מאת: סלברג’אן ייסודיאן

תרגום: הדס חסון

למרות שחלפו כבר יותר מחמישים שנה, נדמה כאילו אתמול אירע הדבר. כילד בן עשר נהגתי לרוב להתבודד תחת סבך של שיחים בפינה שקטה של גינת בית ספרנו רחבת הידיים, כדי לשוחח עם פיות, גמדים ושדונים, היות וחייתי בעולם עשיר בדמיונות, בו עלה בידי להפיג את בדידותי. במיוחד נהגתי להתבונן בזחלים הירקרקים, בהתקדמם בחינניות כה רבה לאורך העלים דקי השוליים, עד שהתיישבו במקום מסוים והחלו לכרסם בהתמדה ובכול יכולתם. ככול שחלפו הימים, נעשה כרסומם של אותם יצורים זעירים תאוותני ומהיר יותר. ברגע שנהיו נאים ושמנים, פסק כרסומם והם החלו להתעטף תוך כדי תנועה סיבובית בתוך מעטים של קורים/פקעות שהיו תלויים לבסוף על זמורות קטנות בחיק צילם הקריר של עלים אחרים. תהיתי לאן הם נעלמו וחזרתי בכול יום על מנת להתבונן ולהשגיח בדבר צאתם החוצה בשנית. אך ראה זה פלא, יום אחד הבחנתי בהתבקעות ראשה של הפקעת, ובמקום צאתו של זחל ירוק, הגיח החוצה פרפר בשלל צבעים ומרהיב ביופיו, פרש כנפיו, נהנה קמעא מחום השמש ולאחר מכן נסק באוויר כדי ליהנות מחירותו.

מחשבותיי נסקו עימו, ודמיינתי שכשאגדל ביום מן הימים, אם רק אתנהג כיאות בבית ובבית-הספר, אף אני אצמיח כנפיים ואהיה מלאך אלוקים. בשנים המאוחרות יותר הפכתי להיות מודע לכך, שאותו תהליך של שינוי צורה שבא לידי ביטוי לנגד עיני הינו תהליך של אבולוציה שהוא מנת חלקו של כול בן אדם. יש הוכחה נרחבת בכתבי הקודש לאישוש אמת זו. הטקסטים הקדושים רק מאשרים את חווייתו של האדם, והחוויה בלבד מספקת צידוק לאמת. המילים המהממות של האדון ישו, שבדרך כלל מתעלמים מהן מתוך נוחות, הן: "על בנו של האדם להפוך להיות בנו של אלוקים". ההיצמדות למערכת עקרונות ואמונות עתיקות יוצרת הרגשת מחנק. אם נבין את מילותיו אלה של ישו על פי ההיגיון, כוונתן היא, שהחיים הינם צמיחה, גילוי והרחבה, כששיאו של התהליך בשלב האל-אדם, מטרתו הסופית של בן-אנוש. יכולים אנו להיווכח במו עינינו, שקיימים שלושה סוגים של בני אדם: פרא האדם הברברי שאינו אלא חיה עם מוח אנוש חבוי; שוכן-הערים הממוצע המגלה את כישרונותיו וגאוניותו באלפי דרכים; ואותם הקדושים מימי הביניים במערבו של העולם, מורי הדת הגדולים של האנושות ותפארת הדמויות של קדושים ויוגים אשר האירו את שמי המזרח. עד שאנו, בני הדת הנוצרית, לא נגשים בפועל את המשניות הפשוטות שישו לימד ועד שלא נהפוך בהגיע זמננו להיות כולנו ישו, או מהויות קיומיות בעלות מודעות מוחלטת, אנו מחמיצים לחלוטין את העניין של ראיית האדון עצמו כמושיענו. ישו היה האחרון עלי אדמות שהיה טוען, שמספיק אם נאמין בו על מנת להיוושע. דבר זה יכול להוות רגשנות אנושית נחמדה ונחמה פורתא בימינו אלה למודי הצער והסבל.
אך בטווח הארוך, עלינו בעצמנו לפתור את הבעיות שלנו, זה אנחנו שחייבים לשים קץ למצבי האומללות שאנו בעצמנו גרמנו להם ואנחנו הם אלה שחייבים לשלם את מיסינו, כדי שגלגל החברה ינוע בצורה חלקה. המערב, שלא היה אף פעם מתועל הכרתית בכיוון הדתי, מיישם את ההנהגות והחוקים המוסריים – שזה למעשה הדבר ממנו מורכבת דת – על חיי היום יום, וכתוצאה מכך רמת התרבות והציוויליזציה הינה גבוהה.
אם אנו קוראים את מה שמלמד כול אחד מכתבי הקודש, ניווכח בראש ובראשונה בדמיון מדהים בין כולם, כיוון שהם נכתבו על ידי בני אדם שנאבקו והתאמצו לאורך כול חייהם, עד שלאחר שקידה מרובה הם ניצחו במאבק ששכרו משתלם לטווח ארוך, וכבשו בסערה את "מלכות שמיים הנמצאת פנימה". זה די אנושי וטבעי שאותם ענקים רוחניים הפכו למוקדי אמונה חדשה וזכו להערצה שהיא מנת חלקו של אלוקים. רק בשעת מצוקה מיושמות בפועל אותן משניות של אותם מאסטרים בחיי היום יום, ותוך כדי פתרון בעיות קלות כחמורות, אנו צוברים כוח עילאי להמשיך ולהילחם, עד שיושג יעד ההארה. מרגע שהתנסינו באופן חוויתי בעובדה שאת התשובה לה ייחלנו באמצעות תפילה, מתוך אי וודאות ואף פחד, אכן קיבלנו - רק לאחר שנהגנו באופן הולם מידה כנגד מידה אל מול המהלומות שהנסיבות הפגישונו עימהן, אנו מקבלים בהסכמה את מצוות ה"לא-תעשה" של כול אחד מכתבי הקודש כתמרור גרידא, המורה באצבע בוטחת שאנו ניצבים על הדרך הנכונה.
החיים מוותרים על תעלומותיהם, מסתריהם וסודותיהם בפני אותו אדם אשר מחפש, עד שחיפושו הדקדקני מוביל אותו לצעדים הפשוטים וההגיוניים בהם עליו לנקוט, כדי להגיע למטרתו. תאורת החיפוש של ההכרה ממוקדת בעצמי היודע – כול שבפנים, ובתוכי - תוכו של תא ההתקדשות אנו הופכים מודעים לחמשת התנאים שעלינו למלא על מנת להגיע ליעד של אושר אמיתי ונמשך.

הדרישה הראשונה לאושר היא בריאות איתנה.

על הגוף להיות מסוגל לעמוד בפני מכאובים, חוליים ומחלות בכול עת. בהיותנו מעבירים מהלך חיים שלם בתוך גופנו, זוהי חובתנו לשמור אותו נקי, חזק ובריא. המכשול הגדול ביותר הניצב בדרך התקדמותנו ומאבקנו, הינו גוף מוגבל, עם עצבים חלשים ומכאובים. הם חוסמים את הדרך בפני כול מה שאנו שואפים לעשות ולהשיג בחיים. עלינו להשיג חסינות כדי להדוף חוליים קלים כחמורים. יש להימנע בכול עת מכול מה שמחליש אותנו, או מקטין את כוחות ההתנגדות שלנו, כגון עישון, שתייה או הרגלים רעים אחרים. הגוף האנושי מכיל בחובו אל כול התכונות הנפלאות של המין האנושי, הגאוניות של האדם ועוצמת פוטנציאל האלוקות שבו. הם מתגלים רק תחת תנאים נורמאליים של בריאות וכוח. חובתנו הינה להמיר את הנטיות החייתיות שלנו, לאלו האנושיות, ואת האנושיות – להללו האלוקיות. קיים סמל יפהפה, בו נהגו להשתמש ההינדים לפני חמשת אלפים שנה, המתווה על ידי ציור את הולדת האדם, מה שמכונה בפיהם "קנטאור", ומתואר באמצעות סוס מלחמה חזק, עם גוף פסל נטול ראש, בנוי מלא כוח והראש הוא של אלוקים יודע- כול וכול יכול. בתקופה הרבה יותר מאוחרת, כשהיוונים לקחו בהשאלה את המיתולוגיה ההודית, הקנטאור מתואר בציור כאיש החכם אשר לימד את חסידיו את החוכמה המובילה אדם לאלוקים.

הדרישה השנייה בדרך לאושר היא הגישה שלנו כלפי אחינו בני האדם

היא צריכה להיות מושתתת על הבנה. חירות הינה היכולת להשתלב במערכות סביבתיות שונות, מבלי להיפגע או להיות מושפע מהן. אין באפשרותי לשנות את הנסיבות שמסביבי, אך כשאני משנה את עצמי, העולם משתנה בעבורי. כשעזבתי את הודו בתור סטודנט צעיר לימים, המאסטר שלי בירך אותי במילים: "בני, בהיותך חי בקרב אחייך ואחיותייך תושבי המערב, השכח מעצמך את עצם העובדה שהינך הודי. יתר על כן, לעולם אל תפגין תמיהה!". הייתי אז צעיר מכדי להבין את כוונתן ומשמעותן של אותן המילים. פשוט קיבלתי את הבעת הברכה שלו, ומשהייתי על אדמת אירופה, אופיי נטול הדאגה אפשר לי לסגל את עצמי לסביבתי החדשה. השתלבתי בצורה נהדרת כיוון שהשתוקקתי ללמוד מאחי בני האדם. אף פעם לא עלה בדעתי לשאוף לשנות אחרים. במהרה למדתי את משמעות הפתגם "ברומא, התנהג כרומאי!" במהרה נטמעתי בקרב המערב, ובבוא העת הטמעתי בקרבי את כול מה שחיובי הוא במערב האנרגטי, בונה ומעניק חיים. זהו אותו הביטחון העצמי העצום וההשענות על העצמי המאפיינים את איש המערב הממוצע, אשר בונים את המבנה אדיר המימדים של התרבות והציוויליזציה המערבית. קיימת מחשבה מוזרה ב"ברית החדשה" שהייתה תעלומה עבורי בהיותי ילד: "הייה פייסן ונעים כיונה, וערום כנחש". עבורי, בתור אחד שבא ממולדת כהודו, שם ראיתי כה הרבה נחשים בשדות האורז ובג’ונגלים, לא עוד הייתה מחשבה זו זרה לי, אלא הייתה מלאת משמעות. נהגתי לצפות בנחשים, במיוחד בנחשי הקוברה. כיוון שלא גיליתי כול פחד, אף הם לא פחדו ממני. הם נהגו לזחול בסמוך לכפות רגלי, הגביהו כלפי מעלה את קדמת גופם, התבוננו בי היטב והמשיכו ממני והלאה באלגנטיות ראויה להערצה. צפיתי בנחשים העוקפים אבני גרניט חדות שוליים על מנת שלא להיפגע. ראיתים עוקפים שיחים דוקרניים חזקים בכזאת מיומנות, שהבנתי מדוע ישו התייחס אליהם כבעלי ערמומיות. יש כל כך הרבה מן הפסיכולוגיה בדבריו של ישו, שאם ניישם עצה קטנה זו הלכה למעשה - הרי בכך נימנע מחיכוך מיותר עם העולם החיצון. אמנות הידיעה איך להסתדר היטב עם העולם החיצון, שייכת לאחד מהסודות המעטים בחיים – הכוח להסתגל לכול המצבים - משמעותו חירות. סוג זה של חירות אף הוא מהווה אושר, כיוון שאנו שרויים בשלום עם העולם. מדוע עלי לצפות למשהו מעמיתיי בני האדם? אם איני מצפה, איני מאוכזב. הבנת האחד את מגרעות רעהו מקרבת בין בני האדם. אנו מיישמים בפועל את עצתו של האדון ישו – "ואהבת לרעך כמוך".

הדרישה השלישית בדרך לאושר היא המודעות לכך, שאני ולא אחר הוא זה שאחראי לחיים שלי

אני הסיבה לחולי שלי, אני הסיבה לבריאות שלי. אני הסיבה לכבילה שלי. אני הסיבה לחירותי. אני הסיבה לאומללותי. אני הסיבה לאושרי. ברגע שציפור קטנטנה עוזבת את קינה, היא אחראית לחייה. באותו אופן עלינו להתעורר יום אחד ולהכיר בעובדה שאנו הננו אלה שאחראים לעצמנו. עם כול מחשבה שאנו חושבים אנו מניעים כוחות בתוך הגוף. כול מילה שאנו אומרים וכול פעולה שאנו מבצעים, מתחילה תנועה של כוחות בתוך הגוף. במילים אחרות, כול פעולה גוררת פעולה נגדית, או השפעה הידועה כקארמה או גורל. הכוחות שהפעלנו בזמן עבר, ולא משנה אם זה היה לפני שעה או לפני חודש או עם הגיענו לעולם הזה, או בחיים קודמים, משפיעים עלינו בלי הרף לטובה כגורל מיטיב או לרעה כגורל בלתי נעים. למעשה אנו מתנסים באופן מתמיד בהשפעה של פעולות העבר שלנו בכול רגע ורגע מחיינו המצטברים. אם אני מתנסה בקארמה שלי בכול רגע, הרי שיכול אני לומר, אני הנני הגורל של עצמי. עלינו ללמוד להתייצב פנים אל פנים מול העובדות ולא להימלט מהן. אף אחד לא מסוגל לקבוע את גורלי ואין אף אחד שמסוגל לשנות אותו. אני בלבד אחראי לעברי וכן להווה שלי, ובאורח בלעדי אני אחראי גם לעתידי. אין ביכולתי לשנות את מעלליי בעבר. נבצר ממני להימנע מהשפעת מעשיי על צורת גורלי. אבל אני בהחלט יכול לפגוש בקארמה שלי או בגורלי מתוך שוויון נפש. במילים אחרות, אני יכול להתנהג כך, שגם הטוב וגם הרע בהם אני מתנסה אינם מותירים בי את השפעתם. לאחר שלמדנו לא להיות מושפעים על ידי הרע, עלינו ללמוד בהמשך לא להיות מושפעים אף על ידי הטוב. אותה גישה חסרת פחד פירושה חירות. גישה זו אף מסייעת בידי לא להיות כבול על ידי הפעולות שלי, ולפעול ללא צמידות. קארמה או גורל אף פעם אינם משפיעים על האחד שאינו צמוד, והאחד שאינו צמוד הינו בן חורין במובן האמיתי של המילה. צורה זו של חירות אף היא מובילה לאושר. במילים אחרות, הסוד של עבודה הוא לעבוד עקב אהבת העבודה בלי לדאוג לגבי העתיד. היה נא חי בזמן ובמרחב כאילו שזמן ומרחב מעולם לא היו קיימים. חירות זו היא הינה אושר של אמת.

הדרישה הרביעית להשגת האושר היא גב מוסרי חזק

הפילוסוף הגרמני הגדול קאנט ניסח זאת כה יפה: "אני קד אפיים ארצה לשני דברים בחיים – לכיפת הרקיע זרועת הכוכבים מעל, ולחוק המוסר בבן אנוש". מוסד הכנסייה או כול מוסד דתי אחר העלה תמיד על נס גבוה לפני כול חברה את נושא המוסריות, תוך דרישה לציות ללא סייג לחוקים הדתיים שהציב כתנאי לחיים דתיים פנימיים. למרות כול החסרונות המאפיינים אותה, כמו קיצוניות וחוסר סובלנות, כול זמן שהכומר שימש דוגמא חיובית, בתור הרועה הטוב של הקהילה - שהקדיש את חייו למענה, החברה קיבלה את תנאי הכמורה והלכה אחר דברי איש האלוקים, שהיווה דוגמא חיה לכול מה שאצילי ומרומם רוח, שנתן ביטוי אנושי באמצעות עצמו למידות הנהדרות של יושר, נאמנות לאמת, טוב לב ואלוקיות, שעצם נוכחותו סיפקה השראה לחסידיו לפנות לאלוקים ולהתקדם לעבר יעד האושר. איש האלוקים האמיתי הוא אותו אדם שהתנסה בעובדה, שגרם אחד של אמת שווה הרבה יותר מאשר טונות של תיאוריה. כוהן דת שטיהר את עצמו לפני ולפנים מסוגל בעצם נוכחותו והדוגמא הקורנת שהוא מספק לחסידיו, לעשות יותר מאשר צבא שלם של מטיפי דת.
(הדת בימינו נמצאת בשפל המדרגה, וכול זאת למה?-ה.ח)
זאת מפני שדת לא יכלה להשביע את רצונו של האדם החושב, על יד ההוכחה מן המוכן של כול הטענות וההכרזות התיאולוגיות שלה, זאת מפני שאנשים של אמת היו חסרים, זאת מפני שהגשמה עצמית של אלוקים או אמת הייתה חסרה, זאת מפני שניתנה הרשות לאמות המידה המוסריות הנפלאות של זמנים קודמים להיגרר כלפי מטה עד לרמה של מה שמכונה בני אדם משוחררים ממגבלות עם קודים מוסריים מעורבבים, זאת מפני שדת נאחזת נואשות במערכת עקרונות שאבד עליהם הכלח וטקסים ריקניים וחסרי משמעות,זאת מפני שחסרות תשובות בעלות גיבוי מדעי לשאלה "מה זה אלוקים?" "מי זה אלוקים?", זאת מפני שדת בימינו אלה אינה מסוגלת שלא להתגמש נוכח ההסתערות של המחשבה המודרנית התוקפנית, זאת מפני שהמדע המודרני כותש עד דק אמונה טפלה על ידי מהלומת הקורנס של ההיגיון – ומפני כול הדברים הללו, הדת בימינו נמצאת בשפל המדרגה.
אין שום התפשרות או תחליף לאמת. ברגע שהאמת נגררת מטה לרמה האנושית, היא הופכת להיות ההיפך ממה שהיא. אמת ולא-אמת אינן יכולות אף פעם להתערבב ביניהן, ממש כדוגמת שמן ומים. אם לא תחזור הדת לאותה רמה גבוהה של טוהר, אימוץ עקרונות מוסריים והתנהגות על פי הנהגות מוסריות לקראתן היא תמיד הטיפה, אם לא תשוב ותספק מופת ודוגמה קורנת לשאיפתו ומטרתו הגבוהה ביותר של האדם להשגת הטוב והאלוקיות, יהיה על דלתות הברזל הגדולות והחלודות שלה להינעל לצמיתות בעתיד הנראה לעין.
אי אפשר לשפוך יין נושן אל תוך בקבוקים חדשים. דת לא צריכה לחיות בעבר, אלא להתאים עצמה לדרישות האדם המודרני, על ידי הדגשת המשמעות האמיתית של הסימבולים היפהפיים בצורה של משלים, אגדות וסיפורים. לא יהיה אז עוד צורך למתוח ולְענות טקסטים, אם הם יוצגו באורם האמיתי, בתור התרחשות פנימית. לא עוד תהיינה התרחשויות גלויות לעין כול, אלא ידועות למעטים, שינויים רוחניים פנימיים אשר אדם מתנסה בהן במהלך האבולוציה האנושית שלו. האין אדוני אלוקינו אשר שוכן בקרב ליבנו – הוא זה אשר קורא לנו להיענות לצו קריאתו: "לאזארוס! גש הלום!" ולאזארוס עולה ממעמקי הקבר החשוך של הבורות וצועד נכוחה כדי לפגוש את אדוננו של האור, אדוננו של החיים, ואדוננו של האהבה. האין אנחנו חולקים כבוד לכול מה שמעורר בנו השראה לעשות את הטוב ולהיות טוב? הלא היה הדבר נחשב מאידך כמשוא פנים מצידו של ישו, אילו היה מעניק חיים רק ללאזארוס המת? ומה לגבי האמהות הרבות שהתאבלו על ילדיהן, או נשים שכאבו את אובדן בעליהן? הוא לא מחה את דמעות האלמנות ואף לא השיב את בעליהן לחיים, אך המילים שהגיד באמירה סמכותית הספיקו על מנת להלהיב ולעודד כול לב, כדי שיאמר: "הו המוות, היכן עוקצו הצורב, וניצחונך - הו קבר?" 1.Corint.15.verse.55.
אני עדיין מאמין שביכולתה של הדת להחיות ולבצע את הנס של הפצת האמת, ולא את בשורת הנצרות של ישו, לחדור לחיי האדם ולהשתקף בכול פעולותיו במובן הפנימי והחיצוני כאחד. טלו מבין החיים את הרוחניות, וכול הבניין המפואר של ח י י ם מתרסק לעפר עד דק והאדם שב לשלב פרא האדם הברברי, בעל שני האינסטינקטים הבסיסיים של שימור עצמי ושימור הגזע, כשני הדברים הבלעדיים שבעבורם שווה לחיות.
בחינוכו של הילד, דת צריכה להיות מעורבת באופן אינטימי ממש כמו בית או בית ספר. בית הספר הינו הזירה שבה הילד מאומן להיות חזק מבחינה פיסית וגם נפשית. והכנסייה הינה המוסד האדיר והאציל שבו הילד מקבל את חינוכו, הכולל קניית הנהגות ומידות מוסריות, עקרונות מוסר, וחינוך בתחום הרוחני, כול אלה - בתור נכסי-צאן-ברזל. ההורה שבבית, המורה שבבית הספר והכומר שבכנסייה הופכים כולם יחד להיות לחלק בלתי נפרד מחייו של הילד. באדמה בריאה, צמיחתה של נשמה צעירה לימים לא מסוגלת להינזק, אלא רק עשויה להתפתח באופן חיובי. שיתוף הפעולה של הדמויות המחנכות הללו הינו חיוני ביותר, למרות ששדות הפעולה שלהם הינם שונים.
הנטייה לסטות מאותו כר פעולה משותף מורגשת כיום ביותר כשהתוצאה היא, שהילד אף בהיותו עדיין רך בשנים, הינו קורבן של רשמים רבים שאינם בריאים לנפשו. הסכסוך וחילוקי הדעות בין ההורים, היעדר מופת חיובי ממורים, וההקניה האדישה וחסרת העניין של ידע רוחני בכנסיה – כולם כאחד מובילים ליצירת קרקע בלתי יציבה, שעל גביה צומח דור העתיד.
אם איבד האדם את מטרת חייו והוא נודד אנה ואנה חסר מטרה מוצהרת שתוצב לפניו, אם חייו מתרכזים בעיקר בלשרוד מול ההסתערויות של נסיבות החיים והוא חי מיום ליום, אזי חוסר סיפוק ואימה משתלטים עליו, מטביעים אותו באוקיינוס של ייאוש.
ההקלה היחידה שלו היא לחפש אחר אמצעים להדחקה, אך לא לעקירה מן השורש, של פחדיו - מה שמוצא את ביטויו בבחירה למכביר בתענוגות החיים.

תופעה מוזרה צצה כיום במערב. על מנת להשכיח מעצמו את אומללותו, בחר האדם באופן בלתי מודע בצורה אחרת של אומללות, על ידי התמכרות לתענוגות העולם הזה. חוסר מוסריות זה כמו מבול אשר הציף ראש, לב ובית משפחה -בימינו אלה. מה שהכה אותנו בהלם רק לפני מספר שנים כבר מתקבל כיום על ידי החברה כמשהו בלתי מזיק. נדמה שזה כבר לא משפיע עלינו יותר. אם כול מאן דהוא מקבל בהסכמה את אותו חופש של חיי מין, מדוע לא אנהג כך אף אני?" אומר האזרח מן השורה. לבעל המשפחה ולאשתו כלל לא איכפת אם ילדיהם עוזבים את הבית אף בהיותם בגיל ההתבגרות ועוברים לגור עם בני זוגם, או בקומונה, שהיא קן נוסף של אי מוסריות. והמחוקקים שלנו, שאיבדו מזמן את חסינותם ובעצמם נכנעו להצפה של האי-מוסריות, לא רואים כול נזק בסטייה זו, באי שפיות מוסרית זו.
לפני זמן מה הגיעה אם מיואשת לשותפתי הגב’ הייך, שאיתה עבדתי בתחום היוגה למשך ארבעים שנה. "בבקשה עזרי נא לי, גברתי! מה עלי לעשות על מנת להציל את בתי? היא מפותחת לגמרי למרות היותה בקושי בת ארבע עשרה שנה, ומעוניינת לעזוב את הבית כדי לגור עם בחור בן שבע עשרה". כיצד מסוגלת הייתה ילדה קטנה לנקוט ביוזמה כזו אילולא חיי המשפחה כבר סבלו קשות? היכן היו ההורים עם עמוד שדרה מוסרי חזק וחיים רוחניים בריאים, כשכול מה שהילדה קיבלה היה זעזועים פוגעים ודוגמאות רעות?

לפני מספר שנים פגשתי בעובד שכיר שאותו לא ראיתי כבר מספר שנים. הוא היה האב טיפוס של אדם חזק ועצמאי כשטוהר מידות ויושר היוו את מאפייניו הבולטים. שאלתיו כבדרך מקרה לשלומו. במבוכת מה הוא סיפר, איך אשתו נפטרה ומיד אחר כך גם חברו הטוב ביותר – וכיום אשת חברו זה היא חברתו לחיים. "תאר לעצמך שביתי שלי אומרת לי שעלי להתחתן, בשעה שהיא, בת-עשרה מתבגרת, בעצמה חיה עם חבר!" הוא קרא. השאלה הידידותית שבלי משים הפניתי לעברו, גרמה לו באופן תת הכרתי להתוודות ברוב בטחון עצמי, ללא שמץ של מבוכה, על משהו שהוא ידע היטב שהחברה כבר תימנע מלהוקיע עקב סיבות מוסריות. אני התחלחלתי לשמע הסיפור, כיוון שהאינסטינקטים הבריאים שלי התעוררו. שיניתי את הנושא ודיברתי על מזג האוויר.

ארבעה עמודים בשבועון שכול אזרח ציריך מקבל בחינם, מוקדשים לקשר ומגע במונחים שלהם. בשביל להרוויח כמה סנטים מזוהמים, מקריבה המדינה את אמות המידה המוסריות שלה ושוברת את עמוד השדרה המוסרי של האזרח. בהתחלה עלה סומק בלחיי למקרא מודעות כמו :"מי מוכן להרפתקה קטנה מרגשת? עדיפות לאישה נשואה צעירה".

החברה כיום חולה בלב ליבה ואם לא יינקטו אמצעים חמורים לקביעה מחודשת של אמצעי בקרה חמורים, אזי ישפיע הדבר מאוד על הפרט ועל האומה בכלל בחיי המשפחה, בחיי העסקים, בחיים המעשיים ובחיים הרוחניים. הנסיוב המרעיל של הורדת המוסר הלאומי נמצא בפעולה והתנוונות תשתלט על כול יוזמה של בן אנוש. המטרה המהוללת של אושר אמיתי ומתמשך בחיים אתיים, מוסריים ורוחניים איננה רק מתעמעמת, אלא בטרם יחלוף זמן רב היא אף תישכח כליל. לא המלחמה האטומית מהווה את הסכנה המאיימת כיום, אלא אי המוסריות החותרת תחת כול מה שהינו אצילי, מעלה, מרומם את הנפש ומשחרר בחיים.

ממלכת יוון נכנעה למתקפת האי מוסריות בזמנה, וכיום אין היא אלא אגדה בלבד. רומא בת האלמוות, אשר דם גיבוריה ואליליה זורם בעורקי אירופה המודרנית, אינה כיום אלא חלום. מי הסיט את הענק הבלתי מנוצח הזה ממעמדו דאז אם לא האויב המר של האי מוסריות? אם אירופה לא מתכוונת לשנות ממנהגיה, היא צועדת היישר לעבר אסון בלתי נמנע שיהיה בלתי הפיך.

את התיקון לא ניתן לבצע אף פעם בקרב ההמונים, אלא רק בקרב האדם היחיד. הנני מאמין ברפורמה של הפרט. "אם אדם מעלה את עצמו בדרגה, אזי הוא מעלה בדרגה את כלל העולם", טוענת אמיתה הודית עתיקה. להודו אף פעם לא חסרו מנהיגים, ותפארת של ענקי רוח פסעו על פני אדמתה בתקופות קודמות ודרך מהלך חייהם המופלא הם רוממו את האומה כדי לאפשר הולדתן של תרבות אחר תרבות, ציוויליזציה אחר ציוויליזציה בזמנים עברו. תקופה זו הייתה עדה להולדת הלוחם הגדול, הנזיר ויווקאננדה, אשר הרווה את צימאון השתיל הרך של ארץ הודו בדם ליבו. הלא היה זה הוא אשר אמר: "דת ההינדו אינה מאבקים וניסיונות להאמין במערכת אמונות או עקרונות מסוימת, אלא הגשמה עצמית; אין היא אמונה אלא התהוות. לפיכך כול מטרת השיטה שלהם היא להיות מושלם, להיות אלוקי, להגיע לאלוקים ולחזות בנועם אלוקים; ואותה השגת האלוקים, החיזיון בנועם זיו האלוקים, ההתהוות עד למצב של שלמות כשם שאבינו שבשמים הינו מושלם, מהווה את דת ההינדו...האם הודו תגווע? או אז כול הרוחניות תיכחד מן העולם; כול השלמות המוסרית תהיה מוכחדת; כול האהדה שנשמות אוהבות חשות כלפי הדת תתחסל; כול האידיאליות תיעלם; ובמקומן ישלטו ביד רמה הדואליות של תאווה, מחד, וחיי נהנתנות, מאידך, כביטויה הזכרי והנקבי כביכול של האלוקות, כשהממון משמש ככומר שלהם, הונאה, כוחניות ותחרות משמשים כטקסיהם, ונשמת האדם משמשת להם כקורבן. דבר כזה אף פעם לא יכול להיות. כוח הסבל גדול הוא לאין קץ מכוח העשייה. כוחה של אהבה הינו בעל עוצמה אדירה לאין שיעור מכוחה של שנאה".

אנו זקוקים כיום במערב לאנשי מעשה בעלי רצון כנה. אפילו רק קומץ של אנשים, עשויים לגרום למהפך בארצם. זקוקים אנו לגברים ונשים, כנים עד עמקי נשמתם, המוכנים להקריב את זמנם ומרצם בראש ובראשונה על מנת לתקן את עצמם, לטהר את עצמם מכול מה שמזיק, לזכך את עצמם, לחזק את עצמם, וכשהם עצמם יגיעו לכלל שלמות, בעבודה חשאית-לא מתבלטת ושלא תהיה ניכרת כלפי חוץ, או אז יגיע הזמן בו יהיו מוכנים לקראת המשימה הדגולה של הנחלת הידע והניסיון שלהם, תחילה לסביבתם הקרובה, בני משפחתם וחבריהם לעבודה, ובהדרגה להמונים, בהעניקם בדרך זו את ברכת שמיים הגדולה ביותר - לכול אחד עימו יבואו במגע.

הדבר החמישי והאחרון שנדרש מעצמנו למען השגת אושר הוא, שיהא האדם מודע במלוא עומק ההכרה לערכו העצמי

האדם אשר מודע לערך העצמי שלו, הוא זה אשר יודע שהוא רוח ולא חומר. איני הלאום, כיוון שהקרקע עליה נולדתי העניקה לי את ההזדמנות לחיות בקרב אנשים עם נטיות אופי דומות, שם אין אני נתקל בקושי לבטא תכונות ואיכויות המאפיינות באורח ייחודי את האומה שלי. איני גם הגוף, על כל תפקודיו הנובעים מאינסטינקט גברי או נשי. הנני רוח זכה, נטולת מגבלות, הלא כבולה, המעוררת, מחיה ומניעה את הכול, שמעולם לא נולדה ולעולם לא תמות והקיימת לעד. כיוון שהתקיימתי בטרם לידה, התאפשר לי להיכנס אל גופה המקודש של אימי. ביום מן הימים, כשיסתיים שימושי בלבוש הבלוי של גופי, אהיה אותה רוח שמעולם לא נולדה, ולפיכך לעולם לא תמות. ביודעי כול זאת, עלי לחיות בעולם הזה נטול פחד מהמוות ובלי פחד מן העתיד.
דת אינה עיקרי האמונה הנוצרית, אף אין היא דת כזו או אחרת או אמונה דתית (הכוונה לאמונה דתית באלוקים כעקרון כללי-ה.ח), אלא היא התהליך של התנסות במהלך החיים בחוויה של האמת הזו - שהרוח אותה אנו מכנים העצמי היא אכן אלוקים, השוכן בתוך ליבנו בתור העצמי האישי שלנו. דת, זה לדעת את המורשת הרוחנית שלי ולדעת שחירות במשמעות האמיתית של המילה, מהווה את זכותי מלידה.

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: