מאת: ד"ר פול ברונטון

תרגום: רחל תורן

במאדראס, בתחנה הסופית של רכבת הדרום, סובראמאניה ואני עולים על קרון ברכבת הנהרות של ציילון. במשך כמה שעות אנו מתקדמים בתוך נופים רבגוניים. גבעוליו הירוקים והארוכים של האורז הצומח, מתחלפים בגבעות ארגמניות שדופות. איכרים עמלים המפוזרים בשדות האורז, מופיעים לעינינו אחרי מטעים מוצלים של עצי קוקוס מפוארים.אני יושב ליד החלון.

כשאפלולית בין הערביים ההודית היורדת בחטף מתחילה להכתים את הנוף, אני מפנה את ראשי ומהרהר בנושאים אחרים. אני חושב בפליאה על המאורעות המוזרים שארעו לי מאז התחלתי לענוד את טבעת הזהב שברמה נתן לי. תוכניותיי השתנו, שרשרת של אירועים בלתי צפויים הביאה אותי לדרום הרחוק במקום למזרח הרחוק אליו היו מועדות פני. האם זה אפשרי, אני שואל את עצמי, שטופרי הזהב האלה אוחזים באבן בעלת כוחות מסתוריים כפי שטען היוגי? למרות שאני משתדל לשמור על ראש פתוח, קשה לאדם מערבי שהתחנך על ברכי המדע להאמין בכך. אני מנסה להפסיק לחשוב על כך, אך לא מצליח לגרש את הספק שקנה לו אחיזה במעמקי מחשבותיי. מדוע משהו כיוון את צעדי, בדרך מסתורית כל כך, אל ההר המבודד אליו אני נוסע עכשיו? מדוע שני אנשים, שניהם לבושים בשמלות הצהובות, חברו להם יחד כשליחיו של הגורל בהפנותם את עיני הסרבניות לעברו של המהרישי? אני משתמש במילה גורל לא בשל ההגיון שבדבר, אלא משום שחסרה לי מילה טובה ממנה. נסיון קודם לימד אותי היטב שלאירועים שנראים חסרי חשיבות, יש לפעמים תפקיד בלתי צפוי במארג הסבוך של החיים.

אנו יורדים מהרכבת וסוטים מהמסילה הראשית, כארבעים מייל מפונדיצ’רי, שריד קטן ועלוב של השלטון הצרפתי בהודו. אנו עוברים לרכבת שקטה, שכמעט אינה בשימוש, הנוסעת לאיזורים הפנימיים. אנו ממתינים כשעתיים בחדר המתנה קר ועגמומי למדי. האיש הקדוש פוסע לאורך הרציף הקודר שבחוץ. לאור הכוכבים, נראית דמותו הגבוהה לפעמים כרוח רפאים ולפעמים אמיתית. לבסוף ובאיחור רב, הרכבת אשר מפריחה את ענני העשן שלה לעיתים נדירות על מסילת הברזל הזו, נושאת אותנו לדרכנו. נוסעים מעטים נמצאים עליה.למשך כמה שעות אני שוקע לשינה מקוטעת ושברי חלומות, עד שבן לוויתי מעיר אותי. אנו יורדים בתחנת רכבת קטנה בשולי הדרך. הרכבת העייפה חורקת ונעלמת בחשכה הדוממת. תרדמת הלילה עדיין שולטת בכל, ואנו יושבים בחדר המתנה קטן ולא נוח שקירותיו חשופים. את עששיות הנפט הקטנות המאירות אותו הדלקנו בעצמנו. אנו ממתינים בסבלנות כשאור היום נלחם בחשכה, מנסה לגרש אותה.

לבסוף, זריחה חיוורת מפציעה, זוחלת צעד אחר צעד, דרך צוהר מסורג הנמצא בצידו האחורי של החדר בו אנו יושבים. אני מתבונן החוצה, אל הנוף הסובב אותנו, המתגלה לאיטו. בערפילי הבוקר עולה ונחשפת דמותה הקלושה של גבעה מבודדת, הנמצאת לא רחוק מאיתנו. בסיסה מרשים באורכו וגופה גדול ורחב, אך את ראשה האפוף באדי הזריחה הכבדים כעטוי בתכריכים, לא ניתן לראות עדיין. המדריך שלי מעיז ויוצא אל מחוץ לחדר, שם הוא מגלה איש הנוחר בקולי קולות כשהוא ישן בעגלת השוורים שלו. צעקה אחת או שתיים מחזירה את העגלון למציאות, והוא נוכח שממתינה לו ההזדמנות להרוויח את לחמו. כשאנו מודיעים לו לאן פנינו מועדות, הוא לא נלהב להוביל אותנו. אני מעיף מבט מפקפק בכלי הרכב שלו – חופת במבוק המאוזנת על שני גלגלים. בכל זאת אנו מטפסים והאיש דוחס את המטען שלנו לאחר שהתיישבנו. האיש הקדוש מצליח לדחוס עצמו למרווח הקטן ביותר שאדם יכול לתפוס. אני מקפל עצמי תחת החופה הנמוכה ורגלי משתלשלות החוצה. העגלון כורע על מוט הנמצא בין השוורים וסנטרו כמעט ונוגע בברכיו. סידורי הישיבה נפתרו, פחות או יותר, לשביעות רצוננו ואנו מפצירים בו לצאת לדרך.

אנו מתקדמים באיטיות רבה, למרות שזוג השוורים הלבנים, הקטנים והחזקים משקיע מאמץ הרב. יצורים נחמדים אלו יעילים ביותר כבהמות עבודה באיזורים הפנימיים של הודו, מאחר והם עומדים טוב יותר בחום מאשר הסוסים והם פחות בררניים לגבי האוכל שהם אוכלים. שיטת ההתיישבות הנהוגה באיזורים הפנימיים, של כפרים שקטים ועיירות קטנות, לא השתנתה מאות שנים. עגלות השוורים שהובילו את התיירים ממקום למקום מאה שנים לפני הספירה, עדיין עושות זאת כיום, אלפיים שנה מאוחר יותר. העגלון שלנו, שצבע פניו כצבע הברונזה, גאה מאד בבהמות שלו. הקרניים היפות, הארוכות והמסולסלות שלהן מעוטרות בתכשיטים מצופי זהב, ולרגליהן הדקות קשורים פעמוני מתכת מצלצלים. הוא מכוון אותן באמצעות רסן הקשור לנחיריהן. כשרגליהן נעות בקושי רב על הכביש העמוס באבק דרכים, אני צופה בזריחה הטרופית העוטפת אותנו במהירות. מראות נוף משובבי עין משתרעים מימיננו ומשמאלנו, במישור מתמשך וחדגוני. פסגות ותלוליות נעלמו, זה לא מכבר, מעיניו של התר את האופק הרחוק. הדרך עוברת על פני אדמת חמרה המכוסה בשיחי קוצים נמוכים ומקושטת במעט בשדות אורז ירוקים ומבריקים. איכר תשוש חולף על פנינו. אין ספק שפניו מועדות ליום עבודה ארוך בשדות. עד מהרה אנו עוקפים נערה שעל ראשה מתנשא כד מים מבריק ממתכת. שמלה דקיקה בצבע אדום לוהט כרוכה סביב גופה, אך כתפיה חשופות. תכשיט משובץ באבן אדומה מקשט את אחד מנחיריה, וזוג צמידי זהב מנצנץ על ידיה באור השמש החיוור. עורה הכהה מעיד שהיא משתייכת לגזע הדרווידיאנים, כמו מרבית תושבי האזור, פרט לברהמינים ולמוחמדנים. נערות דרווידיאניות אלו בדרך כלל שמחות ועליזות מטבען. הן פטפטניות יותר מאחיותיהן שחומות העור וקולן ערב יותר. הנערה מתבוננת בנו בתמיהה רבה, ואני מניח שתיירים אירופאים נדירים למדי במחוזות אלו.

אנו ממשיכים בנסיעתנו עד שאנו מגיעים לעיירה קטנה. בתיה המעידים על הצלחה ושגשוג, מסודרים ברחובות המקיפים את שני צדדיו של מקדש עצום וגדול. אם איני טועה, הוא משתרע לאורך רבע מייל. אני מגבש דעה קשה לגבי היציבות ההנדסית שלו, כשאנו מגיעים מאוחר יותר, לאחד משעריו הרחבים. אנו עוצרים לדקה או שתיים ואני מציץ פנימה כדי להתרשם בקצרה מהבניין הנוצץ. מוזרותו מרשימה כגודלו. מעולם לפני כן לא ראיתי מבנה שכזה. פנים המבנה, הנראה כמבוך, מוקף בחצר מרובעת רחבת ידיים. אני משער שארבעת הקירות הגבוהים הסוגרים עליו נצרבו ונצבעו בעומדם במשך מאות שנים תחת השמש הטרופית הקופחת. בכל קיר פתח בודד, מעליו מתנשא מבנה מוזר של פגודה ענקית, הנראית כפירמידה מפוסלת ומקושטת יתר על המידה. חלקה התחתון בנוי מאבנים, אך חלקה העליון נראה כבנוי מלבנים ועליהם שכבת טיח עבה. הפגודה מחולקת לחדרים רבים, אך כל השטח מקושט בשפע של דמויות שונות ופסלים. בנוסף לארבעת מגדלי הכניסה האלו, אני סופר לא פחות מחמישה נוספים המוקמים בחלקו הפנימי של המקדש. כמה מוזר שהם דומים להפליא לפירמידות במצרים! את מבטי האחרון אני שולח לעבר אכסדרה מקורה, עמודים רבים הבנויים שורות צפופות של אבנים שטוחות, תומכים בה. במרכז האכסדרה חצר פנימית רחבת ידיים ומסביבה מקדש עמום, מסדרונות חשוכים ובניינים קטנים רבים. אני מחליט, ביני לבין עצמי, שעלי לחקור במהרה את המקום המעניין הזה.

השוורים ממשיכים לדהור ואנו מגיעים שוב למרחבים הפתוחים. אנו חולפים על פני נופים יפים למדי. הדרך מכוסה באבק אדום, ומשני צידיה אנו יכולים לראות שיחים נמוכים ופה ושם גושי עצים גבוהים. צפרים רבות מוצאות מפלט בין הענפים, אני שומע את משק כנפיהן ואת מקהלת ציוציהן הערבה לאוזן - שירת הבוקר של הציפרים בכל העולם. שולי הדרך משובצים במקדשים קטנים ומקסימים. הבדלי סגנונות הבניה מפליאים אותי, עד שאני מגיע למסקנה שהם נבנו כנראה בתקופות שונות. חלקם מקושטים מאד, אפילו בהגזמה, ומגולפים בהתאם למסורת ההינדית. בגדולים שבהם תומכים עמודים שטוחים, כמותם לא ראיתי באף מקום אחר אלא בדרום. ישנם אפילו שניים או שלושה מקדשים שהמראה החיצוני שלהם מזכיר את הפשטות היוונית המסורתית. אני מעריך שנסענו כחמישה או שישה מייל, עד שהגענו למדרונותיה התחתונים של הגבעה שאת צלליתה ראיתי מבעד לחלון התחנה. היא מתרוממת כענק אדום-חום באורה הבהיר של שמש הבוקר. הערפילים כבר נמוגו בשעה זו, וקו הרקיע הרחב מתגלה על ראש הפסגה. זוהי רמה מבודדת של חול אדום (חמרה?) וסלעים חומים, מרבית שטחה חשוף, לא מיוער, וערמות גדולות של אבנים מפוזרות ללא סדר.

"ארונאצ’אלה! ההר האדום הקדוש! מסביר בן לוויתי כשהוא מבחין במבטי המשוטטים. הבעה נרגשת של הערצה חולפת על פניו. הוא מרותק לרגע קל בהתלהבות, כמו קדוש מימי הביניים. אני שואל: "האם לשם יש משמעות"? "זה עתה הסברתי לך את המשמעות", הוא עונה בחיוך, "השם מורכב משתי מילים – "ארונא" ו- אצ’אלה", שמשמעותן ההר האדום, ומאחר שזה גם שמו של האל לכבודו הוקם המקדש, הרי שהתרגום המלא של השם צריך להיות ’ההר האדום הקדוש’. "אם כך, איך משתלבת כאן המשואה הקדושה"? "אה! פעם בשנה כוהני המקדש חוגגים את הפסטיבל המרכזי שלהם. באותו הזמן, מתלקחת להבה גדולה מתוך המקדש על ראש ההר. האש מוזנת בכמויות גדולות של חמאה וקמפור. היא בוערת במשך ימים רבים ואפשר לראות אותה ממרחקים. כל מי שרואה אותה משתטח מיד אפיים ארצה. אות הוא כי אדמת ההר קדושה היא וכי גדול ועצום הוא האל הפורש עליו חסותו". הגבעה מתנשאת עתה מעל לראשינו. הפסגה הבודדת הזו, שאדמת טרשים מפארת אותה, המשובצת בסלעים אדומים, חומים ואפורים, טומנת את ראשה אלפי רגל בשמי הפנינה שמעליה. אם מלותיו של האיש הקדוש השפיעו עלי או מסיבה בלתי מובנת אחרת, אני חש בתחושה מוזרה של יראת כבוד העולה בי כאשר אני מהרהר בדמותו של ההר הקדוש, ומביט בפליאה במדרונו המשופע של ארונאצ’אלה. "התדע", לוחש בן לוויתי, "לא רק שאדמת ההר הזה היא קדושה, אלא שעל פי המסורת המקומית אלוהים הניח את ההר במקום הזה כדי לסמן את המרכז הרוחני של העולם"!. חלקיק המיתוס הזה מעלה חיוך על פני. כמה שהוא תמים! בהמשך אני לומד שאנו מתקרבים למעונו המבודד של המהרישי.

אנו פונים לדרך צדדית ונעים על שביל מחוספס המוביל אותנו למטע צפוף של עצי קוקוס ומנגו. אנו חוצים אותו עד שהשביל מסתיים בפתאומיות מול שער ללא מנעול. העגלון יורד, פותח את השער לרווחה, ומוביל אותנו לחצר רחבה בלתי מרוצפת. אני מותח את איברי המכווצים, יורד לאדמה ומביט סביבי. חזית ביתו של המהרישי מעוטרת בקבוצות עצים וערוגות צפופות. שורה של שיחים וצמחי קקטוס מפרידה בין חלקו האחורי של הבית ואחד מצדדיו, ומצידו המערבי משתרעים חורשת שיחים ויער סבוך. המקום נראה ציורי מאד על רקע מדרונותיה של הגבעה. מבודד ונפרד מכל, הוא נראה כמתאים לאלו החפצים להתמיד ולהתעמק במדיטציה. בצידה השמאלי של החצר נמצאים שני בניינים קטנים מכוסים בסכך. בסמוך להם עומד בנפרד מבנה חדיש, שולי גג הרעפים האדומים שלו מכסים על המרזבים התלויים תחתיו. במרכזה של החצר ניצבת באר גדולה. אני מבחין בנער ערום עד למותניו, עורו הכהה כמעט שחור, המעלה לאיטו דלי מים אל פני השטח כשהוא נעזר במנוף ידני חורק. כניסתנו הרועשת מוציאה כמה אנשים מהבתים אל החצר. בגדיהם מגוונים מאד. האחד עטוף בלא יותר מאשר אזור חלציים מרופט, בעוד שאחר לבוש שמלת משי לבנה ומהודרת. הם מביטים בנו בשאלה. המדריך שלי מחייך חיוך רחב, נהנה, ללא ספק, מתמיהתם. הוא מתקרב אליהם ואומר דבר מה בטמילית. הבעת פניהם משתנה מייד, שניהם מחייכים ומביטים בי בהנאה. פניהם והופעתם מוצאים חן בעיני.

"אנו ניכנס עתה לחדרו של המהרישי", מודיע האיש הקדוש בשמלה הצהובה, מורה בי ללכת בעקבותיו. אני עוצר מחוץ למרפסת האבן חסרת התקרה וחולץ את נעלי. אני אוסף בידי ערמה קטנה של פירות שהבאתי כמנחה, ועובר דרך כניסה פעורה לרווחה. עשרים פנים חומות-שחורות נועצות בנו את עיניהן. בעליהן כורעים בחצי עיגול על רצפת לבנים אדומות. הם מקובצים במרחק מכובד מהפינה הרחוקה הנמצאת בצידה הימני של הדלת. נראה שכולם הישירו מבטיהם לפינה הזו עוד לפני שנכנסנו. במבט חטוף שהפניתי לשם הבחנתי בדמות ישובה על דרגש ארוך לבן, והוא מספיק לי כדי להבין שזהו המהרישי בכבודו ובעצמו. המדריך שלי מתקרב אל הדרגש, משתטח אפים ארצה על הרצפה, וכובש את עיניו בידיו המשולבות. הדרגש ניצב צעדים ספורים מחלון רחב וגבוה בקצהו של הקיר. האור הבהיר נופל על פני המהרישי, ואני יכול לראות בדיוק רב כל פרט ופרט של צדודיתו. הוא יושב קפוא במקומו ומסתכל מבעד לחלון בדיוק לכיוון ממנו הגענו באותו הבוקר. ראשו אינו זז, ואני, כדי לתפוס את מבטו ולברך אותו כשאני מגיש לו את הפירות, נע בשקט לעבר החלון, מניח את המנחה לפניו ונסוג צעד אחד או שניים לאחור. מחתת גחלים קטנה ממתכת ניצבת לפני הספה שלו. היא מלאה בגחלים לוהטות, ומהריח נעים העולה ממנה אני מבין שמישהו פיזר אבקה ריחנית על הגחלים המבהיקות. לידה ניצב מבער של קטורת ובו מקלות סיניים. חוטים דקים של עשן תכלכל-אפרפר נישאים ומרחפים בחלל החדר, אך ריחם החריף שונה למדי.

אני מקפל שמיכת כותנה דקה מניח אותה על הרצפה. אני מתיישב ומביט בציפייה בדמות השותקת הקפואה על הספה. גופו של המהרישי חשוף כמעט לחלוטין, פרט לאזור חלציים דקיק, אבל זוהי תופעה מקובלת באזורים אלו. עורו כצבע הנחושת, אך בהיר יותר בהשוואה לצבע עורו של ההודי הדרומי הממוצע. אני מעריך שהוא גבוה, ושהוא בתחילת שנות החמישים של חייו. ראשו, ששיערו האפור גזוז קצר למדי, מעוצב היטב. שטח מצחו הגבוה והרחב משווה תדמית של אדם משכיל. תווי פניו יותר אירופאיים מאשר הודיים. זהו הרושם הראשוני שקיבלתי. הספה מכוסה בכריות לבנות ורגליו של המהרישי נחות על עור נמר מרשים מאד. שקט מוחלט שורר בחדר הארוך. החכם יושב דומם לחלוטין, חסר תנועה, העובדה שהגענו כלל אינה מפריעה לו. תלמיד שחום יושב על הרצפה בצידו השני של הדרגש. הוא מפר את הדממה כשהוא מושך בחבל המפעיל מניפה העשויה מחצלות במבוק. המניפה מחוברת לקורת עץ ומסתובבת בדיוק מעל לראשו של החכם. בעודי מקשיב לטרטורה הקצבי, אני נועץ מבטי בעיני הדמות הישובה, מקווה למשוך את תשומת ליבו. צבען חום כהה, גודלן בינוני והן פקוחות לרווחה. אם הוא מודע לנוכחותי, הוא אינו רומז על כך ולו גם רמז קל שבקלים, או נותן סימן כלשהו. גופו שקט בצורה על-טבעית, יציב כפסל. עיניו אינן נתפסות במבטי, שכן הוא ממשיך לנעוץ אותן רחוק במרחב האינסופי ומבטן חלול ומרוחק. התמונה הזו, מוזרה ככל שתהיה, מזכירה לי משהו. איפה ראיתי כמותה? אני מחטט ודולה מזיכרוני סדרה של פרצופים ונזכר במראהו של החכם שלעולם אינו מדבר, המתבודד אותו ביקרתי בביתו המבודד שליד מאדראס. האיש שגופו נראה כמגולף באבן, כה חסר תנועה הוא ישב. יש דמיון מסקרן בנוקשות הבלתי מוכרת של הגוף אותה אני מגלה כעת אצל המהרישי. יש לי תיאוריה עתיקת יומין שאפשר ללמוד על נשמתו של האדם מהסתכלות בעיניו. אך בעמדי לפני עיניו של המהרישי אני מהסס, מבולבל ונבוך.

הדקות זוחלות להן באיטיות שקשה לתארה. תחילה הן הצטברו לחצי שעה עליה הודיע שעון המנזר התלוי על הקיר. השעון המשיך ללכת ושעה שלמה חלפה עימו. למרות זאת, איש האולם הגדול לא זז ממקומו. מובן שאיש לא מעיז להוציא הגה מפיו. אני מגיע לריכוז כה גבוה עד שהכל נשכח ממני פרט לדמות השקטה היושבת על הספה. מנחת הפירות שלי נשארת מיותמת על השולחן המגולף הקטן העומד לפניה. המדריך שלי לא הזהיר אותי שהמאסטר שלו יקבל את פני כפי שקיבל אותי החכם שלעולם אינו מדבר. הופתעתי מקבלת הפנים המוזרה הזו שהייתה בעצם התעלמות מוחלטת. המחשבה הראשונה שעשויה לעלות בראשו של כל אירופאי, ’האם התנוחה של האיש הזה באמת נועדה לתועלת חסידיו’, חולפת במוחי פעם או פעמיים אך אני מסלק אותה מיד. ברור שהוא נמצא בטראנס, למרות שהמדריך שלי לא סיפר לי שהמאסטר שלו נוהג לשקוע בטראנס. המחשבה הבאה שמעסיקה את מוחי לאורך זמן היא ’האם המצב הזה של התבוננות רוחנית אינו יותר מאשר ריקנות חסרת משמעות’. אני מניח גם לה ומסלק אותה מראשי פשוט משום שאיני יכול לענות עליה. משהו באיש הזה מושך אותי כמגנט המושך חלקי מתכת. איני יכול להתיק מבטי ממנו. המבוכה שחשתי בתחילה והבלבול שאפף אותי בשל ההתעלמות המוחלטת ממני, נמוגים לאט ונעלמים ככל שהמשיכה שאני חש משתלטת עלי ואוחזת בי בחוזקה. אך עוד לפני תום השעה השניה למחזה הבלתי שגרתי הזה, אני חש בשינוי חרישי, שאין לעמוד בפניו, המתרחש בתוככי מוחי. השאלות שהכנתי ברכבת בדרכי לכאן בקפדנות כה רבה, נעלמות אחת אחרי השניה. אני חש שאין כל חשיבות לכך באם שאלתי אותן אם לאו, אם הבעיות שהטרידו אותי עד עתה נפתרו או לא. כל אשר אני יודע עתה הוא שנהר איתן של שקט כמו זורם לידי, שלווה גדולה חודרת אל האני הפנימי שלי, ושמוחי המעונה ממחשבות מתחיל להירגע. כמה חסרות חשיבות נראות לי עתה השאלות ששאלתי את עצמי חדשות לבקרים! כמה פחותות ערך נראות לי השנים האבודות! אני מבין פתאום בבהירות רבה שהאינטלקט יוצר לעצמו את הבעיות ומאמלל את עצמו כשהוא מנסה לפתור אותן. זו באמת תפישה חדשה למי שעד עתה ייחס לאינטלקט חשיבות כה גדולה. אני נכנע לתחושת הנינוחות המתמדת המעמיקה בתוכי עד שחולפות להן שעתיים תמימות.

הזמן החולף אינו מעורר שום רוגז, משום שאני מרגיש כי הצלחתי לנתק את שרשרת המחשבות היוצרות בעיות ולהשליך אותה מראשי. ואז, לאט לאט מחשבה חדשה קונה לה מאחז בראשי. "האם האיש הזה, המהרישי, מפיץ את בושמו של השקט הנפשי כפי שהפרח מפיץ את ניחוחו מעלי הכותרת שלו"? איני מחשיב עצמי כאיש המתאים לתפוש רוחניות, אך יש לי את היכולת להגיב באופן אישי למעשיהם של אחרים. החשד העולה בי, שאפשר לייחס את השקט המסתורי האופף אותי למצב הגיאוגרפי בו אני נמצא כעת, הוא תגובתי לאישיותו של המהרישי. אני מתחיל לתהות, האם בשל איזושהי רדיואקטיביות של הנשמה, או בתהליך טלפתי בלתי מוכר, השלווה החודרת לנשמתי הסוערת אכן מגיעה ממנו. ובכל זאת, הוא עדיין אדיש לחלוטין, ונראה כמי שכלל אינו מודע לנוכחותי. התגובה הראשונה מגיעה. מישהו ניגש אלי ולוחש באוזני: "האם לא רצית לשאול את המהרישי"? ייתכן והוא איבד את סבלנותו, מדריכי לשעבר. יותר נכון, הוא חשב שאני, האירופאי חסר השקט, הגעתי לגבולות סבלנותי. חבל! חברי הסקרן! נכון שבאתי לכאן כדי לשאול את המאסטר שלך, אבל עכשיו..., אני השרוי בשלווה עמוקה, למה עלי להטריד את ראשי עם שאלות? אני חש שספינתי מתחילה להחליק אל תוך נמל מבטחים; ים נפלא ממתין לי שאשוט בו. ואתה מנסה למשוך אותי חזרה אל נמלו הסואן של העולם הזה, בדיוק כשאני עומד להתחיל בהרפתקה עצומה! אבל קסמו של הכישוף נשבר.

ההפרעה שלא במקומה הזו כמו היתה אות, אנשים קמו מהרצפה והחלו לנוע בחדר, קולות החלו צפים ועולים באזני, והמפליא מכל – עיניו החומות כהות של המהרישי מצמצו פעם או פעמיים. אז הוא מפנה את ראשו וכשפניו נעות לאט, לאט מאד, הוא מטה אותו בזווית כלפי מטה. דקות ספורות אחר כך, הוא מכליל אותי בטווח הראיה שלו. זו הפעם הראשונה שמבטו המסתורי של החכם מופנה אלי. ברור לחלוטין שהוא התעורר זה עתה מהטראנס הארוך בו היה שרוי. המתפרץ הבלתי קרוא, שחשב כנראה שלא השבתי כי לא שמעתי אותו, חוזר על שאלתו בקול רם. אבל בעיניים הבורקות הבוחנות אותי בעדינות, אני קורא שאלה אחרת, שאינה נאמרת במילים. "האם זה ייתכן , האם יכול להיות, שאתה עדיין מתייסר בספקות המסיחים את דעתך, על אף שחשת לזמן קצר את השקט הנפשי העמוק ביותר שאתה, וכל אחד אחר, יכולים להשיג"? השקט מציף אותי. אני פונה לבחור ועונה לו: "לא, איני רוצה לשאול דבר. בפעם אחרת..." אני מרגיש עתה שעלי להסביר את סיבת ביקורי, לא למהרישי אלא לקהל הקטן שהחל לשוחח בהתלהבות. אני יודע מדיווחיו של המדריך שלי, שרק מעטים מהתלמידים האלו הם תושבי המקום, האחרים הנם מבקרים ממקומות אחרים בארץ. להפתעתי, ברגע זה קם המדריך שלי ממקומו ומציג אותנו. הוא מדבר טמילית במרץ רב ומשתמש בשפע של מחוות כשהוא מדבר אל הקהל סביבו. לשמע קריאות ההתפעלות, אני חושש שהוא מתבל את העובדות במעט סיפורי אגדה.

ארוחת הצהרים מאחורינו. השמש האכזרית מעלה את חומן של שעות אחר הצהרים לדרגה שטרם התנסיתי בשכמותה. אבל הרי אנו נמצאים לא רחוק מקו המשווה. לשם שינוי אני אסיר תודה על שהודו התברכה במזג אוויר שאינו מעודד פעילות, משום שמרבית האנשים נעלמו בתוך החורשות המצילות לנום את שנת הצהרים. אני יכול, אם כן, לגשת אל המהרישי כמו שאני רוצה, ללא מהומה ובלי הודעה מוקדמת. אני נכנס לאולם הגדול ומתיישב לרגליו. הוא חצי נשען על כמה כריות לבנות הנמצאות על הספה. אחד מתלמידיו מתמיד ומושך את החבל המפעיל את המניפה. הרחש הרך של החבל והרשרוש העדין שמשמיעה המניפה כשהיא מסתובבת באוויר המחניק נשמעים כצליל ערב לאוזני. המהרישי מחזיק בידו ספר מקומט, כתוב בכתב יד. הוא כותב דבר מה באיטיות רבה. דקות ספורות אחרי כניסתי הוא מניח את הספר מידו וקורא לאחד מתלמידיו. הם מחליפים כמה מילים בטמילית ביניהם והאיש אומר לי שהמאסטר מבקש לחזור ולהביע את צערו על שאיני יכול להתכבד באוכל שלהם. הוא מסביר שהם חיים חיים פשוטים, ומעולם לא הכינו ארוחה לאירופאים כך שאינם יודעים מה אלו אוכלים. אני מודה למהרישי ואומר שאשמח לאכול יחד איתם את מאכליהם הלא מתובלים, בהמשך, אני ארכוש אוכל בעיירה. אני מוסיף שעניין האוכל אינו חשוב כמו הסיבה שלשמה הגעתי אל מעונו. החכם מאזין בתשומת לב, פניו השקטים והשלווים לא מסגירים את שבלבו. "זו מטרה טובה", הוא מעיר לבסוף. מלותיו מעודדות אותי להרחיב את הנושא. "מאסטר, למדתי את הפילוסופיה המערבית שלנו ואת המדע, חייתי ועבדתי בין אנשים בערים הצפופות שלנו, טעמתי את תענוגות החיים והרשיתי לעצמי להיתפס בשאיפותיהם. יחד עם זאת, שהיתי במקומות מבודדים. שם, בבדידותי, שקעתי למחשבות עמוקות. חקרתי את מלומדי המערב, עתה שמתי פעמי למזרח. אני מחפש יותר אור". המהרישי מניד את ראשו כמו חפץ לומר "כן, אני מבין". "שמעתי דעות רבות, הקשבתי לתיאוריות רבות, הוכחות נאורות לאמונה אחת או לשקר אחר נערמו סביבי. עייפתי מהם, בהיותי ספקן לגבי כל דבר שאיני יכול להוכיחו מניסיוני האישי. סלח לי על שאני אומר זאת, אך איני אדם דתי. האם יש משהו מעבר לקיום החומרי של האדם? אם אכן יש, איך אוכל להיווכח בכך בעצמי"?

שלושת או ארבעת החסידים המקובצים סביבנו מביטים בהשתוממות. האם הפרתי את כללי ההתנהגות המעודנים של המנזר כשדיברתי בגסות רוח ועזות מצח אל המאסטר שלהם? אינני יודע; אולי גם לא אכפת לי. איבדתי לפתע את שליטתי על עול תשוקותיי שהצטברו בקרבי במשך שנים, והמילים פרצו מפי ללא מחשבה. אם המהרישי הוא האיש הנכון, הוא בודאי יבין זאת ויתעלם מהמילים שהיו פליטות הפה גרידא. הוא לא עונה לי אך נראה כמי ששקע במחשבות. מאחר ואין לי דבר אחר לעשותו ולאחר ששחררתי את חרצובות לשוני, אני פונה אליו בשלישית: "חכמי המערב, המדענים שלנו, זוכים לכבוד רב בשל חכמתם. יחד עם זאת הם הודו שכמעט ואין ביכולתם להסביר את האמת המסתתרת מאחורי החיים. נאמר שבארצך ישנם כאלה היכולים להצליח היכן שחכמי המערב נכשלו. האומנם? האם תוכל לעזור לי להתנסות בהארה? או האם החיפוש עצמו הוא לא יותר מאשליה"? עתה, משהגעתי למטרת שיחתי, אני ממתין לתשובתו של המהרישי. הוא ממשיך להביט בי במבט מהורהר. ייתכן והוא חושב על שאלתי.

עשר דקות חולפות בשקט. לבסוף, הוא פותח את פיו ואומר בנועם: "אתה אומר אני. ’אני רוצה לדעת’. אמור לי, מי זה האני הזה"? למה הוא מתכוון? הוא מוותר עתה על שירותיו של המתורגמן ופונה אלי ישירות באנגלית. מבוכה רבה זוחלת בי ומשתלטת על מחשבותיי. "אני חושש שאיני מבין את שאלתך", אני עונה ישירות. "האם זה לא ברור. חשוב שנית!" אני מהרהר שנית במלותיו. לפתע, רעיון מבליח בראשי. אני זוקף אצבע, מצביע עלי ואומר את שמי. "והאם אתה מכיר אותו"? "כל חיי" אני עונה ומחייך אליו. "אבל זה רק גופך! אני שואל שוב ’מי אתה’"? איני יכול למצוא תשובה לשאלה יוצאת הדופן הזו. המהרישי ממשיך: "תחילה עליך להכיר את האני ואז תדע את האמת". מחשבותיי מתערפלות שנית. אני נבוך להפליא ומבטא את מבוכתי במילים. אבל נראה שהמהרישי הגיע לקצה הבנתו את האנגלית שלי. הוא פונה אל המתורגמן ותשובתו מתורגמת לי באיטיות: "יש רק דבר אחד אותו צריך לעשות. הבט אל האני הפנימי שלך. עשה זאת בדרך הנכונה ותמצא את התשובה לכל שאלותיך". זוהי תשובה מוזרה, אך אני שואל אותו: "מה צריך לעשות? באיזו שיטה עלי להשתמש"? "באמצעות חשיבה עמוקה על טבעו של האני ודרך מדיטציה מתמדת, אפשר למצוא את האור". "לעיתים קרובות אני מתמסר למדיטציה על האמת, אבל איני רואה כל סימן להתקדמות". "איך אתה יודע שלא נעשתה שום התקדמות? לא קל להבחין בהתקדמות בעולם הרוחני". "האם עזרתו של מאסטר הכרחית"? "היא עשויה להיות". "האם המאסטר יכול לעזור למישהו להתבונן לתוך עצמו בדרך שאתה מציע"? "הוא יכול לתת לאותו אדם כל שהוא צריך כדי לצאת לאותו חיפוש. את זה ניתן לחוש מניסיון אישי". "תוך כמה זמן אפשר לראות מקצתה של ההארה בעזרתו של המאסטר"? "זה תלוי בבגרותו הנפשית של המחפש. אבק שריפה ניצת ברגע, בעוד שלוקח זמן רב להדליק את הפחם".

יש לי תחושה מוזרה שהחכם אינו שש לשוחח על מאסטרים ושיטותיהם. אבל עקשנותי חזקה דיה כדי להתגבר על תחושה זו ואני מפנה אליו שאלה נוספת בנושא. הוא מפנה את פניו הקפואות לעבר החלון, נועץ מבט במרחבי הנוף ההררי, ולא מעניק לי תשובה. אני מבין את הרמז ומחליף נושא. "האם המהרישי יואיל לחוות דעה לגבי עתידו של העולם, מאחר ואנו חיים בתקופה גורלית"? "למה אתה מטריד את עצמך לגבי העתיד"? שואל החכם. "אתה לא יודע מספיק לגבי ההווה! שים לב למה שקורה בהווה, ואז העתיד ידאג לעצמו". דחייה נוספת! אבל איני נכנע כל כך בקלות בהזדמנות זו, מאחר ואני מגיע מעולם בו טרגדיות החיים מעיקות הרבה יותר על האנשים מאשר הן עושות זאת כאן במפלט הרגוע שביער. "האם העולם ייכנס לתקופה חדשה של ידידות ועזרה הדדית, או יתדרדר לתוהו ובוהו ומלחמה"? אני מתעקש. נראה שהמהרישי מאד לא מרוצה אבל עונה בכל זאת. "רק אחד שולט על העולם ותפקידו הוא לדאוג לעולם. הוא שברא את העולם גם ידע לשמור עליו. הוא נושא בעולו של העולם הזה, לא אתה". "עדיין, אם מסתכלים סביב ללא דעות קדומות, קשה לראות איך מתבטאת אותה דאגה נדיבה", אני עונה מתוך התנגדות. למרות שביעות רצונו של החכם ההולכת ופוחתת הוא עונה: "כמו שאתה קיים, כך גם העולם קיים. מה הטעם לנסות ולהבין את העולם לפני שהצלחת להבין את עצמך? זוהי שאלה שהמחפשים אחר האמת אינם צריכים לעסוק בה. אנשים מבזבזים כל כוחותיהם על שאלות כאלו. תחילה עליך למצוא את האמת המסתתרת מאחוריך אתה, אז תוכל להבין ביתר קלות את האמת המסתתרת מאחורי העולם, שאתה חלק ממנו".

הפוגה פתאומית קוטעת את שיחתנו. תלמיד מתקרב ומדליק מקל ריחני נוסף. המהרישי מתבונן בעשן הכחול המסתלסל בדרכו למעלה ואז לוקח את ספר הכתובים שלו. הוא פותח את דפיו ומתחיל לכתוב בו שנית, כמשלח אותי מעל פניו. אדישותו המתחדשת כמוה כזרם מים קרים על כבודי העצמי. אני ממשיך לשבת לצידו עוד כרבע שעה, אבל מבין שאין לו כוונה להמשיך ולענות לשאלותיי. משאני מרגיש ששיחתנו הגיעה אכן לסיומה, אני קם מרצפת האבן, מצמיד ידי בברכת שלום ויוצא מעל פניו. שלחתי מישהו לעיירה הסמוכה והזמנתי כלי תעבורה מאחר וברצוני לראות את המקדש. ביקשתי ממנו למצוא עגלת סוסים, אם יש כזו במקום הזה, מאחר שעגלת השוורים היא ציורית למראה, אך לא מהירה או נוחה כפי שאפשר לצפות. משנכנסתי לחצר מצאתי עגלה עם שני סוסים ממתינה לי. אין לה מושבים, אך דבר שכזה אינו מטריד אותי יותר. לנהג פנים זועפות ועל ראשו טורבאן אדום ומוצק. לבושו היחיד הנוסף הוא חתיכת בד ארוכה, לא נקיה, הכרוכה על מותניו, קצה אחד שלה עובר בין ירכיו ואז נתחב חזרה אל החגורה על המותן. נסיעה ארוכה ומאובקת ואנו מגיעים לבסוף אל המקדש הגדול, שערו הגבוה מקדם פנינו בקומותיו המגולפות.

אני עוזב את העגלה ומתחיל לחקור בקצרה את המקום. "איני יכול לומר כמה עתיק הוא מקדש ארונאצ’אלה", אומר בן לוויתי בתשובה לשאלתי, "אבל כפי שניתן להבין, הוא נבנה לפני מאות שנים". סביב השערים ודרכי הגישה למקדש, מתחת לענפי הדקל המשתלשלים, ניצבות כמה חנויות קטנות ודוכנים מצועצעים. לידם, יושבים, לבושים בצניעות, סוחרי תמונות קדושות ומוכרי מדליוני מתכת עם דמויותיהם של שיווה ואלים אחרים. אני מתפלא על הייצוג המועדף של האל הקודם, כי במקומות אחרים קרישנא ורמא נמצאים במקום הראשון. המדריך שלי מציע הסבר. "על פי האגדות הקדושות שלנו, האל שיווה הופיע פעם כלהבת אש על פסגתו של ההר האדום הקדוש. לכן, הכוהנים של המקדש מדליקים אחת לשנה את המשואה הגדולה, לזכר אותו אירוע, שאירע בוודאי לפני אלפי שנים. אני מניח שהמקדש נבנה כדי לחגוג זאת, מאחר ושיווה עדיין מטיל צילו על ההר^[1]". כמה עולי רגל סוקרים בעצלנות את הביתנים, בהם ניתן לקנות לא רק את אלי המתכת האלה, אלא גם צילומים של ציורים צעקניים וראוותניים המתארים אירועים מתוך סיפורי הקודש. אפשר למצוא שם ספרים או כתבי דת, שכתמי דיו נראים על דפיהם המודפסים בשפה הטמילית או הטלגו, וגם את הצבעים הצבעוניים בהם משתמשים כדי לסמן על המצח את המעמד או הכת אליה משתייכים.

קבצן מצורע מתקרב אלי בהיסוס. הבשר שעל רגל מתפורר. נראה שהמסכן אינו בטוח אם אגרש אותו מעל פני, או שיצליח לעורר את רחמי. פניו מושחתות ממחלתו האיומה. אני חש בושה כשאני מניח כמה מטבעות על האדמה, אך אני חושש לגעת בו. שער הכניסה המגולף מדמויות היוצרות פירמידה, מושך את תשומת לבי. כניסה גדולה זו נראית כמו פירמידה מצרית שראשה המחודד קוצץ. ביחד עם שלושת חבריה היא שולטת בחצר. הם נראים למרחוק, הרבה לפני שמתקרבים אליהם. פני הפירמידה מכוסים בשפע של דמויות מגולפות ופסלים מוזרים קטנים, המתארים את סיפורי הקודש ואגדות העם. הם מופיעים בערבוביה משונה. אפשר להבחין בבדידותם של אלים הינדים המכונסים במדיטציה עמוקה, או לראות את דמויותיהן המשתלבות בחיבוקי אהבה. וכל אלו המעוררים פליאה, מזכירים למתבונן בהם שבהינדואיזם ניתן למצוא משהו מכל זרם או דת. כזהו טבעה של האמונה הזו הכוללת בתוכה הכל.

אני נכנס לשטח המקדש ומוצא עצמי בחצר מרובעת עצומה. המבנה הרחב סוגר על מבוך של שורת עמודים, אכסדרות, מרפסות, מקדשים, חדרים, מסדרונות וחללים סגורים ומקורים. כאן, לא טורי האבנים יגרמו למתבונן בהם לעצור את נשימתו בהתפעלות מיופים, כשם שיקרה בחצרות האלים ליד לאתונה, אלא המקדשים הקודרים של מסתורין אפל. המקום כולו נראה לי כמבוך, אך בן לוויתי צועד ברגלים בטוחות. מבחוץ, נראו הפגודות, הבנויות מלבנים אדומות, מושכות למדי. מבפנים המבנה נראה חיוור ואפור. אנו עוברים במרפסת עמודים ארוכה שקירותיה יציבים וחלקים. העמודים התומכים בתקרתה מפוסלים ומגולפים בצורה מוזרה ולא שגרתית. אנו הולכים במסדרונות חשוכים וחדרים אפלוליים. לבסוף אנו מגיעים לאכסדרה רחבת ידיים הניצבת בחצר החיצונית של המקדש העתיק הזה. "אולם אלף העמודים!" מכריז בן לוויתי כשהוא מבחין בעיני הבוחנות את המבנה האפור. שורות צפופות וארוכות של עמודי אבן ענקיים מפוסלים ניצבות לפני.

המקום מבודד ונטוש. העמודים המפלצתיים מתגלים במלוא עוצמתם מתוך האפלולית. אני מתקרב אליהם כדי לבחון את הגילופים העתיקים המכסים את מרבית פניהם. כל עמוד בנוי מגוש אבן אחד גדול, וגם הגג שהם תומכים בו, מורכב מאבנים גדולות שטוחות. פעם נוספת אני רואה אלים ואלילות משתעשעים ביניהם בעזרת אומנותו של הפסל. פעם נוספת פניהם של בעלי חיים מוכרים ושאינם מוכרים, נועצות בי מבטיהן. אנו ממשיכים לנוע על פני אבני המרצפת החלקות של גלריית העמודים, חולפים על פני מעברים חשוכים המוארים פה ושם על ידי מנורות שמן קטנות. כך אנו ממשיכים עד לקצה. נעים לצאת לאורה הבהיר של השמש. עתה אפשר להבחין בחמש פגודות נמוכות יותר, המפארות את חצרו הפנימית של המקדש. הן מעוצבות בדיוק כמו מגדלי הפירמידות המסמנים את שערי הכניסה בחצר המרובעת שקירותיה גבוהים. אני בוחן את זו הקרובה אלינו ומגיע למסקנה שהיא בנויה מלבנים. שטח פניה החיצוני אינו באמת אבנים מגולפות, אלא מעוצב מחימר שרוף או גבס יציב. אפשר לראות בברור שחלק מהדמויות היו צבועות בעבר, אך כיום הצבע דהה. אנו נכנסים לעוד אכסדרת עמודים ואחרי שיטוט במעברים חשוכים וארוכים של המנזר הכביר והמדהים הזה, המדריך שלי מזהיר אותי שאנו מגיעים למקדש המרכזי, שם אין דריסת רגל לאירופאים. אך למרות שקודש הקודשים אסור על הכופר, עדיין מותר לו להעיף מבט מהמסדרון האפלולי המוליך אל סף דלתו. כמו לאשר את אזהרתו, אני שומע את הלמות התופים, את רעם הגונג ואת לחשם המכשף של הנזירים. כל אלו מתמזגים למקצב חדגוני הנשמע מפחיד ומסתורי למדי בחשכתו של המנזר העתיק.

אני מביט בציפייה. מתוך האפלה עולים לנגד עיני להבה מוזהבת הדולקת לרגליו של פסל, שנים או שלושה אורות עמומים המאירים מזבח, ומספר מועט של סוגדים העסוקים בפולחן כלשהו. אני לא יכול להבחין בסגנון הנגינה של הנזירים, אבל אני שומע קולם של קונכייה ומצלתיים, שצליליהם הצורמים מוסיפים מסתוריות למנגינה. בן ליוויתי לוחש שעדיף שאשא רגלי משם, מאחר וברור שהנזירים אינם רואים בעין יפה את נוכחותי במקום הזה. משום כך אנו פורשים לחצר המנומנמת שבחלקו החיצוני של המקדש. חקירתי הגיעה לסיומה. כשאנו מגיעים פעם נוספת לשערי הכניסה, עלי לרדת לשולי הדרך משום שברהמין זקן יושב על האדמה באמצע השביל וכד מים קטן ממתכת לידו. על מצחו סימן צבעוני המסמל את המעמד אליו הוא משתייך, ובידו השמאלית הוא אוחז שבר של מראה. על מצחו מופיע קלשון אדום ולבן בעל שלוש שיניים המסמל את ההינדים האדוקים בדרום. סימן זה משווה לו, בעיניים מערביות, הופעה מגוחכת של ליצן. זקן מצומק היושב באחד הביתנים שליד שער המקדש, מוכר פסלונים קטנים של שיווה הקדוש. הוא מרים עיניו ומבטו פוגש את מבטי.

אני עוצר לרגע וקונה משהו, נענה לתחינתו האילמת. אי שם בקצה המרוחק של העיירה הבחנתי בלובן הבוהק של צריח מסגד עשוי שיש. אני עוזב את המקדש ונוסע למסגד המקומי. משהו בתוכי תמיד רטט למראה קשתות המסגדים החינניות ויופיין העדין של כיפות הצריחים. שוב אני חולץ נעלי ונכנס לבניין לבן מקסים. איזה תכנון משובח. תקרותיו קמורות וגבוהות והן מביאות להתרוממות נפש! כמה מאמינים כורעים על עקביהם או משתטחים אפיים ארצה על שטיחי תפילה צבעוניים קטנים. לא תמצא כאן מקדשים מסתוריים או דמויות ראוותניות. הנביא כתב שמאומה לא יחצוץ בין האדם לאלוהיו – אפילו לא כוהן! כל המאמינים שווים לפני אללה. אין כאן לא כהן ולא מלומד, אין כאן היררכיה של מעמדות עליונים המתערבים במחשבותיו של המתפלל בהפנותו פניו למכה.

כשאנו חוזרים דרך הכביש הראשי אני מבחין בדוכן של חלפן כספים, ביתנים של דברי מתיקה, חנויות בדים וסוחרי דגנים ואורז. כולם נמצאים שם לתועלתם של עולי הרגל המגיעים למקדש העתיק, בזכותו קיימת העיירה. אני להוט עכשיו לחזור אל המהרישי והעגלון מאיץ בסוסיו לגמוע את המרחק המפריד בינינו בקצב מהיר. אני מפנה את ראשי ונותן מבט אחרון במקדש של ארונאצ’אלה. תשעת מגדליו המגולפים מתנשאים כעמודים גבוהים באוויר. הם מספרים לי על העמל הרב שהושקע באורך רוח, למען האל, כשבנו את המקדש הישן. אין לי כל ספק שבנייתו נמשכה הרבה מעבר לתקופת חיים של בן אדם. ושוב זיכרונות מוזרים ממצרים עולים במחשבתי. אפילו האדריכלות המקומית מזכירה לי את מצרים בבתיה הנמוכים וקירותיהם העבים. האם יגיע יום בו המקדשים האלו יינטשו ויעזבו, יישארו שקטים ודוממים להתפורר לאט לתוך האבק האדם ממנו הם הגיחו? או האם האדם ימצא אלוהים חדשים ויבנה מקדשים חדשים לסגוד בהם? בעוד הסוסים דוהרים לאורך הרחוב ומתקרבים למנזר השוכן על מדרון סלעי מרוחק, אני מביט בהשתאות במראות הטבע עוצרי הנשימה שמסביבי. כמה פעמים חיכיתי לשעה כזו במזרח, כאשר השמש הזוהרת הולכת לנוח במיטה שמציע לה הלילה! השקיעה המזרחית מרגשת את הלב עם משחקי הצבעים העזים שלה. והכל מסתיים מהר כל כך, הצגה של פחות מחצי שעה.

ערבי הסתיו הממושכים של אירופה כמעט ואינם מוכרים כאן. כאן, כדור אש גדול מתחיל את גלישתו אל תוך היער במערב. הוא מזכיר את צבעו המהמם של התפוז כשהוא נעלם במהירות מכיפת השמיים. השמים מסביבו, הצבועים בכל צבעי הקשת, הם חגיגה אומנותית לעיניים. כזו ששום צייר לא יכול להציע לנו לעולם. השדות והמטעים מסביבנו שוקעים בשקט מהפנט. ציוציהן של הציפורים הקטנות לא נשמעים יותר. פטפוטם של קופי הפרא נדם אף הוא. כדור האש העצום דועך במהירות ועובר לממד אחר. וילונות הערב כבר נופלים בכבדות על הנוף, ועד מהרה לשונות האש המרקדות והצבעים המרהיבים נבלעים בחשכת הלילה.

השלווה צונחת למחשבותיי, נועם המראות נוגע ללבי. איך אפשר לשכוח את הדקות האלה שהגורל המטיר עלינו בשפע? הן גורמות לנו להשתעשע במחשבות שתחת פניהם האכזריים של החיים עדיין מסתתר לו כוח עליון נדיב ויפיפה. דקות אלה מביישות את שעות השגרה שלנו. מתוך הריק האפל הן מגיעות כמטאור, להאיר שביל ארעי של תקווה ואז לחמוק ולהעלם מהכרתנו. גחליליות מסתלסלות סביב גינת המנזר, מציירות דוגמא מוזרה של חוטי אור על הרקע האפל, כשאנו נכנסים לחצר המוקפת עצי דקל. כשאני נכנס לאולם הגדול וצונח ומתיישב על הרצפה, נראה שהשקט העילאי הגיע גם למקום הזה וממלא את האוויר. החבורה שנאספה שם יושבת בישיבה שפופה, בשורות, סביב לחדר. אין רחש או דיבור כלשהו ביניהם. על הספה שבפינה יושב המהרישי, רגליו מקופלות מתחתיו, ידיו נחות באדישות על ברכיו. דמותו מדהימה אותי שנית בפשטותה וצניעותה ועם זאת הוא כל כך מכובד ומרשים. ראשו מוטה באצילות, כשל אחד מחכמיו של הומרוס. עיניו מתבוננות ללא תזוזה אל הקצה המרוחק של האולם. ההתבוננות הקפואה הזו מוזרה בעיני ומפליאה אותי כתמיד. האם הוא הסתכל מבעד לחלון רק כדי לראות את קרן האור האחרונה נמוגה מהשמים, או שהוא כל כך עטוף באיזה היסח דעת חלומי שאינו רואה מאומה מהעולם החומרי הזה? ענן הניחוח הרגיל מרחף לו בין קורות העץ של הגג. אני מתיישב ומנסה להביט על המהרישי, אבל חש, כעבור כמה דקות, שעלי לעצום את עיני. בתוך זמן קצר אני רדום למחצה, נרגע משלווה בלתי נתפסת, שבקרבתו של החכם, מחלחלת לתוכי עמוק יותר.

בסופו של דבר נוצרת פירצה בתודעתי ואני חווה חלום חי. נדמה לי שחזרתי להיות ילד בן חמש. אני עומד על שביל מחוספס העולה לאורך הגבעה הקדושה של ארונאצ’אלה ואוחז בידו של המהרישי. דמותו מתנשאת לצידי והוא נראה לי כענק. הוא מוביל אותי הלאה מהמנזר ולמרות חשכת הלילה המוחלטת, מוביל אותי לאורך השביל ששנינו צועדים בו לאיטנו. אחרי זמן מה, הירח והכוכבים חברו יחדיו והחליטו לשפוך מאורם החיוור על סביבתנו. אני מבחין שהמהרישי מוביל אותי בזהירות סביב אדמת הסלעים הסדוקה ובינות לסלעים מפלצתיים שנראים כבלתי יציבים. הגבעה תלולה ואנו יורדים באיטיות. אני מבחין במערות מיושבות חבויות במרווחים קטנים בין הסלעים והאבנים, או בבתי נזירים קטנים החוסים בצילם של שיחים נמוכים. כשאנו עוברים, יוצאים התושבים מבתיהם ומברכים אותנו לשלום. למרות שלאור הכוכבים הם נראים כרוחות רפאים, אני מבחין שהם יוגים מזרמים שונים. אנו לא עוצרים לידם וממשיכים ללכת עד הגיענו לפסגה. אנו עוצרים לבסוף, ליבי הולם בחוזקה ומצפה לאירוע חשוב העומד להתרחש. המהרישי פונה ומוריד מבטו אל פני. אני משיב לו מבט מצפה. אני חש בשינוי מסתורי המתפשט במהירות רבה בליבי ובהכרתי. המניעים הישנים שפיתו והקסימו אותי מתחילים לנטוש אותי. אותו דחף בלתי נשלט שטלטל אותי לכאן ולשם, לא יאומן באיזו מהירות הוא נעלם. השנאה, אי ההבנות, הקור והאנוכיות שאפיינו את יחסי עם רבים מחברי, מתמוטטים, חסרי ערך, לתהום עמוקה.

שקט שקשה לתאר אותו יורד עלי ואני יודע עכשיו שאין דבר נוסף שאני רוצה לבקש מהחיים. לפתע מבקש ממני המהרישי להפנות מבטי למרגלות הגבעה. אני מציית לו ועושה כן, ומגלה לתדהמתי את המחצית המערבית של הגלובוס שלנו פרושה רחוק למטה. היא דחוסה במליוני אנשים, אני מבחין במעורפל בגושי הצורות, אך הלילה האפל עדיין עוטף אותם. קולו של החכם מגיע לאוזני, מלותיו נאמרות באיטיות: "לכשתשוב לשם, עדיין תחוש באותו השקט אותו אתה חש עתה. המחיר יהיה שמעתה והלאה תשליך את הרעיון שאתה הוא הגוף הזה או המחשבה הזאת. כשהשקט הזה יזרום לתוכך, אז יהיה עליך לשכוח את עצמך, מאחר והפכת את חייך לזה!". והמהרישי מניח בידי את קצהו של חוט כסוף זוהר. אני מקיץ מהחלום הממשי באופן בלתי רגיל כשתחושה של התרוממות נפש ממלאת אותי. עיני המהרישי פוגשות מיד את עיני. פניו מופנות עכשיו אלי ומבטו נעוץ בעיני. מה מסתתר מאחורי החלום הזה? התשוקות והמרירות של חיי האישיים דעכו ונשכחו לזמן קצר. תחושת שוויון הנפש הנשגבת כלפי עצמי והרחמים העמוקים שחשתי כלפי עמיתי בחלומי עדיין לא עזבו אותי למרות שאני ער עתה. זוהי חוויה מוזרה. אבל גם החלום נושא בחובו אמת כל שהיא, היא לא תשרוד. זה עדיין לא בשבילי.

כמה זמן הייתי שקוע בחלום? כל האנשים שבאולם מתחילים לקום ממקום ולהתכונן לשינה. אני מוכרח לנהוג כדוגמתם. מחניק מידי לישון בתוך האולם הארוך שכמעט ואינו מאוורר ואני מעדיף לישון בחצר. תלמיד גבוה ואפור זקן מביא לי פנס. הוא מייעץ לי להשאיר אותו דלוק כל הלילה כדי להרחיק מבקרים בלתי רצויים כמו נחשים ואפילו קופים. האדמה קשה. אין לי מזרן ובמשך כמה שעות איני מצליח להירדם. זה לא מדאיג אותי מאחר ויש לי דברים רבים לחשוב עליהם. אני מרגיש שהמהרישי שפגשתי הוא האישיות המסתורית ביותר שפגשתי בכל התנסויות חיי. נראה שלחכם יש תפקיד חשוב בחיי אך עדיין איני מצליח להבין מהו בדיוק. הוא אולי רוחני. קשה לאמוד אותו, הוא בלתי נתפס. בכל פעם שאני חושב עליו הלילה, בכל פעם שאני נזכר בחלום הממשי שחלמתי, תחושה מוזרה נוקבת בי, ליבי פוסח על פעימה ונפשי מתנשאת בציפייה.

במשך הימים הבאים אני מנסה להתקרב אל המהרישי אך ללא הצלחה. שלוש סיבות לכישלוני. הראשונה כמובן, נובעת מאופיו המאופק, סלידתו הברורה מוויכוחים ודיונים, ואדישותו המופגנת לאמונותיהם ודעותיהם של אחרים. ברור לחלוטין שהחכם אינו מעוניין שהסובבים אותו ימירו דעותיהם לשלו, ושאינו חפץ להרחיב את קהל מאמיניו. הסיבה השניה מוזרה בהחלט אבל קיימת בכל זאת. מאז אותו חלום, אני חש ביראת כבוד גדולה בכל פעם שאני נמצא בקרבתו. השאלות, שבכל הזדמנות אחרת היו יוצאות מפי בשטף, נדמו. זאת משום שלראות בו אדם שאיתו אפשר לשוחח ולהתווכח מעמדה שווה, נדמה לאדם מן השורה, כמעט כחילול הקודש. הסיבה השלישית לכישלוני פשוטה למדי. כמעט תמיד נמצאים איתנו אנשים נוספים, ואני חש שלא בנוח להעלות את שאלותיי האישיות בנוכחותכם. אחרי הכל, אני זר להם וזר באזור. לעובדה שאני מדבר בשפה שונה יש חשיבות מועטה בעיני חלק מהם. אבל לעובדה שאני ציני, ביקורתי ואין בי התלהבות דתית יש חשיבות רבה כשאני מנסה לבטא את דעותיי. אין בכוונתי לפגוע ברגשותיהם הדתיים, אבל באותה מידה איני רוצה לקיים דיון מנקודת מבט שאינה מוצאת חן בעיני. בשל כל אלו, לשוני נצורה, במידה מסוימת. לא קל להחליק דרך שלושת המחסומים.

לעיתים השאלה אל המהרישי כבר על קצה לשוני, אך אחת מהסיבות עולה, מתערבת ומכשילה אותי. סוף השבוע שלי חלף במהירות ואני מאריך אותו לשבוע. שיחתי המשמעותית הראשונה עם המהרישי היא גם האחרונה. מעבר לשיחה שגרתית חפוזה אחת או שתיים, אני לא מצליח לתפוס את האיש. השבוע מסתיים ואני מאריך אותו לשבועיים. בכל יום אני חש בשקט הנעים של האווירה הרוחנית של החכם, בשלווה הממלאת את האוויר שסביבו. יום ביקורי האחרון מגיע ועדיין לא הצלחתי להתקרב אליו. שהייתי הינה התעללות מעורבת של התרוממות רוח ואכזבות מכישלונותיי לשוחח אישית עם המהרישי. מדוכא אני שולח מבטי סביב האולם. רוב האנשים האלה מדברים בשפה שונה, בעולמם החיצוני ובעולמם הפנימי. איך אני יכול לקוות להתקרב אליהם?

אני מביט בחכם עצמו. הוא יושב במרומי שם האולימפוס ומביט, מרוחק, על מראות החיים. יש בו משהו מסתורי באיש הזה, שמבדיל אותו מכל האחרים שפגשתי עד עתה. אני מרגיש שבדרך כל שהיא הוא לא שייך לנו, לגזע האנושי, כמו שהוא שייך לטבע, לפסגה המבודדת התלולה המתנשאת מאחורי המנזר, לשבילי הג’ונגל המחוספסים הנמתחים אל תוך היערות הרחוקים, ולשמים האטומים הממלאים כל חלל. נראה שמשהו מאופייה הסלעי והיציב של ארונאצ’אלה המבודדת דבק במהרישי. שמעתי שהוא שהה על הגבעה במשך שלושים שנה וסירב לעזוב אותה ולו גם למסע קצר אחד. התחברות קרובה שכזו חייבת, בסופו של דבר, להשפיע על אופיו של האיש. אני יודע שהוא אוהב את הגבעות האלו, כי מישהו תרגם לי שיר קצר, מקסים ומרגש שכתב המהרישי, לביטוי אהבתו. בדיוק כפי שהגבעה המבודדת הזו מתרוממת משולי הג’ונגל ונושאת את ראשה הרחב אל השמים, כך האיש המוזר הזה נושא ראשו בבדידות אצילית, ויותר מכך, בדרך מיוחדת, מתוך הג’ונגל של האנושות ההמונית. כמו שארונאצ’אלה, הגבעה של המשואה הקדושה, עומדת מרוחקת ומנותקת, נפרדת משרשרת ההרים המקיפה את הנוף כולו, כך גם המהרישי נותר מסתורי ומרוחק גם כשהוא מוקף בחסידיו, אנשים האוהבים אותו וחיים לצידו במשך שנים. אופיו הלא אישי, הבלתי חדיר של הטבע, שבצורה מוזרה כל כך משתקף בהר הקדוש הזה, נטבע בו בדרך כל שהיא. זה הפריד אותו מחבריו החלשים ביותר, יתכן ולתמיד. לפעמים אני תופס עצמי מבקש שיהיה קצת אנושי יותר, קצת יותר רגיש למה שנראה כל כך רגיל בעינינו, אבל הופך לחולשה ולפגם כשמועלה בנוכחותו. ולמרות הכל, אם בוא אכן הגיע למימוש עילאי מעבר לרגיל והמקובל, איך אפשר לצפות שיעשה כן מבלי להתעלות על האנשים סביבו, מבלי שיעזוב מאחוריו, לתמיד, את האנושות המפגרת? מדוע, תחת מבטו המיוחד, אני חש תמיד בציפיה משונה, כמו התגלות עצומה עומדת להתרחש אל מול עיני? עדיין מעבר לתחושת שלווה עמוקה מוחשית והחלום שמנצנץ בשמי זכרוני, לא פנה אלי איש במילים ולא חוויתי שום התגלות.

אני מדוכא בשל הזמן ההולך ואוזל. כמעט שבועיים עברו ורק שיחה אחת ויחידה שניתן לפרש אותה בכל דרך שהיא! אפילו קולו הקטוע של החכם, עזר, בצורה סמלית, להשאיר אותי מרוחק ומנוכר. גם קבלת הפנים הצוננת לה זכיתי היתה מאד בלתי צפויה. לא שכחתי איך הקדוש בשמלה הצהובה העתיר עלי הפצרות נלהבות ושכנע אותי להגיע אל המנזר. הדבר שהכי מציק לי, הוא שאני רוצה שהחכם, יותר מכל אחד אחר, יתיר את חרצובות לשונו למעני, בגלל מחשבה אחת ויחידה שקנתה לה אחיזה במוחי. לא חשבתי עליה, היא באה מבלי שהזמנתי אותה, עצמאית לחלוטין. "האיש הזה שחרר עצמו מכל הבעיות, ושום צרה לא יכולה לפגוע בו". זוהי המשמעות של אותה מחשבה שהשתלטה על מוחי. אני מחליט לנסות שוב לשאול את המהרישי שאלה, בקול, כדי שיענה לי. אני יוצא אל בניין סמוך, שם אחד מהתלמידים הותיקים שהיה מאד אדיב כלפי, עובד ברגע זה. אני מסביר לו ברצינות רבה שאני מבקש לשוחח פעם אחרונה עם המאסטר שלו. אני מתוודה שאני מתבייש לפנות אל החכם בעצמי. התלמיד מחייך בחמלה. הוא עוזב אותי וחוזר במהרה עם חדשות טובות. המאסטר יעניק לי את הראיון בהנאה רבה.

אני ממהר אל האולם ומתיישב בנוחיות ליד הספה. המהרישי מפנה ראשו תכף ומיד, פניו זוהרים בברכת שלום נעימה. אני חש מיד בנוח ומתחיל לשאול אותו. "היוגים אומרים שכדי למצוא את האמת צריך לפרוש מן העולם אל יער או הר מבודדים. קשה לעשות זאת במערב, כי חיינו שונים לחלוטין. האם אתה מסכים עם היוגים"? המהרישי פונה אל ברהמין מתלמד בעל ארשת פנים אצילית, שמתרגם את תשובתו. "אין צורך לפרוש מחיי העשייה. אם תמדוט בכל יום במשך שעה או שעתיים, עדיין תוכל להמשיך ולמלא את חובותיך. אם תמדוט נכון, שטף המחשבות שיווצר בך ימשיך להשפיע גם במהלך עבודתך. אלו הן שתי דרכים לבטא את אותו הרעיון. הדרך אותה תבחר במדיטציה היא הדרך שתתבטא במעשיך". "איזו תוצאה תהיה לזה"? "ככל שתתמיד תמצא שיחסך כלפי אנשים, אירועים ונושאים, משתנה בהדרגה. פעולותיך יתאימו עצמן למדיטציות שלך". "אם כך, אינך מסכים עם היוגים"? אני מנסה לעקוץ אותו. אבל המהרישי מתחמק מתשובה ישירה. "אדם צריך לוותר על האנוכיות שלו, הכובלת אותו לעולם הזה. הוויתור על האני הכוזב, המזויף, זוהי האמת לאמיתה". "איך אפשר להיות לא אנוכיים כשמנהלים אורח חיים ארציים"? "אין כל ניגוד בין עבודה ותבונה". "האם אתה מתכוון שאדם יכול להמשיך ולעסוק בכל עיסוקיו המקצועיים הישנים, לדוגמא, ועדיין להגיע להארה"? "למה לא? אבל במקרה כזה אותו אדם לא יחשוב שאישיותו הקודמת עושה את המלאכה, משום שהמודעות שלו תעבור שינוי עד שהיא תהיה מרוכזת כולה במה שנמצא מעבר לאני הקטן". "אם אדם עסוק בעבודה, יישאר לו רק מעט זמן למדיטציה".

המהרישי לא מתרגש מההערה שלי. "רק העוסקים החדשים ברוחניות קובעים להם זמן נפרד למדיטציה", הוא עונה. "מי שמתקדם יתחיל ליהנות מאושר עילאי, בין אם הוא עסוק בעבודתו ובין אם לאו. כאשר ידיו עושות במלאכה והוא בין אנשים, בשלוות נפש הוא שומר בראשו על ההתבודדות ". "אם כך, אינך מלמד את דרכה של היוגה"? "היוגי מנסה להוביל את מחשבתו אל המטרה, כפי שנוהג שוורים יוביל את שווריו עם המקל. אך בדרך הזו המחפש מפתה את שווריו עם חופן של עשב!" "איך עושים זאת"? "עליך לשאול את עצמך את השאלה ’מי אני’. החקירה הזו תוביל, בסופו של דבר, לגילוי של משהו בתוכך הנמצא מעבר למחשבותיך. כשתמצא תשובה לשאלה הזו, תמצא תשובות לכל יתר שאלותיך".

הפוגה קצרה משתררת כשאני מנסה להבין את תשובותיו. מתוך החור המרובע שבקיר המשמש כחלון, כמו שניתן למצוא בבניינים רבים בהודו, אני רואה היטב את המדרונות התחתונים של הגבעה המקודשת. גופה המשונה רוחץ באורה של שמש ראשונה של בוקר. המהרישי פונה אלי שנית. "האם זה יהיה ברור יותר אם אגיד זאת בדרך אחרת? כל בני האדם מחפשים תמיד אחר האושר, שלא יוכתם בצער. הם רוצים לאחוז באושר תמידי שלא יסתיים. הדחף המוביל אותם נכון הוא. אבל האם לא הפריעה לך העובדה שהם אוהבים את עצמם יותר מכל"? "אז מה בכך"? "חשוב על כך שהם תמיד מחפשים להשיג את האושר בדרך זו או אחרת, באמצעות שתיה או אמונה בדת, אבל אתה קיבלת את המפתח המרמז על טבעו האמיתי של האדם". "אני לא מצליח.." קולו הופך גבוה יותר. "טבעו האמיתי של האדם הוא האושר. האושר טבוע מלידה באני האמיתי. החיפוש אחר האושר הוא החיפוש הבלתי מודע אחר האני האמיתי. את האני האמיתי אי אפשר להשחית. לכן, כשמישהו מצליח למצוא אותו הוא גם מוצא אושר אינסופי". "אבל העולם הוא כל כך לא מאושר"? "נכון, אבל זה משום שהעולם מתעלם מהאני האמיתי שלו. כל בני האדם, בלי יוצא מן הכלל, מחפשים אחריו, במודע או שלא במודע". "גם הרשעים, האלימים והפושעים"? אני שואל. "אפילו החוטאים, משום שהם מנסים למצוא את האושר שלהם בכל אחד מהחטאים שהם מבצעים. השאיפה הזו טבועה בבני האדם, אבל הם לא יודעים שהם מחפשים, למעשה, את האני האמיתי שלהם. לכן הם מנסים את הדרכים הרעות האלו תחילה, כאמצעי לאושר. ברור שזוהי טעות, משום שתוצאות מעשיו של האדם חוזרות אליו ומשתקפות בחייו". "אם כך, אנו נחוש באושר אינסופי כאשר נכיר את האני האמיתי"?

הוא מהנהן בראשו. קרן שמש מחליקה דרך החלון חסר השמשה על פניו של המהרישי. רוגע שופע ממצחו החלק, שביעות רצון עוטפת את פיו התקיף, השקט בעיניו הבורקות הוא כמו השקט שניתן לחוש במקומות קדושים. ארשת פניו החלקים אינה מסתירה את מלותיו הנשגבות. למה מתכוון המהרישי במשפטים אלו, הפשוטים לכאורה? המתרגם תרגם אותם לאנגלית, אבל יש משמעות עמוקה יותר אותה הוא אינו יכול להעביר לי. אני יודע שעלי לגלות אותה בעצמי. החכם לא מדבר כפילוסוף או כמורה המנסה להסביר את תורתו. דבריו באים ממעמקי ליבו. האם הוא בר מזל המדבר מתוך ניסיונו האישי? "מהו בדיוק אותו אני שאתה מדבר עליו? אם דבריך נכונים, הרי שחייב להיות אני אחר בכל אחד". שפתיו מתעגלות בחיוך לרגע. "האם יכולות להיות שתי זהויות לאדם, שני אני"? הוא שואל. "כדי להבין זאת, על האדם לנתח עצמו תחילה. משום שמזה זמן רב הוא הרגיל עצמו לחשוב כמו שאחרים חושבים, הוא מעולם לא התעמת בכנות עם האני שלו. הוא לא רואה עצמו נכון; הוא זיהה עצמו כגוף ומוח יותר מדי זמן. לכן, אני אומר לך להתמיד ולשאול ’מי אני’ ".

הוא עוצר כדי לתת למילים לשקוע בראשי. אני מקשיב בלהיטות לדבריו הבאים. "אתה מבקש ממני לתאר לך את האני האמיתי. מה אפשר לומר? הוא זה שממנו צומחת המשמעות של האני ולתוכו היא נעלמת". "נעלמת"? אני חוזר אחריו, "איך יכול אדם לאבד את תחושת האני שלו"? "המחשבה הראשונה ביותר, הקדמונית ביותר, בראשו של כל אחד היא "אני". רק אחרי שנוצרת המחשבה הזו יכולות להתעורר מחשבות אחרות. רק אחרי שנוצר במחשבה גוף ראשון ’אני’, אפשר ליצור את הגוף השני ’אתה’. אם תוכל לעקוב במחשבתך אחרי אותו חוט כסוף עד שיוביל אותך חזרה אל המקור ממנו הוא בא, תוכל לגלות שכמו שזו המחשבה הראשונה ביותר להופיע כך היא גם האחרונה להיעלם. אפשר להתנסות בזה ולחוות את זה". "אתה רוצה לומר שאדם יכול, ללא כל ספק, לנהל חקירה נפשית כזו בתוך עצמו"? "בוודאי! אפשר להיכנס אל תוך נפשו של האדם עד שהמחשבה האחרונה ’אני’ נעלמת בהדרגה". "אז מה נשאר"? אני שואל. "האם האדם יהיה אז חסר תודעה, האם ייהפך להדיוט"? "לא ולא! להפך, הוא יגיע למודעות הנצחית, הוא יהיה נבון, פיקח. כל זאת יקרה כאשר הוא יתעורר לאני האמיתי שלו שהוא הטבע האמיתי של כל אדם". "אבל ברור שהתחושה של ה’אני’ צריכה להיות קשורה לזה", אני עומד על דעתי. "תחושת ה’אני’ קשורה לאדם עצמו, לגוף ולמוח", עונה המהרישי בשקט. "כשהאדם מכיר את ה’אני’ האמיתי שלו בפעם הראשונה, משהו נוסף עולה מתוך מעמקי אישיותו ומשתלט עליו. המשהו הזה הוא מאחורי המוח; הוא האינסופי, האלוהי, הנצחי. ישנם אנשים שיקראו לו ממלכת השמים, ישנם שיקראו לו הנשמה, אחרים יקראו לו נירוונה ואנו ההודים קוראים לו שחרור. קרא לו בכל שם שתרצה. כשזה קורה, האדם לא מאבד עצמו אלא מוצא עצמו".

המילים האחרונות נושרות משפתיו של המתרגם, ובמוחי עוברות כברק המילים הבלתי נשכחות שנאמרו על ידי מורה נודד מהגליל. מילים שהפליאו כל כך הרבה אנשים טובים. ’מי אשר יבקש לשמור על חייו יאבד אותם; ומי אשר יאבד את חייו ינציח אותם’. מוזר כמה דומים שני המשפטים! עדיין החכם ההודי הגיע למחשבה הזו בדרכו הלא נוצרית, דרך נתיב פסיכולוגי שנראה קשה ביותר ולא מוכר. המהרישי מדבר שוב, מלותיו פורצות למחשבותיי. "אלא אם כן ועד שהאדם יתעמק בשאלת האני האמיתי, חייו יהיו רצופים בספק וחוסר בטחון. המלכים הגדולים ביותר ומדינאים מנסים לשלוט באחרים, כאשר במעמקי ליבם הם יודעים שאינם מסוגלים לשלוט על עצמם. עדיין הכוח הגדול ביותר הוא בידיו של מי שהצליח לחדור אל תוך מעמקיו הפנימיים ביותר. ישנם אנשים נבונים מאד המבזבזים את חייהם באיסוף ידע על דברים רבים. שאל אותם אם הם פתרו את חידת המסתורין של האדם, אם הם כבשו את עצמם, והם יורידו ראשיהם בבושה. מה הטעם לדעת על הכל אם עדיין אינך יודע מי אתה? האדם מתחמק מלחקור לעומק את האני האמיתי, אבל מה עוד תוכל לקחת על אחריותך שערכו כה רב"? "זה כל כך קשה, משימה על אנושית", אני מעיר. החכם מניע כתפיו בתנועה שכמעט אינה מורגשת. "שאלת היכולת היא עניין של ניסיון אישי. הקושי הוא פחות אמיתי משאתה חושב". "בשבילנו, המערביים המעשיים, הפעילים, התבוננות פנימה שכזו..."? אני מתחיל בהיסוס ומשאיר את מילותי תלויות באוויר.

המהרישי מתכופף להדליק מקל ריחני חדש, במקום אחד שניצוצותיו האדומים גוועים לאט. "הכרת האמת אחת היא להודים ולאירופאיים. אפשר להודות בכך שהדרך תהיה קשה יותר לאלו השקועים עמוק בחיים הגשמיים, אבל גם אז אפשר וצריך לכבוש. אפשר לשמור על התהליך שנולד במדיטציה ולהפוך אותו להרגל, אם מתרגלים זאת. אז אפשר לבצע את העבודה והפעילויות בתוך התהליך עצמו, ולא תהיה שום הפרדה. כלומר, לא יהיה שום הבדל בין המדיטציה והפעילויות שמחוצה לה. אם תמדוד על השאלה ’מי אני’, אם תתחיל להרגיש שהגוף, המוח והרצונות אינם ה’אתה’ האמיתי, אז אותה חקרנות תעלה, בסופו של דבר, את התשובה ממעמקי הישות הפנימית שלך. היא תגיע אליך, ואתה תבין זאת לעומק, כשתהיה מוכן לכך". שוב אני מהרהר בדבריו. "דע את האני האמיתי", הוא ממשיך, "ואז האמת תזהר בעוצמה בלבך כמו השמש הזורחת. המחשבות יירגעו ואושר אמיתי יזרום בך, כי האושר והאני האמיתי אחד המה. מרגע שתגיע למודעות הפנימית, לא יהיו לך יותר ספקות". הוא מפנה ראשו ונועץ מבטו בקצה המרוחק של האולם. אני מבין שהוא הגיע לגבול יכולת השיחה שלו. כך מסתיימת שיחתנו האחרונה ואני מברך עצמי שהצלחתי להשיל מעליו את קליפת השתקנות שלו לפני שעזבתי את המקום.

אני עוזב אותו ושם פעמי לנקודה מבודדת בג’ונגל, שם אני מבלה את מרבית היום בין ספרי ורשימותיי. כשהחשכה נופלת אני חוזר לאולם. בעוד שעה או שעתיים תגיע עגלת סוסים או שוורים לשאת אותי מהמנזר. מקלות ריחניים דולקים ומבשמים את האוויר. כשאני נכנס, המהרישי חצי שכוב-חצי נשען תחת משבי הרוח של המניפה. עד מהרה הוא מזדקף וחוזר לישיבה החביבה עליו. הוא יושב ברגליים משוכלות, כף רגלו הימנית על ירכו השמאלית וכף רגלו השמאלית כמעט מקופלת תחת ירכו הימנית. אני נזכר שברמה, היוגי שגר ליד מאדראס, הראה לי תנוחה דומה. הוא קרא לה ’התנוחה הנוחה’. זו ממש חצי מתנוחתו של בודהה, ודי קלה לביצוע. המהרישי, מחזיק את סנטרו בידו הימנית, כשמרפקו שעון על הברך, כפי שהוא נוהג לעשות. אחר כך הוא מביט בי בתשומת לב, אך נשאר שקט למדי. על הרצפה למרגלותיו אני מבחין בכד מים העשוי מקליפת דלעת ומוט במבוק. זה כל רכושו עלי אדמות, פרט לאזור החלציים שעל גופו. איזו פרשנות אילמת לרכושנות המערבית! עיניו הזורחות תמיד, הופכות בהתמדה יציבות יותר וממוקדות יותר. גופו נכנס לתנוחה המאובנת. ראשו רועד קלות ואז נרגע. תוך דקות ספורות אני יכול לראות בברור שהוא נכנס שנית למצב של טראנס, מצב בו היה כשראיתיו לראשונה. כמה מוזר, פרידתנו חוזרת על פגישתנו! מישהו דוחף פניו אל מול פני ולוחש באוזני "המהרישי עבר לטראנס קדוש. זה יהיה חסר תועלת לדבר עכשיו".

דממה נופלת על החבורה הקטנה. הדקות עוברות לאיטן אך השקט רק הולך ומעמיק. איני אדם דתי, אך איני יכול להתנגד עוד לתחושת יראת הכבוד העולה בי ומתחילה לאחוז במחשבתי, כמו שהדבורה אינה יכולה להתנגד לפריחתו החושנית של הפרח. כוח עדין ומוחשי שקשה להגדירו במדויק, מתפשט בחדר ומשפיע עלי עמוקות. אני מרגיש ללא ספק וללא היסוס, שמרכזו של הכוח המסתורי הזה הוא לא אחר מאשר המהרישי בכבודו ובעצמו. עיניו מבריקות בזוהר מדהים. תחושה מוזרה מתחילה להתעורר בי. העיניים הבוהקות האלו כמו חוברות אל המעמקים הכמוסים ביותר של נשמתי. בדרך מוזרה, אני חש מודעות לכל מה שהוא יכול לראות בליבי. מבטו המסתורי חודר למחשבותיי, לרגשותיי ולתשוקותיי. אני חסר אונים לעומתו. בתחילה מבטו המביך מציק לי ואני הופך חסר שקט במידה מסוימת. אני מרגיש שהוא קרא דפים ששייכים לעבר שכבר נשכח ממני. אני בטוח שהוא יודע הכל. אין בי כוח להימלט, אבל מצד שני איני רוצה לעשות זאת.

רמזים מסקרנים על תועלות עתידיות מכריחים אותי להמשיך ולשאת את המבטח חסר הרחמים הזה. וכך, למשך זמן מה, הוא ממשיך לאחוז בנשמתי החלשה, לומד על עברי המגוון וחש את תערובת הרגשות שסללה את דרכי לכאן ולכאן. אבל אני חש שהוא גם מבין איזו מחשבה הרסנית ניקרה במוחי ודחפה אותי לעזוב את חיי השגרה ולחפש אדם כמוהו. שינוי מורגש בטלפתיה הזורמת בינינו. בעוד שעיני ממצמצות לעיתים תכופות, עיניו נשארות ללא ניד. אני מודע לכך שהוא ללא ספק מחבר בין מחשבתי שלי לשלו, שהוא מעורר בלבי תחושה של רוגע שמימי, ממנו הוא נהנה ללא הרף. בשקט הבלתי רגיל הזה אני מוצא תחושה של התרוממות רוח וקלילות. הזמן נדמה כעוצר מלכת. לבי השתחרר מנטל הדאגה. אני מרגיש שלעולם לא ייסרו אותי שוב מרירות הכעס והמרה השחורה של האכזבות. אני מבין לעומק שהדחף העז הטבוע בגזע האנושי, הממריץ את האדם לחקור, המחזק את רוחו להמשיך ולקוות, והתומך בו ברגעים הקשים הוא דחף אמיתי, כי המהות של הקיום היא הטוב. בשקט היפיפה והמהפנט הזה, כשהשעון עוצר מלכת מכאובי העבר וטעויותיו מאבדים את ערכם. מוחי שוקע לתוך מוחו של המהרישי והתבונה היא עתה דבר מובן מאיליו. מהו מבטו של האיש הזה אם לא מטה קסמים, המעורר עולמות חבויים של זוהר בלתי צפוי לנגד עיני הלא מאמינות? שאלתי את עצמי לעיתים קרובות מדוע התלמידים האלו נשארים בסביבתו של החכם במשך שנים, עם מעט מאד שיחות, עוד פחות מזה עידוד ונחמה וללא פעילויות חיצוניות מפתות. אני מתחיל להבין עתה. לא על ידי חשיבה אלא על ידי הארה קלה. אני מבין שלאורך כל השנים האלו הם קיבלו פרס של שקט עמוק.

עד עתה כל אחד באולם שתק בדממת מוות. אחרי זמן מה מישהו מתרומם ממקומו בשקט ויוצא החוצה. אחריו קם אחד נוסף ואחריו אחר, עד שכולם יוצאים מהאולם. אני נשאר לבדי עם המהרישי! זה לא קרה עד לרגע זה. עיניו מתחילות להשתנות, הוא מצר אותן עד שהן כחוד המחט. ההשפעה היא כמו של נקודת העצירה בצמצם של עדשות המצלמה. הברק הלוהט הזורח מתחת לעפעפיו הסגורים כמעט, גובר ומתעצם. לפתע נדמה שגופי נעלם ואנו שנינו נמצאים בחלל! זהו רגע מכריע. אני מהסס אך מחליט לשבור את כישוף הקוסמים הזה. ההחלטה מחזקת אותי ואני שב חזרה לגופי, ומוצא עצמי באולם הגדול. מילה לא עוברת ממנו אלי. אני אוסף את חפצי, מביט בשעון ומתרומם ממקומי בשקט. שעת העזיבה הגיעה. אני מרכין ראשי בברכת שלום. החכם מודה לי בשקט על המחווה. אני ממלמל מילים ספורות של הודיה. ושוב הוא מניד ראשו בדממה. אני מתמהמה בחוסר רצון על הסף. אני שומע צלצול פעמון מבחוץ. עגלת השוורים הגיעה. פעם נוספת אני מרים את ידי, כפותיהם נוגעות. וכך אנחנו נפרדים.

---

[1] אנו המערביים, רואים באלים אלו התגלמות דמיונית של רעיונות דתיים, אך להינדים עצמם אין כל ספק שהם אכן קיימים במציאות כישויות אמיתיות.

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: