האריה.

     הארי פקח את עיניו ופגש פעם נוספת את החמלה העמוקה החודרת שבעיניו של האריה. היה ברור שלא עומדים להתקיף אותו, אלא מציעים לו אהבה. הוא הרגיש שהוא עומד לבכות כפי שלא בכה מעולם, אפילו לא כשהיה ילד.

     "אני לא יודע, אדוני", הוא ענה בקול נמוך.

     "אתה אריה. מה אתה עושה כאן בין הכבשים? למה אתה מפחד?"

     "אני כבשה, אדוני", תיקן אותו הארי בביישנות. 

     "אתה אריה!", שאג האריה. זה היה כמו רעם שהתנפץ מעל ראשו.

     "כן אדוני", פעה הארי וצעד צעד אחד לאחור. הוא התחיל לבכות.

     האריה הביט בו והניד את ראשו.

     "לא טוב", הוא אמר כאילו לעצמו. "ובכן, בני, אנחנו נראה. אני גר במעבה היער. בוא לבקר אותי ואנו נדבר שנית. זה כמובן, רק אם אתה רוצה".

     "הו, כן אדוני", התייפח הארי.

     האריה חייך. "טוב מאד", הוא אמר. ואז הוא פנה והלך אל תוך היער.

     הארי המשיך לבכות במשך כל היום. בכל פעם שהוא הביט, בזכרונו, לתוך עיניו של האריה, זרם חדש של דמעות פרץ מעיניו. היה זה כאילו משהו חדר לריקנות שלו, ומביא אותו לידי בכי. ויחד עם זאת, מעולם, בכל שנות חייו, הוא לא חש כל כך שמח.

    

     מוקדם בבוקר שלמחרת, לפני שהשמש זרחה הוא קם והחל מלחך את התלתן המשובח ביותר שבשדה המרעה. הוא לא אכל אותו, אלא החזיק אותו בעדינות בפיו, בשביל האריה. ואז, מבלי להעיר את העדר, הוא פנה אל היער, לשם, אמרה לו אמו, לעולם לעולם לא להעיז להכנס. זו היתה האזהרה החמורה ביותר שהיא הזהירה אותו מעולם. היא היתה כל כך חמורה עד שכמעט ולא דיברו עליה והיא היתה לאחד מחוקי החיים, כמו ’אסור ללכת לבד, אסור לאכול בשר’.

     היער היה חשוך, ודמויות מעורפלות נעו בין העצים. קולות מוזרים כמו איימו עליו וגרמו לליבו לנתר באימה. הוא לא יכול היה לפתוח את שפתיו ולפעות, ולא יכול היה להדק את שיניו כדי לחזק את עצמו, משום שפיו היה מלא בתלתן המשובח. הפחד ייבש את פיו, ובדרך מוזרה הוא שמח על כך. כך הוא הצליח לשמור את התלתן יבש וטרי עבור האריה.

     אבל עד מהרה התגנבה לליבו המחשבה שהוא לא ידע בדיוק לאן הוא הולך. תמונתו שלו עלתה במוחו. זאת היתה תמונה חיה מאד: כבשה חלשה, פגיעה הולכת לאיבוד ביעד הנורא והאסור. ומה שהעצים את תחושת הצרה היתה העובדה שהוא הגיע לכאן בכוונה מראש ומרצונו. החרדה תקפה אותו מבפנים והקיפה אותו מבחוץ. הוא חשב על העדר, שהוא בגד בו במידה מסוימת, שעדיין ישן בשדה המרעה הבטוח, חופשי מכל דאגה. תחושה של רוך אפפה אותו והוא התגעגע לאמו, לה הוא אפילו לא אמר שלום. והוא חשב על האריה שדיבר ממש כמו משוגע: "אתה אריה!". זאת היתה שטות. הכל היה מטורף לחלוטין.

     ולמרות זאת, המשיך הארי בדרכו, נכנס יותר ויותר לעומקו של היער. זמן קצר אחר כך עלתה השמש ואורה נשבר לרסיסים בין העלים. הוא בוודאי שוטט לו לבדו כשעה והיה קרוב מאד ללב היער, מקום מגוריו של האריה. ואז סוג חדש של פחד עלה בו: ומה אם האריה שכח? ומה אם הוא יצחק? היתה זו הפעם הראשונה שהארי עצר ועמד במקומו. "אני טיפש", הוא חשב. "מדוע לכל הרוחות ירצה אריה לדבר עם כבשה? הוא רק התלוצץ, צחק עלי". וברגע אחד ייבשו בו כל הכוחות שהניעו אותו. קור מקפיא הרעיד אותו מכף רגל ועד ראש. התלתן שבפיו נראה מגוחך. "הוא יצחק. הו, אני כבשה טיפשה כל כך. כבשה טיפשה, טיפשה".

     אבל הוא עדיין כל כך השתוקק לראות את עיני הזהב של האריה ולו רק פעם אחת נוספת, עד שהכריח את עצמו להמשיך וללכת עוד עשרה צעדים. "ומה יקרה אם הוא באמת יצחק", הוא חשב. "עדיין אראה אותו".

     ואז, כאילו נוצר בדרך פלא מאור השמש והצללים, עמד לפניו האריה, זורח ויפה יותר משהארי זכר.

     "יפה, יפה", הוא אמר. "ובכן, באת. טוב מאד!".

     ברגע אחד הציפה השמחה את ליבו של הארי וכל פחדיו נעלמו כלא היו. הוא הרכין את ראשו והניח את התלתן לרגליו של האריה.

     "זה בשבילך", הוא אמר בביישנות.

     "זה יפה מאד", חייך האריה, והוא אכל את ערמת התלתן עד העלה האחרון שבה, כשהארי מתבונן בו ומרגיש בשמחה ובשביעות רצון אינסופית, כאילו אכל זאת בעצמו.

     "תודה", אמר האריה כשהוא סיים.

     הארי חש שהדם זורם בחוזקה אל תוך ראשו, והוא לחש "תודה לך".

     האריה הביט בו במבט נדיב. "ובכן", הוא שאל, "האם אתה מוכן להשאר?"

     פיו של הארי נפער בתדהמה. הוא קיווה שהאריה יתיר לו להישאר קצת יותר זמן – חצי שעה בערך, אבל הוא לא תכנן יותר מכך.

     "אני חושב שאני צריך לחזור לפני הצהרים", הוא אמר.

"אז מה?"

"מועדון האיילים נפגש היום ו... ו..., אמא שלי תדאג לי".

"הו, תשכח מכל זה!" שאג האריה. "אתה אריה! תתרחק מהכבשים".

"אבל אדוני, הם העם שלי", פעה הארי. "הם זקוקים לי".

"לשם מה?" שאל האריה.

     "אני מצחיק אותם ומשמח אותם ו... ו... זה הבית שלי. זוהי החובה שלי", הוא הוסיף בבהירות.

     האריה שירבב את שפתיו. "בסדר", הוא אמר בקדרות, "חזור אליהם. אבל אל תצפה לראות אותי שוב", והוא הפנה את מבטו כאילו הנושא כלל לא עניין אותו.

     הארי השתתק ולא זז ממקומו. במעמקי ישותו הוא ידע שהוא לעולם לא יעזוב שוב את האריה, למרות שהיה זה דבר שכבשה כלל לא יכולה היתה לחשוב עליו. חייו עם העדר על כל הנוחות והבטחון שבם עברו לנגד עיניו; ופעם נוספת הוא ראה את התמונה המפחידה ומעוררת הרחמים של כבשה קטנה ביער הזר והמפחיד. אבל בתמונה הראשונה הוא לא ראה את האריה; ובתמונה השניה הוא כן ראה אותו. והאריה היה אותו המשהו שהוא תמיד חיפש.

     "ובכן?", שאל האחרי אחרי זמן מה, "האם החלטת?"

     "כן, אדוני", אמר הארי, " תן לי להישאר בבקשה".

     האריה חייך. "בוא איתי". הוא הוביל אותו לבריכה שקטה בין העצים. "התקרב והסתכל עימי אל תוך המים".

     "מה אתה רואה?" שאל האריה.

     הוא ראה שני אריות נאים עם מצח רחב ורעמת שיער סבוכה מעטרת את ראשיהם.

     "אני רואה שני אריות", הוא ענה. "אתה ועוד אחד כמוך, אבל יותר קטן".

     "אתה הוא השני", אמר לו האריה. "זוהי ההשתקפות שלך. אתה מבין, אתה אריה".

     אז הוא הסביר שהארי היה באמת אריה, ולא כבשה כמו שהוא חשב. וכשהוא סיים את דבריו, אמר הארי:

     "אבל אם אני אריה, איך יכול להיות שאני כבשה?"

     "אתה אינך כבשה", אמר האריה בקול ברור ושקול. "זה עתה אמרתי לך – אתה אריה".

     "אבל..." התחיל הארי.

     "אין שום אבל", שאג האריה, רקע ברגלו על האדמה והרעיד את המים. גם הארי רעד.

     "כן אדוני", הוא אמר. לעצמו, בכל אופן, הוא השלים את המשפט "...אני כבשה".

     האריה הביט בו במבט חודר. "אתה רוצה להיות כבשה", הוא שאג, "אז מדוע באת לכאן? אתה יכול לחזור חזרה. יהיה לך טוב יותר אם תלך". והוא פנה והתחיל להתרחק מהמקום.

     "הו, לא, אדוני!" קראי הארי אחריו, "בבקשה, אדוני".

     האריה חזר.

     "מה אתה רוצה?" הוא שאל בקול חמור. "תחליט כבר".

     הארי חשב במשך שעה ארוכה. האמת היא שהוא רצה להיות אריה, אבל זה היה מעבר לממלכת האפשרויות. ההשתקפות במים היתה נפלאה והיתה יכולה להיות אמיתית עבור אריות, אבל היא לא היתה אמיתית עבור כבשה. ויחד עם זאת, הוא לא רצה להיות כבשה כפי שהוא היה. אולי כבשה שמעט אריה מעורב בה – זה הפתרון!

     "אני רוצה להיות כבשה טובה וחזקה, אדוני", הוא אמר והרגיש שזה נשמע טוב מאד.

     אבל האריה הרים גבוה את ראשו והביט בו במבט נוקב. "אם כך, אתה רוצה להיות כבשה טובה וחזקה. זה יפה בצורה נוראית! חזור אל שדה המרעה והֶיֶה כבשה. היער אינו מקום בשביל כבשה טובה וחזקה. היער הוא מקום בשביל אריות. אריות! האם אתה מבין?" כשהוא דיבר, פניו להטו עד שנראו כזורחים, וניצוצות ניתזו מעיניו. הוא היה מלכות טהורה.

     הארי חש יראת כבוד. הכבשה הטובה ביותר, החזקה ביותר והנהדרת ביותר בעולם, תיראה כמו צללית של צל ליד אריה אמיתי. לא היה דבר אחר שמן הראוי היה להיות כמותו.

     "האם אני יכול באמת להיות אריה?" הוא שאל ברעדה.

     "האם יש לך אפשרות אחרת?" אמר האריה.

     "לא אדוני". ולמרות שהוא כמעט הוסיף "אבל...", הוא לא עשה זאת ותחת זאת הוא אמר "למד אותי בבקשה אדוני".

     האריה חייך, הביט למרחק אל בין העצים ונראה כאילו שכח מקיומו של הארי. הארי, מגושם ומסורבל, עמד והביט בו, ממתין שיזכר בו שנית.

     אחרי זמן רב החזיר האריה את מבטו. "בסדר", הוא אמר. "עכשיו, חשוב על האופי האמיתי שלך. תגיד שוב ושוב: "אני אריה. אני אריה". נסה לא לפעות יותר מדי. בחן את ההשתקפות שלך מדי יום".

     "כן אדוני", אמר הארי. והוא ידע שהוא הפקיד, בהכנעה, את חייו בידיו של האריה, וכי שום דבר גדול מזה לא יכול היה לקרות לכבשה. ליבו היה מלא בשמחה מופלאה אותה הוא לא יכול היה לתאר במילים. הוא השתטח לרגליו של אדוניו.

     "עכשיו תחיה כאן, איתי", אמר האריה, "ותעשה כפי שאמרתי לך".

     ומאז בכל בוקר עם הזריחה ובכל ערב עם השקיעה, ישב הארי ליד הבריכה למדיטציה. לפעמים היו מחשבותיו נודדות אל עבר הכבשים. רסיסי שיחות שהיו לו במועדון האיילים, היו חולפים במוחו, וזכרונות רכים של אמו היו עולים בו. אבל המחשבות האלו הלכו בהדרגה ונחלשו, והוא הצליח לשלוט בהכרתו. "אני אריה. אני אריה". אך עדיין לא ארע לו דבר. הוא נשאר כבשה, אבל כבשה שהחלה להרגיש בבית ביער רחב הידיים, שנראה בהתחלה כה זר ומפחיד. כשהוא לא היה במדיטציה, הוא היה מסתכל אל תוך הבריכה ובוחן את ההשתקפות, או טוב יותר, הוא היה יושב ומביט עמוק אל תוך עיני השמש של המאסטר שלו והרגיש כאילו הוא מביט אל תוך האינסוף. והוא היה תמיד מוכן לשרת את האריה, צופה מראש את רצונותיו וצרכיו. לפעמים סיפר לו האריה סיפורים על היער ועל אריות אחרים. לפעמים נזף בו האריה על מנהגיו הכבשתיים, עיניו יורקות אש ושאגתו מתגלגלת כרעם, אבל הוא מעולם לא שלח אותו מעל פניו. היו אלו ימים שמחים.

     ואז, בוקר אחד, בלי שום הכנה מוקדמת, שאג אליו האריה את שאגתו הקשה ביותר שהארי שמע מעודו:

     "הפסק את הפעיה הזו! הפסק ללחוך עשב! מה קורה לך? התנהג כאריה!".

     הארי הרכין את ראשו. "אני לא יכול", הוא פעה.

     "אז התרחק ממני! אני לא רוצה לראות יותר את פניך. אל תלך בעקבותי". ועם הדברים האלו פנה האריה והלך משם. והוא נשאר הרחק משם. הוא נשאר רחוק במשך ימים על ימים. היה זה כמו מוות.

     ועתה, מתוך צערו, לראשונה בחייו השתוקק הארי בכל ליבו ונשמתו, להיות אריה. הוא ראה שהאושר בלהיות כבשה לרגליו של האריה אינו יכול להימשך. והוא התבייש שהוא היה מרוצה מכך; זו היתה רמאות במידה מסוימת. אני חייב בעצמי להיהפך לאריה, הוא אמר לעצמו, רק כך אוכל לציית באמת למאסטר שלי. הגעגועים גברו בו כמו אש. "לא אהיה יותר כבשה". הוא הפסיק לאכול עשב, ולכן הוא הפסיק לאכול בכלל. "אהיה אריה או שאמות". הוא מדט ברצינות כל כך גדולה עד שפעם או פעמיים יכול היה לחוש בנוכחותו של האריה קרוב אליו מאד, קרוב יותר משהרגיש אותו אי פעם. אבל כשפקח את עיניו האריה לא היה שם. לא היה גבול לצערו ולגעגועיו.

     ואז יום אחד, כפי שעזב באופן בלתי צפוי, כך חזר האריה, זורח מתוך העצים האפלים כמו השמש. הוא החזיק פיסת בשר אדומה ומדממת בפיו.

     "אדוני", קרא הארי, והשתחווה לפניו.

     האריה התקרב אליו מבלי לברך אותו, והשליך את הבשר ליד אפו.

     "תאכל את זה!", הוא ציווה.

     ולמרות שהארי ידע שהוא שובר את הקשר הסופי עם בני מינו, הוא עשה כפי שנצטווה ונעץ את שיניו בבשר האדום וטעם את הדם.

     ואז, קרה לו משהו נפלא. הוא חש כאילו מוחו מסתלסל וקרני אור שוטפות את גופו. עוצמה אדירה זרמה דרך כל שריר ושריר. הוא גדל והיה מלא עוצמה, האריוּת חודרת אל כל תא ותא בגופו. הוא הבחין ברעמתו הסבוכה, בשיניו הנוצצות, בגופו החזק והגמיש; הוא הבחין שהוא מלכותי. והוא ידע, ללא כל ספק, שההשתקפות שבבריכה היתה השתקפותו שלו ושהאור המוזהב שזרח מאחורי עיניו של המאסטר שלו היה הוא עצמו.

     לפתע הוא שאג.