Nam Yar - Who Am I 

                             
מ ב ו א
"מי אני?" היא הכותרת שניתנה למצבור של שאלות ותשובות המתייחסות לחקר העצמי. שאלות אלה הוצגו בפני באגאוואן שרי ראמאנה מהרישי על-ידי שרי מ. סיוואפראקם פילאי לערך בשנת 1902. שרי פילאי, בוגר הפקולטה לפילוסופיה, היה באותה עת מועסק במשרד הגבייה של דרום ארקות במחלקת ההכנסות. בשעת ביקורו בסירואנאמאלאי בשנת 1902 עקב עבודה במשרדו, הלך למערה בווירופאקשה שבגבעת ארונאצ’אלה ופגש שם את המורה. הוא ביקש ממנו הנחיה בעניינים רוחניים ודרש לקבל תשובות לשאלות המתייחסות לחקר העצמי. מאחר שבאגאוואן לא דיבר באותה עת - לא מפני שנדר נדר לא לדבר, אלא מפני שלא חש צורך בכך - הוא ענה על שאלות אלה בכתב. על פי זכרונו ובהתאם לרשימותיו של שרי סיוואפראקם פילאי הוצגו שלושה-עשרה שאלות ששרי באגאוואן ענה עליהן בכתב. כל זאת הודפס לראשונה על-ידי שרי פילאי בשנת 1923 בצירוף שני שירים שהוא עצמו חיברם; שירים שהתייחסו לחסדו של באגאוואן, אשר גרם לחיסולם המוחלט של כל ספיקותיו והוציאו אותו מהמשבר שהיה שרוי בו באותה עת.   
 
"מי אני?" יצא מאז לאור במספר מהדורות. חלק ממהדורות אלה מכילות שלושה-עשרה שאלות ותשובות, ובאחרות מוצאים אנו עשרים-ושמונה שאלות ותשובות. קיימת גירסא נוספת, אשר לפיה אין השאלות קיימות כלל והתשובות מעובדות בצורה של הרצאה. הגירסא המובאת כאן, הינה בצורת הרצאה והיא מושתתת על המהדורה של עשרים-ושמונה השאלות והתשובות.
הוויצ’אראסאנגאראהם (חקר העצמי) והנאם יאר? (מי אני?) יחד מהווים את ההוראה הראשונה שבידינו, כפי שניסח אותה המורה עצמו ובמילים שהוא עצמו השתמש. הללו הינן העבודות היחידות מפרי עטו של באגאוואן הכתובות בפרוזה, והן מציגות בבירור את עקרונות ההוראה של הדרך הישירה והקצרה לשחרור, שהיא דרך החקר העצמי. האופן שיש לעשות חקר זה, מוצג בבירור ב’נאם יאר’.
ההכרה (המצטברת) עשויה ממחשבות. המחשבה ’אני’ הינה הראשונה העולה בהכרה. כשאנו מתמידים בשאלה ’מי אני?’, כל יתר המחשבות נהרסות ולבסוף גם המחשבה ’אני’ נעלמת, כשהיא מותירה מאחוריה רק את העצמי העליון והבלתי ניתן לחלוקה. בדרך זו נפסקת ההזדהות המוטעית של העצמי עם הפנומנה של הלא-עצמי, כגון הגוף וההכרה, ואז מתרחשת הארה (סאקשאטקארה).
מובן שדרך החקירה איננה דרך קלה. כאשר שואלים אנו ’מי אני?’ עולות וצפות מחשבות אחרות. אך ברגע שמחשבות אלה עולות, אל לנו להיכנע להן בכך שנסחף איתן. להיפך, עלינו לשאול: "למי מתעוררות שאלות אלו? מי מעלה אותן?". כדי לעשות זאת, עלינו להיות עירניים ביותר. על-ידי חקר מתמיד, עלינו להכריח את ההכרה (המצטברת והמסווגת) להישאר במקור היווצרותה ולא להרשות לה לנדוד בסבך המחשבות שהיא עצמה יוזמת. יש לראות את כל שאר השיטות, כגון שליטה על הנשימה ומדיטציה על צורות האלוהים, כשיטות חיצוניות בלבד. הן בעלות ערך רב, במידה שהן עוזרות להשקיט את ההכרה (הכוללת) ולרכזה. חקר העצמי הופך קל יחסית לגבי הכרה שרכשה את כושר הריכוז שלה. על-ידי חקר בלתי נלאה, הורסים אנו את המחשבות ומממשים את העצמי שהוא הממשות השלמה שאפילו המחשבה ’אני’, אינה קיימת בה עוד; זוהי ההתנסות שאנו מכנים בשם "שקט ושלווה".                  
בעיקרון, זוהי הוראתו של באגאוואן שרי ראמאנה ב-NAM JAR (מי אני?).

 

Om Namo Bhagavate Sri Ramayana 
מי אני? (נאם יאר?)
מאחר שכל יצור חי משתוקק לאושר ואינו חפץ בסבל, ומאחר שאנו מבחינים בכך שבכל יצור כזה קיימת אהבה מירבית לעצמו, ומאחר שרק אושר הינו הגורם לאהבה (שלמה וטהורה), עלינו להכיר ולדעת את עצמנו כדי לרכוש אושר זה. אושר זה הינו הטבע האמיתי של כל יצור חי ואנו מתנסים בו בשעת שינה עמוקה, כשההכרה (המצטברת והמסווגת) אינה קיימת. הידיעה והחקירה ’מי אני?’ מהווים אמצעי עיקרי לרכישת אושר זה.
 
1.  מי אני?
אני אינני הגוף הגשמי העשוי משבעת סוגי הליחה (דאטו). אני אינני חמשת החושים, כלומר חושי השמיעה, המישוש, הראייה, הטעם והריח המבחינים באובייקטים התואמים, כלומר בצליל וברעש, בנגיעה, בצבע ובצורה, בטעמים ובריחות.
אני אינני חמשת האיברים הגורמים גירויים לאברי החישה. כלומר, אברי הדיבור, אברי יכולת התנועה, אברי יכולת האחיזה, אברי יכולת סילוק הפסולת מהגוף, אברי הרבייה - שתפקידם הוא בהתאם - לדבר, לנוע, לאחוז, לסלק פסולת ולהנות.
אני אינני חמשת הזרמים הוויטאליים כגון: פראנה וכו’, אשר מבצעים, בהתאם, את פעולת שאיבת האוויר וכו’ (וחלוקת הזרמים הויטאליים בגוף).  אני אינני, אפילו, ההכרה החושבת. אינני, גם, אי-הידיעה המכילה רק את טביעת חותמם של אובייקטים (חפצים ודברים שאנו חפצים בהם), ואשר למעשה אין בה (באי-הידיעה הזו), לא אובייקטים ולא פעולות. כל זאת אינני.
2.  אם אינני כל זאת, מי אני?
לאחר שמבטלים אנו את כל האמור לעיל, באמרנו ’לא זה ולא זה’, NETI, NETI, רק העירנות לעצמי נשארת. אני הנני.
3.  מה טבעה של העירנות לעצמי?
טבעה של העירנות לעצמי, היא הוויה, מודעות, אושר עדנים  (SAT-CHIT-ANANDA)
4.   מתי נשיג את מימוש העצמי?
כאשר העולם, שהוא ’זה אשר נראה’ יסולק, אז נשיג את מימוש   העצמי שהוא הרואה.
5.   האין זה אפשרי לממש את העצמי גם כשהעולם נמצא  במקומו ונראה כממשי?
אי אפשר.
6.   מדוע?
הרואה ונושא הראייה, הינם כמו החבל והנחש. בדיוק כפי שהידע על קיומו של החבל - החבל שהיה בסיס לקיומו המדומה של הנחש - לא יוכל להתממש אלא אם כן ייעלם הידע על הנחש המדומה, כך מימוש העצמי - שהוא הבסיס - לא יתרחש, אלא אם כן הידיעה שהעולם הוא ממשי, תפנה את מקומה לידיעת העצמי שהוא הבסיס.
7.   מתי תפנה ידיעת העולם - עולם המהווה את האובייקט הנראה - את מקומה לבסיס הממשי?
כשההכרה, שהיא הגורם לכל ידיעה ולכל פעולה, תשקוט לגמרי - ייעלם העולם.
8.   מה טבעה של ההכרה?
מה שאנו מכנים ’הכרה’ הוא כוח פלאי הקיים בעצמי והוא זה אשר גורם לכל המחשבות להיווצר. ללא מחשבות, אין הכרה. לכן המחשבה היא טבע ההכרה. ללא מחשבות לא קיימת יישות נפרדת הנקראת ’עולם’. בשעת שינה עמוקה, אין מחשבות ולכן אין עולם. במצבי עירות וחלום, קיימות מחשבות ולכן גם העולם קיים. כמו שעכביש היוצר מתוך עצמו את קוריו ולאחר מכן מחזירם לתוך עצמו, כך ההכרה מקרינה את העולם מתוך עצמה, ולאחר מכן מחזירה אותו לתוך עצמה. כשההכרה יוצאת מתוך העצמי, מופיע העולם. לכן, כשהעולם נראה ממשי, אין העצמי נראה. כשאנו חוקרים בהתמדה את טיבעה של ההכרה, היא נעלמת והעצמי מופיע כמי שנותר לאחר היעלמותה של ההכרה. מה שאנו מכנים עצמי, הינו ATMAN. ההכרה מתקיימת רק ביחס למשהו. אין היא יכולה להתקיים לבדה. ההכרה היא בעצם הגוף המעודן, הלא גשמי, או הנפש, ה-JIVA.
9.   מהו אופן החקירה כדי להבין את טבע ההכרה?
מה שעולה בגוף כתחושת ה’אני’ הינו ההכרה. אם אנו שואלים באיזה איבר של הגוף בדיוק עולה לראשונה המחשבה ’אני’, מגלים שהיא עולה בלב. הלב הוא המקום הראשוני של ההכרה. אם יחשוב אדם ללא הרף ’אני’ ’אני’, בסופו של דבר תגיע הכרתו אל לבו. מכל המחשבות העולות בהכרה, המחשבה ’אני’ היא הראשונה. רק לאחר מכן צפות ועולות המחשבות האחרות. רק לאחר שהופיע הגוף הראשון ’אני’, מופיעים הגוף השני והשלישי: ’אתה’ ו-’הוא’. ללא הגוף הראשון, ’אני’, לא יתקיימו הגוף השני והשלישי, ’אתה’ ו’הוא’. 
10.   כיצד להביא את ההכרה למצב של שקט ושלווה?
על ידי החקירה ’מי אני’, תהרוס המחשבה ’מי אני’ את שאר המחשבות, כפי שזורקים אנו, לבסוף, לתוך מדורת הקבורה גם את המקל בעזרתו מזיזים אנו את הגחלים והאודים הבוערים. כך, בסופו של דבר, נשרף המקל (תהרס השאלה ’מי אני?’) והעצמי מתממש.
11.   כיצד ניתן להחזיק ללא הרף במחשבה: ’מי אני?’
כשמחשבות אחרות מתעוררות, אל לנו ללכת אחריהן. עלינו לשאול: "אצל מי עולות מחשבות אלו?" אין זה חשוב כמה מחשבות עולות. בכל פעם שמחשבה כלשהי עולה, עלינו לשאול בשקידה: "למי עלתה מחשבה זו?" התשובה תהיה: "לי". כאשר אנו שואלים בו במקום "מי אני?", חוזרת ההכרה אל מקורה והמחשבה שעלתה, משתתקת. באמצעות אימון כזה, תפתח ההכרה את יכולתה להישאר בכור מחצבתה.
כשההכרה המעודנת יוצאת אל החוץ באמצעות המוח ואברי החישה, השמות והצורות הגשמיים מופיעים. כשההכרה נשארת בלב, נעלמים השמות והצורות. את המצב לפיו אין אנו מאפשרים להכרה לצאת, אלא עוצרים אותה בלב, אנו מכנים ’הפנמה’ (ANTAR-MUKHA). כשאנו מאפשרים להכרה לצאת מהלב אל החוץ, אנו יוצרים ’החצנה’ (BAHIR-MUKHA). אי לכך, כשההכרה נשארת בלב, ה’אני’, שהוא מקור כל המחשבות, נעלם והעצמי, הקיים תמיד, מאיר את המודעות העצמית. עלינו לעשות הכל ללא אנוכיותו של ה’אני’. כאשר נוהגים כך, הכל נראה כטבעו של שיווה (אלוהים). 
12.   האין בנמצא דרכים אחרות להשקטת ההכרה?
חוץ מדרך החקירה, אין דרכים המתאימות ממש. בדרכים האחרות המיועדות לריסון ההכרה, נראית ההכרה כמרוסנת אולם לא כך הדבר. ההכרה חוזרת ומופיעה שוב ושוב.
גם בעזרת שליטה בנשימה תיעשה ההכרה שקטה, אולם היא תהיה מרוסנת כל עוד נשלוט בנשימה. ברגע שהנשימה חוזרת להיות נשימה רגילה, גם ההכרה מתחילה להתנועע, משום שהיא מאולצת על-ידי מאגר ההתרשמויות שבתוכה. מקור המחשבה והנשימה, הוא אותו מקור עצמו. המחשבה היא היא טבע ההכרה. המחשבה ’אני’ היא המחשבה הראשונה של ההכרה ופירושו של זה, אנוכיות. מאותו מקור שהאנוכיות נוצרת, נוצרת גם הנשימה. לכן, כשההכרה נעשית שקטה ושלווה, גם הנשימה מרוסנת וכשהנשימה מרוסנת, נעשית ההכרה שקטה ושלווה. אולם בשינה עמוקה, למרות שההכרה נעשית שלווה ושקטה, אין הנשימה נפסקת. זהו רצונו של אלוהים. כל זאת, כדי שהגוף ימשיך להתקיים וכדי שאנשים אחרים, הרואים גוף זה, לא יחשבו שהוא מת.
בשעת עירות ובSAMADHI, כשההכרה נעשית שקטה ושלווה ללא כל פעולה, גם הנשימה מרוסנת. הנשימה היא הצורה הגשמית של ההכרה. עד לשעת המוות, מקיימת ההכרה את הנשימה בגוף. כשהגוף מת, ההכרה לוקחת איתה את הנשימה. אי לכך, תרגילים המיועדים לרסן את הנשימה, הינם רק כלי עזר להשקטת ההכרה ולהדממתה (MANONIGRAHA). אין הם מסוגלים להרוס את ההכרה (MONONASA).
כמו תרגילי הנשימה, כן המדיטציה על צורות האלוהים, חזרה על MANTRAS,הסתייגות ממאכלים מסויימים וכו’, כל אלו הינם רק כלי עזר להשקטת ההכרה ולהדממתה. בעזרת מדיטציה על צורות האלוהים ובעזרת חזרה על מאנטרות, נעשית ההכרה מרוכזת בנקודה אחת. ההכרה תמיד שואפת לנדוד, וכפי שנותנים לפיל שרשרת ברזל להחזיק בחידקו והוא הולך לאורך כל הדרך ומחזיק בשרשרת זו בלבד, כך ההכרה - כשהיא עסוקה עם שם או בצורה מסויימת, היא תחזיק בשם או בצורה זו בלבד. כשההכרה מתפזרת לאין סוף מחשבות, נעשית כל מחשבה כזו חלשה, אולם כשהמחשבות מרוכזות וההכרה מרוכזת בנקודה אחת בלבד, היא נעשית חזקה. להכרה כזו, חקר העצמי הינו עיסוק קל יחסית.                                     
מכל החוקים המגבילים את ההתנהגות, החוק המתייחס לאכילת אוכל SATTVIC בכמויות מאוזנות, הינו החוק הטוב ביותר. בשמירה קפדנית על חוק זה, תגדל איכותה הסאטבית של ההכרה, ודבר זה יעזור לחקר העצמי.
13.   מאגר ההתרשמויות (המחשבות) על האובייקטים נוצר ללא הרף, כגלים באוקיאנוס. מתי ישקטו כל הגלים האלה ויהרסו?
ככל שהמדיטציה על העצמי מתרוממת גבוה יותר, כן ישקטו ויהרסו גלי המחשבה.
14.   האם ניתן להיפטר ממאגר ההתרשמויות על האובייקטים, הקיים בהכרה מאז ימי בראשית, ולהישאר בעצמי הטהור?
בלי להיסחף אחר הספק "אפשר או אי אפשר", עלינו למדוט ללא הרף על העצמי. אפילו כאשר מישהו חושב עצמו לחוטא גדול, אל לו לדאוג ולבכות "אוי, אני חוטא, כיצד אוכל להיגאל?". עלינו להשמיט לחלוטין את המחשבה ’אני חוטא’ ולהתרכז אך ורק במדיטציה על העצמי. אין ספק שכך נצליח.
אין שתי הכרות: הכרה אחת טובה והכרה אחת רעה. ההכרה היא אחת ויחידה. רק מאגר ההתרשמויות הינו משני סוגים: מבטיחי הצלחה ומבטיחי כשלון. כשההכרה נמצאת תחת השפעת התרשמויות המבטיחות הצלחה, אנו מכנים אותן טובות. כשההכרה נמצאת תחת התרשמויות המבטיחות כישלון, אנו רואים בהן דבר רע.
אל לנו להרשות להכרה לנדוד לעבר האובייקטים הגשמיים של העולם הזה, או לעבר עיסוקיהם של אנשים אחרים. ככל שאנשים אלה עשויים להיראות רעים בעינינו, אל לנו לשנוא אותם. יש להימנע מתשוקה ומשנאה כאחד. כל מה שאנו נותנים לאחרים, עלינו לראות כאילו ניתן הוא לנו. כאשר תובן אמת זו, מי לא יתן לאחרים? כשה’אני’ שלנו מתעורר, הכל מתעורר. כשה’אני’ שלנו משתתק, הכל משתתק. ככל שאנו נוהגים בענווה, התוצאות טובות בהתאם. אם ההכרה שלווה ושקטה, יכולים אנו לחיות בכל מקום שהוא.
15.   כמה זמן עלינו לתרגל בחקר העצמי?
כל עוד קיימות בהכרה התרשמויות על אובייקטים, יש לחקור ’מי אני’. כשהמחשבות מתעוררות, יש להרסן בו במקום על-ידי חקירה זו. רק כאשר אנו חוזרים ללא הרף ומתבוננים בעצמי עד למימוש העצמי, רק אז מתאפשרת הצלחה. כל עוד יש אוייבים בתוך המבצר, הם ימשיכו לתקוף. רק כשהאוייבים האלה יהרסו, יפול המבצר בידינו.
16.   מה טבעו של העצמי?
רק העצמי קיים באמת. העולם, הנפש האישית והאלוהים, הם מראות בתוך העצמי כמו הכסף שבצדף הפנינים. שלושת אלו מופיעים יחד באותו זמן ונעלמים יחד באותו זמן. העצמי הוא זה אשר אין בו שמץ של מחשבה על ’אני’. פירוש הדבר ’שקט ודממה’. העצמי הינו העולם, העצמי הינו ’אני’, העצמי הינו אלוהים. הכל שיווה, הכל עצמי.
17.    וכי אין הכל מעשי ידי אלוהים?
ללא תשוקה, החלטה או מאמץ - עולה השמש ולאורה בלבד, הלוטוס פורח, המים מתאדים, האנשים מקיימים את תפקודיהם השונים ולאחר מכן נחים. כמו שמגנט גורם למחט לנוע, כך עצם קיומו של אלוהים גורם לפעולתם של הנפשות הנתונות לשליטתם של שלושת הפעולות הקוסמיות (SATTVA, RAJA, TAMAS) או חמשת הפעולות האלוהיות. אלוהים הוא גם הגורם למנוחתם הכל בהתאם לקארמה האישית של האנשים. לאלוהים אין מגבלות, אין קארמה הצמודה אליו, כמו שפעולות ארציות אינן משפיעות על השמש וכמו שתכונות ארבעת היסודות (אש, אוויר, אדמה ומים) אינן משפיעות על החלל הסופג הכל.
18.   מי הוא הטוב שבחניכים?
החניך הנותן את עצמו בידי העצמי שהוא אלוהים, הינו הטוב שבחניכים. נתינת עצמו בידי אלוהים, פירושה הישארות תמידית בעצמי, בלא להשאיר מקום למחשבה כלשהי שהיא אחרת מזו של העצמי. כל מעמסה שאנו עומסים על אלוהים, נושא הוא אותה. מאחר שכוחו הנעלה גורם לכל הדברים לנוע, מדוע עלינו להדאיג עצמנו כל הזמן במחשבות - כאשר אנו לא נותנים את עצמנו בידיו - מה עלינו לעשות איך, וממה עלינו להימנע? אנו יודעים שהרכבת נושאת את כל המשא שבתוכה, לאחר שעלינו עליה, מדוע עלינו לשאת את משאנו הקטן מעל לראשנו, למרות אי- הנוחות שבדבר, מדוע שלא נניח למשא ונשאירו על רצפת הרכבת ונהיה נינוחים?
19.   מהי אי-הצמדות?
כשהמחשבות עולות ונהרסות לגמרי בו במקום, בלא להשאיר עקבות, זה נקרא אי-הצמדות. כפי שדולה הפנינים קושר אבן סביב מותניו וצולל לעומק הים ודולה את הפנינים, כך כל אחד מאיתנו חייב לפתח אי-הצמדות, לצלול לעומק עצמו ולזכות בפנינת העצמי.
20.   האין ביכולתם של אלוהים והגורו לגרום לכך שהנפש תשוחרר?
אלוהים והגורו רק יראו את הדרך לשיחרור, הם עצמם לא ישחררו את הנפש. למעשה אלוהים והגורו אינם שני דברים שונים. כמו שלטרף הנופל בין לסתותיו של הנמר, אין כל סיכוי להימלט, כך אלו אשר באו במחיצת מבטו המברך של הגורו, לא יאבדו לעולם. ואולם, על כל אחד ללכת בכוחות עצמו בדרך שאלוהים או הגורו הראו לו, כדי לזכות בשיחרור. אנו יכולים להכיר את עצמנו רק באמצעות ידיעתנו ולא באמצעות ידיעתו של מישהו אחר. האם זה אשר הוא ראמה זקוק לראי כדי לדעת שהוא ראמה?
21.   האם זה אשר משתוקק לשחרור, חייב לחקור את טבען של הקטגוריות (TATTVAS)?
האדם הרוצה לזרוק זבל, אינו נזקק לבדוק אותו ולראות מה בתוכו. כך גם הרוצה לדעת את העצמי, אינו נזקק לספור את מספר הקטיגוריות או לבדוק את אופיין. מה שעליו לעשות הוא, להרחיק מעליו לחלוטין את הקטיגוריות המסתירות מעיניו את העצמי. עליו לראות את העולם כחלום.
22.   כלום אין הבדל בין מצב העירות למצב החלום בלילה?
מצב העירות הינו ארוך, ומצב החלום בלילה הוא קצר. פרט לזאת אין כל הבדל. כפי שאירועים בשעת עירות נראים לנו טבעיים ואמיתיים, כך האירועים המתרחשים בשעת חלום נראים לנו טבעיים ואמיתיים, כל עוד חולמים אנו. בשעת החלום לובשת ההכרה גוף אחר. בשני המצבים - חלום ועירות - מחשבות, שמות וצורות, מופיעים בעת ובעונה אחת.
23.   היש טעם בקריאת ספרים לגבי אלו המשתוקקים לשחרור?
כל הספרים אומרים שכדי לזכות בשחרור, עלינו להשקיט את ההכרה. כלומר, הוראתם הכוללת היא, שיש להביא את ההכרה לשלווה ולמנוחה מוחלטת. ברגע שדבר זה יובן, לא יהא כל צורך בקריאה אין סופית של ספרים. כדי להשקיט את ההכרה, צריך רק לחקור בתוך עצמנו מהו עצמי זה. כיצד יכולה חקירה כזאת להיעשות באמצעות ספרים? עלינו לדעת את העצמי בידיעה ובראייה של עין-התבונה העצמית. העצמי נמצא בתוך חמש העטיפות, אך ספרים נמצאים מחוצה להם. מאחר שאל העצמי יש להגיע על ידי הורדת חמש העטיפות, יהא זה חסר תועלת לחפש את העצמי בספרים. יגיע הרגע שכדי לזכות בעצמי, יהא עלינו לשכוח את כל אשר למדנו.
24.   מהו אושר?
אושר הוא טיבעו האמיתי של העצמי. האושר והעצמי אינם שונים זה מזה. אין כל אושר בשום חפץ שבעולם. בגלל בערותנו מדמיינים אנו לעצמנו שאנו רווים אושר מחפצים, מאובייקטים. כשההכרה מתפרסת החוצה, היא מתנסה בסבל. למעשה, כשתשוקות ההכרה מתמלאות, חוזרת ההכרה למקומה ונהנית מאושרו של העצמי. הוא הדין בשעת שינה עמוקה, SAMADHI, או בעילפון חושים או כאשר האובייקט שההכרה משתוקקת לו, נרכש והאובייקט הלא-רצוי מסולק, אזי חוזרת ההכרה ומפנה את עצמה פנימה ונהנית מהאושר של העצמי הטהור.
כך נעה ההכרה ללא הרף מן העצמי החוצה וחזרה אליו. מתחת לעץ המצל, נעים בחומו של יום. מעבר לעץ, תחת כיפת השמים לוהט החום. אדם שהלך תחת קרני השמש הלוהטות, מרגיש קרירות ונוחות כשהוא מגיע לצל. אדם המתעקש ללכת ללא הרף מהצל אל מתחת לקרני השמש ומקרני השמש חזרה אל הצל, הינו טיפש. אדם חכם נשאר בצל בקביעות. כך הכרתו של מי שיודע את האמת. היא אינה עוזבת את ברהמן. לעומתו, הכרתו של זה שאינו יודע, חגה בעולם, חשה אומללות וחוזרת לזמן-מה אל ברהמן כדי לחוות אושר. למעשה, מה שאנו קוראים ’עולם’ הינו מחשבה בלבד. כשנעלם העולם, כלומר, כשאין מחשבה, מתנסית ההכרה באושר וכשהעולם מתגלה, היא מתנסה באומללות (בסופו של דבר).
25.   מהי ראייה תבונית (JNANA-DRSTI)?
להישאר שליו ושקט, כלומר להחזיר את ההכרה אל העצמי. טלפטיה, ידיעת העבר, ההווה והעתיד וראיית הנסתר, אינם ראייה תבונית.
26.   מהו היחס שבין חוסר תשוקה לתבונה?
חוסר תשוקה היא תבונה. שניהם אינם שונים זה מזה, הם למעשה זהים. חוסר תשוקה הוא הימנעות מהפניית ההכרה לעבר אובייקט כלשהו. במילים אחרות, לא לחפש אחר שום דבר שאינו העצמי, פירושו אי-הצמדות או חוסר תשוקה. כשלא עוזבים את העצמי, פירושו תבונה.
 27.   מה בין חקר לבין מדיטציה?
החקר מתבטא בהצמדתה של ההכרה אל העצמי. מדיטציה מתבטאת במחשבה שאנחנו BRHAMAN, שפירושו הוויה - מודעות - ואושר עדנים.
28.   מהו שחרור?
חקירת עצמנו הנתונים באזיקי הבערות, ומימוש הטבע האמיתי שלנו, פירושם שחרור.
 
שרי ראמאנארפאנאם אסטו.
Sri Ramanarpaman Astu

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: