הסוטרות של פטאנג’לי- פרק 1- הריכוז: יישומו הרוחני | מאמרים

כאן נחוץ הסבר מדוייק וממצה. עלינו להבין מה היא הצ'יטה ומה הם הווריטיס. יש לי עיניים אך העיניים אינן באמת רואות. אם תנתקו את מרכז הראיה במוח, העיניים עדיין תהיינה במקומן עם רשתיות מושלמות, כמו גם תמונות האוביקטים עליהן. ועם זאת העיניים אינן רואות. אם כך העיניים הן כלי ממדרגת חשיבות שניה. לא איבר הראיה. איבר הראייה הינו מרכז עצבי הנמצא במוח. שתי העיניים בלבד אינן מספיקות. לעיתים אדם נרדם עם עיניו פקוחות. האור נמצא שם, התמונות נמצאות שם אך נחוץ גם הדבר השלישי - המיינד חייב להתחבר לאיבר. אם כך העיניים הינן האיבר החיצוני בלבד. אנו זקוקים גם למרכז במוח וגם לעזרה של המיינד. מרכבות מתגלגלות במורד הרחוב ואינכם שומעים אותן, מדוע? כיוון שהמיינד שלכם לא חיבר עצמו לאיבר השמיעה. ראשית קיים הכלי, שנית האיבר, ושלישית החיבור של המיינד לשני אלו. המיינד לוקח את הרשמים הלאה ומציג אותם לגוף המחליט או הבודהי, שהוא גם המגיב. ביחד עם תגובה זו מבזיק גם הרעיון של האגו. תערובת זו של פעולה ותגובה מוצגת לפּוּרוּשָה, הנשמה האמיתית, התופשת את האובייקט בתערובת זו.

האיברים (אינדריאס), המיינד (מאנאס), החלק המחליט (בודהי), והאגו (אהאמקארא) – כל אלו ביחד יוצרים קבוצה הנקראת אנטאהקאראנא, הגוף הפנימי, או הכלי הפנימי. אלו הם רק מספר תהליכים בחומר של המיינד, או צ'יטה. גלי המחשבה שבצ'יטה נקראים וריטיס (במדוייק מערבולות).

מה היא מחשבה? מחשבה היא כוח, כמו כוח הגרביטציה המושך או הכוח הדוחף או הדוחה. מהמאגר האינסופי של הכוח בטבע, הכלי המכונה צ'יטה מושך כמה כוחות, קולט אותם, ושולח אותם החוצה כמחשבה. האוכל מספק לנו את הכוח, ומהאוכל הזה הגוף משיג את כוח התנועה, וכן הלאה. את הכוחות העדינים יותר הוא שולח החוצה כמה שאנו מכנים מחשבות. אם כך אנו רואים שהמיינד אינו אינטליגנטי. אך למרות זאת הוא מופיע כאינטליגנטי. מדוע זה כך? כיוון שהנשמה האינטליגנטית ניצבת מאחוריו. הנשמה היא הישות היחידה שמרגישה. המיינד הוא רק הכלי באמצעותו תופשים את העולם החיצוני. קחו ספר זה לדוגמה, הוא אינו קיים כספר בחוץ. מה שקיים בחוץ אינו ידוע ואינו ניתן לידיעה. הלא-ידוע מספק את הרמיזה המפעילה את המיינד והמיינד יוצר את התגובה בצורה של ספר. בדיוק כפי שכשזורקים אבן למים המים מתנגדים לה בצורה של גלים. העולם האמיתי הינו הגורם לתגובות של המיינד. צורות של ספר, פיל או אדם אינן נמצאות בחוץ. כל מה שאנו יודעים הינו התגובה המנטאלית הנוצרת מההשאה של הקיום החיצוני. ג'והן סטיוארט מיל אמר "החומר הינו האפשרות הקבועה של התחושות". רק ההשאה קיימת בחוץ. קחו צדפה לדוגמה. אתם יודעים כיצד נוצרות פנינים. טפיל נכנס לתוך הקונכיה ויוצר גירוי. הצדפה מפזרת מעין ציפוי אמייל סביבו, וזה יוצר את הפנינה. עולם ההתנסויות הוא ציפוי האמייל שלנו, והעולם האמיתי שלנו הוא הטפיל המשמש כגרעין. האדם הרגיל לעולם לא יבין זאת, כיוון שכאשר הוא מנסה להבין זאת הוא משיל ציפוי אמייל אחד ורואה את הציפוי שלו בלבד.

עכשיו אנו מבינים למה הכוונה במילה וריטיס. האדם האמיתי נמצא מעבר למיינד. המיינד הוא הכלי שבידיו. זו האינטליגנציה שלו שמפעפעת דרך המיינד. רק כאשר אתם ניצבים מעבר למיינד הוא הופך לאינטליגנטי. כאשר אתם מוותרים הוא מתפרק לרסיסים והופך לכלום. כך אתם יכולים להבין למה מתכוונים כשמדברים על צ'יטה. זה החומר של המיינד והווריטיס הם הגלים והאדוות המתרוממים בפנים כאשר סיבה חיצונית משפיעה על הצ'יטה. הווריטיס האלה הם היקום שלנו.

איננו יכולים לראות את קרקעית האגם, כיוון שיש גלים על פני המים. האפשרות היחידה שלנו לראות משהו מהקרקעית היא כאשר הגלים נרגעים והמים שוקטים. אם המים עכורים או סוערים כל הזמן, לא ניתן יהיה לראות את הקרקעית. אם המים צלולים ואין גלים אנו נראה את הקרקעית. קרקעית האגם היא ה'עצמי' האמיתי שלנו, האגם הוא הצ'יטה והגלים הם הווריטיס. שוב, למיינד יש שלושה מצבים אחד מהם הוא מצב של חשכה הנקרא טאמאס, הוא נמצא אצל גסי רוח וטפשים. הוא פועל רק כדי לפגוע. שום רעיון אחר לא מגיע לתוך המיינד במצב זה. אחר כך יש מצב פעיל במיינד, ראג'אס, שהמניעים העיקריים שלו הם כוח והתשוקה להנאות: "אני אהיה רב עוצמה ואשלוט באחרים". ואז ישנו המצב של הסאטווה שמאפייניו הם רוגע, שלווה. במצב זה הגלים נרגעים והמים של אגם-המיינד נעשים צלולים. זה לא מצב של אי-פעילות אלא ההפך, זהו מצב של פעילות עצומה. להיות רגוע זו התגלמות הכוח הגדול ביותר. קל מאוד להיות פעיל. שחררו את המושכות והסוסים ירוצו אתך. כל אחד יכול לעשות זאת. אך מי שיכול לעצור את הסוסים המשתוללים הוא האדם החזק. מה דורש יותר כוח - לשחרר או לרסן? האדם השלו אינו קהה חושים. אל תבלבלו מצב של סאטווה עם קהות חושים או עצלות. האדם השלו הוא זה ששולט על גלי המיינד. פעילות היא התגלמות של כוח נחות יותר, שלווה היא התגלמות של כוח נעלה יותר.

הצ'יטה מנסה תמיד לחזור למצבה הטבעי והטהור, אך החושים מושכים אותה החוצה. כדי לרסן זאת, הצעד הראשון של היוגה הוא לבחון את המגמה הזו כלפי חוץ ולהתחיל את המסע חזרה למהותה של האינטליגנציה, כיוון שזו היא הדרך היחידה בה הצ'יטה יכולה לחזור למצבה הנכון.

אף על פי שהצ'יטה קיימת בכל בעל חיים, מהנחות ועד לנעלה, אנו מוצאים שרק אצל האדם היא מתקיימת כאינטלקט. כל זמן שהחומר של המיינד אינו יכול ללבוש צורה של אינטלקט, הוא לא יכול לחזור דרך כל כל השלבים האלה ולשחרר את הנשמה. גאולה מיידית אינה אפשרית לפרה או לכלב למרות שגם להם יש מיינד, מכיוון שהצ'יטה שלהם לא יכולה ללבוש את הצורה אותה אנו מכנים אינטלקט.

הצ'יטה מגלמת את עצמה בצורות הבאות: פיזור, אפלה, כינוס, מיקוד בנקודה אחת וריכוז. הצורה של הפיזור היא הפעילות. הנטייה שלה היא לגלם את עצמה בצורה של הנאה וכאב. הצורה של החשכה, מתגלמת בצורה של קהות, טמטום שהנטיה שלה היא לפגוע. המפרש אומר שהצורה הראשונה טבעית לדוות, למלאכים, והשניה לשדים. מצב של כינוס הוא כאשר הצ'יטה מתאמצת להביא את עצמה אל המרכז. המצב של מיקוד בנקודה אחת הוא כאשר היא מנסה להתרכז, ומצב הריכוז הוא זה שמביא אותנו לסאמדהי.

בזמן זה (כלומר במצב של ריכוז) זה שרואה (הפורושה) נח בתוך מצבו האישי (שאינו משתנה). [בתוך טבעו האמיתי]

ברגע שהגלים פסקו והאגם נרגע, אנו רואים את הקרקעית. כך זה גם עם המיינד. כאשר הוא שקט אנו רואים מה הוא הטבע שלנו. אנו לא מערבבים את עצמנו עם השינויים של המיינד, אלא נשארים עצמנו כפי שאנו באמת.

בזמנים אחרים (של חוסר ריכוז) הרואה מזהה את עצמו עם השינויים.

לדוגמה, מישהו מאשים אותי. זה יוצר שינוי במיינד, וריטיס. אני מזדהה עם זה והתוצאה היא אומללות.

קיימות חמש קטגוריות של שינויים. [חלקם] מכאיבים, [ואחרים] לא מכאיבים.

[אלו הם] ידע אמיתי, חוסר אבחנה, אשלייה מילולית, שינה וזיכרון.

תפישה ישירה, היקש הגיוני ועדות מהימנה מהווים ידע אמיתי או הוכחה.

כאשר שתי תפישות שלנו אינן סותרות האחת את השניה, אנו קוראים לזה הוכחה. אם אני שומע דבר מה הסותר משהו מתפישותי הקודמות, אינני מאמין לזאת ומתחיל להילחם נגד הדעה החדשה. קיימים שלושה סוגי הוכחות: תפישה ישירה, פְּרָאטְיָאקְשָה, כל מה שאנו רואים ומרגישים הוא הוכחה בפני עצמה, אם אין שום דבר שמטעה את החושים. אני רואה את העולם וזו הוכחה מספקת עבורי שהוא קיים. הדבר השני הוא אָנוּמַאנַא, היקש הגיוני. אתם רואים סימן ומהסימן הזה אתם מגיעם למשמעות הדבר. הדבר השלישי הוא, אָפְּטַאוָואקְיָא, התפישה הישירה של היוגים, של אלו שראו את האמת. אנו כולנו נאבקים כדי להשיג ידע. אתם ואני מתאמצים קשה ומשיגים ידע דרך תהליך למידה ארוך ומיגע. אך היוגי הטהור הגיע מעבר לכל זה. עבורו העבר, ההווה והעתיד מונחים לפניו באותו אופן, כמו ספר פתוח בו הוא יכול לקרוא כרצונו. הוא אינו צריך לעבור את אותו תהליך מיגע של השגת ידע שעלינו לעבור. המילים שלו הן הוכחה בפני עצמה, כיוון שהוא רואה את הידע בתוך עצמו. אנשים מסוג כזה הם המחברים של כתבי הקודש. לכן כתבי הקודש הם הוכחה בפני עצמם. אם אנשים כאלה חיים עכשיו, דבריהם יהיו הוכחה. פילוסופים אחרים נכנסים לדיון ארוך על אפטאוואקיא ושואלים, "מה מוכיחות המילים שלהם?" ההוכחה היא התפישה הישירה שלהם, כיוון שמה שאני רואה זו ההוכחה, ומה שאתה רואה זו הוכחה, אם זה לא סותר ידע כלשהו מהעבר. קיים ידע מעבר לחושים, וכל זמן שהוא לא סותר את ההבנה ואת ההתנסויות של בני אנוש בעבר, הידע הזה הוא הוכחה. כל שוטה יכול להכנס אל החדר הזה להגיד שהוא רואה מלאכים סביבו, זאת אינה הוכחה מספקת. ראשית צריך זה להיות ידע אמיתי, שנית אסור שהידע הזה יהיה בסתירה לידע מהעבר ודבר שלישי, חייבים להתייחס לאופיו של האדם המוסר את הידע. אני שומע שנאמר שאופי האדם אינו כה חשוב כפי שחשובים הדברים שיש לו לומר, וכי עלינו לשמוע קודם כל מה הוא אומר. זה אולי יהיה נכון לדברים אחרים. אדם יכול להיות מרושע ועדיין יגלה תגליות באסטרונומיה, אך בדת זה שונה, כיוון שלא יתכן שלאדם לא טהור יהיה אי פעם את הכוח להגיע לאמיתות של הדת.

לפיכך, דבר ראשון עלינו לוודא שהאדם המציג את עצמו כאָפְּטַא הינו בלתי אנוכי לחלוטין ואדם קדוש. שנית, שהוא חרג בתפישתו מעבר לחושים, ושלישית שדבריו אינם עומדים בסתירה לידע הקודם של האנושות. אסור שאיזה שהוא גילוי חדש של אמת יעמוד בסתירה לאמת כלשהי מהעבר אלא להיפך, הוא צריך להתאים לה. הדבר הרביעי הוא שאנו צריכים לראות שיש אפשרות לבדוק ולאמת אמיתות אלו. אם אדם מסויים אומר לי "ראיתי חיזיון" ושאני לא יכול לראות אותו, לא אאמין לדבריו. כל אדם חייב שתהיה לו היכולת לראות זאת בעצמו. יתרה מכן, אף אחד שמוכר את הידע שלו אינו אפטא (אדם מואר שמילותיו ללא טעויות). כל התנאים הללו חייבים להתקיים. ראשית אתם חייבים לראות שהאדם טהור ושאין לו מניעים אנוכיים, שאין לו שום שאיפה להישג או תהילה. שנית הוא חייב להראות שהיתה לו התנסות ברובד העל-מודע. שלישית, הוא חייב לתת לנו משהו שאיננו יכולים להשיג דרך החושים שלנו ושדבר זה מיטיב עם העולם. עלינו לוודא שזה אינו סותר אמיתות אחרות. אם זה סותר אמיתות אחרות, עלינו לפסול זאת מיד. הדבר הרביעי הוא שאדם זה לא יהיה לעולם יוצא מהכלל, הוא צריך לייצג רק מה שכל האנשים יכולים להשיג. אם כך שלושת סוגי ההוכחה הם תפישה או התנסות ישירה בדברים, היקש הגיוני של הדברים, ומילותיו של האפטא. אני לא יכול לתרגם מילה זו לאנגלית. זה לא "אדם שיש לו השראה", כיוון שהאמונה היא שהשראה היא דבר הבא מבחוץ, בעוד שהידע הזה בא מתוך האדם עצמו. הפירוש המילולי הוא "אחד שהגשים, שהשיג".

חוסר אבחנה הוא ידע מוטעה שאינו מבוסס על הטבע האמיתי [של האובייקט]

קבוצת הווריטיס הבאה שמתעוררת הינה בלבול ויחוס משמעות של דבר אחד לדבר אחר, כמו להתייחס לצדפת הפנינה כאילו הייתה פיסת כסף.

אשליה מילולית נובעת ממילים שאין להם כל (מקבילה) במציאות.

ישנה קבוצה אחרת של ווריטיס הנקראת וויקאלְפָּה. נאמרה מילה, ואנו לא מחכים לחשוב על משמעותה, אלא קופצים מייד למסקנה. זהו סימן לצ'יטה חלשה. עכשיו אתם יכולים להבין חשיבותו של הריסון. ככל שהאדם חלש יותר, כך פוחתת יכולתו לרסן את עצמו. בחנו את עצמכם תמיד לפי מבחן זה. כאשר אתם נעשים מרוגזים או אומללים, בחנו זאת וראו איך החדשות שקיבלתם עוררו את הווריטיס במינד שלכם.

השינה היא ווריטיס הכוללים חויה של רִיק.

הקבוצה הבאה של ווריטיס נקראת שינה, הכוללת בתוכה חלימה ושינה עמוקה. כאשר אנו ערים אנו יודעים שישנו. יכול להיות לנו רק זיכרון של התפישה. לא יכול להיות לנו שום זיכרון של מה שאנו לא תופשים. כל תגובה היא גל באגם. עכשיו, אם במשך השינה למיינד אין כל גלים, לא תהייה לו כל תפישה חיובית או שלילית, ולכן לא נזכור אותם. הסיבה שאנו זוכרים את השינה היא בגלל שבמשך השינה היה לנו סוג מסויים של גלים במיינד. הזיכרון הוא סוג אחר של ווריטיס, והוא נקרא סְמְרִיטִי.

הזיכרון מתעורר כאשר [הווריטיס של] תפישת אוביקט אינם חומקים [וחוזרים דרך הרשמים לתודעה].

הזיכרון יכול להופיע כתוצאה מהתנסות ישירה, ידע כוזב, אשליה מילולית ושינה. לדוגמא, אתם שומעים מילה מסויימת. המילה הזו היא כמו אבן שהושלכה לאגם של הצ'יטה. היא יוצרת גל וגל זה יוצר סדרה נוספת של גלים. זה הוא זיכרון. כך זה גם מתרחש בשינה. כאשר הסוג המסויים של הגל הנקרא שינה משליך את הצ'יטה לגל הנקרא זיכרון, זה נקרא חלום. חלימה היא צורה אחרת של גל אשר במצב הערות נקרא זיכרון.

[הווריטיס] הללו נשלטים על ידי תרגול ואי צמידות.

המיינד חייב להיות בהיר, מלא במחשבות טובות ורציונאלי כדי להגיע למצב של אי צמידות. מדוע עלינו לתרגל? כיוון שהפעולות הינן כמו התנודות הרוטטות על פני האגם. התנודות גוועות ומה נשאר? הסאמסקארות, הרשמים. כאשר מספר גדול של רשמים כאלו נשאר במיינד, הם מתאחדים והופכים להרגל. נאמר שההרגל זהו הטבע השני שלנו. אך הוא גם הטבע הראשוני שלנו, וכל הטבע של האדם. כל מה שאנחנו הוא תוצאה של הרגלים. זו הנחמה שלנו, כיוון שזה רק הרגל ואנו יכולים לנהוג לפיו או לא בכל עת. כל סמסקרה הנשארת על ידי תנודות אלו שעוברות בהכרתנו, משאירה את התוצאה הייחודית שלה. האופי שלנו הוא התוצאה של סך כל הרשמים האלו, והוא נקבע בהתאם לגל יחודי שמנצח וקובע את צביונו. אם הטוב מנצח האדם הופך לטוב. אם הרֶשַע מנצח האדם יהיה רשע. אם מנצח הגל של השמחה האדם יהיה שמח. התרופה היחידה להרגל רע הינו הרגל מנוגד. כל ההרגלים הרעים שהשאירו עלינו את רשמיהם, יכולים להישלט על ידי הרגלים טובים. הדרך היחידה להכניע רשמים שליליים היא לעשות טוב, ולחשוב מחשבות נעלות. לעולם אל תאמרו על אדם מסויים שהוא חסר תקווה, כיוון שהוא רק מיצג אופי, חבילת הרגלים, שאפשר להחליף אותה בהרגלים חדשים טובים יותר. האופי הוא הרגלים קבועים והרגלים קבועים הם אלו שיכולים לתקן את האופי.

תרגול הינו מאמץ מתמשך לשמור אותם (הווריטיס) תחת ריסון מושלם.

מה הוא תרגול? המאמץ לשמור את המיינד תחת שליטה, ולמנוע ממנו לנבוע החוצה כגלים.

על ידי מאמצים מתמשכים לאורך זמן והתמדה, המלווים באהבה גדולה, הופך הריסון למבוסס ויציב [התוצאה הסופית שיש להשיגה].

ריסון אינו מושג ביום אחד, אלא על ידי תרגול ארוך וממושך.

כיבוש הצמא לאובייקטים נראים או נשמעים הוא אי-צמידות.

הכוחות המניעים לפעולותינו הם שניים: מה אנו רואים בעצמנו וההתנסויות של אחרים. שני כוחות אלו משליכים את המיינד, האגם, אל מצב בו נוצרים גלים שונים. אי-צמידות הינו הכוח שנלחם נגד כוחות אלו והכוח שמחזיק את המיינד תחת בקרה. הויתור על אלו הוא מה שאנו רוצים להשיג. אני פוסע ברחוב ואדם מסויים מגיע ולוקח לי את השעון. זו היא ההתנסות שלי. אני רואה זאת בעצמי ובאופן מיידי זה משליך את הצ'יטה שלי לתוך גלים הלובשים צורה של כעס. אל תרשו לזה להתרחש. אם אינכם יכולים למנוע זאת, אזי אינכם שווים מאומה. אם אתם יכולים למנוע זאת אזי יש לכם ואיראגיה. ההתנסות של המיינד הגשמי אומרת לנו שהנאות החושים הן אידיאל נעלה. אלו הם פיתויים רבי עוצמה. ויתור פירושו לוותר עליהם ולא להרשות למיינד להישבר לגלים. ואיראגיה הינה השליטה על שני הכוחות המניעים המתעוררים מההתנסות שלי ושל אחרים, שמונעת מהצ'יטה להישלט על ידי כוחות אלו. הם אמורים להיות נשלטים על ידי ולא אני על ידם. סוג זה של חוזק מנטאלי נקרא ויתור. ואיראגיה הינה הדרך היחידה לחרות.

אי-צמידות קיצונית היא זו שבעקבותיה מוותרים אפילו על הצמא לגוּנוֹת, והיא נובעת מהידע של [הטבע האמיתי] הפורושה.

ההתגלמות הגבוהה ביותר של עוצמת הואיראגיה מתקיימת כאשר היא מסלקת אפילו את המשיכה שלנו אל הגונות. ראשית עלינו להבין מהי הפורושה, העצמי, ומה הן הגונות. לפי פילוסופיית היוגה כל הטבע מורכב משלוש איכויות (גונות), כלומר גורמים או כוחות. הם נקראים טאמס, ראג'ס וסאטווה. שלוש הגונות הללו מגלמות עצמן בעולם הפיסי בתור חשכה או אי-פעילות, משיכה או דחייה, ושיווי משקל של שני הכוחות. כל מה שקיים בטבע, כל ההתגלמויות למיניהן, הוא שילוב של שלושת הכוחות הללו. הטבע מחולק למספר קטגוריות על ידי פילוסופיית הסאמקיה. ה'עצמי' של האדם נמצא מעבר לכל אלו, מעבר לטבע. הוא זוהר, טהור ומושלם. כל אינטלינגנציה שאנו רואים בטבע אינה אלא השתקפות של עצמי זה בטבע. הטבע עצמו הוא חסר תחושה. עליכם לזכור שהמילה טבע כוללת בתוכה גם את המיינד. המיינד הוא בטבע. המחשבות הן בטבע. מהמחשבות ועד ההתגלמות הגסה ביותר של החומר הכל קיים בטבע. הכל הוא התגלמות של הטבע. הטבע הזה עוטף את ה'עצמי' של האדם. וכאשר מוּסרת המעטפת של הטבע, מתגלה ה'עצמי' במלוא תפארתו. אי-הצמידות המתוארת בפסוק 15 (כיבוש הצמא לאובייקטים, או כיבוש הטבע), היא העזרה הגדולה ביותר לקראת התגלמותו של ה'עצמי'. הפסוק הבא מתאר את הסמדהי, הריכוז המושלם שהוא מטרת היוגי.

הסמדהי המוענק עם ידע נכון, הוא זה שבעקבותיו מגיעים הבנה, הבחנה, אושר ואגו חסר מגבלות.

הסמדהי מתחלק לשני סוגים: האחד נקרא סאמפראג'נאטא והשני אסאמפראג'נאטא. בסאמפראג'נאטא סמדהי מגיעים כל הכוחות של השליטה בטבע. יש לו ארבעה סוגים. הסוג הראשון נקרא סָאויטַארְקא, והוא מתרחש כאשר המיינד מודט על אובייקט שוב ושוב על ידי הפרדתו משאר האובייקטים. קיימים שני סוגים של אובייקטים למדיטציה בעשרים וחמש הקטגוריות של סאנקאיה. עשרים וארבע הקטגוריות, חסרות התחושה של הטבע, והקטגוריה האחת של הפורושה שיש לה תחושה. החלק הזה של היוגה מבוסס במלואו על פילוסופיית הסאנקאיה, שעליה כבר סיפרתי לכם. כפי שתזכרו, לאגו, לרצון ולמיינד יש בסיס משותף והוא הצ'יטה או החומר של המיינד, שממנו למעשה נוצרו כולם. החומר של המיינד מושך לתוכו את כוחות הטבע ומקרין אותם כמחשבות. חייב להיות מקום מסויים שבו הכוח והחומר מאוחדים. זה נקרא אָוְיַאקְטא, המצב הבלתי נגלה של הטבע לפני הבריאה. אל המצב הזה חוזר כל הטבע בסיום המחזור, וממצב זה ייצא הטבע שוב כשתתפתח בריאה חדשה. מעבר לזה נמצאת פורושה, מהותה של האינטליגנציה.

ידע הוא כוח, ברגע שאנו מתחילים להכיר דבר מסוים אנו מתגברים עליו. לכן כאשר המיינד מתחיל למדוט על אלמנטים שונים הוא מתגבר עליהם. סוג המדיטציה בה האלמנטים הגסים משמשים כאובייקטים, נקרא סָאוִיטַארְאקַא. וִיטַארְקַא פירושו בקשה; וסאויטאראקא – "עם בקשה". הסמדהי הזה כולל את חקירת האלמנטים מתוך תקווה שהם יעבירו את כוחותיהם לאדם המודט עליהם. אין כל שחרור בהשגת כוחות. זהו חיפוש חומרני אחרי הנאות העולם ואין כל הנאה אמיתית בחיים מסוג זה. כל החיפוש אחרי תענוגות הוא לריק. זהו שיעור עתיק, עתיק מאוד, שהאדם מתקשה כל כך ללמוד. כאשר האדם לומד שיעור זה הוא יוצא מהעולם והופך לאדם חופשי. האחיזה במה שמכונה כוחות מיסטיים רק מעצימה את חיי העולם הזה, ובסופו של דבר מעצימה את הסבל. למרות שכמדען חייב פטנג'לי להצביע על האפשרויות של המדע הזה, הוא מעולם לא מחמיץ את ההזדמנות להזהיר כנגד כוחות אלו.

ושוב, באותה מדיטציה כאשר המודט מתאמץ לקחת את האלמנטים מעבר לזמן ולחלל, ורואה אותם כפי שהם באמת, זה נקרא נירְוויטאראקא "סמדהי ללא שאלה". כאשר המדיטציה מטפסת גבוה יותר ולוקחת את הטאנמאטראס כאובייקט שלה, ורואה אותם בתוך הזמן והחלל, זה נקרא סאוויצ'ארא, "סמדהי עם הבחנה". וכאשר באותה מדיטציה המודט מסלק את הזמן והמרחב וחושב על האלמנטים העדינים כפי שהם באמת, זה נקרא נירוויצ'ארא "סמדהי ללא הבחנה".

בשלב הבא הן האלמנטים הגסים והן העדינים נעזבים, והאובייקט של המדיטציה הוא האיבר הפנימי, איבר החשיבה. כאשר איבר החשיבה נתפש כנטול איכויות של פעילות וקהות, זהו הסָאנַאנְדַא או הסמדהי של האושר. כאשר המיינד עצמו נעשה לאובייקט של המדיטציה, כאשר המדיטציה נעשית מאוד מתקדמת ומרוכזת, כשכל הרעיונות של חומרים גסים ומעודנים ננטשים, כאשר נותר רק המצב הסטווי של האגו, אך מופרד מכל שאר האובייקטים, מצב זה מכונה סָמִיטַה סמדהי. ואפילו במצב זה המודט עדיין לא הגיע לגמרי מעבר למיינד. האדם שהשיג רמה זו נקרא בוודות "חסר גוף". הוא יכול לחשוב על עצמו כאחד ללא הגוף הגס, אך יהיה עליו לחשוב על עצמו כעל בעל גוף עדין. אלו שבמצב תודעה זה מתמזגים בטבע מבלי להשיג את המטרה נקראים פְּרַאקְריטיליַאנס. אך אלו שלא עוצרים אפילו כאן, משיגים את המטרה שהיא חרות.

קיים סמדהי נוסף, אשר מושג על ידי תרגול קבוע של הפסקת כל הפעילויות המנטאליות, ובו מחזיקה הצ'יטה רק ברשמים שלא התגלמו.

זהו האסאמפרג'נאטה סמדהי, מצב העל מודע המושלם ביותר. מצב התודעה המביא לנו את החרות. השלב הראשון אינו מקנה לנו חרות, ואינו משחרר את נשמתנו. יתכן ואדם ישיג את כל הכוחות ועדיין יפול שוב. כל זמן שהנשמה לא תלך מעבר לטבע היא לא תגיע לחוף מבטחים. למרות שהשיטה להשיג זאת נראית קלה, קשה מאוד להשיג זאת. השיטה לכך היא למדוט על המיינד עצמו, ובכל פעם שעולות מחשבות להשבית אותן. לא לאפשר לשום מחשבה להיכנס למיינד, וכך להפוך את המיינד לריק שלם. כאשר אנו יכולים להגשים זאת באמת, באותו רגע נשיג חרות. כאשר אנשים מנסים לרוקן את המיינד ממחשבות ולהגיע למצב של הריק ללא תרגול וללא הכנה, הם עלולים לכל היותר להצליח לכסות את הכרתם עם טאמאס, החומר של הבורות, ההופך את המיינד לקהה וטיפש וגורם להם לחשוב שהם יוצרים ריק במיינד. כדי להיות באמת מסוגלים לעשות זאת, יש לגלות את העוצמה הפנימית הגבוהה ביותר, השליטה הגבוהה ביותר.

כאשר מצב זה, אסאמפראג'נאטה, או המצב העל מודע, מושג, הסמדהי הופך לחסר זרע. מה הכוונה בכך? כאשר קיימת תודעה במצב של ריכוז, כאשר המיינד מצליח רק להשקיט את הגלים בצ'יטה ולהחזיק אותם שקטים, הגלים נשארים בצורה של נטיות. נטיות אלה, או זרעים, הופכים לגלים בשנית, כאשר ניתנת להם האפשרות לכך. אך כאשר הכחדתם את כל הנטיות הללו, כמעט הכחדתם את המיינד, אז הסמדהי נעשה נטול זרע, אין יותר זרעים במיינד שמהם יווצרו שוב ושוב השתילים של החיים, המחזור הבלתי פוסק הזה של מעגל הלידה והמוות.

אתם בוודאי תשאלו איזה מין מצב הוא זה בו המיינד אינו קיים יותר, אין ידע. מה שאנו מכנים ידע, הוא מישור נמוך יותר מזה שנמצא מעבר לידע. אתם צריכים לזכור תמיד במוחכם ששני קצוות קיצוניים נראים דומים זה לזה. אם ויברציה נמוכה של אֶתֶר נתפסת כחשיכה והמצב שנמצא בתווך הוא האור, אזי ויברציות גבוהות ביותר ייתפשו שוב כחשיכה. באופן דומה בורות היא הרמה הנמוכה ביותר, הידע הינו מצב הביניים ומעבר לידע זה המצב הגבוה ביותר. שני המצבים הקיצוניים נתפשים כאותו הדבר. הידע עצמו הוא תוצר של משהו, סוג של צירוף, הוא לא המציאות האמיתית.

מה היא התוצאה כאשר מתאמנים בהתמדה בריכוז גבוה זה? כל הנטיות הנושנות של חוסר שקט וקהוּת יהרסו, כמו גם הנטיות הטובות. המקרה דומה לזה של הכימיקלים שמשתמשים בהם כדי להפריד את הפסולת מהזהב. כאשר המחצב מותך, נשרפת הפסולת ביחד עם הכימיקלים. באופן דומה, הכוח הזה הנשלט בהתמדה, יהרוס את הנטיות השליליות הקודמות, ולבסוף גם את הנטיות הטובות. הנטיות הטובות והרעות הללו יהרסו האחת את השניה כשהן מותירות את הנשמה לבדה, זוהרת באורה הטבעי, כשהיא אינה מושפעת עלי ידי הטוב או הרע, כשטבעה שוכן בכל, כל יכול, כל יודע. אז ידע האדם שהוא לא נולד והוא לא ימות, ושהוא אינו זקוק לגן עדן או ארץ. הוא יידע שהוא אינו בא ואינו הולך, הטבע הוא זה שזז, והתנועה הזו השתקפה בנשמה. סוג של אור נראה נע כשהוא מוחזר על ידי זכוכית על הקיר, והקיר סבור בבורותו שהאור נע. כך זה גם עימנו. הצ'יטה הנעה בקביעות מופיעה בצורות שונות, ואנו סבורים שאנו הצורות האלה. כל האשליות הללו ייעלמו. כאשר הנשמה החופשיה הזו תצווה, לא תתפלל או תתחנן אלא תצווה – אזי כל מה שהיא תשתוקק אליו יתגשם מיד, וכל מה שהיא תרצה היא תהייה מסוגלת לעשות.

לפי הפילוסופיה של הסנקאיה אין אלוהים. פילוסופיה זו אומרת שלא יכול להיות אלוהים ליקום הזה כיוון שאם היה כזה, הוא חייב היה להיות נשמה ונשמה צריכה להיות אחת מן השתיים - כבולה או חופשיה. כיצד יכולה הנשמה הכבולה על ידי הטבע, או נשלטת על ידי הטבע לברוא? זה לכשעצמו הוא עבדות. מצד שני מדוע צריכה הנשמה שהינה חופשיה, לברוא ולהפעיל את כל הדברים האלה? אין לה כל תשוקות, לכן לא יתכן שיהיה לה איזה שהוא צורך לברוא. שנית אומרת פילוסופיה זו שאלוהים אינו הכרחי. הטבע מסביר את הכל. מה הוא הטעם באלוהים כלשהו? אך קאפילה מלמד שקיימות נשמות רבות שבכל זאת כמעט השיגו שלמות, אך לא הצליחו להגיע למטרה כיוון שלא יכלו לוותר לחלוטין על כל הכוחות. המיינד שלהם התמזג לתקופת מה עם הטבע, כדי להופיע מחדש כשליטיו. הנשמות האלה נקראות אלים. כולנו נהפוך ביום מן הימים לאלים, ולפי הסאנקאיה, האלוהים שמדובר עליו בוודות הינו באמת אחד מנשמות משוחררות אלו. מעבר להן לא קיים הבורא החופשי והנצחי של היקום.

מצד שני אומרים היוגים: "זה לא כך, יש אלוהים; קיימת נשמה אחת נפרדת מכל שאר הנשמות ונשמה זו היא השליט (מאסטר) של כל הבריאה, חופשי לנצח, המורה של כל המורים". היוגים מודים שאלו שהסנקאיה מכנה "מתמזגים בטבע" גם הם קיימים. אלו הם יוגים שמעדו מעט לפני שהגיעו לשלמות, ומאחר שבמשך זמן מסוים שנמנע מהם להשיג את המטרה, הם נשארו כשליטים על חלקים מהיקום.

[סמדהי זה, שאין בעקבותיו אי צמידות גבוהה ביותר,] הופך לסיבת התגלמותם מחדש של אלים ושל אלו שהתמזגו בטבע.

האלים בשיטת הפילוסופיה ההודית, מתוארים בתפקידים רמי מעלה שאותם ממלאות נשמות שונות, בזו אחר זו, אך אף אחת מהן אינה מושלמת.

לאחרים [סמדהי זה] מושג דרך אמונה, אנרגיה, זיכרון, ריכוז, והבחנת האמיתי [מזה שאינו אמיתי].

הפתגם פונה אל אלו שאינם רוצים מעמד של אלים או אפילו של אלו השולטים במחזורי הקיום, הם משיגים חרות.

ההצלחה, לאלו המשקיעים אנרגיה גבוהה מאד, היא מהירה.

ההצלחה של היוגים משתנה בהתאם לאמצעים אותם הם מאמצים שהם קלים, בינוניים ועצומים.

או [שסמדהי זה מושג] על ידי התמסרות ודבקות באישוורה.

אישוורה [השליט העליון] הוא הפורושה המיוחדת שאינה מושפעת על ידי אומללות, פעולות ותוצאותיהן, ותשוקות.

עלינו לזכור שוב שפילוסופיית היוגה של פטנג'לי מבוססת על פילוסופיית הסאמקיה. ההבדל נעוץ בכך שבאחרונה אין מקום לאלוהים, בעוד שביוגה אלוהים קיים. היוגים, בכל אופן, אינם קושרים את אלוהים עם רעיון הבריאה או שימור העולם. אישוורה המופיע אצל היוגים אינו אותו אלוהים המופיע בדרך כלל כבורא העולם. לפי הוודות, אישוורה הוא הבורא של היקום. כיון שהוא הרמוני הוא חייב להיות התגלמות של רצון אחד. גם היוגים רוצים לבסס אלוהים אחד אך הם מגיעים אליו בדרך המיוחדת המאפיינת אותם. הם אומרים:

בתוכו הופך הידע לאינסופי, בעוד שאצל האחרים הוא זרע [בלבד].

המיינד נע תמיד בין שתי קיצונויות. אתם יכולים לחשוב על חלל מוגבל, אך רעיון זה עצמו יקנה לכם גם חלל בלתי מוגבל. עצמו את עינכם וחשבו על מעגל קטן. באותו הזמן שאתם תופשים את המעגל הקטן, אתם תופשים מעגל נוסף מסביבו, שממדיו אינם מוגבלים. אותו הדבר מתרחש עם הזמן. נסו לחשוב על שנייה. עם אותה פעולה של תפישה, יהיה עליכם לחשוב על הזמן שאין לו גבולות. כך זה גם עם הידע. הידע הינו נבט בלבד אצל האדם. אך עליכם לחשוב על ידע אינסופי מסביבו. כך שהמבנה הבסיסי של המיינד שלנו מראה לנו שיש ידע אינסופי, והיוגים קוראים לידע האינסופי הזה אלוהים.

הוא המורה אפילו של המורים הקדומים ביותר, מאחר ואינו מוגבל על ידי גורם הזמן.

זו אמת שכל הידע נמצא בתוכנו, אך ידע זה צריך להתגלות בעזרת ידע נוסף. למרות שהיכולת להבין ולדעת נמצאת בתוכנו, יש לעורר את היכולת הזו והיוגים טוענים שניתן להוציא את הידע הפנימי רק בעזרת ידע אחר. חומר מת, חסר תחושות, לעולם אינו יכול לעורר ידע נוסף. פעולת הידיעה היא אשר מוציאה את הידע החוצה. ישויות בעלות ידיעה חייבות לעזור לנו לעורר את את מה שבתוכנו, לכן המורים האלו היו נחוצים מאז ומתמיד. העולם מעודו לא היה בלעדיהם ושום ידע לא יכול להתקיים בלעדיהם. אלוהים הוא המורה של כל המורים, מכיוון שמורים אלה, גדולים ככל שיהיו – אפילו שהם אלים או מלאכים - היו כולם מוגבלים על ידי הזמן בעוד שאלוהים לא.

ישנן שתי מסקנות מיוחדות של היוגים. הראשונה היא שכאשר חושבים על המוגבל, המיינד חייב גם לחשוב על הבלתי מוגבל, ואם חלק אחד של תפישה זו הינו אמיתי, אזי גם השני חייב להיות אמיתי, משום שהערך שלהם כתפישות של המיינד שווה. אותה העובדה בדיוק המראה שלאדם יש ידע מועט, מראה שלאלוהים יש ידע בלתי מוגבל. אם אני מאמץ אחת מדוע שלא אאמץ את השנייה? ההגיון מכריח אותי לאמץ את שתיהן או לדחות את שתיהן. אם אני מאמין שקיים אדם עם ידע מועט, אני חייב גם להודות שיש מישהו מעבר לו עם ידע בלתי מוגבל. המסקנה השניה היא ששום ידע לא יכול לבוא ללא מורה. זו אמת, כפי שהפילוסופים המודרניים אומרים, שקיים משהו באדם שמתפתח ממנו. כל הידע קיים באדם, אבל דרושה סביבה מסויימת כדי לגרום לידע הזה לצאת החוצה. איננו יכולים להגיע לשום ידע ללא מורים. אם קיימים מורים בני אדם, מורים אלים ומורים מלאכים, כולם מוגבלים; מי היה המורה שקדם להם? אנו חייבים להודות, כמסקנה סופית, שקיים מורה אחד שאינו מוגבל על ידי הזמן; ואותו המורה האחד של הידע האינסופי, שאין לו התחלה ואין לו סוף, נקרא אלוהים.

המילה המגלמת אותו היא OM.

לכל מחשבה שנמצאת אצלך במיינד יש הקבלה במילה. המילה והמחשבה אינן ניתנות להפרדה. לחלק החיצוני של הדבר אנו קוראים מילה, ולחלק הפנימי של אותו דבר אנו קוראים מחשבה. אף אדם אינו יכול להפריד מילה ממחשבה על ידי ניתוח (אנליזה). הרעיון שהשפה נוצרה על ידי האדם, כמה אנשים יושבים יחד ומחליטים על מילים, הוכח כשגוי. מאז שהאדם היה קיים, היו קיימות מילים ושפה.

מהו הקשר בין מחשבה למילה? למרות שאנו רואים שתמיד חייבת להיות מילה עם מחשבה, זה לא בהכרח נכון שאותה מחשבה דורשת את אותה המילה. המחשבה יכולה להיות זהה בעשרים מדינות שונות ועדיין השפה שונה. אנו חייבים מילה כדי לבטא כל מחשבה, אך מילים אלו לא בהכרח צריכות להיות בעלות אותו צליל. הצליל משתנה במדינות שונות. פרשן מסויים אמר: "למרות שהקשר בין המילה למחשבה הוא טבעי לחלוטין, עדיין אין זה מחייב שיהיה קשר מוצק בין צליל מסוים למחשבה מסוימת". הצלילים משתנים אך הקשר בין הצליל והמחשבה הוא טבעי. החיבור בין המחשבה לצליל טוב רק אם ישנו חיבור ממשי בין הדברים המובעים והסמלים. אחרת הסמל לעולם לא יבוא לידי שימוש. הסמל הוא המגלם של הדבר המובע, ואם הדבר המובע כבר קיים ואם על ידי ניסיון אנו יודעים שהסמל ביטא את הדבר פעמים רבות, אז אנו בטוחים שקיים קשר ביניהם. אפילו אם הדבר אינו נוכח, יהיו אלפים שיכירו אותו על ידי סמלו. חייב להיות קשר טבעי בין הסמל לדבר המובע, ואז כשהסמל הזה מבוטא, הוא מזכיר את הדבר המובע.

פטנג'לי אומר שהמילה המגלמת את אלוהים היא אוֹם. מדוע הוא מדגיש את המילה הזו? ישנן מאות מילים כדי לבטא את אלוהים. מחשבה אחת מקושרת עם מספר רב מאד של מילים: הרעיון של אלוהים קשור עם מאות מילים, וכל אחת משמשת כסמל לתיאורו. כל זה יפה מאד, אבל צריכה להיות הכללה בין כל המילים האלו, וזה שהוא הסמל הנפוץ ביותר יהיה הטוב ביותר ובאמת ייצג את כולן. כשנשמיע קול נשתמש בגרון ובחיך כ"משטח תהודה". האם ישנו צליל המבוטא כהלכה, שכל הצלילים מתגלמים ממנו, אחד שהוא הצליל הטבעי ביותר? אוֹם ((AUMהוא צליל כזה, הבסיס של כל הצלילים. האות הראשונה "א" (A) היא צליל השורש, המפתח, מבוטאת מבלי לגעת באף חלק של הלשון או החיך. "מ" (M) מסמלת את הצליל האחרון בסדרה, ומיוצרת על ידי שפתיים סגורות. וה"ו" (U) מתגלגלת מהשורש ועד קצה "משטח התהודה" של הפה. לכן אוֹם מייצגת את התופעה השלמה של יצור הצלילים. ככזו היא חייבת להיות הסמל הטבעי, המטריצה של כל הצלילים השונים. היא מסמלת את כל טווח האפשרויות של כל המילים שאפשר לבטא.

בנפרד מהשערות אלו, אנו רואים שסביב המילה הזו אוֹם, מתרכזים כל הרעיונות הדתיים בהודו. כל הרעיונות הדתיים של הוודות התרכזו סביב המילה הזו אוֹם. אך מה לזה ולאמריקה או אנגליה או כל מדינה אחרת? פשוט זה: המילה נשמרה בכל שלב של ההתפתחות הדתית בהודו, ויושמה כדי לציין את הרעיונות השונים על אלוהים. מוניסטים, דואליסטיים, מונו-דואליסטים, ספרטיסטים, ואפילו אתאיסטים קיבלו על עצמם את ה-אוֹם. האוֹם הפך לסמל האחד של השאיפה הדתית של הרוב הגדול של בני האדם. קחו למשל את המילה האנגלית "GOD". היא מכסה רק תפקוד מוגבל, ואם תלך מעבר לה יהיה עליך להוסיף שם תואר כדי להפוך אותה לאלוהים אישי, או בלתי אישי או מוחלט. כך גם עם מילים המסמלות את אלוהים בכל השפות. המשמעות שלהן מצומצמת מאד. מכל מקום, למילה הזו אוֹם יש סביבה את כל המשמעויות השונות, וככזו צריך שתתקבל על ידי כולם.

חזרה על הצליל הזה (אוֹם) ומדיטציה על משמעותו [היא הדרך].

מדוע צריך להיות שינון (חזרה)? לא שכחנו את התיאוריה של הסמסקארות, שסך כל הרשמים חיים במיינד. יתכן והם יהפכו יותר ויותר רדומים, אך הם עדיין קיימים שם, ומיד כשיקבלו את הגירוי הנכון, יהפכו פעילים. רטטים מולקולריים לעולם לא פוסקים. כשהיקום הזה נהרס, כל הרטטים האדירים נעלמים: השמש, הירח, הכוכבים, והארץ, כולם יתמוססו, אך הרטט נשאר באטומים. כל אטום מבצע את אותו תפקוד כפי שהעולם הגדול מבצע. כך שאפילו כשהרטטים של הצ'יטה שוככים, הרטטים המולקולריים שלה ממשיכים, וכשהם מקבלים את הדחף הנכון, הם מתעוררים וצפים שוב.

כעת, אנו יכולים להבין מהי הכוונה בשינון, חזרה. זהו הגירוי האדיר ביותר שאפשר לתת לסמסקארות הרוחניות. "רגע אחד בחברתו של הקדוש, בונה את הספינה שתעזור לנו לחצות את אוקיאנוס החיים". כזהו כוחה של ההתחברות. כך שינון אוֹם והמחשבה על משמעותו, דומים לשמירה על חברה טובה במיינד שלך עצמך. למד ואחר כך מדוט על מה שלמדת. כך יבוא אליך האור, העצמי יתגלם. אך האדם חייב לחשוב על האוֹם ומשמעותו. הימנע מחברה רעה, כי הצלקות של הפצעים הישנים נמצאות בתוכך, וחברה רעה היא בדיוק הדבר הנחוץ כדי להעלות אותם שוב. באותה צורה נאמר לנו שחברה טובה תעלה את הרשמים הטובים שבתוכנו, שהפכו רדומים. אין בעולם דבר קדוש יותר מאשר לשמור על חברה טובה, כי זה הדבר שיגרם לנטיות הטובות לעלות על פני השטח.

מתוך זה (חזרה על אום) משיגים (את הידע על) התבוננות פנימית וסילוק המכשולים.

ההשפעה הראשונה המושגת משינון ה אוֹם וההרהור בו היא הכוח להתבונן פנימה שיגלה את עצמו יותר ויותר, וכל המכשולים הפיזיים והמנטליים יתחילו להעלם. מהם המכשולים עבור היוגי?

מחלה, עצלות מנטלית, ספק, חוסר התלהבות, לאות, היצמדות להנאות החושים, תפישה מוטעית, אי השגת ריכוז, איבוד הריכוז לאחר שהושג (פיזור) – אלה הם המכשולים המפריעים.

מחלה- הגוף הזה הוא הסירה שתיקח אותנו לחופו השני של אוקיינוס החיים. חייבים לטפל בו כראוי. אדם שאינו בריא אינו יכול להיות יוגי. עצלות מנטלית גורמת לנו לאבד את ההתעניינות החיונית בנושא, שבלעדיה לא יהיה לנו לא הרצון ולא האנרגיה לתרגל. ספקיעלה במיינד בקשר לאמיתות מדע היוגה, ולא חשוב כמה חזק יהיה כושרו האינטלקטואלי של האדם, עד שיגיעו התנסויות נפשיות שונות, כמו שמיעה וראיה מרחוק.הבזקים אלה מחזקים את המיינד וגורמים לתלמיד להתמיד. יציאה מריכוז לאחר שהושג- לאחר שתתאמן מספר ימים או שבועות, ישקוט המיינד ויתרכז בקלות, ואתה תמצא את עצמך מתקדם במהירות. פתאום יום אחד תפסיק ההתקדמות, ותמצא את עצמך כמו שנאמר "תקוע על שירטון". המשך והתמד. כל התקדמות מלווה בעליות ונפילות כאלו.

יגון, מצוקה מנטלית, עצבנות גופנית, ונשימה בלתי סדירה מתלווים לחוסר היכולת לשמור על הריכוז.

ריכוז יביא לרגיעה מושלמת בגוף ובמיינד בכל פעם שיתאמנו בו. אך כשהאימון אינו מכוון כראוי או כשהמיינד אינו נשלט כהלכה, מופיעות הפרעות אלו. שינון אוֹם וכניעה לאלוהים יחזקו את המיינד ויחדשו את האנרגיה. כל אחד כמעט יחוש בהחלשות העצבים. אל תשים לב לזה בכלל, והמשך לתרגל. תרגול ירפא אותם ויהפוך את הישיבה ליציבה.

כדי לרפא את זה [צריך] להתאמן על אובייקט אחד.

כשנגרום למיינד ללבוש צורה של אוביקט אחד לפרק זמן מסוים, זה יסלק את המכשולים האלה. זוהי הצעה כללית. בסוטרות הבאות יורחב העניין ויפורט. מכיוון ששיטת אימון אחת אינה יכול להתאים לכולם, יתוארו בהמשך שיטות שונות, וכל אחד לפי התנסותו הממשית ימצא את הדרך שעוזרת לו ביותר.

רגשות של חברות, רחמים, שמחה, ושויון נפש כלפי שמחה, אומללות, טוב ורע, בהתאמה, משכינים שלום ב"צ'יטה".

אנחנו חייבים להיות בעלי ארבעת הגישות האלה. אנחנו חייבים להיות חברותיים כלפי הכל, אנחנו חייבים להיות רחמניים כלפי אלה הסובלים, כשאנשים אחרים שמחים גם אנחנו חייבים לשמוח, וכלפי הרשעים אנחנו חייבים להיות אדישים. כך עלינו לנהוג כלפי כל הנושאים המובאים לפנינו. אם הנושא הוא טוב, אנו חייבים לחוש בחברות כלפיו, ואם נושא המחשבה הוא מסכנות, אנו חייבים להיות רחמניים כלפיו. אם הוא טוב אנו חייבים לשמוח, ואם הוא רע אנו חייבים להיות אדישים. גישות אלו של המיינד כלפי הנושאים השונים המובאים לפניה, יהפכו אותה שלווה. רוב הקשיים שלנו בחיי היום- יום, נובעים מחוסר היכולת שלנו לשלוט במיינד בצורה זו. למשל, אם אדם עשה לנו רע, מיד אנחנו רוצים להגיב במעשה רע. כל פעילות בצורה של מעשה רע, מעידה על זה שאיננו מסוגלים לעצור את הצ'יטה. זה משתחרר בגלים כלפי המטרה, ואנחנו מאבדים את כוחנו המנטלי. כל תגובה בצורה של שנאה או רוע, היא הפסד גדול מאד למיינד. אך מצד שני, כל מחשבה רעה או מעשה של שנאה, או כל מחשבה על תגובה, אם היא נשלטת, תיזקף לזכותנו. ולא רק שלא נפסיד כלום ברגע שאנחנו מרסנים את עצמנו, ההפך הוא הנכון, אנחנו מרוויחים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. כל פעם שמכניעים תחושה של שנאה או כעס, כמות עצומה של אנרגיה נאגרת לטובתנו, האנרגיה הזו תומר לכוחות נעלים יותר.

על ידי הנשיפה ועצירת הנשימה [הצ'יטה נרגעת].

המילה בה אנו משתמשים היא "פראנה". פראנה היא לא בדיוק נשימה: זהו השם לאנרגיה הממלאת את היקום. כל מה שאתה רואה ביקום, כל מה שנע או פועל, או שיש בו חיים, הוא התגלמות של פראנה. סך-כל האנרגיה המוצגת ביקום נקרא פראנה. כשמסתיים מחזור, נשארת הפראנה הזו במצב של כמעט חוסר תנועה. וכשהמחזור הבא מתחיל, היא מגלה את עצמה בהדרגה. זוהי הפראנה מתגלמת כתנודות, כמו תנודות עצביות באנשים או בבעלי-חיים, ואותה פראנה מתגלמת כמחשבה, וכך הלאה. כל היקום הוא שילוב של פראנה ואָקַשָה, וכך גם גוף האדם. מהאקשה אתה מקבל את החומרים השונים אותם אתה רואה ומרגיש, ומהפראנה את הכוחות השונים. כעת, הנשיפה ועצירת הנשימה נקראת "פרניאמה".

פטאנג'אלי, אבי הפילוסופיה של היוגה, אינו נותן יותר מדי הנחיות מיוחדות בקשר לפרניאמה, אבל מאוחר יותר, מצאו יוגים אחרים דברים שונים על הפרניאמה, והפכו אותה למדע נרחב. אצל פאטנג'לי זו אחת מתוך דרכים רבות, אך הוא אינו מרחיב בנושא. הוא מתכוון שאתם פשוט נושפים את האוויר, שואפים אותו, עוצרים אותו לזמן מה, וזה הכל. על ידי זה המיינד הופך קצת שליו יותר. אבל תמצאו שמאוחר יותר התפתח מתוך זה מדע מיוחד הנקרא פרניאמה. כעת נלמד מעט ממה שיש ליוגים המאוחרים יותר לומר בנושא זה. חלק מזה אמרתי לפני כן, אבל חזרה קצרה תסייע כדי לקבע את זה במיינד שלכם.

דבר ראשון אתם חייבים לזכור שפראנה היא לא הנשימה, אלא זו שגורמת לתנועת הנשימה. זו שהיא החיוניות של הנשימה היא פראנה. שוב, המילה פראנה משמשת לכל המובנים, כולם נקראים פראנה והמיינד נקרא פראנה. ראינו גם שפראנה היא כוח. למרות זאת איננו יכולים לכנותה כוח, כי כוח הוא רק התגלמות שלה. היא זו שמגלמת את עצמו ככוח וכל דבר אחר בצורת תנודות. הצ'יטה, החומר של המיינד, היא מנוע שמושך את הפראנה מהסביבה, ומייצר ממנה את הכוחות החיוניים השונים האחראיים על שימור הגוף, המחשבות, הרצון וכל הכוחות האחרים. בעזרת תהליך הנשימה שצויין קודם, אנחנו יכולים לשלוט על כל התנודות השונות של הגוף, ועל הזרמים העצביים השונים העוברים בגוף. קודם אנו מתחילים לזהות אותם, ולאט אנו רוכשים שליטה עליהם.

כעת, לפי היוגים המאוחרים, ישנם שלושה זרמים עיקריים של פראנה בגוף האדם. לאחד הם קוראים אידה, לשני פינגלה ולשלישי סוּשוּמְנָה. הפינגלה לפי היוגים נמצא בצדו הימני של עמוד השדרה, האידה בצדו השמאלי ובמרכז עמוד השדרה נמצאת הסושומנה, תעלה חלולה. לפי תפישתם, האידה והפינגלה הם זרמים הפועלים בכל אדם ודרכם אנו מבצעים את כל תפקודי החיים. אך למרות שהסושומנה קיימת אצל כולם היא אינה פעילה. היא מתפקדת רק אצל היוגי. אתה חייב לזכור שיוגה משנה את הגוף. כשאתה מתרגל לאורך זמן חלים שינויים בגופך. זה אינו אותו גוף שהיה לך לפני שהתחלת לתרגל. זה מאד הגיוני וניתן להסבר. כל מחשבה חדשה שאנו מכניסים, חייבת ליצור נתיב חדש דרך המוח. זה מסביר את השמרנות העצומה של הטבע האנושי. הטבע האנושי אוהב לרוץ דרך השבילים המוכרים, אלה שכבר קיימים שם, פשוט בגלל שזה קל. אם נחשוב לשם דוגמה, שהמיינד הוא מחט, וחומר המוח הוא גוש רך לפניו, אז כל מחשבה שלנו יוצרת, כמו שנאמר, תעלה במוח. התעלה הייתה אבל החומר האפור שנכנס יוצר "ריפוד" כדי לשמור אותה פתוחה. אם לא היה חומר אפור, לא היה זיכרון, כי משמעות הזיכרון היא הליכה לאורך התעלות הישנות האלה ואיתור המחשבות מחדש. כעת, כנראה הבחנת שכשאדם מדבר על נושא שבו הוא לוקח מספר רעיונות המוכרים לכולם, ומשלב וחוזר ומשלב אותם, קל לעקוב אחריו, כי התעלות כבר נמצאות אצל כולם במוח ונחוץ רק להתכוונן אליהן. אבל כשמוצג רעיון חדש, צריכות להיווצר תעלות חדשות, והרעיון לא מובן מייד. וזו הסיבה שהמוח (זה המוח ולא האנשים עצמם), באופן לא מודע, מסרב לפעול על פי רעיונות חדשים. הוא מתנגד. הפראנה מנסה ליצור תעלה חדשה, אך המוח לא מאפשר את זה. זה הסוד של השמרנות. ככל שיש פחות תעלות במוח, וככל שהמחט של הפראנה חרצה פחות תעלות, כך יהיה המוח שמרן יותר וימשיך להתנגד לרעיונות חדשים. ככל שהאדם חושב יותר, כך יותר מורכבות יהיו התעלות במוחו, והוא יקבל בקלות רבה יותר רעיונות חדשים ויבין אותם. עם כל רעיון חדש המטביע חותמו על המוח, אנו חוצבים תעלה חדשה דרך הצ'יטה, וזו הסיבה שאנו מוצאים שתרגול היוגה, מהיותו מורכב מסידרה חדשה לגמרי של מחשבות ומניעים, מעורר בהתחלה כל כך הרבה התנגדות פיזית. וזו הסיבה שאנחנו מוצאים שהחלק של הדת, העוסק בצדדים החיצוניים של הטבע, יכול להתקבל בצורה נרחבת, בזמן שהחלק השני, הפילוסופי או הפסיכולוגי העוסק בטבע הפנימי של האדם, מוזנח לעיתים כה קרובות.

אנחנו חייבים לזכור את ההגדרה של העולם הזה שלנו: זו רק ההוויה האין סופית המוקרנת לתוך התודעה. מעט מתוך האין סופי מוקרן לתוך התודעה, ולזה אנחנו קוראים העולם שלנו. אז יש אין סוף מעבר, ועל הדת להתמודד עם שניהם - עם הגוש הקטן שאנו מכנים עולמנו, ועם האין סוף מעבר. כל דת העוסקת רק באחד מאלה, תהיה פגומה. היא חייבת לעסוק בשניהם. החלק של הדת העוסק בחלק של האין סופי שנכנס לתוך התודעה וגרם לעצמו להילכד, במישור התודעה, בכלוב של הזמן, מרחב וסיבתיות, די מוכר לנו, כי אנחנו כבר נמצאים בו, והרעיונות על מישור זה נמצאים אתנו כמעט מקדמת דנן. החלק של הדת העוסק באין סופי שמעבר, הוא חדש לגמרי עבורינו, והמאמץ שלנו להבינו יוצר תעלות חדשות במוח, משבש את כל המערכת, וזו הסיבה שתמצא שאנשים רגילים המתאמנים ביוגה, קצת "יורדים מהפסים" בהתחלה. כדי להפחית את ההפרעות האלה כמה שיותר, כל השיטות האלה הומלצו על ידי פטאנג'לי, ואנו יכולים לתרגל את השיטה שתתאים לנו ביותר.

צורות אלה של ריכוז המביאות לתפישה על חושית גורמות ליציבות של המיינד.

זה מגיע בטבעיות עם דהארנה - ריכוז. היוגים אומרים שאם המיינד מרוכז על קצה האף, האדם יתחיל לאחר כמה ימים להריח ריחות נפלאים. ואם הוא מרוכז על שורש הלשון, האדם יתחיל לשמוע קולות, אם מתרכזים על קצה הלשון, האדם יתחיל לחוש בטעמים נפלאים. אם על אמצע הלשון, האדם מרגיש כאלו הוא במגע עם משהו. אם אדם מרכז את המיינד על החיך, הוא יתחיל לראות דברים מוזרים. אם אדם שהמיינד שלו מוטרד, רוצה להתאמן באחדות משיטות אלה של היוגה, ועדיין מטיל ספק באמיתותן, ספקותיו יתחילו להעלם לאחר תרגול מועט, הכישורים שהוזכרו יתחילו להופיע, וכושר ההתמדה שלו יגדל.

או [הצ'יטה נרגעת על ידי מדיטציה על] האור הזוהר, שמעבר לכל צער.

זהו סוג נוסף של התרכזות. חשוב על הלוטוס של הלב, כשעליו מופנים כלפי מטה, ודרכו עוברת הסושומנה. קח שאיפה פנימה, ובזמן הנשיפה דמיין שהעלים פונים כלפי מעלה, ופנים הלוטוס הוא אור בוהק. מדוט על זה.

או [על ידי מדיטציה על] הלב,שוויתר על כל היצמדות לאובייקטים חושיים.

קח אדם קדוש, אדם גדול שאתה מוקיר, אדם קדוש שאתה יודע בוודאות שאינו צמוד לדבר, וחשוב על ליבו. לב זה הפך בלתי צמוד. מדיטציה על הלב הזה תרגיע את המיינד שלך. אם אינך יכול לעשות זאת, ישנה הדרך הבאה.

או [על ידי מדיטציה על] הידע המגיע בחלום או השמחה הנחווית בשינה עמוקה.

לפעמים אדם חולם שהוא רואה מלאכים ומדבר איתם, ושהוא במצב של אקסטזה ושומע מוסיקה מרחפת באוויר. כשהוא מתעורר זה יוצר עליו רושם עמוק. הנח לו לחשוב על החלום הזה כעל אמת, ומדוט עליו.

או על ידי מדיטציה על כל נושא שנראה לאדם כטוב.

הכוונה היא לא למשהו מרושע, אלא כל דבר טוב אותו אתה אוהב: המקום שאתה הכי אוהב, הנוף הכי אהוב, הרעיון הכי אהוב עליך, כל דבר שירכז את המיינד שלך.

המיינד של היוגי המודט באופן זה אינו מוסח מהאטום הקטן ביותר ועד האינסוף.

המיינד,על ידי תרגול זה, מתבונן בקלות הן בדבר הזעיר ביותר והן בדבר הגדול ביותר. כך הגלים במיינד נעשים קלושים יותר ויותר.

היוגי שהווריטיס שלו אבדו את כוחם (זאת אומרת, נשלטים), משיג במַקְלֵט [הכלי של] הקליטה, ובזה שנקלט (כלומר, הנשמה, המיינד, והאובייקטים החיצוניים) התמזגות ואחידות כמו קריסטל [לפני שמשקף אובייקטים בצבעים שונים].

מהי התוצאה של מדיטציה מתמשכת זו? אנחנו חייבים לזכור איך בסוטרא הקודמת נכנס פטנג'אלי לרמות השונות של המדיטציה: הראשון היה על אובייקטים גסים, השני על מעודנים, ומהם אנו מתקדמים לאובייקטים מעודנים עוד יותר. התוצאה היא שאנחנו יכולים למדוט באותה הקלות על אובייקטים גסים ומעודנים. בשעה שהיוגי מודט באופן זה, הוא תופש שלושה דברים: את מי שקולט, את מה שנקלט ואת הכלי הקולט. אלו מקבילים לנשמה, לאובייקטים החיצוניים ולמיינד. ישנם שלושה אובייקטים של מדיטציה המוצעים לנו: קודם על דברים גסים, כמו גופים ואובייקטים חומריים. השני, על דברים מעודנים כמו המיינד והצ'יטה. השלישי על איכויות הפורושה - לא הפורושה העצמה, אלא האגו. על ידי תרגול, מתבסס היוגי בכל המדיטציות האלו. וכל זמן שהוא מודט הוא יכול להרחיק את כל המחשבות האחרות. הוא מזדהה עם זה שעליו הוא מודט. כשהוא מודט הוא כמו רסיס קריסטל. ליד פרחים הופך הקריסטל כמעט זהה להם: אם הפרח אדום הקריסטל נראה אדום, ואם הפרח כחול הקריסטל נראה כחול.

[הסמדהי שבו] צליל, משמעות, והידע הנובע מהם מתמזגים זה בזה, [נקרא] "סמדהי עם שאלה".

כאן צליל משמעו רטט, כלומר, הזרם העצבי שמוליך אותו, והידע מופיע בתור תגובה. כל מגוון המדיטציות שדנו בהן עד עכשיו, מכונות על ידי פטאנגלי סָויטַארְקָה "עם שאלה". מאוחר יותר הוא נותן לנו מדיטציות גבוהות יותר ויותר. באלו הנקראות "עם שאלה", אנו שומרים על הדואליות של נושא הריכוז ומושא הריכוז, שהיא תוצאה של התמזגות בין מילה, משמעות וידע. הרטט החיצוני הראשוני הוא המילה. כשהוא נישא פנימה על ידי הזרם העצבי, הופכת המילה למשמעות. אחר כך מגיע גל תגובה בצ'יטה, שהוא הידע. אבל המיזוג של שלושת אלה הוא מה שאנו מכנים ידע. בכל המדיטציות עד עכשיו, אנו מקבלים את המיזוג הזה כנושאים של מדיטציה. הסמדהי הבא הוא גבוה יותר.

הסמדהי הנקרא "ללא שאלה" [מושג] כשהזיכרון מטוהר, או הופך ריק מאיכויות, ומשקף רק את המשמעות [של האובייקט עליו מודטים].

על ידי תרגול מדיטציה על שלושת אלה, אנו מגיעים למצב בו שלושת אלה אינם מתמזגים. אנו יכולים להיפטר מהם. אך קודם ננסה להבין מהם שלושת אלה. הנה הצ'יטה, אתה צריך לזכור תמיד את ההשוואה של חומר המיינד לאגם. והרטט, המילה והצליל, לגל על פני האגם. בתוכך ישנו האגם הרגוע הזה, ואז אני מבטא את המילה "פרה". ברגע שהמילה נכנסת דרך האוזניים שלך, יחד איתה נוצר גל בצ'יטה שלך. גל זה מייצג את רעיון הפרה - הצורה או המשמעות כפי שאנו מכנים אותה. הפרה הנראית שאתה מכיר, היא למעשה הגל בצ'יטה שמופיע כתגובה לרטט הצליל החיצוני או הפנימי. עם הצליל הגל שוכך. הוא לעולם לא יכול להתקיים ללא מילה. אתה עשוי לשאול מה קורה כשאנו רק חושבים על הפרה מבלי לשמוע את המילה. במקרה כזה אתה עצמך יוצר את הצליל. אתה אומר פרה ללא צליל, במיינד שלך, ועם זה מגיע הגל. אף גל לא יכול להיווצר ללא הדחף הצלילי הזה, וכשזה לא בא מבחוץ זה בא מבפנים, וכשהצליל שוכך, הגל שוכך גם כן. מה נשאר? התוצאה של התגובה - וזהו ידע. שלושת אלה קשורים בקשר כל כך הדוק במיינד שלנו, עד שאיננו יכולים להפריד אותם. כשהצליל מגיע החושים רוטטים, והגל עולה כתגובה. הם זורמים כל כך קרוב אחד לשני עד שאי אפשר להפריד בין אחד לאחר. וכשהמדיטציה הזו תורגלה לאורך זמן, הזיכרון, המקלט של כל הרשמים, מטוהר, ואנו מסוגלים להבדיל בברור בין אחד לאחר. זה נקרא נירוויאטארקה, ריכוז ללא שאלה.

על ידי התהליך הזה [הסמדהי] "עם הבחנה" ו"ללא הבחנה", שהנושאים שלהם מעודנים יותר, [גם] הם מוסברים.

תהליך דומה לזה הקודם מיושם שוב, אך הנושאים של המדיטציות הקודמות היו גסים, ואילו כאן הם מעודנים.

הנושאים המעודנים מסתיימים עם הפְּרָאדְהָאנָה.

האובייקטים הגסים הם רק האלמנטים וכל מה שמיוצר מתוכם. הנושאים המעודנים מתחילים עם הטאנמאנטראס, או חלקיקים מעודנים. האיברים, המיינד (המיינד או החוש המהווה את התשתית של כל החושים), האגו, החומר של המיינד (הגורם של כל ההתגלמויות), מצב שווי המשקל של סטווה, ראגס, וטאמס - נקרא פְּרָאדְהָאנָה (הראשי) פרקריטי (טבע), או אָוְיַאקְטָה (הבלתי נגלה) - כולם נכללים בקטגוריה של נושאים מעודנים. הפורושה (הנשמה) לבדה יוצאת מן הכלל.

הסמדהי האלה הם "עם זרע".

אלו אינם משמידים את הזרעים של פעולות העבר, ולכן אינם יכולים להביא לשחרור, אך מה שהם מביאים ליוגי מתואר בסוטרא הבאה.

כאשר היוגי מתבסס בסמדהי "ללא הבחנה", הצ'יטה שלו הופכת יציבה לחלוטין.

הידע המושג דרך זה נקרא "מלא באמת".

הסוטרא הבאה תבאר זאת.

הידע שמושג על ידי עדות מהימנה והיקש הגיוני, הוא על נושאים רגילים. זה שמושג מהסמדהי שהוזכר כרגע הינו מסוג גבוה הרבה יותר, ומסוגל לחדור למקומות שעדות מהימנה והיקש אינם מסוגלים.

הרעיון הוא שאנו צריכים לרכוש את הידע שלנו על נושאים רגילים על ידי תפישה ישירה, על ידי היקש הגיוני ועל ידי עדות מהימנה של אנשים נכונים. כשהיוגים אומרים "אנשים נכונים" הם מתכוונים תמיד לרישים, חוזי המחשבות המתועדות בכתבים הקדושים, הוודות. לפיהם ההוכחה היחידה לתקפות הכתבים היא זו שהם עדות של האנשים המתאימים. יחד עם זה, הם אומרים שהכתבים לא יכולים להוביל אותנו להגשמה עצמית. אנו יכולים לקרוא את כל הוודות ועדיין לא נחווה כלום. אבל כשאנו מתרגלים את שיטותיהם, אנו יכולים להגיע למצב בו אנו נחווה מה נאמר בכתבים, שחודר למקומות שההבנה, או תפישה, או היקש הגיוני אינם יכולים להגיע, המקום בו עדותם המהימנה של אחרים היא חסרת משמעות. לזו הכוונה בסוטרה זו. הבנה כתוצאה מהתנסות היא הדת האמיתית. כל השאר הוא רק הכנה, הקשבה להרצאות, או קריאת ספרים, או דיונים, הם רק הכנת השטח. זו לא דת. הסכמות אינטלקטואליות ומחלוקות אינטלקטואליות אינן דת.

הרעיון המרכזי של היוגים הוא שבדיוק כמו שאנו באים במגע ישיר עם האובייקטים של החושים, כך אנו יכולים לתפוש גם את הדת עצמה, ובעוצמה הרבה יותר חזקה. האמיתות של הדת, כמו אלוהים או הנשמה, אינם יכולים להיתפש על ידי החושים החיצוניים. אני לא יכול לראות את אלוהים בעיני, וגם לא לגעת בו בידיי. אנו יודעים גם שאיננו יכולים לנמק מעבר לחושים. היגיון משאיר אותנו בנקודה של היסוס, חוסר החלטה. אנו יכולים לדון בהיגיון כל חיינו, כפי שהעולם עושה אלפי שנים, אבל התוצאה היחידה תהיה שנמצא שאיננו מסוגלים להוכיח או להפריך את עובדות הדת. את מה שאנו קולטים בצורה ישירה אנו מאמצים כבסיס, ועל בסיס זה אנו מנמקים. לכן ברור שחשיבה הגיונית חייבת להתנהל בטווח גבולות התפישה האלו. היא לעולם לא יכולה ללכת מעבר לכך. כל טווח ההגשמה הוא מעבר לתפישת החושים. היוגים אומרים שאדם יכול ללכת מעבר לתפישת החושים הישירה שלו, וגם מעבר להיגיון שלו. יש באדם את היכולת, הכוח, ללכת אפילו מעבר לאינטלקט שלו - כוח שנמצא בכל חי, בכל יצור. על ידי תרגול יוגה, מתעורר כוח זה ואז האדם מתעלה מעבר למגבלות הרגילות של ההיגיון, ותופש בצורה ישירה דברים שמעבר לכל היגיון.

הרושם הנוצר מהסמדהי הזה, חוסם את כל הרשמים האחרים.

לפי הסוטרה הקודמת, אנו רואים שהדרך היחידה להגיע לתודעת על, היא דרך סמדהי, וראינו גם שהסמסקארות (הרשמים) של העבר הן מה שמעכב את המיינד מהשגת סמדהי. כולכם הבחנתם בכך שכשאתם מנסים לרכז את המיינד שלכם, מחשבותיכם נודדות. כשאתם מנסים לחשוב על אלוהים, זהו בדיוק הזמן שהסמסקרות מופיעות. בזמנים אחרים הן לא כל כך פעילות, אך דווקא בזמן שאינכם רוצים אותן, הן מגיעות, עושות כל שביכולתן כדי להרעיש במיינד שלכם. מדוע זה כך? מדוע שתהיינה כל כך פעילות בזמן ההתרכזות? בגלל שאתם מדחיקים אותן והן מגיבות בכל כוחן. בזמן אחר הן אינן מגיבות. כמה רבות צריכות להיות הסמסקרות האלה. כולן שוכנות היכן שהוא בצ'יטה, מוכנות, מחכות לזנק כמו נמר! צריך לדכא אותן, כדי שהרעיון האחד שאנו רוצים, יוכל לעלות, וימנע כניסתם של רעיונות אחרים. אך במקום זה כל הסמסקרות נאבקות לעלות באותו זמן. כזהו כוחן של הסמסקרות השונות בהפרעה לריכוז של המיינד. כך שהסמדהי שהוצע כעת הוא הטוב ביותר לתרגול, בגלל כוחו לדכא את הסמסקרות. הסמסקרה שתעלה על ידי ריכוז זה תהיה כל כך חזקה, עד שתוכל למנוע את פעולתן של כל הסמסקרות האחרות, ותחזיק אותן תחת פיקוח ושליטה.

על ידי ריסון אפילו של זה [רושם שחוסם את כל הרשמים האחרים] הכל מרוסן, ומגיע הסמדהי חסר הזרע.

אתם זוכרים שהמטרה שלנו היא לתפוש את הנשמה עצמה. אך איננו יכולים לתפוש אותה מכיוון שהתערבבה עם הטבע, עם המיינד, עם הגוף. האדם הבור חושב שגופו הוא הנשמה. האדם המלומד חושב שהמיינד הוא הנשמה. אבל שניהם טועים. מה גורם לנשמה להתערבב עם כל זה? גלים שונים העולים בצ'יטה מכסים ועוטפים את הנשמה. אנחנו רואים רק מעט מהשתקפותה של הנשמה מבעד לגלים אלה. וכך, אם הגל הוא מסוג של כעס, אנחנו חושבים שהנשמה כועסת - "אני כועס" אנו אומרים. אם הגל הוא מסוג של אהבה, אנו רואים את עצמנו משתקפים בגל זה ואומרים אנחנו אוהבים. אם הגל הוא של חולשה, והנשמה משתקפת בו, אנחנו חושבים שאנחנו חלשים. הרעיונות השונים האלו מגיעים מהרשמים האלה, הסמסקארות, שמכסים את הנשמה. טבעה האמיתי של הנשמה אינו נתפש כל עוד קיים אפילו גל בודד אחד באגם של הצ'יטה. הטבע האמיתי הזה לעולם לא ייתפש, אלא רק כשכל הגלים ישקטו. כך מלמד אותנו פטאנג'אלי קודם כל את משמעות הגלים האלו, שנית את הדרך הטובה ביותר לעצור אותם, ושלישית איך לייצר גל אחד חזק כל כך כדי שידכא את כל האחרים, "אש אוכלת אש" כמו שנאמר. וכשרק אחד נשאר, אז יהיה קל לדכא גם אותו. וכשזה נעשה, הסמהדי או הריכוז שמגיע עקב כך, נקרא "חסר זרע". הוא לא משאיר דבר, והנשמה מתגלית כמות שהיא, במלוא הדרה. ורק אז אנחנו יודעים שהיא אינה "תרכובת": היא החומר היחידי הנצחי הפשוט של היקום, וככזו היא אינה יכולה להיוולד ואינה יכולה למות. היא נצחית, בלתי ניתנת להכחדה. המהות הנצחית של האינטליגנציה המתקיימת לעולמי עולמים.

תגיות: