מאת: סוואמי ויווקאננדה (מתוך הספר רג'ה יוגה)

תרגום: ד"ר אהוד בילו

כאן נחוץ הסבר מדויק וממצה. עלינו להבין מה היא הצ’יטה ומה הם הווריטיס. יש לי עיניים, אך העיניים אינן באמת רואות. אם תנתקו את מרכז הראיה במוח, העיניים עדיין תהיינה במקומן עם רשתיות מושלמות, וכן עם תמונות של אובייקטים עליהן. ועם זאת העיניים אינן רואות. אם כך העיניים הן כלי ממדרגת חשיבות שניה. לא איבר הראייה. איבר הראייה הינו מרכז עצבי הנמצא במוח. שתי העיניים בלבד אינן מספיקות בשביל לראות. לעיתים אדם נרדם כשעיניו פקוחות. האור נמצא שם, התמונות נמצאות שם, אך נחוץ גם הדבר השלישי - המיינד חייב להתחבר לאיבר. אם כך העיניים הן האיבר החיצוני בלבד. אנו זקוקים גם למרכז במוח וגם לעזרה של המיינד. מרכבות יורדות במורד הרחוב ואינכם שומעים אותן, מדוע? מכיוון שהמיינד לא חיבר עצמו לאיבר השמיעה. ראשית קיים הכלי. שנית האיבר, ושלישית החיבור של המיינד לשני אלו. המיינד לוקח את הרשמים הלאה ומציג אותם לגוף המחליט, או הבודהי, שהוא גם המגיב. ביחד עם תגובה זו מבזיק גם הרעיון של האגו. או-אז תערובת זו של פעולה ותגובה מוצגת לפורושה, הנשמה האמיתית, התופשת את האובייקט בתערובת זו. 

 

האיברים (אינדריאס), המיינד (מאנאס), הגוף המחליט (בודהי), והאגו (אהאמקארה) – כל אלו ביחד יוצרים קבוצה הנקראת אנטאקאראנה - הגוף הפנימי, או הכלי הפנימי. אלו הם מספר תהליכים בלבד בחומר של המיינד (צ’יטה). גלי המחשבה שבצ’יטה נקראים ווריטיס (במדויק - מערבולות).

 

מה היא מחשבה? מחשבה היא כוח, כמו כוח הגרביטציה או הדחייה, דחיפה, מהמאגר האינסופי של הכוח בטבע. הכלי המכונה צ’יטה לוקח כמה כוחות, קולט אותם, ושולח אותם החוצה כמחשבות. הכוח מסופק לנו על ידי אוכל, וכתוצאה מהאוכל הזה הגוף משיג את כוח התנועה, וכן הלאה. את הכוחות העדינים יותר הוא שולח החוצה כמה שאנו מכנים מחשבות. אם כך אנו רואים שהמיינד אינו אינטליגנטי. אך למרות זאת הוא מופיע כאינטליגנטי. מדוע זה כך? כיוון שהנשמה האינטליגנטית ניצבת  מאחוריו. הנשמה היא הישות היחידה שמרגישה. המיינד הוא הכלי בלבד שבאמצעותו תופשים את העולם החיצון. קחו ספר זה לדוגמא, הוא אינו קיים כספר בחוץ. מה שקיים בחוץ אינו ידוע ואינו ניתן לידיעה. הלא ידוע מספק את הרמיזה הנותנת מכה למיינד והמיינד יוצר את התגובה בצורה של ספר. בדיוק כפי שזורקים אבן למים המים מתנגדים לה בצורה של גלים.  העולם האמיתי  הינו הגורם לריאקציות של המיינד. צורה של ספר, פיל או אדם אינן נמצאות בחוץ. כל מה שאנו יודעים הינו הריאקציה המנטאלית הנוצרת מההשאה של הקיום החיצוני. ג’והן סטיוארט מיל אמר, כי "החומר הינו ההתגלמות הקבועה של התחושות". רק ההשאה קיימת בחוץ. קחו צדפה לדוגמה. אתם יודעים כיצד נוצרות פנינים. טפיל נכנס פנימה לקונכייה ויוצר גירוי. הצדפה מפזרת מעין ציפוי אמייל מסביבו, היוצר את הפנינה. עולם ההתנסויות הוא ציפוי האמייל שלנו (זגוגית), והעולם האמיתי שלנו הוא הטפיל המשמש כגרעין. האדם הרגיל לעולם לא יבין זאת, מכיוון שכאשר הוא מנסה להבין זאת הוא משליך החוצה ציפוי ורואה את הציפוי שלו בלבד.

 

עכשיו אנו מבינים למה הכוונה על ידי וריטיס אלו. האדם האמיתי נמצא מעבר למיינד. המיינד הוא הכלי שבידיו. זו האינטליגנציה שמפעפעת דרך המיינד. רק כאשר אתם ניצבים מעבר להכרה היא הופכת לאינטליגנטית. כאשר אתם מוותרים, זה מתפרק לרסיסים והופך לכלום. כך אתם יכולים להבין למה מתכוונים כשמדברים על צ’יטה. זהו החומר של המיינד, והווריטיס הם הגלים והאדוות המתרוממים בפנים כאשר סיבה חיצונית משפיעה על הצ’יטה. הווריטיס האלה הם היקום שלנו.

איננו יכולים לראות את קרקעית האגם, מכיוון שישנם גלים על פני המים. האפשרות היחידה שלנו לראות משהו בקרקעית היא כאשר הגלים נרגעים והמים נעשים שקטים. אם המים עכורים או סוערים כל הזמן, לא ניתן יהיה לראות את הקרקעית. אם המים צלולים ואין גלים אנו נראה את הקרקעית. קרקעית האגם היא ה’עצמי’ האמיתי שלנו. האגם הוא הצ’יטה. והגלים הם הווריטיס. שוב, להכרה יש שלושה מצבים שהם מצב של חשכה הנקרא טאמאס, הוא נמצא אצל ברוטלים וטפשים. הוא פועל רק כדי לפגוע. לא מגיע שום רעיון אחר לתוך המיינד במצב זה. אחר כך יש בהכרה מצב אקטיבי, ראג’אס, שהמניעים העיקריים שלו הם כוח והתשוקה להנאות: "אני אהיה רב עוצמה ואשלוט באחרים." ואז ישנו המצב של הסאטווה שמאפייניו הם בהירות ושלווה. במצב זה הגלים נרגעים והמים של אגם-המיינד נעשים צלולים. זה לא מצב של אי פעילות אלא להפך, זהו מצב של פעילות עצומה. להיות רגוע זו התגלמות הכוח הגדול ביותר. קל מאוד להיות פעיל. שחררו את המושכות והסוסים ירוצו אתך. כל אחד יכול לעשות זאת. אך מי שיכול לעצור את הסוסים המשתוללים הוא האדם החזק. מה דורש יותר כוח - לשחרר או לרסן? האדם השליו אינו קהה חושים. אל תבלבלו מצב של סאטווה עם קהות חושים או עצלות. האדם השליו הוא זה ששולט על גלי המיינד. פעילות היא התגלמות של כוח נחות יותר, שלווה היא התגלמות של כוח נעלה יותר. 

 

הצ’יטה מנסה תמיד לחזור למצבה הטבעי והטהור, אך החושים מושכים אותה החוצה. כדי לרסן זאת, לבחון את המגמה הזו כלפי חוץ ולהתחיל את המסע חזרה למהותה של האינטליגנציה, זהו הצעד הראשון של היוגה, מכיוון שזו היא הדרך היחידה בה הצ’יטה יכולה לחזור למצבה הנכון.

אף על פי שהצ’יטה קיימת בכל בעל חיים, מהנחות ועד לנעלה, אנו מוצאים כי רק אצל האדם היא מתפקדת כאינטלקט. כל זמן שהחומר של המיינד אינו יכול ללבוש צורה של אינטלקט, הוא לא יכול לחזור דרך כל השלבים האלה ולשחרר את הנשמה. גאולה מיידית אינה אפשרית לפרה או לכלב למרות שגם להם יש הכרה. זאת מכיוון שהצ’יטה שלהם לא יכולה ללבוש את הצורה אותה אנו מכנים אינטלקט. 

 

הצ’יטה מגלמת את עצמה בצורות הבאות: פיזור, חשכה, כינוס, מיקוד, וריכוז בנקודה אחת. הצורה של "הפיזור" היא הפעילות. הנטייה שלה היא לגלם את עצמה בצורה של הנאה וכאב. הצורה של "החשכה, בורות" מתגלמת בצורה של קהות, טמטום, שהנטייה שלה היא לפגוע. המפרש אומר שהצורה הראשונה היא טבעית לדיוות ולאלים, והשניה לדמונים. במצב של "כינוס" הצ’יטה מופיעה כאשר היא מתאמצת להביא את עצמה אל המרכז, ובמצב של "הריכוז בנקודה אחת" כאשר היא מנסה להתרכז. המצב של הריכוז מביא לסמאדהי.   

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: