מאמרים
כתבי מאסטרים

שרי טאילאנג סוואמי

שרי ראמאנה מהארישי

ניאנה יוגה - מי אני? רמאנה מהארישי הספר השלם

שרי רמאקרישנה פארמאהמסה

פאפהג’י

סוואמי ויווקאננדה

אליזבת הייך וסלברג’אן יסודיאן

תחילת עבודתנו במערב
מתוך הספר Self Reliance Through Yoga by S.Yesudian
שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS
מאת: סלברג’אן ייסודיאן
תרגום: רחל תורן
סלברג'אן ייסודיאןהנסיבות הן ידידינו הטובים ביותר בשעת הצורך. לא תמיד הן מדברות אלינו במילים רכות, ולעיתים כשהן מדברות אלינו כנוגשי עבדים, ההצלפה שלהן מביאה אותנו לפעולה, ומכריחה אותנו לעשות את אותה מלאכה שכה התחמקנו ממנה. אנו כורעים תחת נטל המצבים שנכפו עלינו, ונמצאים בנקודת השבירה, כשלפתע חוש שישי מחזק אותנו ועוזר לנו לזקוף את קומתנו. כשאנו מזדקפים שנית, האזיקים שכבלו אותנו נופלים מאיתנו ואנו נוכחים לדעת שלא רק שלא נחלשנו אלא שהתחזקנו והתעצמנו. אנו מגיחים מעולם של חוויות והתנסויות הנשאר מאחורינו, ושבים לתחיה.

כשהגעתי למערב לא היתה לי ולו גם הכוונה הקטנה ביותר ללמד יוגה. באתי ללמוד רפואה וחינוך גופני ולהשוות אותם לשיטות ההודית, שהן העתיקות ביותר בעולם, משום שהורי שעסקו בתחום הרפואי רצו שאמשיך את המסורת המשפחתית של עיסוק ברפואה. מאחר שהשיטה המערבית שונה לחלוטין מהשיטה ההודית, התבקשתי לפעמים להרצות על ידיעותי ואמונותי. כשעשיתי זאת, הצגתי ברמה מסוימת את ההנחיות של ההאתה-יוגה והראג’ה-יוגה כאמצעים הטובים ביותר לחינוך הגוף והמיינד של האדם. מדע הרפואה ההודי, האיורוודה, מנסה לטפל באדם כמכלול שלם, ומאפשר בכך לאבחן את הגורם האמיתי למחלה. רבים מחברי התחילו להתעניין ביוגה וביקשו ממני להרצות ולכתוב על הנושא. הדים של התעניינות נשמעו פעם אחרי שפורסמו מספר מאמרים, אבל התביישתי בחשיפה הפומבית הזו וחזרתי ללימודי. לגורל, מכל מקום, היו כוונות אחרות. למרות מאמצי והיסוסי, דבר לא יכול היה לעצור את מבול ההתעניינות שהגיע מכל שכבות החברה. הספר "יוגה ובריאות" יצא לאור בעזרתם של כמה חברים. תעתועי הגורל הפגישו עכשיו ביני לבין אחת מהפרשנים הגדולים של הוודות, אופנישדות והבהגוואד-גיטה והפילוסופיה של היוגה, אישה שהיתה בקיאה מאד גם בפילוסופיה המערבית והיוותה סמכות לגבי התנ"ך. המורה הזו היתה גב’ אליזבט הייך. ביחד פתחנו בסטודיו הגדול שלה לאומנות את בית הספר הראשון שלנו ליוגה.

שיעור יוגה, בודפשט, 1948ההונגרים הביקורתיים מאד בדעותיהם, אינם מושפעים בקלות לא על ידי הרעיונות המזרחיים ולא על ידי המערביים. הם משתמשים בכושר השיפוט שלהם, ואהבת החופש נטועה בהם בחוזקה. באותו הזמן כבר התפשטה הדעה המוטעית שיוגה היא פולחן של דתם המוזרה של ההינדים, המאפשר לרכוש כוחות מסתוריים, ואני נשאלתי לעתים קרובות האם היוגה אינה דת. היו כאלה שבלבלו בין היוגה לבין הפקירים, הלוליינים המסולפים, שבחרו להישאר בתנוחה אחת בלתי טבעית כעונש שהם הטילו על עצמם. אחרים חשבו שיוגה היא לשכב על מיטת מסמרים, או לתת לנחש להכיש אותך נכישת מוות ואחר כך לרפא עצמך בלחישה של הברות מסתוריות. היו ששאלו אם אני יכול לבלוע שברי זכוכית, כפי שעשו לפעמים קבצנים משוטטים כדי להרוויח את לחם יומם. אחרים חשבו שהיוגה מלמדת את התעלול המפורסם של החבל. ממש כפי שדמותו של בודהה מוצגת לפעמים במועדוני לילה או בבארים במערב, כאשר בעל הבית שם אותה שם, בבורותו, כדי להעניק למקום אווירה מזרחית, כך גם את היוגה מורידים לפעמים לרמה של הצגת קרקס או שכתבים נבערים מפרשים אותה כמעשי קסמים או הוקוס-פוקוס דתי. כשהתחמקתי בהתחלה מלכתוב או להרצות על הנושא, היה זה משום שידעתי כבר עד כמה נפוצים הבורות והבלבול לגביו. לא הבנתי אז שזו היתה ההזדמנות המושלמת עבורי לשפוך מעט אור על הנושא, עד שגב’ הייך ושאלותיהם החוזרות ונשנות של המתעניינים סייעו לי להבין את הדרך. כתוצאה מכך כתבנו ביחד וערכנו הרצאות, לאורכה ורוחבה של המדינה, על מהי יוגה.

#יוגה ובריאותעבור אוהבי הספורט, למילה "ספורט" יש משיכה חזקה, ומאחר שהספר שלנו עסק בנושא של יוגה וספורט ותרבות הגוף, קראנו לו "ספורט ויוגה" (המהדורה האנגלית הופיעה מאוחר יותר תחת הכותרת "יוגה ובריאות"). בתוך שלושה חודשים נמכרה כל המהדורה הראשונה של חמשת אלפים ספרים, ותוך פחות משמונה עשר חודשים הגיע הספר למהדורה התשיעית. עתה ראיתי בברור את יד הגורל המדריכה את מעשינו. התפישות המסולפות לגבי היוגה סולקו עד מהרה והאנשים החלו להשתכנע שהמדע הזה אכן עוזר לאנשים להיות בריאים ואזרחים בעלי ערך לקהילה. הם למדו ש"היוגה הופכת את האדם לאדם טוב יותר, את ההינדי להינדי טוב יותר ואת הנוצרי לנוצרי טוב יותר". העיתונים ההונגריים התלהבו במשך חודשים רבים בקריאות הידד ליוגה, משום שהם הכירו בערך הרב של יכולתה להפיח חיים חדשים באומה. הדרך הפשוטה והנכונה לנשימה המתוארת בספר, וכמה תרגילי גוף, או אסאנות, הוכנסו למאות בתי ספר בכל רחבי הונגריה. הצבא וחיל האוויר תרגלו יוגה. בתי חולים ניסו את שיטת הנשימה השלמה של היוגה ומצאו שהיא מהווה תרופה ואמצעי מניעה מצויינים ללחץ דם גבוה, לעצבנות, לנדודי שינה ולעוד הפרעות פנימיות שונות הקשורות במערכת העצבים. בדיקות דם הוכיחו שאחרי שלוש עד חמש דקות של נשימה נכונה הדם העייף השתחרר מהרעלים המזיקים שבו ונטען בחמצן. ערכה הרפואי של היוגי קיבל בהדרגה יותר ויותר תשומת לב והכרה, משום שניסויים שנערכו בבתי חולים שונים הוכיחו את יעילותן של אסאנות שונות בסילוק אבנים מהכליות ובגירוי פעולתו של הלבלב להפרשת מיץ הלבלב הנשפך עם המרה אל תוך מערכת העיכול. למרות שנמנעתי מלטפל ממש בחולים, אותם שלחתי לרופאים האחרים שלנו, זכיתי מדי פעם לביקורים של רופאים עם החולים שלהם שביקשו ממני לאבחן את הגורם למחלותיהם. מקרים רבים היו כרוניים, כשהגורם נעוץ במצב הנפשי. כשהחולה הסכים לשלוט במחשבותיו ובתחושותיו על ידי משמעת עצמית, המחלה או הסימפטומים עברו שינוי והריפוי החל לתת אותותיו. ד"ר אלכסנדר מרגיטאי עשה ניסוי עם מד לחץ דם באחד מחוליו שסבל מלחץ גבוה. אחרי חמש דקות של נשימה בטן איטית, לחץ הדם ירד מ- 198 ל- 160 מ"מ. הוא נשאר יציב ברמה הזו אחרי מספר חודשים של תרגול נשימה סדיר. גם במקרים כירורגיים, ניתן היה להבחין שפצעים עקשנים החלימו מהר יותר אם יותר חמצן הגיע למחזור הדם באמצעות נשימה שיטתית.

היינו מרוצים מאד לראות עד כמה הפכה היוגה למקובלת בתוך שנתיים. אבל הפופולריות שלה לא פגעה ברצינותה. להיפך, ספורט ויוגה עסק בפן הפיזי של היוגה בלבד, ובכך סלל לו דרך אל ליבה של האומה ההונגרית ואל בתיה. בזרם המכתבים הבלתי פוסק שהגיע מדי יום, עלתה דרישה לספרות נוספת בנושא התפתחות מנטלית ורוחנית. משהבנו את הרמז, גב’ הייך ואני התיישבנו לכתוב את ספרנו השני: "יוגה מאחדת את המזרח והמערב". התפתחותו הגופנית והרוחנית של האדם נידונה בהרחבה מעל גבי דפיו של הספר החדש. היינו מרוצים מאד עתה לראות שהכנסיה גילתה עניין רב ביוגה. זה הביא אותנו לקשר עם כוהני דת וכמרים רחבי אופקים, שתירגלו בעצמם את התרגילים הגופניים והמנטליים של היוגה. משהפיקו מהם תועלת רבה, הם המליצו למאמיניהם החדשים תרגילים מסוימים לפיתוח ההתנגדות הגופנית והריכוז המנטלי.
גם החוגים האריסטוקרטיים של בודפשט השתתפו בשעורים הקבוצתיים, משום שלא ניתנו שעורים פרטיים. כל אחד מהם הסכים לחרוג מהמוסכמות החברתיות ולשכוח, לפחות לשעה אחת, את מעמדו החברתי. בכיתה בה השתתפו תלמידים רבים, איש לא ידע מי היה שכנו. הקפידו על שקט כדי לתת מנוחה למיינד הסוער; איש לא רצה לדבר. בכל כיתה השתררה המשמעת מעצמה די בטבעיות, ורוח האחדות הפכה לנחלת הכלל. למרות המעמדות החברתיים השונים שנכחו בחדר, למרות האמונה של כל אחד ואחד, למרות הגזע ממנו נולד כל אחד ואחד, כל ההבדלים נעלמו ברגע שהתיישבנו על המזרונים שלנו. במפגשים האלו התערבבו תלמידים עניים ופרופסורים מהאוניברסיטה; פועל פשוט יכול היה לשבת ליד נסיך, או איש עסקים יהודי לצידו של כומר קתולי לא מוכר. התאספנו כציבור שלו כוונה אחת, להגיע למטרה אחת משותפת.

יסודיאן וא. הייך, פונטה טרזה, שווייץ, 1989בסיומה של הרצאה פומבית באקדמיה למוזיקה של בודפשט, מספר אנשים ביקשו לדבר איתי באופן אישי. הבחנתי ביניהם בדמותו של ילד קטן שהמתין. התרגשתי לראות פנים כה צעירות, נגשתי אליו ושאלתי אותו לרצונו. "אני בן ארבע עשרה, מר יסודיאן, ואני לא יכול לגדול. האם אתה יכול לעזור לי?" הוא ממש התחנן. "בוא מחר לקבוצה של שעה חמש ונראה כיצד נוכל לעזור לך". במילים אלו נפרדנו. יוסף קיראלי הגיע, פניו מוארות בתקווה ושמחה. הוא קרא את הספר ארבע פעמים וידע בעל פה את שמות כל התרגילים. הוא תרגל בהתמדה וחריצות והפתיע את כולנו, משום שתוך שלושה חודשים הוא כבר גבה בשלושה אינצ’. גופו הקטן שהיה גבוה רק מעט משלושה רגל, השתנה במהירות ובתוך שנתיים הגיע לחמישה רגל ושלושה אינצ’. קיראלי היה עני מאד והגיע ברגל ממרחק גדול, שלוש פעמים בשבוע, לשעורי ההאתה יוגה, להרצאות על ידע העצמי ולמדיטציות. בגדיו היו נקיים למרות עוניו, אפילו שהחולצה מתחת למעילו הנקי היתה קרועה וחסרת שרוולים. בפנים מבוישות מאד הוא התקרב אלי יום אחד אחרי שלושה חודשים, ורוקן את הכיס הימני של מעילו על שולחני. היו בו מטבעות נחושת אותן הוא חסך בכל החודשים האלו. "ברשותך, מר יסודיאן, זה כל מה שאני יכול לתת לך עכשיו. האם תרשה לי להמשיך?", הוא שאל. הבטחתי לו שהוא יוכל להמשיך ולבוא מבלי לשלם דבר, והחזרתי לו את כספו. פניו של הנער נפלו והוא התאכזב מאד. הוא חסך כדי לתרום את כל שהיה לו בלב שמח, והדחיה שלי הכאיבה לו. "בסדר, יוסף, אני אקח את הכסף הזה, שהוא מאד יקר עבורנו כפי שהוא יקר לך". לחצנו ידיים בחיוך.

מרבית תלמידי בית הספר שלנו היו גברים ונשים שרצו להקדיש יותר תשומת לב לבריאותם. אפשר היה לצפות שנשים יהיו הרוב, אבל זה היה ההפך. העניין הרב של הציבור ההונגרי התגלה דווקא מצדם של הגברים, שחלק גדול מהם נשארו במשך שנים רבות. הגיע אלינו זרם בלתי פוסק של בנים, מרביתם תלמידים עניים של בתי ספר ואוניברסיטאות. היום גם עשרות תלמידי רפואה שלמדו בחריצות את ערכיה הרפואיים של היוגה ויישומם בתחומי המחלות המנטליות והפיזיות. בשל חוסר מקום לתלמידים החדשים שהגיעו, הקמנו חוגים שנמשכו אל תוך שעות הלילה.

המלחמה המתקרבת כבר הורגשה באוויר, והונגריה עמדה להיות מעורבת בה בקרוב. פניקה והפסיכוזה מפני המלחמה כבר התפשטו על פני כל המדינה. גיוס חובה הוכרז כדי להגן על הגבולות. הגרמנים עמדו להיכנס לתוך הונגריה, והחיילים ההונגרים נאלצו להילחם בגרמנים בחזית הרוסית. קריאה של יאוש כיסתה את המדינה, משום שהמשמעות היתה מאבק חסר תועלת ובזבוז של כוח אדם לאומי. מרבית תלמידינו הגברים נאלצו לעזוב אותנו. רדיפת היהודים השתוללה יום ולילה. את כל הבתים מסביב היה צריך לעזוב בהודעה של עשרים וארבע שעות מראש, והם נתפסו עד מהרה על ידי חיילים גרמנים. בית גדול שעמד מול בית הספר שלנו בווילה של הייך הפך למטה הגסטפו. עד היום אני לא מבין מדוע חסו הגרמנים על הבית שלנו שהיה ממוקם היטב במקום פתוח. היינו מוגנים במשך כל המלחמה, כאילו יד נעלמה שמרה עלינו, ואיש לא נגע בנו. כמה מהשוטרים שהשתתפו בכיתות שלנו הזהירו אותי שלא אסתובב ברחובות כדי שהגרמנים לא יזהו אותי כאזרח בריטי. שמעתי בקולם וקיימתי את השעורים אחרי שקיעת השמש. היו כמה יהודים שהגיעו בחשאי, אבל הם כולם נאלצו לענוד מגן דוד צהוב כפי שהנאצים הכריחו אותם, כדי להבדילם מהארים. ליבותינו שתתו דם למראה ההשפלה הזו. אפילו הילדים היהודים הוטבעו באותה חותמת. אבל, כשהאנשים האלו הבינו את משמעותו של המגן דוד ואת השפעתו האדירה על מי שעונד אותו, איך הוא מייצג את איחוד הכוחות הפועלים בפנימיותו של האדם ואיך הוא מקרין שלווה ועוצמה, כוח סבל וגבורה חדשים השתלטו עליהם ומאותו היום והלאה הם הסתובבו בעיר חסרי פחד, משוכנעים שידו של אלוהים מנחה אותם. הם האמינו שבדיוק כפי שהיא הנחתה את אבותיהם ואת אבות אבותיהם, כך היתה עתה ידו של אלוהים מונחת מעליהם והיא תגן עליהם. אמונה חזקה וכמעט קנאית השתלטה עליהם. התפלאנו לשמוע מרבים מהם ציטוט מדויק של הטקסטים שהם למדו מהעלונים שחילקנו מדי שבוע בבית הספר. מעולם לא ראיתי הבעת פחד חזקה כל כך על פניהם של אנשים, כפי שראיתי על פניהם של הנשים והגברים המבועתים האלו שהגיעו לשעורים שלנו. הם ידעו שהמוות עלול לעוט עליהם בכל רגע. הם באו והלכו, כשהם מוכנים מצד אחד לפגוש אותו, ומצד שני היו משוכנעים שאלוהי אבותיהם יציל אותם. ויחד עם זאת, אחרי ערבי המדיטציה כשמילותיה של גב’ הייך החדירו בהם אומץ לב אלוהי, הוארו פניהם באהבה וסליחה לאויביהם, והם הלכו הביתה כשהם לא מפחדים יותר לא מהחיים ולא מהמוות. משום שעבורם המאמץ להבין את משמעותו של אלוהים היה הצורך הגדול ביותר בשעות האחרונות האלו של האולטימטום. לפעמים יכולתי לתפוס את קולה האילם של גברת יהודיה מבוגרת כשהיא חזרה על מילותיו של הנזיר הלוחם סוומי ויווקנאנדה: "אם יש מילה אחת שאתה מרגיש שמגיעה כמו פצצה מהאופנישדות, שמתפוצצת כמו רימון על גוש של בורות, המילה הזו היא אומץ. דת האומץ היא הדת אותה צריך ללמד. האמת היא שבעולם הזה ובעולמה של הדת, הפחד הוא הגורם האמיתי להתדרדרות ולחטא. הפחד הוא זה הגורם לייסורים; הפחד הוא המביא את המוות; הפחד הוא הגורם לרוע... חזק את עצביך! אנו זקוקים לשרירים של ברזל ולעצבים של פלדה. בכינו די. לא עוד בכי; הבה נזקוף קומתנו ונהיה גברים!". האשה הזו העבירה לאחרים מחשבות שכאלו על פיסות נייר.

חודשים רבים לפני שהוצאו להורג, למדו האנשים האלו ששום מחשבה אינה הולכת לאיבוד, אלא הופכת לאנרגיה באטמוספירה. ממש כפי שהאוויר חודר לכל חדר ולכל נקיק צר, כך גם מחשבותינו הטובות החיוביות והחזקות נכנסות לאטמוספירה שמסביב ויוצרות מחסום להגן עלינו מכל רוע ונזק. הם גם למדו שאם כמה מאות אנשים ישבו ויתרכזו על השלום, עוצמת המאמץ המודע שהם השקיעו מרצונם יהדוף כל התקפה, כל הסגת גבול. הם קראו את מה שהיה כתוב באותיות של קידוש לבנה על הלוח של בית הספר: "גברים, דרושים גברים. כל דבר אחר יגיע, אבל דרושים גברים חזקים, אמיצים, צעירים ומאמינים. מאה שכאלה יהפכו את העולם".

באחד הימים, ניגשה אלי אשה בגיל העמידה ואמרה לי: "מר ייסודיאן, אתה לא מבחין בסכנה שאתה יוצר כשאתה מרשה לכל כך הרבה יהודים להשתתף בשעורים שלך. אתה מסכן את חייך ואת חייהם של אלו שבאו לכאן. מישהו שמחפש לעשות צרות יכול לדווח עליך בכל רגע לגסטפו שנמצא מעבר לרחוב וזה יסתיים בשפיכות דמים. מכל מקום, האם אתה לא רואה איזו איבה קיימת בזמנים אלו כלפי היהודים? אני יכולה להבטיח לך שרבים מהתלמידים הנוצרים מרגישים את אותה הרגשה". נפגע עד עמקי ליבי מדבריה הקשים והכנים, ובאותו הזמן עצוב על שאותה גברת לא הצליחה להפיק תועלת רבה מתורת היוגה, המלמדת אהבה והבנה, נשארתי דמום לרגע. "גב’ רויקו", אמרתי לבסוף, "מאז שבית הספר הזה נוסד, דלתותינו היו פתוחות בפני גברים ונשים מכל המעמדות, האמונות והגזעים. מכאיב לי לראות את הסלידה שאת חשה כלפי היהודים. בשום מקרה אני לא אשלח אותם מכאן רק משום שכמה תלמידים נוצרים מרגישים לא נוח להיות איתם באותו החדר! יתרה מכך, אני מתפלא לשמוע את ההערה שלך, משום שחשבתי שהטמעת בתוכך את עקרון הסובלנות. הביטי כיצד האנשים המסכנים האלו באו אלינו מחפשים אחר הנחמה היחידה שיש להם, אלוהים. האם נוכל אי פעם לשלוח אותם מכאן? לא, גב’ רויקו! אם את מוצאת שחברתם מפריעה לשקט הנפשי שלך, אני מבקש ממך בעדינות להימנע מלבוא לכאן עד שהצרות האלו ירגעו".
שתי דמעות גדולות ירדו על פניה כשהיא הביטה עמוק לתוך עיני. מבע פניה השתנה פתאום להבעה של אהדה ואהבה, ורועדת בכל איבריה מהתרגשות היא פרמה את כפתורי מעיל הגשם שלה וחשפה את מגן הדוד הצהוב הגדול על חולצתה.
 
כשהרוסים כבשו את בודפשט אחרי מצור של חודשיים והמחסור במזון היה קשה מאד, הביאה לנו גב’ רויקו במשך שבועיים או יותר, קערת מרק שהיא אספה כנדבות. ביתנו התמוטט תחת ההרעשה הכבדה וכולנו נקברנו חיים במרתף. מאחר שלא היה לנו מקום אחר ללכת אליו, נשארנו בלית ברירה במקום בו היינו, עד שיום אחד גל חדש של חיילים רוסים גירש אותנו בגסות ממקום מחבואנו. אני נשביתי לתקופה קצרה וטראומטית על ידי הרוסים, אך יתר עשרים וחמישה האנשים הצליחו למצוא להם מקום מחסה אחר ותוך זמן קצר התאחדנו כולנו מחדש. גב’ רויקו חיפשה אחרינו ימים רבים תוך סיכון חייה, עד שלבסוף מצאה את כולנו דחוסים בשני חדרים.

המלחמה הגיעה לקיצה. העיר היתה במצור. בודה ופסט מופרדות על ידי נהר הדנובה. כל קשר ביניהן נפסק לכמה שבועות, אחרי שהגרמנים פוצצו את ארבעת הגשרים כשהם נסוגו מפני הרוסים. למרות אין ספור הקשיים, שלוש מתוך הנשים שבחבורתנו שגרו בפסט, הלכו ברגל שמונה מייל כדי להביא לנו צרור יקר ערך של אוכל שאיפשר לנו להתקיים עוד כמה ימים. היה זה מרגש לראות את הסולידריות הנהדרת והאווירה המשפחתית בין כל כך הרבה מתלמידי בית ספרנו.
כאשר הסתיים המצור על בודפסט והעיר נכבשה על ידי הרוסים, חצינו את הנהר ועברנו לפסט, שם הקמנו באופן זמני את בית ספרנו. באחד הימים התפרץ השרת שלנו חסר נשימה לתוך החדר וסיפר בהתרגשות: "עמדתי לפני חלון ראווה כשהבחנתי בקצין רוסי מחפש כמה ספרים. הוא לא דיבר הונגרית, אבל הוא הסביר לי על ידי סימנים שהוא מחפש משהו על יוגה. בחנות לא היו ספרים על הנושא הזה, אבל אמרתי לו שאני מכיר יוגי הודי שגר באותו הבית בו אני גר. הוא לא האמין לי, וחברו הקצין שהתפרץ בצחוק ולעג לרעיון שיוגי הודי יגור כאן, אמר שזו היתה בדיחת היום הטובה ביותר. אמרתי לו שאביא הלילה את ההודי לביתו וכך נפרדנו. מר יסודיאן", הוא המשיך, "אינך צריך לפחד, בבקשה בוא איתי. הוא גר בערך מייל מכאן. וגם את, גברתי, בבקשה בואי איתנו". הוא התחנן, ועתה נשימתו כבר נעתקה לגמרי. המצב הפוליטי היה רחוק מלהיות בטוח באותו הזמן. חשודים נורו ללא משפט. עורי הכהה יכול לעורר חשדות בקלות. "גברתי", הוא התחנן, "אני אחראי על שורה של עשרה בניינים ואני לא יכול להסתכן שהרוסים, שמינו אותי לתפקיד הזה, יאסרו אותי. אני מבטיח לך ששלושתנו נחזור בשלום הלילה. בבקשה, אל תאכזבי אותי". גב’ הייך הסכימה ללכת, ובשעה תשע באותו הלילה, עמדנו לפני דלת ביתו של הקצין הרוסי. חברו נדהם לראות אותנו, והקצין עצמו היה מרוצה מעל ומעבר. הוא חיבק אותי בחום, כדרכם של הרוסים, וברך את גב’ הייך ברוב כבוד. שני הרוסים התערבו ביניהם אם אבוא או לא, והקצין זכה בהתערבות. בגרמנית רצוצה הוא סיפר על התלהבותו מהיוגה. גב’ הייך תרגמה את הערותיו ושאלותיו, ועד מהרה הוא קיבל הסברים על הנושא. נפרדנו אחרי שעה מעניינת. הזמנו את הקצין והוא בא אלינו בבוקר שלמחרת. בדיוק כשהוא צלצל בפעמון שלנו למעלה, שמענו צעקות רמות ותלונות מלמטה, שלוו בצווחות פרועות וביריות. הבטתי דרך החלון וראיתי חמישה עשר שוטרים נכנסים לחצר למטה ומוציאים באלימות את הדיירים מהבית. הקצין וחברו רצו למטה וגרשו את כל חבורת הפולשים החוצה. "זהו ביתו של המורה שלי, ואני כאן", הוא צעק בכל כוחו. "אני לא אסבול שום שטויות, אז לכו מכאן כולכם, לפני שיהיו כאן צרות". הדיירים שגרו מתחתינו היו אסירי תודה על עזרתו ואין צורך לומר שגם אנחנו שמחנו מאד על התערבותו. כמה מסתוריות הן דרכי הגורל! חשבתי לעצמי. לו לא פגשנו את הקצין הזה, אין ספק שהיה עלינו לפנות את הבית הבוקר; ולמצוא דירה זה לא היה דבר של מה בכך בימים אלו.
הקצין וחברו באו מדי יום לתרגל יוגה. תוך כמה ימים הוא תרגם עותק של "ספורט ויוגה" שתורגם מהונגרית לרוסית ושלח אותו לרוסיה. אחרי זמן קצר הוא סיפר שכמה גנרלים וקצינים גבוהים מהצבא הרוסי תירגלו בהתאם להוראותיו ותכניו של הספר. הוא ניסה לעמוד על כך שניסע למוסקבה כדי להציג את היוגה לפני האנשים שם. הכל יעמוד לרשותנו, הוא אמר, למרות שלא נוכל לעזוב את רוסיה במשך כמה שנים. אנחנו, מכל מקום, דחינו את הצעתו מהרבה סיבות.

אחרי שבנינו מחדש את בית הספר ליוגה וחלק מבית המשפחה, חזרנו לגור במבנה הישן שלנו. העניין הקודם ביוגה לא שכך. להיפך, הוא המשיך לגדול והגיע לרמה כזו עד שהממשלה החדשה גילתה עניין בפעילויותינו. חברים רבים של השלטון הקומוניסטי השתתפו בשעורים שלנו והבינו שהיוגה אינה מתנגשת עם הרעיונות והאידיאלים שלהם.
מכאן והלאה משכו הרצאותינו הפומביות קהל גדול מאי פעם. החוגים הפוליטיים החלו לחשוד, וסרבו להתיר לנו לפרסם בגלוי את הרעיונות והאמיתות של היוגה. למרות שמחיתי שהתנועה היתה נקיה מכל מניעים פוליטיים, מאמצי לא נשאו פרי, ובית הספר שלנו נסגר. במקום להתנגד לכך, החלטנו לסגת ולתת לזרע שזרענו לגדול בקצב שלו בליבותיהם של המאות שבאו אלינו. בצער נפרדנו, גב’ הייך ואני, מכל חברינו היקרים ומהמשפחה הגדולה שהקמנו והתכוננו לחזור לקליפורניה. אחרי שהיה קצרה במרכז וודנטה, תכננו לנסוע להודו ולפעול למען התחדשות המרוץ.

גב’ הייך דיברה איתי לעיתים קרובות על היונגפראו, הר שוויצרי יפהפה עם הרכבל הגבוה ביותר באירופה, שיכול לעלול לגובה של 11,000 רגל מעל פני הים. לכן, כשהיא הציעה שניסע לחופשה בת שבוע בשוויץ, התענגתי על הרעיון.כשהגענו שיכנו אותנו בביתו של פאטאק גאבור בבאדן ליד ציריך. הוא היה תלמיד בבית הספר שלנו בבודפשט במשך הרבה שנים, והיה זה עונג גדול לראות אותו שנית. באחד הימים קיבלנו שיחת טלפון מקבוצה קטנה בציריך שרצתה לפגוש אותנו ולשמוע קצת על יוגה. כשהגענו לתחנה המרכזית בציריך, קיבלו גב’ חנה הרמן ושני גברים, את פנינו עם סלסלה גדולה של פרחים צהובים. לא הבנו אז עד כמה הפגישה הזו היוותה שלב חשוב בעבודתנו באירופה. התבקשנו להישאר שבוע ולהדריך את הקבוצה בהאתה יוגה. השבוע הזה התחיל בנובמבר 1948 והוא ממשיך עד היום.
יסודיאן ואליזבת הייךהנסיבות האלה, ביחד עם עזרתם של חברים חשובים, איפשרו לנו להקים בתי ספר ליוגה במרבית הערים הגדולות בשוויץ. המטה שלנו בציריך ובית הספר לימות הקיץ בפונט טרזה, בטיצינו, נתנו לנו את האפשרות לקבל בברכה אורחים זרים מכל קצוות תבל. סיפוק גדול גרמה לנו הידיעה שמאז שהתחילה עבודתנו בשווייץ ב-1948, נתנו בתי הספר שהוקמו בכל חלקי המדינה, ההזדמנות לתלמידים מארצות רבות ללמוד יוגה. מאות אורחים משכנותיה של שווייץ – גרמניה, אוסטריה, צרפת ואיטליה, הגיעו מידי שנה לסדרה של מספר שבועות של הדרכות מתקדמות. יש לנו בתי ספר ליוגה בציריך, ברן, סנט גאל, לוצרן, בזל, אולטן, לוזן וג’נבה. הספר "ספורט ויוגה" התפרסם באנגלית (תחת השם "יוגה ובריאות"), צרפתית, גרמנית, איטלקית, הונגרית, הולנדית, ספרדית נורווגית, עברית, יפנית ווייטנאמית. זה התאפשר בעיקר בשל מיקומה הגאוגרפי המיוחד של שווייץ. הספרות שהפצנו עושה את דרכה סביב לעולם, ואנו מקווים בכנות שהיא תתחבר באותה שרשרת בלתי נראית של אהבה שמקרבת בין ליבותיהם של בני האדם וגורמת להם להיות רגישים יותר לסבלותיהם של אחיהם.

שווייץ היא ליבה של אירופה. מהמרכז החיוני הזה שנשאר כל כך הרבה שנים חופשי וניטרלי, נשלח זרם של רעיונות ומחשבות אל גפיה ואיבריה של אירופה ומעבר לחופיה - לאמריקה. אמה שכילתה את עוצמותיה במלחמה אינה יכולה להועיל לאנושות. בפעילות חשאית מאחורי הקלעים, הצליחה שווייץ להעניק לעולם את מכסת השלום והטוהר שלה. האומה הזו, שביטלה מזמן את עונש המוות ולא התעסקה באלימות שבמלחמה במשך יותר ממאה שנים, בשלה כעת לעמוד וללמד אותנו לעשות כמוה.

הלוואי ואלוהים יברך את עשייתנו הצנועה. הלוואי ושווייץ תוסיף את רצונה הטוב למאמצינו. והלוואי וכל הברכות יהיו על ראשיהם של אלו השואפים אנשים מודעים המשתייכים לחברה האנושית. הלוואי ונזכור תמיד את האמת המקודשת שאנו ילדיו של אותו האב האחד שבשמים. הלוואי והוא ינחה אותנו ויעורר בנו השראה בעשייתנו היומיומית. ומעל הכל, הלוואי ולעולם לא נשכח את טבענו האמיתי, התגלמותו של הדבר היחידי בעל הערך האמיתי בחיים – התגלמותה של האלוהות הנמצאת בליבנו.
תגיות: