מאת: ד"ר פול ברונטון

תרגום: ערד וקרן גלוסקא

לפני למעלה מ 7,000 שנה, עוד לפני שהנביא מוחמד העיר את השבטים הנודדים של ערב להאמין באלוהים אחד, פרחה לה במצרים דת אשר מאמיניה פיסלו את אלילם באבנים ענקיות. האג’יפטולוגים (מומחי מצרים) המלומדים לא הצליחו לחשוף הרבה מידע על התקופה הפרה-היסטורית בעיקר בשל העובדה שאין הרבה חומר, ולכן, כל שנותר לעשות הוא לנחש לגבי האנשים והאירועים של התקופה.

פול ברונטון מתאר את המראות שהוא ראה סביבו כמו מקדשים עתיקים שעומדים סמוך למסגדים מוסלמים שבעיר לוקסור. מצרים המודרנית לא יכולה להימלט מעברה העשיר שנגלה כל פעם ע"י עבודתם של הארכיאולוגים. מבני האבן מזכירים למצרים הנוכחית את עברה שבו היא נאחזת אך בד בבד, מתעלמת.
הגבול בין עבר להווה לא ברור. האווירה של האנשים שנעלמו וטקסם העתיקים שוררים מעל מצרים. למרות שהרבה מהמקדשים נמצאים במצב רעוע ועטלפים מעופפים בהם ויש כמות קטנה של גופות קבורות שיעידו על קיומם- גופות ריקות מדם שהקרביים שלהם הוצאו והפכו למומיות, למרות כל זה הרבה מרוחותיהם פוקדים/רודפים את האתרים העתיקים. כוחותיהם של ה so called מתים מרחפת במצרים יותר מאשר בכל ארץ אחרת שפול ברונטון יודע.

במהלך ביקורו במקדש סטי בעיר אבידוס (שנבנה ע"י הפרעה הסטי הראשון), הוא ישב באחד מהאולמות, רגליו משולבות ודמויות מוזרות הביטו בו מהקירות. התחושה העוצמתית של העבר התגנבה אליו במהרה, והטיחה אל מול עיניו את מראותיה מהתקופה שנעלמה. פול ברונטון ראה מראות של תהלוכה עתיקה מתהלכת על רצפת האבנים והרגיש את העוצמה של המקום, המקום שאותם כוהנים-קוסמים טרחו להפוך למוקד שממנו קראו לאל אוסיריס. חלק מתחינתם לאלים הדהד כל-כך חזק. שלווה גדולה נחתה על פול ברונטון והוא התחיל להרגיש את מהותו המלאה בתשוקות לחמוק מבין הידיים.
פול ברונטון מתאר את השקט והשלווה השוררים במקום ע"י ציטוט מהגיאוגרף סטראבו: "באבידוס סוגדים לאוסיריס אך במקדש אף אחד לא שר כפי שנהוג לעשות בתחילת הטקס למען האל." השלווה מילאה את הקירות הלבנים של האולם- שלווה שהעולם החיצון לא ידע ולא יכל להבין. מרטה, עם כל הרעש שעשתה קיבלה מישו נזיפה, בעוד שמריה, באופייה השקט קיבלה את בירכתו. אנו חווים את שעותינו המוצלחות לא בשעות של רעש והתרגשות אלא רק כשרוגע יורד על הנפש בשקט. רק אז אנו יכולים לחוות איחוד אינטימי עם האושר, בינה והכוח האלוהי.

פול מתאר את החוויה שלו בעודו יושב באותה נישה באולם במקדש סטי. הוא מתמוגג מחוויית הלבד ולשכוח את הרעש שההתפתחות המודרנית הביאה עימה. הוא ממשיך ומתאר כמה טוב לו לשכוח את האנוכיות העצומה, חוסר ההבנה הבלתי נמנעת בין אנשים, שנאה וקנאה- כל האויבים הללו שמתרוממים כמו נחש הקוברה שיורק את ארסו בזמן שאנו מבלים את זמננו עם האדם הלא מואר.
למה לי לחזור הוא תוהה?
אנו מסתכלים על בדידות או החוויה שלהיות לבד כקללה, בעוד אנו לומדים להסתכל על למידה כברכה. אנו חייבים לטפס לפסגת חלומותינו ולהתרגל לחיות לבד כיוון שאם אנו מחפשים את הנפש בין אנשים, כל אשר נמצא יהיה חוסר-הנפש (soullessness) ואם אנו מחפשים אמת לרוב נמצא חוסר כנות.
החברה היא עבור הגוף ולא בשביל הנפש. אנו יכולים לבלות ערב שלם בחברה של כארבעים איש אך להיות בודדים כאילו אנו מטיילים במדבר הסהרה. גופים יכולים לנוע האחד ליד השני, אך הלב וההכרה רחוקים האחד מהשני, ואנו עדיין בודדים. מישהו חושב שזוהי חובתו להזמין אותנו אל ביתו אך כשאנו מגיעים המארח אינו נמצא. הוא השאיר את גופו לפגוש אותנו ביודעין שיש פער גדול מידי בין הכרתנו לשכנעו להישאר. אף אדם לא יחבר את מה שאלוהים חתך לגזרים וחתיכות.
פול ברונטון החליט לבקר באימפריה האלוהית באותה ארץ שחדשות קטנות וחסרות משמעות לא יכולות להסתנן. למה לא להישאר בבדידות ולקבל את בירכת המקדש, כפי שאפשר לחות באבידוס, הוא שואל. אנו מתייחסים בבוז כלפי אותו אחד שנטש את החברה על-מנת להשיג חיים גבוהים יותר, למרות שהוא כנראה פרש רק בכדי שהוא יוכל לחזור ולחלוק עימנו בשורות טובות. הוא עצמו הבטיח ליקיריו שהוא יחזור והוא ידע שאין מנוס מהחזרה. אך הוא גם ידע שכאשר העולם יימאס עליו הוא יוכל לצלול לבאר העמוקה של רוחניותו ולחזור בחזרה שליו, מרוצה ושמח. בתוך אותו שקט הוא יוכל לשמוע את קולו של אלוהים, כפי שהוא שומע את קולותיהם החלשים של האלים במקדש. כאשר אנו פונים החוצה לעולם אנו נודדים בין צללים ומורכבויות. כאשר אנו פונים פנימה אנו נעים בין בטחון ויופי אין סופי. כפי שכתוב בתהילים, "היה רגוע ודע שאני אלוהים."
איבדנו את היכולת להיות לבד ואנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו בהתבודדות. אנו לא יודעים איך להשתמש במשאבים הפנימיים שלנו להיות מאושרים, ולכן אנו משלמים לאחרים לשעשע אותנו, אך זמנית. לא רק שאנו לא מסוגלים להיות לבד, אנו גם לא מסוגלים לשבת בלי לזוז. אך, אם היינו יכולים להישאר בתנוחה אחת לזמן מה ולהשתמש בהכרה שלנו באופן מסוים היינו עשויים לזכות בבינה עמוקה ולמשוך אושר עמוק ללבנו. אם כך, פול נח לכמה שעות עד שרעש הזמן הבלתי פוסק נשמע באוזניו והוא שוב פתח את עיניו. הוא תיאר את מה שהוא ראה סביבו, את אותו מקום שהפרעה עמד בטקס לכבוד האל אוסיריס.
הוא מתח את רגליו והסתובב בין החדרים העשירים של המקדש. הוא הביט בציורי הקיר שהיו צבועים בכחול, ירוק, אדום וצהוב. הצבעים נראו טריים כנגד הלבן של רקע השיש, למרות שציירו אותם לפני 3,500 שנים. בכל מקום ניתן לראות את הדימויים של המלך סוגד לאלים ומקבל את ברכותיהם. באותו מקדש שלא היה מוקדש לאל אחד במיוחד, חלקו כבוד לכמה אלים. לכל אחד היה את היכל הקודש וציור קיר שלו; אוסיריס נחשב לאל החשוב. בחדרים אחרים אפשר היה למצוא פסלים של הורוס ואיזיס, פתח וחרקת.
האלה איזיס, הידועה גם כאם הבינה, מופיעה בהוד אימהות רקה, מותחת את זרועותיה ונוגעת בכתפו של הפרעה. יש ציור קיר שבו רואים אותה שטה בספינתה והרוח נושאת לממלכת האלים. פשוטי הדעת שמסתכלים על הציור הזה תוהים כיצד האנשים מהתקופה ההיא היו כה טיפשים להאמין בדברים כאלו. האמת היא שהספינות האלה הן רק סמל, חלק משפה עתיקה, אך האלים עצמם היו מאד אמיתיים. יש מקום ביקום האינסופי של אלוהים לישויות גבוהות מהאדם ולמרות שהם התגלמו בשמות ודמויות שונות בזמנים שונים האלים האלה לא שינו את האופי הפנימי.
פול מצטט את פלוטארך שאמר:
"האלים אינם שונים בין אנשים, גם אם הם הברברים או יוונים; אך כמו שהשמש, ירח, שמיים, הארץ והים הם רכוש משותף של כל האנשים אך באותו זמן נקראים בשמות שונים בין עמים שונים."
אם לכאורה, הם נסוגו מהראיה שלנו היום אז עבודתם לא הסתיימה. הנסיגה לעולם פחות מוחשי ממה שהחושים שלנו יכולים לתפוס לא אומרת שאין להם השפעה עלינו. הם עדיין מביטים על העולם שהם סומכים עלינו לשמור ולטפל. הם עדיין שולטים באבולוציה למרות שהם כבר לא מתגלמים כדמות ארצית שאפשר לראות. פול ברונטון מאמין באלים, כפי שהמצרים הקדומים האמינו בהם- כקבוצה של ישויות עם כוחות על-אנושיים שמכוונים את גורלם של האנשים ומכוונים אירועים משמעותיים. כמו כן, הם מובילים את הכל לקראת המושלמות האולטימטיבית.
הטקסים לכבוד האלים נוהלו בשבעת חדרי התפילה הקדושים במקדש, אך הקהל הרחב לא הורשה להיכנס לאותם חדרי תפילה. מי שחשב שהטקסים האלו הם תחלופה לסגולות הפנימיות נחשב כעובד אלילים. הוא שהפך את הטקסים הללו סמלים למסירותו והקרבתו שאותם הוא נותן לבורא העולם חוזק על-ידי הדת. מי שהשתמש בכל הדברים הללו כחלק ממערכת של קסמים שהוא ירש כמסורת, בעצם ירש אחריות גדולה כיוון שהוא יכול לקרוא/לזמן כוחות מלאכיים או שטנים לקהילת המתפללים שלו.

פול ברונטון מתאר קצת את המקדש ועיטוריו. בין השאר הוא מתאר איור קיר: דמות עם ראש-נשר וגוף של הורוס, יושב עם גב זקוף על כס מלכות מוגבה ומחזיק בשתי ידיו את שרביט המלוכה של מצרים, המחולקת בקודקוד לשלושה: השוט החובט, מקל רועים, והשרביט של אנוביס. השוט מייצג שליטה על הגוף. מקל הרועים מייצג שליטה על הרגשות. והשרביט שהקצה שלה בצורה של ראש-תן מייצגת שליטה על המחשבות. המדרגה שעליו יושבת הדמות מייצגת שליטה מוחלטת בטבע הארצי. הצורה הריבועית היא סימן למאמין שהוא צריך תמיד להתנהג לפי החוקים. לאורך הבסיס של כס המלכות יש קו עם רצף של צלבים שהם "מפתח הנסתר" של המצריים ושאר הגזעים, וסימן החיים עבור האג’יפטולוגים. בראייה יותר עמוקה צלבים אלו הינם סמלים להצטרפות לחיי-העל של הנשמה, אותם חיים נצחיים.
המטרה הגבוהה של אותו מצטרף מצרי היתה שליטה עצמית. לכן אנו רואים אותו רגוע עם הבעה שלווה וקפואה. לפני הורוס עמדו מאמיניו. המלך שהושיט את ידיו שפך מים על פרחי הלוטוס המלבלבים שהיו נטועים בתוך עציץ. פרח הלוטוס היה קדוש במצרים וארצות אחרות. כשהוא היה פתוח הוא סימל את הנפש הפתוחה של האדם. כך המלך הנציח את טיפוחו הנאמנה לגדילה והתפתחות של הרוחניות. בתבליט בו המלך ניצב לפני הורוס, הוא משקה את הפרח ובכך מונצח בכוונתו הדביקה בפיתוח וגדילה של הטבע הרוחני שבו. לבוש אזור החלציים שהמלך לובש זהה ללבוש שבשימוש הFreemason כיום. בדמותו של פרעה הלבוש בסינר על חלציו בטקס במקדש לאדונו אנו מזהים את המקביל במאה העשרים של הFreemason בטקס משלו לפני אדונו הוא. באבידוס, מקום בו הייתה דת האוריסית לראשונה גם הוקם הGrand Lodge של הטקסים הסודיים של הדת "Mysteries” (או נסתרי הדת), אבי מסדר הFreemason.
פול פילס דרכו בין עמודי הבניין והקשיב לציפצופים של ציפורי הדרור מהגגות הישנים. בעוזבו את המקדש הוא המשיך לכיוון מערב, דרך דלת ומעבר תת-קרקעי אשר קירותיו מכוסים היו בכתבים ודמויות מצויירות אשר נלקחו מהכתבים המצריים החשובים בשם "ספר המתים." בהמשך הגיע לחדרים שנחפרו שעל-פי הערכת הארכיאולוגים משמשים כקבר לסטי, אחד המלכים.
המבנה הקדום בצורתו ושנחשף מיותר מ40 רגל של אשפה היה בעל גג חצוב שבו האל שו (אל האוויר) מרים ומסוכך בידיו על פרעה המת. פול הרגיש שמסתתר איזוהי סמליות בתמונה. הבניין המופלא הזה היה בנוי מאבנים ענקיות. המים הזורמים במבנים התת-קרקעיים, מקורם כנראה מהנילוס. המבנה הוקם כנראה ע"י סטי שישמש כמצבת זיכרון עבורו. לפול הייתה תחושה שהמבנה שימש למטרה גבוהה יותר, אך הוא לא ידע למה ולעת עתה, עזב את השאלה.
פול חזר והתיישב בחדר עם העמודים. הוא כותב על כך שעל-פי המסורת האל אוסיריס נקבר בחשאי בעיר הקברות המלכותית שנעלמה, טיניס. הוא כותב על הבנייה מחדש של המקדשים ע"י המלך נפרחותפ וע"י המשך הדור.
בימים קדומים אלו של תחילתה של מצרים הMysteries (מושג דתי בתחום הנסתר) של אוסיריס היו תווים מהוללים בדת ואבידוס היה המקום הראשון שבו קיימו את הנחיות אלה. ההיסטוריה של אבידוס שזורה בהיסטוריה של אוסיריס עצמו ואחורה לתקופה עתיקה, חסרת תאריכים, לפני תקופתם של הפרעה, תקופה בה האלים לא משו מקרבתם של האנשים והdemigods, כפי ההיסטריונים קוראים להם שלטו בבני האדם. כמה נפלא, הרהר פול ברונטון, שע"י תהליך מסתורי על-חושי בעל ויברציות, האוירה העילאית של אבידוס הפרה-היסטורית עדיין חיה במקום הזה ויכולה להיות מורגשת ע"י אדם בעל רגישויות. ובכך הפכה אבידוס להיות אחד המקומות הקדושים ביותר ופול מוסיף שהוא הרגיש את הוויברציות הרוחניות שמקורם מהאווירה הקדומה ההיא.
באבידוס הוקם המקום הקדוש ביותר הקשור לאוסיריס בכל מצרים. אך מיהו אוסיריס? אגדה היסטורית מספרת שזה אדם שנרצח ולאחר מכן אספו את חלקי גופתו וחיברו אותם יחדיו. פול ברונטון שקע במחשבות לגבי שאלה זאת וחיכה לתשובה. ..
ומתוך השקט של העבר באה התשובה: אדם, מהגדולים של יבשת אטלנטיס ראה מבעוד מועד את הצורך להכין התיישבות להמשך הדור הרוחני שלו והוא לקח אותם מזרחה למקום שהיום הוא מצרים. הוא, כאדם שהגיע לרמה רוחנית גבוהה ביותר כמו ה demigods וכך היה לא רק שליט ארצי של בני עמו, אלא גם אל עבורם.
לפני נפילת אטלנטיס קבוצות של טובי המוחות ביותר היגרו לשם. אלו שהיו חלק מהאימפריות המערביות עברו למרכז ודרום אמריקה. אלו שהיו שייכים לאימפריות המזרחיות של אטלנטיס עברו לאפריקה, ושם ביססו את גדולתה של מצרים. הם המשיכו להפליג מזרחה ובזמנים שונים התמקמו במקומות שונים לאורך החופים האירו-אפריקאים. אלו שהיו תחת שליטתו המיידית של אוסיריס נלקחו למצרים הפרה-היסטורית ועברו על פני הפירמידות והספינקס עד שנעצרו במקום שהיום הוא אבידוס. הם מצאו שהמקום מאוכלס, אך האוכלוסייה קיבלה אותם בשלום ואף, בשל התרבות המתקדמת, הושפעו מהם וקיבלו את הנהגתם. כך נולדה התרבות של מצרים התחתית.( מבחינה גיאוגרפית מצרים הייתה מחולקת למצרים התחתית ומצרים העליונה) לפני שאוסיריס עזב הוא ביסס/הטמיע את נסתרי הדת שלו והשאירם כמורשת מתמשכת להנצחת שמו, עבודתו והדרכתו. כך התפתחה התרבות הנאורה בין אנשי מצרים הקדומה. זמן רב לאחר מותו של אוסיריס, כאשר הדת שלו הייתה זקוקה להחייאה ולכללים חדשים הגיע מורה גדול חדש, טוט, demi-god, שהקים את המרכז השני של ה Mysteries של אוסיריס בעיר סאיס.
אז איך החלה האגדה של רצח אוסיריס?
פול לא קיבל את התשובה ישר ולפיכך החליט להישאר למדיטציה נוספת.
הוא החל לנוע לעבר היציאה על פני הרצפה השחוקה שפעם הייתה מכוסה במוזיאקה מקסימה. הוא העיף מבט אחרון על אחד העמודים היפים אשר תמכו בתקרות המקושתות במשך מאות שנים. בכך הסתיים מסעו בדרך המקדשים העתיקים.
פול עזב את מבנה המקדש החוצה לאור השמש המסנוור של שעת הצהריים. בדרך המאובקת למקום ממנו יכל להשקיף במבט אחרון על הבניין הנטוש. לפניו עמד בניין שבלט בפשטות צבעו הלבן. היו לו שניים-עשר עמודים מרובעים שבורים השומרים על קו הכניסה; דלת פשוטה וצרה המשמשת ככניסה. הוא הרהר על הוד המראה כשהבניין הוקם. ארכיטקטורה במצרים הייתה היררכית- משמע, גודל המבנה הוכתב לפי חשיבות האדם. לדמות חשובה יותר היה מבנה גדול יותר ממישהו פשוט יותר. האמנות אפשרה לאמנים ובעלי מלאכה לבטא את עבודתם וכישורם בדרך הטובה ביותר.
פול מצטט את סטי שמדבר על הישיגיו; על הארמון המעוטר זהב שאנשים התפעלו ממנו ויל שאר העיצובים כפי שהיו.
זאת הייתה אבידוס, ידועה כמקום קבורתו של האל אוסיריס, ובעצם המקום הראשון של חינוך הMysteries במצרים.
פול מצא מקום שאהב ושהקסם הלא מוחשי נאחז בו כיד בלתי נראית ואשר ימשוך אותו חזרה שוב ושוב. מקומות כאלה נוגעים בפול במעשה ובזיכרון ואין בכוחו להתחמק מזה.
רק אם ניתן לתפוס רגעים נצחיים מהשעות החולפות אזי מרגיש פול שהוא לא חי לשווא. באבידוס הוא חווה רגעים שכאלה. 

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: