מאת: פול ברונטון ומונגאלה וֶנְקאטארמיה

תרגום ועריכה: אמיר עצמון

 

ש’: האם יש לגוף ערך כלשהו עבור העצמי?
מ’: כן. העצמי מוגשם מתוך עזרתו של הגוף.

ש’: מה לגבי תזונה?
מ’: המזון משפיע על ההכרה. המזון הנכון הופך אותה ליותר סאטווית (טהורה). לשם תרגול של כל יוגה שהיא, הצמחונות היא כורח מוחלט.

ש’: מה לגבי אלו שאינם מורגלים בתזונה צמחונית?
מ’: ההרגל הוא רק הסתגלות לסביבה. ההכרה היא זו שחשובה. העובדה היא שההכרה אוּמנה למצוא מזונות מסוימים טעימים. ניתן להזין את הגוף ממזון צמחוני לא פחות מאשר מבשר. אך ההכרה של האדם המוגשם אינה מושפעת על ידי האוכל שיאכל. עם זאת, עליך להתרגל לצמחונות בהדרגה.

ש’: איך נוכל לעקור מן השורש את רעיון המין?
מ’: בכך שנעקור מן השורש את הרעיון הכוזב שהגוף הנו העצמי. אין מין בעצמי. הייה העצמי האמיתי, אזי לא תהיינה עוד בעיות עם מין.

ש’: מה הוא הויתור^[1]?
מ’: ויתור על האגו.

ש’: אין מדובר בויתור על רכוש?
מ’: גם על בעליו.

ש’: חטאתי חטא מיני.
מ’: גם אם עשית כה, אין זה משנה, כל עוד אינך סבור לאחר מכן כי כך עשית. העצמי אינו מודע לאף חטא והויתור על המין הוא פנימי, ולא רק עניין גופני.

תרגול מדיטציה
ש’: כיצד ניתן לשלוט בהכרה?
מ’: ישנן שתי שיטות. האחת היא לראות מהי ההכרה, אז היא תשכך. השנייה היא להתמקד במשהו אחר – הרעיון השולט ימגר את כל האחרים. מושא זה תלוי באינדיווידואל.
יש להיות מודע בעת השליטה על המחשבות, אחרת זו תוביל לשינה. המודעות היא הגורם העיקרי, כפי שמלמדת ההדגשה על פארטיאהארה, דהארנה, דיהאנה וסמהאדי, אפילו מעבר לפראנה-יאמה^[2]. הפראנה-יאמה מייצבת את ההכרה ודוחקת החוצה את המחשבות. מדוע אין בכך די? משום שהמודעות היא הגורם האחד ההכרחי. ניתן לחקות מצבים כאלה על ידי לקיחת מורפיום, כלורופורם וכו’, אך אלו אינם מובילים לשחרור.
מדיטציה היא גישה אחת המגרשת מחשבות אחרות. המחשבה היחידה על האל תשלוט באחרות. זהו ריכוז. מושא המדיטציה זהה בכך לזה של הויצ’ארה^[3].

ש’: מהו ההבדל בין מדיטציה ובין חקירה-עצמית?
מ’: המדיטציה היא מן האפשר רק אם האגו נותר בעינו; מחד ישנו האגו ומאידך מושא המדיטציה. שיטה זו היא בלתי-ישירה. עם זאת, אם נחפש את מקור האגו, האגו ייעלם ומה שייוותר הוא העצמי. זו השיטה הישירה.

ש’: (בנסיבות אחרות) מהו ההבדל בין מדיטציה וויצ’ארה?
מ’: מדיטציה יכולה להיות מכוונת למושא, חיצוני או לא. בכך, יש הבדל בין הסובייקט והאובייקט. בויצ’ארה, השניים, סובייקט ואובייקט, הם זהים – העצמי.

ההכרה
ש’: איך ניתן לגרום להכרה להסתלק?
מ’: אל לנו לנסות ולהשמידה. חשיבה או הבעת משאלה הן מחשבות בפני עצמן. אם נחפש את החושב, המחשבות תעלמנה.

ש’: האם הן תעלמנה מאליהן? זה נראה קשה כל כך.
מ’: הן תעלמנה משום שאינן ממשיות. רעיון הקושי הוא בפני עצמו מכשול להתגשמות. יש להתגבר עליו. אין כל קושי להישאר בתור העצמי. מחשבה זו על הקושי היא המכשול העיקרי. תרגול קטן בגילוי מקור ה’אני’ יגרום לך לחשוב אחרת. חירות מוחלטת ממחשבות היא מצב המוליך להכרה כזו של העצמי. ההכרה אינה אלא התקבצות של מחשבות.

ש’: אני מתחיל לשאול את עצמי ’מי אני?’ ופוסל את הגוף כלא ’אני’, את הפראנה כלא ’אני’, את ההכרה כלא ’אני’ ואיני מסוגל להמשיך מעבר לכך.
מ’: ובכן, זהו גבול היכולת של השכל. התהליך שלך הוא שכלי בלבד. אכן, כל כתבי הקודש מציינים את התהליך רק כדי להנחות את המחפש לדעת את האמת. לא ניתן להצביע על האמת באופן ישיר, לפיכך יש צורך בתהליך השכלי הזה. אתה מבין, זה הפוסל את כל ה’לא-אני’ אינו יכול לפסול את ה’אני’. על מנת לומר ’איני זה’ או ’הנני זה’, חייב להתקיים ה’אני’. ’אני’ זה הוא אך ורק האגו או מחשבת ה’אני’. מחשבת ה’אני’ היא לפיכך מחשבת השורש. אם השורש מסולק, כל השאר נעקרים. שאל את עצמך ’מי אני?’, מצא את מקורו. אזי כל אלו ייעלמו והעצמי הטהור ייוותר. ה’אני’ תמיד נוכח – תמיד ישנה התחושה של ’אני’, אחרת, האם תהיה מסוגל להכחיש את קיומך?
לא ניתן לפקפק במציאות העצמי שלך. העצמי הוא המציאות הראשונית ביותר. האדם הרגיל מבין באופן לא מודע את המציאות בתור המציאות הפנימית האמיתית שלו, ועל כך הוא מוסיף את כל מה שנכנס לתודעתו כקשור אליו – הגוף וכו’. מן הידע הזה עליו להיפטר.

הגורו והחכמה
ש’: האם הגורו חייב שיהיה לו גוף אנושי?
מ’: אתה שואל שאלה זו משום שאתה מזהה את עצמך עם גופך. נסה לברר אם אכן אתה הגוף. הבהאגוואד-גיטה אומרת כי כל אלו שאינם מבינים את אופיו הטרנצנדנטי של שרי קרישנה הנם שוטים, שהבורות מוליכה אותם שולל. המאסטר מופיע על מנת להפיג את הבורות הזו. כפי שניסח זאת טאיומאנאוואר^[4], הוא מופיע על מנת להפיג את בורותו של אדם ממש כשם שצבי משמש כפיתיון כדי ללכוד צבי אחר בג’ונגל. על המאסטר להופיע עם גוף על מנת למחות את בורותנו, את רעיון ה’אני הוא הגוף’.

ש’: האם יש הכרח במורה?
מ’: בכל סוג של אימונים פיזיים ומנטליים אנו מחפשים לנו מורה מתאים – אותו הכלל תקף גם לעניינים רוחניים.

ש’: האם הגורו נחוץ לשם התקדמות רוחנית?
מ’: כן, אך הגורו נמצא בתוכך, הוא אחד עם העצמי שלך.

ש’: האם יש צורך בגורו?
מ’: כן, יש צורך בגורו. הוא מראה את הדרך אל העצמי ונושא עבורך אור. הגורו רואה את כל האנשים כעצמי. לדידו אין כאלה שהם בורים, אין הוא מוצא כל הבדל בינם ובינו.

ש’: האם הגורו הכרחי לחלוטין?
מ’: כל עוד נותרת בך הדואליות, יש צורך בגורו. אתה יכול להבין את הגורו בתור העצמי ואת עצמך בתור העצמי האינדיווידואלי. משום שאתה מזהה את עצמך עם הגוף, אתה סבור שגם הגורו הוא אחד כמוך, אבל אתה אינך הגוף וגם הגורו אינו. הידע הזה, שאתה הוא העצמי וכך גם הגורו, מושג על ידי מה שאתה מכנה הגשמה.

ש’: כיצד ניתן לפגוש את הגורו המיועד?
מ’: מדיטציה אינטנסיבית תביא את המימוש. למבטו של החכם יש השפעה מטהרת. אם תבין את מציאותך האישית, מציאותו של הרישי תהיה ברורה לך.
ישנו רק מאסטר אחד וזהו העצמי.
החונך האחד פועל מבעד לכל הגורואים בעולם, בכך אין כל הבדל בינם ובינו. הוא מעניק את הלימוד והחניכה שלו – שהיא הגבוהה ביותר – בדממה.

ש’: כיצד ניתן לזהות גורו מתאים?
מ’: על ידי השלווה הנפשית בנוכחותו ועל ידי תחושת הכבוד שאתה חש כלפיו.

העצמי
ש’: כיצד יכול האל הנמצא-בכול לשכון בתוך הלב?
מ’: האין אנו שוכנים במקום אחד? האין אתה אומר כי אתה נמצא בגופך? באופן דומה, נאמר שהאל שוכן בלב. הלב אינו מקום אחד ויחיד. ניתן שם כלשהו למקומו של האל משום שאנו סבורים שאנחנו נמצאים בגוף. הוראה מסוג כזה מיועדת עבור אלו המסוגלים להעריך ידע יחסי בלבד. מכיוון שהוא נמצא בכל מקום, אין מקום שהוא של האל. משום שאנו סבורים שאנו נמצאים בגוף, אנו מאמינים גם שאנו נולדים. אולם, איננו חושבים על הגוף, על האל או על שיטה להגשמה בשעת שינה עמוקה. אך כאשר אנו ערים, אנו נאחזים בגוף וסבורים שאנו בתוכו. פאראמאטמאן^[5] הוא זה ממנו נולד הגוף, בו הוא חי ואליו הוא שב והופך. לעומת זאת, אנו סבורים שאנו שוכנים בגוף, לכן ניתנת הוראה שכזו. פירוש ההוראה הוא ’התבונן פנימה’. הלב אינו פיזי. המדיטציה לא צריכה להיות על הימין או השמאל. על המדיטציה להתמקד בעצמי. כולם יודעים כי ’אני הנני’. מי הוא ה’אני’?
זה יהיה לא בפנים ולא בחוץ, לא מימין ולא משמאל. ’הנני’, ותו לא. הלב הוא המרכז שממנו נובע הכל. מכיוון שכעת אתה רואה את העולם, הגוף וכו’, נאמר שקיים מרכז לאלו והוא נקרא הלב. אך כאשר אתה נמצא באמת בתוכו, הלב אינו במרכז או בשוליים, שכן אין דבר אחר מלבדו.

הגשמה
ש’: אם ’אני’ קיים תמיד כאן ועכשיו, מדוע איני מרגיש בכך?
מ’: זו בדיוק הנקודה! מי אמר שאין מרגישים בכך? האם ה’אני’ האמיתי אומר זאת או ה’אני’ הכוזב? בחן זאת. תגלה שזהו ה’אני’ השגוי. ה’אני’ השגוי הוא המכשול. יש להסירו על מנת שה’אני’ האמיתי יצא ממחבואו.
התחושה ש’לא התגשמתי’ היא היא המכשול בפני ההתגשמות. למעשה, אתה כבר מוגשם, אין שום דבר להגשימו. לו היה, היה עליו להיות משהו חדש, שלא היה קיים עד כה, ושיהיה עליו לקרות מתישהו בעתיד.
מה שנולד גם ימות. אלמלא הייתה ההגשמה נצחית, לא היה טעם בהשגתה. לפיכך, הדבר אותו אנו מחפשים אינו זה שחייב לקרות מחדש. זהו אך ורק אותו דבר נצחי ושאינו נודע בשל מכשולים, אותו אנו מחפשים. הבורות היא המכשול. הסר אותה והכל יבוא על מקומו.
הבורות זהה למחשבת ה’אני’. מצא את מקורה והיא תיעלם. מחשבת ה’אני’ היא כמו רוח שאינה מוחשית, והעולה בו-זמנית עם הגוף, משגשגת בו ונעלמת יחד אתו. תודעת הגוף היא ה’אני’ השגוי. ותר עליו! ניתן לעשות זאת על ידי חיפוש מקור ה’אני’. הגוף אינו אומר ’הנני’. אתה הוא האומר ’הנני הגוף’. גלה מיהו ה’אני’ הזה. כאשר תחפש את מקורו, הוא יעלם.

ש’: מה תהיה הסאדהאנא^[6] שלנו?
מ’: הסאהג’א^[7] של הסידהא^[8]! סאהג’א היא המצב המקורי, כך שהסאדהאנא אינה אלא הסרת המכשולים העומדים בפני התגשמותה של האמת הניצחת זו.
בעזרת תרגול מתמשך האדם יכול להתרגל לפנות פנימה ולמצוא את העצמי. עליו להתאמץ תמיד ובאופן קבוע, עד שיגיע למצב בו הוא הוגשם לצמיתות. מרגע שהמאמץ נפסק, המצב הופך טבעי והנשגב קונה אחיזה באדם בזרם שאינו נקטע. עד שזה יהפוך למצבך הקבוע, הטבעי והשגרתי, דע כי טרם הגשמת את העצמי, כי רק זכית למבט חטוף ממנו.
הנפש המגשימה את העצמי עשויה עדיין להיות קשורה לגוף מתפקד, לחושים ולהכרה, מבלי להזדהות עם אותו הגוף.
הסיפוק ייתכן רק כאשר תגיע למקור, אחרת, חוסר המנוחה יפקוד אותך.

---

[1] באנגלית – Renunciation, ויתור או זניחה. הכוונה כנראה לשלב החיים האחרון המוקדש לחיפוש רוחני, ה-Sannyasa.
[2] הכוונה כאן לשמונת השלבים של היוגה אותם מנה פטאנג’לי. פראנה-יאמה היא השלב רביעי בעוד השלבים שצוינו לפניה הם החמישי עד השמיני.
[3] מחשבה או הגות פילוסופית.
[4] מלומד ומשורר, מענקי הרוח של חבל טאמיל-נאדו בהודו, חי במאה ה-18.
[5] פאראמאטמאן הוא אותו היבט של האטמאן, הנשמה העליונה, השוכן בלבו של כל אדם, מעין אני-עליון.
[6] בסנסקריט – אמצעי. כלומר, פרקטיקה רוחנית.
[7] חוויה של אושר נשגב.
[8] זה שהגשים את עצמו.   

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: