מאמרים
חשיפת היוגה למערב

סוואמי ויווקאננדה

פרמאהאמסה יוגאננדה

ד"ר פול ברונטון

אליזבת הייך וסלברג’אן יסודיאן

תאוס ברנארד

מסעות בהודו המסתורית, פרק 10: בין קוסמים ואנשים קדושים
שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS
מאת: ד"ר פול ברונטון
תרגום: רחל תורן

חלל וזמן הם יריביו ומתנגדיו של האדם, מזדרז העט שלי לרשום. רגלַי חייבות לפסוע שנית, בצעדים גדולים, במסלול הפונה מזרחה, בזמן שעטי כותב על דברים חשובים שכדאי להנציחם.

נכון הדבר שהפאקיר עם מִגוון תכסיסיו הדל, קוסם הרחוב, מעורר בי, כמו בכל אחד אחֵר, עניין טבעי. אבל העניין שאני מגלה בו חולף במהירות, מכיוון שהוא מצליח להטיל רק מעט אור על המסתורין הרב שבחיי אנוש, הראויים שהאדם יקדיש להם חשיבה מעמיקה ביותר. אך עם זאת, הופעתו מבדרת, ולעיתים אני סוטה ממנהגי וחוקר לגביו.

אני רוצה לתאר חלק מהטיפוסים שאני פוגש בנדודַי, כדי להצביע בכתיבתי על מִגוון רחב של אנשים. אחד מהם עולה בזכרוני, למרות היותו לא יותר מאשר מאחֵז עיניים חסר משמעות.

אני פוגש אותו בראג'אמונדרי, עיירה שקטה בחלק הצפון־מזרחי של נשיאות מאדראס.

שיטוט חסר מטרה מביא אותי למקום שבו נעלי שוקעות בחול הרך המכסה את האדמה. לבסוף אני מגיע לרחוב צר המוביל לשוק. אני הולך באוויר חם ומעיק, זקנים כורעים בכניסות הפתוחות, ילדים משחקים בתוך הלכלוך, וצעיר ערום כביום היוולדו צץ מאחד הבתים רק כדי להיעלם שנית, בהבחינו בזר.

בשוק הארוך והשוקק יושבים מוכרים מבוגרים בחנויותיהם הקטנות ומסרקים את זקנם בציפייה כשאני עובר; מוכרי המזון והגרעינים כורעים בצד דוכניהם הפתוחים כשצבא זבובים טורדני תוקף את מרכולתם. עם הזמן אני מגיע למבנה צבעוני קמעה, למקדש. בהתקרבי מגיחה קבוצה קטנה של גברים ונשים החוּצה מתוך האבק.

ברוב ערי הודו נפגשים המצורע, הנכה והחסר־כֹּל ליד המקדשים והמרכזים, שם הם עשויים לקבץ נדבות מהעוברים והשבים. מאמינים צועדים חרש לתוך המבנה, רגליהם היחפות דורכות על האבק שמכסה את האבנים.

שמא אכנס גם אני לתוך הבניין ואצפה בדרשותיהם של הכמרים? אני חוכך בדעתי ומחליט שלא לעשות זאת.

אני מתקדם בתוך המהומה המתמשכת עד שאני מבחין בצעיר המהלך לפנַי. הוא לבוש בחולצה אירופית, אותה הוא לובש כמנהג המקום כשצידה האחורי מלפנים, ובחגורת מותניים רפויה. ידו הימנית אוחזת בערימת ספרים כרוכה ברצועת בד. כשאני משיג אותו, הוא מסובב מייד את ראשו. עינינו נפגשות והיכרותנו מתחילה!

המקצוע שלי חִייב אותי ללמוד לנהוג על פי המוסכמות כשאפשר, אך לחרוג מהן כשהן עומדות בין אדם ומטרה. אני אוהב לטייל, אבל בדרך כלל בדרכים לא שיגרתיות. לכן שיטוטַי בהודו יהיו בקושי המודל לתייר מהמדריך של קוּק או למטייל הלא־בוהמי.

מתברר שהצעיר הוא תלמיד במכללה מקומית גדולה, והוא ניחן באינטליגנציה כללית מלבבת למדי. בנוסף לכך נראה כי הוא מתעניין בתרבות העתיקה של ארצו, וכשאני מספר לו על העניין שיש לי בנושא אין גבול לשמחתו. אני מגלה גם שהוא לא נכנע עדיין להיסטריה הפוליטית שתוקפת את רוב הסטודנטים הצעירים בערים, אף כי הודו שקועה כעת בסערה שעורר גנדי במאמציו לערער את היחסים בין שליטים לבנים לשחומי העור תחתיהם.

חצי שעה מאוחר יותר הוא מכוון אותי לשטח פתוח שבו התאספה קבוצה קטנה וממתינה. במרכז עומד אדם שצועק דבר מה בגרון ניחר. הצעיר מסביר לי שהצהרותיו הקולניות של הדובר כוללות רשימה של כוחות יוגיים מופלאים שהוא טוען כי הוא ניחן בהם.

לאיש, המגדיר את עצמו כיוגי, מבנה גוף חזק; יש לו ראש מוארך, כתפיים צרות ובטן המתחילה לבלוט דרך פיסת הבד הכרוכה סביב חלציו, שמהווה חלק משמלתו. שאר גופו מכוסה בשמלה רפויה, ארוכה ולבנה.

אני מרגיש שיש קצת יותר מדי יומרנות באיש הזה, אבל כשהוא מציע להציג את מופע עץ המנגו אם תוצע לו תמורה כספית הולמת, אני מצטרף לכמה מהצופים האחרים שזורקים מטבעות לרגליו.

הוא מתחיל בהנחת כד חרס רחב לפניו, ואז ממשיך לכריעה על האדמה. הכלי מלא באדמה חומה־אדמדמה. הוא מראה לנו גלעין מנגו קטן ושותל אותו בתוך האדמה. אחר כך הוא שולף פיסת בד גדולה מתיק הנסיעות שלו ופורש אותה על הכלי, על ברכיו המקופלות ועל ירכיו.

למשך כמה דקות אנחנו מוזמנים להאזין למזמורים מיסטיים שהיוגי מזמר בקול מונוטוני, ואז הוא מסיר את הבד. הניצן הראשון של צמח המנגו מציץ מעל האדמה!

שוב הוא מכסה את הכלי ואת רגליו, מרים חליל מקנה סוף ומשמיע קול מוזר שניתן להתייחס אליו כאל מוזיקה. כעבור כמה דקות הוא מסיר את הבד כדי להראות לנו שהצמח הקטן גדל בכמה סנטימטרים. הוא שב ומכסה את הכלי, מנגן בחליל ואחר כך מסיר את הכיסוי עוד כמה פעמים, עד ששׂיח המנגו הקטן צומח מן האדמה. גובהו עכשיו כתשעה או עשרה אינטש. עדיין לא עץ, ובכל זאת – פרי מנגו צהוב זהבהב תלוי על ראשו.

"כל העץ הזה צמח מהזרע שראיתם אותי טומן באדמה!" מודיע היוגי בתרועת ניצחון.

ההיגיון שלי לא מאפשר לי לקבל את ההצהרה בקלות. אני מרגיש איכשהו שהגלעין הינו לא יותר מאשר חלק ממעשה להטוטים.

הצעיר מביע את דעתו:

"סאהיב[1], האיש הזה הוא יוגי. אנשים כאלה יכולים לעשות דברים נפלאים."

אך אני לא מרוצה. בניסיון להבין את המסתורין אני מחליט שהאיש הוא קרוב לוודאי חבר באחוות 'מַסקלַיין ודיוַונט'. אבל איך אוכל להיות בטוח בכך? 

היוגי סוגר את התיק וממשיך לכרוע על ירכיו בהביטו בקהל המתפזר.

רעיון עולה לפתע בראשי. כשאנחנו לבד, אני ניגש ליוגי, מוציא מטבע של חמש רופיות ואומר לתלמיד:

"תאמר לו שהוא יכול לקבל את הכסף אם יראה לי איך זה נעשה."

הצעיר מתרגם בצייתנות את בקשתי. האיש עושה הצגה של סירוב אבל אני קולט זיק של תשוקה בעיניו.

"תציע לו שבע רופיות, אם כך."

האיש היושב ממשיך לבוז לנסיונותי לנהל עימו משא ומתן.

"בסדר. תאמר לו שאנחנו נפרדים ממנו לשלום."

אנחנו מתחילים ללכת, אם כי אני הולך בכוונה בצעדים קטנים.

לא עוברות כמה שניות והיוגי צועק וקורא לנו לחזור.

"אם הסאהיב ייתן מאה רופיות, היוגי מבטיח לספר הכל."

"לא! שבע או שהוא יכול לשמור את הסוד שלו לעצמו. בוא!"

ושוב אנחנו מתרחקים. במהרה נשמעת צעקה נוספת. אנחנו חוזרים.

"היוגי אומר שהוא מסכים לקבל שבע רופיות," וההסבר מגיע אחריו.

האיש פותח את תיק הנסיעות שלו ומוציא את החפצים שאיתם ביצע את מופעו המסתורי. הוא מחזיק גלעין מנגו עם ניצן בוקע מתוכו ושלושה צמחי מנגו, כל אחד ארוך יותר מהקודם. הוא דוחס את הצמח הקצר ביותר לתוך צדף. הצמח מתכופף ומתכווץ והצדף נסגר ונטמן בתוך האדמה. כדי להפיק את הניצן הראשון, האיש צריך רק לחפור בידיו באדמה ולהסיר את מכסה הצדף – והצמח שב ומזדקף.

הצמחים הארוכים יותר מוחבאים בתוך חגורת הבד סביב מותניו. בזמן ההמתנה, השירה והנגינה, הוא מרים את הבד פעם או פעמיים כדי לראות איך מתקדמת הצמיחה, אבל לא נותן לאף אחד אחר לעשות כן. במסווה התנועות הללו הוא לוקח בזריזות את הצמח הארוך יותר מחגורת המותניים שלו, שותל אותו באדמה, מסיר את הצמח הקצר יותר ומסתיר אותו בשמלתו. כך מתקבלת האשליה של צמיחת השתיל.

אני הולך לדרכי. אכן, עכשיו אני מעט יותר חכם, אבל אני מתחיל לתהות אם הדעה השלילית שגיבשתי לגבי יוגים אלה תנטוש אותי כמו עלי הברונזה הנושרים מהעצים בסתיו.

ואז אני נזכר באזהרתו של ברהמה, היוגי מנהר האדיאר, שהפאקירים הנחותים ביותר והיוגים המתחזים אשר מופיעים ברחובות הם לא יותר מאשר מאחזי עיניים. אנשים כאלה מכפישים את המוניטין של המונח יוגי אצל הצעירים והמשכילים, הוא אמר.

האיש הזה, שגורם למנגו לצמוח בפחות מחצי שעה, הוא לא יוגי אמיתי. הוא מתחזה. 

* 

למרות זאת קיימים פאקירים העוסקים בקסם אמיתי. אחד מהם ניגש אלי כשעצרתי בברהאמפור, כשהגעתי בפעם השנייה לפּוּרי[2].

בעיר ברהאמפור, שבה מסרבים המִנהגים הישנים והמאובקים של החיים ההודיים להיעלם, שׂכרתי לי מגורים זמניים בבית הארחה שכּלל מרפסת רחבה ומקורה. בשעת אחר־צהריים מהבילה אני מחפש מקלט מהחום הצורב בצל הנעים שבמרפסת הזאת. מהכיסא־נוח שלי אני עוקב אחר משחקן של קרני השמש על שפע עליהם של כמה צמחים טרופיים בגינה.

תיפוף חרישי של רגליים יחפות נשמע, ואיש פראי למראה, נושא סל במבוק קטן, מתקרב לשער המקום. יש לו שיער ארוך, שחור, תלתלים סבוכים, ואני מבחין שעיניו אדומות קמעה. הוא מתקרב, מטיל את סלו באבק, ומייד מעלה את ידיו לכסות את פניו במעין הצדעה. הוא פונה אלי בתערובת של אנגלית רצוצה וניב מקומי. אני משער שהניב המקומי הוא טלאגו, אם כי איני בטוח בכך. המבטא האנגלי שלו כל כך גרוע, עד שאני לא מצליח לתפוס את משמעותן של יותר משלוש או ארבע מילים. אני מנסה ועונה לו כמה משפטים באנגלית, אבל מידת הבנתו את השפה מועטה מכדי שיוכל להבין אותי. שליטתי בטלאגו היא אף פחות מספקת מכדי שאוכל להבין אותו. שנינו מגלים זאת לאחר כמה נסיונות כושלים, שאינם יותר מאוסף קולות העוברים מזה לזה. לבסוף הוא מנסה להמציא שפת תנועות והבעות פנים, עד שאני מבין שיש לו בסל משהו חשוב להראות לי.

אני ממהר לבונגלו וקורא למשרת, שיודע אנגלית רצוצה ויכול לִזרות כמה מילים שדי בהן כדי שאוכל להבין משהו מגיבוב המילים בניב המקומי, ואני מבקש ממנו לעשות כל שביכולתו כדי לתרגם.

"הוא רוצה להראות לך קסמי פאקיר, אדון."

"מצוין. אם כך, תן לו להראות. כמה כסף הוא רוצה?"

"הוא אומר שהאדון יכל לתת כמה שהוא רוצה."

"קדימה."

מראהו המרושל ומוצאו הבלתי ידוע של הפאקיר מסקרנים ודוחים אותי בעת ובעונה אחת. קשה לתפוס את ההבעה שעל פניו. יש בה משהו כמעט זדוני, אך יחד עם זאת אני לא מרגיש בנוכחות של רוע אך כן מרגיש סביבו הילה של כוחות מוזרים ולא מוּכרים. הוא לא מנסה לעלות במדרגות המרפסת, אלא כורע תחת הפיקוס ההודי, שענפיו הארוכים יוצרים חופה נמוכה וסבוכה של עלים ומשתרכים אל האדמה. מסל הבמבוק הוא שולף עקרב בעל מראה ארסי, שאותו הוא אוחז בזוג צבתות עץ גסות.

השרץ הדוחה מנסה לברוח. הפאקיר מצייר סביבו מייד מעגל בחול, כשהוא משתמש באצבעו המורה. השרץ ממשיך לרוץ סָביב במעגלים. בכל פעם שהוא מגיע לעיגול הוא מהסס, כאילו נתקל במכשול גלוי, ופונה לכיוון אחר. אני צופה בו מקרוב באור הטרופי הבוהק בעוצמה.

לאחר שתיים־שלוש דקות של ההצגה המוזרה, אני מרים את ידי ומסמן שהספיק לי. הפאקיר מחזיר את העקרב לסל, ושולף מתוכו שני שיפודי ברזל דקים, ארוכים וחדים.

הוא עוצם את עיניו האדומות והמבהילות קמעה, ונראה שהוא ממתין לרגע מתאים כדי לבצע את הקסם הבא. לבסוף הוא פוקח את עיניו, לוקח את אחד השיפודים ומכניס אותו לפיו כשקצהו המחודד כלפי פנים. הוא נועץ אותו בלחיו עד אשר רוב אורכו מזדקר באופן מוזר מחוץ לפניו. וכאילו לא די במעשה המבעית הזה, הוא חוזר עליו עם החדרת השיפוד השני ללחיו השנייה. תחושות מעורבוֹת של תיעוב וסקרנות חולפות בתוכי.

כשהוא מתאר לעצמו שראיתי מספיק, הוא מוציא את השיפודים בזה אחר זה ומצדיע בתנועת ברכה. אני יורד ממדרגות המרפסת ובוחן מקרוב את פניו. לבד מכמה טיפות חסרות משמעות של דם, ושני נקבים בעורו, שני הפצעים כמעט שאינם נראים!

האיש מסמן בידיו כמבקש ממני לחזור ולתפוס את מקומי. כשאני יושב שוב על המרפסת, הוא מכין עצמו בשקט, במשך שתיים־שלוש דקות, למעשה מדהים נוסף.

רגוע, באדישות שבה תולשים כפתור ממעיל, עולה ידו הימנית של הפאקיר אל עיניו, תופסת את גלגל העין הימנית ובהדרגה מוציאה אותו ממקומו!

אני צועד אחורה, נדהם.

הפוגה של כמה שניות, והוא מושך את האיבר מעט יותר החוצה, כך שגלגל העין תלוי בחופשיות על לחיו, נתלה על שרירים וכלי דם חשופים.

תחושת קבס עולה ומציפה אותי למראה הזוועה. אני נשאר בתחושת האי־נוחות עד שהוא מחזיר את גלגל העין המשוחרר למקומו.

די לי בקסם שלו ואני גומל לו בכמה רופיות. בלב לא שלם אני מבקש מהמשרת לבדוק האם האיש מוכן להסביר כיצד הוא מבצע את הזוועות האנטומיות הללו.

"הבטחתי לא לגלות, אדון. אבא מלמד רק בן. רק משפחה יודעת."

אי היענותו לא מציקה לי. אחרי הכל, זה נושא לחקירה על ידי מנתחים ורופאים יותר מאשר על ידי סופרים סקרנים.

הפאקיר מכסה את פניו בידיו בתנועת פרידה, עובר דרך שער המקום, ונעלם במהרה במורד הדרך המאובקת.

בפּוּרי מגיעה לאוזני איוושת הגלים השקטים. נעים לחוש את משבי הבריזה הקלים שמגיעים ממפרץ בנגל. אני צועד בקטע נטוש של החוף, מקום שבו חולות לבנים־צהבהבים נפרשים למרחק ושניתן לראות ממנו את האופק מבעד לערפילי החוֹם המבליחים וממלאים את האוויר. הים כמו אבן ספיר מימית.

שעוני נוצץ באור השמש כשאני שולף אותו מכיסי. אני מחדש את צעדי לכיוון העיירה ומהלך ישר לקראת הופעה בלתי מוסברת שנועדה לעורר בי פליאה לאורך זמן.

אני מגלה אדם לבוש בגדים צבעוניים וצעקניים מוקף בקהל מעורב. מהטורבן ומכנסי הפיג'מה שלו ניתן להבין שהוא מוסלמי. אני חושב על כך שדבר שעבר זמנו יכול להיות כה בולט בעיירה שהיא כה הינדית בהגדרתה. האיש מעורר את סקרנותי, והעניין שאני מגלה בו גובר. יש לו קוף קטן מאולף לבוש בבגדים צבעוניים והוא נותן לו הוראות בקצב. הקוף מציית בכל פעם להוראות אדונו בדיוק רב ובתבונה הנראית כמעט אנושית.

בהבחינוֹ בי אומר האיש דבר מה ליצור, אשר מזנק מייד מבעד לקהל ומגיע אלי ביבבה עצובה. אז הוא מסיר את כובעו ומחזיק אותו מולי, כמבקש נדבה. אני זורק פנימה ארבעה מטבעות. הקוף מרכין את ראשו בנימוס, קד מעין קידה ואז חוזר לאדונו.

הופעתו הבאה היא ריקוד מדהים ומדויק לקצב המנגינה הנפלטת מהאקורדיון הישן שמחזיק האיש. יש בו חן אמנותי וחוש קצב מופלא, המתאים לבמה טובה יותר.

לאחר שהמופע מסתיים, פונה האיש בכמה מילים באוּרְדוּ לעוזרו, מוסלמי צעיר, שמתקרב אלי ומבקש ממני להיכנס לאוהל שעומד מאחור, מכיוון שלאדונו יש משהו מיוחד להראות לי.

כשהצעיר נשאר בחוץ כדי להרחיק את הקהל המצטופף, אני נכנס לאוהל עם האיש בעל הלבוש הצעקני.

בפנים אני מגלה שהאוהל הוא בעצם בד המוטל על ארבעה עמודים וללא גג. לכן ניתן לראות פנימה באותה קלות כמעט כמו שניתן לראות החוצה. שולחן עץ פשוט וקל ממוקם במרכז.

האיש מתיר עטיפת כותנה ומוציא כמה בובות זעירות, כל אחת בגובה של כשני אינטש. הראשים עשויים משעווה צבעונית, הרגליים מקש קשיח והנעליים מכפתורי מתכת שטוחים. הוא מניח את הדמויות הזעירות על השולחן כך שכל אחת עומדת, זקופה למדי, על כפתורי המתכת שלה.

הוא מתרחק כשני מטרים מהשולחן ומתחיל להשמיע הוראות באורדו. כעבור דקה או שתיים מתחילות הבובות להסתובב סָביב על השולחן, ואז לרקוד!

הוא מנפנף במטה קצר, כמו שמנצח התזמורת מניף את שרביטו במקצב המתאים, והדמויות הצבעוניות הקטנות רוקדות בקצב מושלם בהתאם לתנועותיו.

הן נעות על כל משטח השולחן, נזהרות שלא ליפול מהקצה. אני צופה בהצגה המדהימה הזאת באור יום מלא, בערך בשעה ארבע אחרי הצהריים. חושד בתחבולה כלשהי, אני מתקרב לשולחן ובודק ביסודיות. גם מעביר את זרועותי מעל לבובות ומתחת לשולחן, מחפש חוטים אך איני מוצא דבר. האם האיש אינו רק להטוטן מאחז עיניים אלא גם מעין פאקיר?

הוא רומז לי, תוך שימוש בסימנים ומילים, שאני צריך להצביע על חלקים שונים של השולחן. אני עושה כן, ובכל פעם חוברות הבובות יחדיו ורוקדות כגוף אחד לכיוון המדויק שאני מראה עליו!

לבסוף הוא מראה לי מטבע של רופיה, וממלמל דבר מה שבאופן אינטואיטיבי מובן לי כבקשה להוציא מטבע דומה. אני מוציא אחד מכיסי ומניחו על השולחן. כמעט מיידית מתחיל מטבע הכסף לרקד על פני השולחן, לכיוון הפאקיר. כשהוא מגיע לקצה המרוחק ביותר של השולחן, הוא נופל, מתגלגל לרגליו ונעצר. האיש מרים את המטבע ולוקח אותו, וקד בנימוס לאות תודה.

האם אני עֵד למעשה כישוף מדהים, מעשה גבורה, או קסם יוגי אמיתי? נראה שספקותי ניכרים היטב בפנַי, כי הפאקיר קורא פנימה לעוזרו הצעיר. זה האחרון שואל אותי האם אני מעוניין לצפות בעוד מכוחותיו של אדונו. אני עונה בחיוב. הצעיר מעביר לידי הפאקיר אקורדיון ישן, ואז מבקש ממני להניח את הטבעת שלי על השולחן.

אני מסיר את הטבעת מאצבעי ומציית לו. זו אותה טבעת שברהמה, המתבודד מנהר האדיאר, העניק לי כמתנת פרידה. אני מביט בטפריה המוזהבים ובאבן הירקרקה בזמן שהפאקיר צועד כמה צעדים לאחור ונותן הוראה אחר הוראה באורדו. עם כל מילה מתרוממת הטבעת לאוויר ונופלת שוב! האיש מניע את ידו הימנית בקצב הוראותיו, ידו השמאלית עדיין אוחזת באקורדיון.

כעת הוא מתחיל לנגן, ולנגד מבטי ההמום מתחילה הטבעת לרקוד על השולחן בתיאום עם המוזיקה! האיש לא התקרב לטבעת, אף לא נגע בה. איני יודע כיצד לפרש את ההופעה המרשימה; כיצד זה ייתכן להפוך, בצורה מסתורית כל כך, חפץ דומם לחפץ שמגיב להוראות מילוליות?

כשהעוזר מחזיר את הטבעת שלי, אני בוחן אותה מקרוב אך איני מוצא בה כל שינוי.

הפאקיר פותח שוב את חבילת הבד שלו. הפעם הוא שולף מוט מתכת שטוח וחלוד, באורך של כשניים וחצי אינטש וברוחב חצי אינטש. הוא מתכונן להניחו על השולחן כשאני מתערב ומבקש מהעוזר לתת לי לבחון את המוט. הם לא מתנגדים ואני בוחן אותו בקפידה מרובה. אין חוטים המחוברים אליו. אני מחזיר אותו ומביט על השולחן, אך איני מוצא שום דבר חשוד.

המוט מונח על השולחן. הפאקיר משפשף במרץ את כפות ידיו זו בזו למשך כדקה, ואז הוא מטה את גופו מעט קדימה ומחזיק את ידיו כמה אינטשים מעל המוט. אני מביט בו בעניין. הוא מתחיל למשוך את ידיו באיטיות לאחור, אצבעותיו עדיין מצביעות על המוט כשעיני הנדהמות רואות את החפץ עוקב אחריו. הוא נע על השולחן במסלול משלו, מקביל לכיוון תנועותיו של הפאקיר!

המרחק בין אצבעותיו של האיש והמוט הוא כחמישה אינטשים. כשידיו מרחפות מעל קצה השולחן, המוט, גם הוא, נעצר שם. שוב אני שואל אם אוכל לבחון את המוט. הרשות ניתנת ברצון. אני מרים אותו מייד אך לא מוצא שום דבר יוצא דופן. זו רק חתיכת ברזל ישנה.

הפאקיר חוזר על אותו מעשה כישוף עם סכין קטנה, בעלת ידית ממתכת.

אני מעניק לו ביד רחבה את גמולו עבור ההופעה היוצאת דופן, ומנסה לקבל מהם הסבר כלשהו. הפאקיר מספק את המידע שבדרך כלל חשוב שהאובייקט יהיה עשוי או יכיל מתכת, מכיוון שלמתכת תכונה פיזיקאלית מוזרה. עכשיו הוא עושה את מלאכתו במיומנות כזו, שהוא יכול לבצע אותו כישוף גם עם אובייקטים העשויים זהב.

אני מחפש במוחי פתרון לסודו. כמעט מיידית עולה בדעתי ששׂערה דקה וארוכה, קשורה בלולאה בקצה, יכולה להחזיק את המוט בלולאה, ועדיין להיות כמעט בלתי נראית. ואז אני נזכר בטבעת הרוקדת שלי, בעובדה ששתי ידי הפאקיר היו עסוקות בנגינה באקורדיון ושהוא עמד במרחק כמה צעדים. גם את העוזר אי אפשר להאשים בשיתוף פעולה, מכיוון שהוא עמד מחוץ לאוהל בזמן ריקודן של הבובות. אך על מנת להמשיך ולחקור את העניין אני משבח את האיש על כשרונו בקסמים ולהטוטים.

מצחו מתקדר והוא מכחיש במרץ את היותו קוסם.

"מה אתה, אם כך?" אני לוחץ בחקירתי.

"אני פאקיר אמיתי," הוא עונה בגאווה, באמצעות עוזרו, "מומחה באמנות ה־....." אני לא מצליח להבין את המילה, שהיא שם באורדו.

אני מספר לו על התעניינותי בנושאים אלה.

"כן, הבחנתי בכך אפילו לפני שהצטרפת לקהל," הוא עונה במבוכה. "לכן הזמנתי אותך לאוהל הזה."

"האומנם?"

"כן, אל נא תחשוב שאני אוסף כסף מאהבת בצע; אני עושה זאת מפני שאני זקוק לסכום מסוים כדי לבנות קבר מפואר עבור המאסטר שלי שנפטר. השקעתי את ליבי בעבודה הזאת, ולא אנוח עד אשר ייבנה הקבר."

אני מבקש ממנו לספר לי עוד על חייו. הוא נענה לבקשתי ללא התלהבות רבה.

"כשהייתי נער בן שלוש־עשרה הייתי עסוק בטיפול בעדר עיזים עבור אבי. יום אחד הגיע לכפרנו נזיר כחוש שרזונו היה כמעט מחריד. עצמותיו בלטו דרך עורו. הוא ביקש מקלט ומזון ללילה, ואלה ניתנו לו ברצון על ידי אבי, שתמיד נהג באנשים קדושים בכבוד וביראה. אך במקום להישאר לילה אחד בלבד, התארכה שהותו ליותר משנה. כה גדולה היתה החיבה שרחשו לו בני משפחתי, עד שאבי לחץ עליו כל העת להישאר וליהנות מהכנסת האורחים שלנו. הוא היה אדם נפלא, ועד מהרה גילינו שהוא היה בעל כוחות מופלאים. ערב אחד, כשישבנו לאכול את ארוחת האורז והירקות הצנועה, הוא הביט בי במבט חודר כמה פעמים ואני תהיתי מדוע. בבוקר המחרת הוא הגיע למרעה הכבשים והתיישב לצידי.

"'ילדי,' הוא אמר, 'האם תרצה להפוך לפאקיר?'

"לא היה לי מושג ברור מה פירושם של חיים כאלה, אך החופש והמסתורין שבהם מצאו חן בעיני מאוד. אז אמרתי לו שאשמח להיות פאקיר. הוא שוחח עם הורי ואמר שיחזור כשאתבגר בשלוש שנים, ואז ייקח אותי איתו. באופן מוזר, שני הורי עזבו את העולם במהלך הזמן הזה, כך שכאשר חזר הייתי חופשי למדי להצטרף אליו.

"וכך נדדנו לאורכה ולרוחבה של הארץ, הולכים מכפר לכפר, אני תלמידו והוא המורה שלי. כל הנפלאות שראית היום הם למעשה שלו, מכיוון שהוא לימד אותי כיצד לבצעם."

בַּדרינאת' סאטוּ, פאקיר בעל כוחות נסתרים. כאן הוא נראה בטראנס מיסטי; שימו לב לעיניו המגולגלות ולתנוחת סנטרו.

"האם ניתן ללמוד את הדברים האלה בקלות?" אני שואל.

הפאקיר צוחק. "רק אחרי שנים רבות של אימונים קשים יכול אדם להתמחות במעשים שכאלה."

משום מה אני חש שסיפורו אמיתי. הוא עושה רושם של אדם נעים וגלוי לב. אני ספקן מטבעי אבל מרסן את ספקותי.

כשאני יוצא מהאוהל, מתלבט אם חוויתי חלום מדהים, מחייה אותי הבריזה הנעימה. אני שומע אותה מנענעת את גזעי הקוקוס החינניים המצִלים על שטח נרחב. ככל שאני מתרחק כך נראים לי המעשים האלה יותר ויותר מופלאים. הייתי רוצה לחשוד בתחבולה כלשהי מצידו של הפאקיר, אך אני מרגיש שאדם זה הוא ישר והגון ביותר. אך כיצד ניתן להסביר את האומנות המופלאה הזאת, של הזזת החפצים הדוממים, ללא שום מגע נראה לעין? איני מבין כיצד יכול אדם לשנות את חוקי הטבע על פי גחמותיו בלבד. אולי איננו יודעים את כל מה שיש לדעת על טבעם של הדברים כפי שנדמה לנו.

* 

פּוּרי היא אחת הערים הקדושות בהודו. מנזרים ומקדשים מצאו את מקומם פה מאז ימי קדם. צליינים זרמו לעיר במהלך שנים של חגיגות, ועזרו למשוך את קרונו העצום של ג'וּגֶרָנוֹ, האל ההודי, במסעו שנמשך שני מייל.

אני מנצל את ההזדמנות ללמוד על הקדושים שעוברים בַּמקום, וכתוצאה מכך עלי לשנות את התרשמויותי הגרועות.

נווד קדוש אחד, שמדבר אנגלית משובשת אך עדיין מובנת, מתגלה כטיפוס מעודן כשאני מתחיל להכירו יותר מקרוב. הוא עדיין לא בן ארבעים ועונד שרשרת דקה של גרגרים לצווארו. הוא מספר לי שכצליין הוא משוטט ממקדש למקדש וממנזר למנזר. לבוש בשמלה אחת בלבד ומקבץ את מזונו, הוא רוצה לבקר במקומות הקדושים ביותר במזרח ובמערב. אני עוזר לו בנדבה צנועה, ובתמורה הוא מראה לי ספר קטן מודפס בטמילית. הספר כל כך מוכתם בכתמים צהבהבים ושחוק ממזג האוויר, עד שנראה כי הוא כבן מאה שנה. הוא מכיל כמה תמונות של חיתוכי עץ עתיקים ושובי לב. לאט ובעדינות הוא חותך שתיים מן התמונות ומגיש לי אותן.

מפגשי עם 'הנזיר הספרותי', כפי שאני מכנה אותו, משעשע יותר. זה קורה בוקר אחד כשאני יושב על החול, קורא בדפים ספוגי ריח־ורדים של עומר כָּיַים. קובץ שירי הרובאייאת[3] מרתק אותי תמיד, אך מאותו יום שבו הסופר הפרסי הצעיר הכניס אותי בסוד משמעותו העמוקה יותר, אני מוצא הנאה כפולה בלגימת פיוטיו בשקיקה.

אני נהנה כל כך מן השירים האלה, עד שאני כאילו שוקע לתוכם ואיני משגיח בדמות הצועדת על החולות לקראתי. רק כאשר אני מרים את עיני מן הדפים המודפסים אני מבחין לבסוף באורח הבלתי צפוי הכורע לצידי ברגליים משׂוּכּלות.

הוא לבוש בגלימת הקדושים הצהובה, ועל האדמה הוא הניח מקל נוודים וצרור בדים. אני מבחין בקצוות של כמה ספרים המציצים מביניהם.

"סלח לי, אדוני," אומר האיש באנגלית מצוינת כשהוא מציג את עצמו, "אך גם אני למדתי את הספרות שלך." הוא מתחיל להתיר את הקשר של צרור הבדים שלו. "בבקשה אל תיפגע, אדוני. לא יכולתי למנוע מעצמי לדבר איתך."

"להיפגע? כלל וכלל לא!" אני מחייך אליו בחזרה.

"אתה תייר?"

"בקושי."

"אך לא שהית זמן רב בארצנו?" הוא מתעקש.

אני מניד ראשי בהסכמה.

הוא משחרר את הצרור ומציג שלושה ספרים בכריכת בד, בעלי כריכה בלויה למראה וקצוות מרופטים, כמה דפדפות נייר ונייר כתיבה.

"הבט, אדוני, יש עימי מאמרים של לורד מקאוליי. סגנון ספרותי נפלא, אדוני, יכולת חשיבה נהדרת, אך כמה חומרני!"

אם כך, נתקלתי במבקר ספרותי בחיתוליו, אני מהרהר.

"הספר הזה הוא סיפורן של שתי ערים של צ'רלס דיקנס. כמה רגש, כמה פאתוס מעורר דמעות, אדוני!"

לאחר שהקדוש מזדרז לארוז שוב את אוצרותיו, הוא פונה אלי בשנית.

"אם אין זה חצוף מדי מצידי, אוכל לשאול מה שמו של הספר שאתה קורא, אדוני?"

"אני קורא ספר של כָּיַים."

"אדון כָּיַים? לא שמעתי עליו . האם הוא אחד מהסופרים שלכם?"

אני צוחק למשמע השאלה.

"לא, משורר."

הפסקה של שתיקה משתררת בינינו.

"אתה מאוד חקרן," אני מציין. "האם נדבה אתה רוצה?"

"לא הגעתי בשביל כסף, אדוני," הוא עונה באיטיות. "מה שאני באמת רוצה, מה שאני מקווה לו, הוא שתציג בפנַי ספר אחד. אני מאוד מחבב קריאה, אתה רואה."

"כן, תקבל ספר. כשאחזור לבונגלו. אתה יכול להתלוות אלי ואני אמצא לך משהו איטי מתחילת התקופה הוויקטוריאנית, שיגרום לך הנאה ללא ספק."

"תודתי העמוקה, אדוני."

"חכה רגע, לפני שאתן לך את המתנה אני רוצה שתספר לי משהו. מהו הספר השלישי בצרורך?"

"אה, אדוני, זהו כרך מאוד לא מעניין."

"ייתכן מאוד, אך הייתי רוצה לדעת את שמו."

"זה ממש לא שווה איזכור, אדוני."

"אתה עדיין רוצה את הספר שהבטחתי לך?"

האיש השני נחרד מעט.

"אכן רוצה, אדוני. אני חייב לספר לך מכיוון שאילצת אותי. זה נקרא כסף וחומרנות – חקירת המערב על ידי מבקר הודי."

אני מעמיד פנים שאני המום.

"או הו! אז זוהי הספרות שאתה לומד?"

"זה ניתן לי על ידי סוחר בעיר," הוא מתנצל בטיעון חלוש.

"אם כך, הנח לי לראות."

אני מעביר את עיני על כותרות הפרקים של העותק הבלוי וקורא עמוד פה ושם. הספר נכתב בלשון מליצית על ידי בנגלי משכיל ופורסם בכלכותה, סביר להניח שעל חשבון מחברו.

בהדגישו את שתי ההברות האחרונות בשמו, אך ללא היכרות מיד ראשונה עם הנושא שלו, מצייר המחבר תמונה עגומה של אירופה ושל אמריקה כתופת חדשה, מלאה בסבל ועצב, מאוכלסת במעמד פועלים מעונה ומעמד שליט מושחת ונהנתן.

אני מחזיר את הספר ללא תגובה. הקדוש אורז אותו בהססנות ומוציא לי אחת מחוברותיו.

"זוהי ביוגרפיה קצרה של קדוש הודי, אבל זה כתוב בבנגלית," הוא מיידע אותי.

"עכשיו תגיד לי, האם אתה מסכים עם המחבר של הספר?" אני שואל.

"רק קצת, אדוני, רק קצת! זו שאיפתי, לטייל מערבה יום אחד, ואז אראה זאת במו עיני."

"ומה תעשה שם?"

"אני אעביר הרצאות כדי להאיר את מחשבותיהם החשוכות של האנשים. הייתי רוצה ללכת בעקבות סוואמי ויוויקאנַנדה הגדול שלנו, אשר העביר דרשות סוחפות בערים הגדולות בארצך. כמה חבל שעזב את העולם הזה כל כך צעיר! איזו לשון מזהירה מתה איתו!"

"ובכן, אתה איש קדוש משונה," אני אומר.

הוא מרים את האצבע המורה לצד אפו וענה בטון נבון: "המחזאי העליון הכין את הבמה. מה אנחנו אם לא שחקנים הנכנסים אליה ויוצאים, כפי שאמר שייקספיר שלך המפורסם בכל העולם!"

אני מגיע למסקנה שאנשיה הקדושים של הודו הם תערובת מוזרה. רבים מהם טובים, רוב הזמן אינם מזיקים, אם כי חוכמתם חיוורת וקלושה. אחרים כנראה נכשלו בחייהם, או שהם פשוט מחפשים פרנסה קלה. אחד מהם מתקרב אלי ומתחנן לנדבה. שערו הסבוך, גופו המכוסה באפר ופניו המעונים מקנים לו חזות דוחה.

אני מחליט להתנגד להפצרותיו ולוּ רק כדי לראות מה תהא התוצאה. ההתנגדות רק מחמירה את עקשנותו. לבסוף, כשהוא מנסה קו פעולה חדש ומציע למכור לי את מחרוזת התפילה שלו – חפץ מלוכלך שהוא מייחס לו חשיבות עליונה, אם לשפוט על פי המחיר המופקע שהוא דורש תמורתו – אני מציע לו להסתלק.

פחות נפוצים הם אותם סגפנים אווילים המציגים בפומבי את נסיונם בעינוי עצמי. האיש המחזיק את ידו למעלה עד שציפורניו מתארכות יכול להתחרות באיש העומד על רגל אחת במשך שנים. אין זה פשוט להגדיר מה שניהם מקווים להרוויח מהתצוגה הלא־מושכת הזאת, לבד מכמה מטבעות שיוכלו לאסוף בקערת הקבצנים המונחת לצידם.

כמה מהם עוסקים, בגלוי, במעשי כשפים זדוניים. אלה הם אנשי הוודו ההודים, הפועלים בעיקר בכפרים. תמורת תשלום סמלי הם יפגעו באויביכם, ייפּטרו מאישה לא אהובה, או יסללו את הדרך להצלחתכם על ידי פגיעה ביריבכם בעזרת מחלה מסתורית. אפשר לשמוע סיפורים אפלים ומדהימים בקשר לאנשי הקסם השחור האלה. וגם הם פועלים תחת השם יוגי או פאקיר.

נשאר שריד תרבותי של קדושים, הגוזרים על עצמם שנים ארוכות של חיפוש באין מפריע, תקופות של התנזרות מכאיבה, וניתוק מהעולם הקונבנציונלי של חברה מאורגנת, מכיוון שהרחיקו לכת בחיפוש אחר האמת. הם בעלי אותו חוש פנימי אשר אומר בפשטות, בצדק או שלא בצדק, כי השגת האמת היא השגת האושר האינסופי. אנו יכולים להטיל ספק באותם הודים טיפוסיים, דתיים ותמהונים המוותרים על חיי היום־יום, ועל הדרך שבה הם מחפשים אחר אותו האושר, אך הדחף הממריץ אותם קדימה – אין בו ספק כלל.

לאיש הממוצע במערב אין זמן לחיפוש הזה. יש לו תירוץ טוב כשהוא מסכים לאדישות השוררת בחברה, מכיוון שהוא יודע שאם יטעה, יחד איתו טועה אומה שלמה. בזמנים אלה של הטלת ספק, החיפוש אחר האמת נתפס כמשחק שטותי, בעוד שבזבוז האנרגיה ברדיפה אחר רגעי השיא שלנו – הוא, בעצם, השטות. משום מה, איננו חושבים שהמעטים שחייהם מוקדשים לחיפוש אחר המשמעות האמיתית של החיים ימצאו את הפתרונות המתאימים לבעיות השעה בקלות רבה יותר מאלה שמפזרים את כוחותיהם לתריסר כיוונים שונים, ואינם מקדישים אפילו מחשבה יחידה לגילוי האמת.

מערבי אחד הגיע לפונג'אב, במשימה שונה משלי, אך אנשים שהוא פגש גרמו לו לשנות באופן בלתי מתוכנן את תוכניותיו עד שכמעט שכח את מטרת בואו המקורית. אלכסנדר הגדול חיפש מדינה רחבה יותר משלו למשול בה. הוא התחיל כחייל אך נראה היה שיוכל לסיים כפילוסוף.

לעיתים אני מדמיין את המחשבות שרצו במוחו של אלכסנדר כאשר נהג במרכבתו דרך הרים קפואים ומדבריות צחיחים. לא קשה להבחין שהמלך המקדוני נפל בקסמם של החכמים והיוגים שבהם פגש. הוא בילה ימים שלמים כשהוא חוקר אותם בשקיקה ודן בפילוסופיה שלהם בשמחה. אילו היה מבלה עוד כמה שנים בקירבתם, יכול היה להפתיע את המערב בתפיסות מדיניות חדשות.

בין הקדושים של ימינו עדיין ניתן למצוא את אלה השומרים על שרידי האידיאליזם והרוחניות שבארץ. יכול להיות שהרוב הוא בלתי רצוי. אם כך, הרי שזו תוצאה בלתי נמנעת של ההתנוונות שהתפשטה במשך התקופות. אבל אנו לא צריכים לעצום את עינינו מלראות את השריד הזה, אשר זוהר אף יותר. אנו פוגשים במבחר כה מבלבל של אנשים, כך שלא מומלץ להצמיד תווית המהללת או מאשימה את הגזע כולו. אני מבין את הגישה של התלמידים חמומי המוח בעיירות, שהבטיחו לי שהשמדתם של "הקדושים הפרזיטים" הללו תביא ברכה גדולה להודו. באותה מידה אני מבין את האנשים הרוחניים, המבוגרים יותר, המתגוררים בעיירות שקטות יותר, האומרים לי שאם החברה ההודית אינה יכולה לדאוג עוד לקדושיה, אזי הכל אבוד.

הבעיה מהותית בהודו גם מהיבטים אחרים, כי הבעיות הכלכליות דורשות הערכת מצב מחודשת. הקדוש אינו ממלא כל תפקיד 'מועיל' במבנה הכלכלי בארץ. המוני אדם נבערים ולא מלומדים מתהלכים בין הכפרים ומנסים את מזלם בירידי הדת העונתיים בערים מסוימות. הם הופכים למכשפים עבור הילדים ולקבצנים חצופים המציקים למבוגרים. הם עול על כתפי החברה, מכיוון שאין להם דבר לתת בתמורה לְמה שהם מקבלים.

אך עדיין ישנם אנשים בעלי רוח אצילית אמיתית, שוויתרו על מעמדם הגבוה או חילקו את כל רכושם במטרה להתקדם ולמצוא את האלוהים. בכל הזדמנות הם מתאמצים לרומם את רוחם של אלה שאיתם הם באים במגע. אם האופי קובע, הרי שמאמציהם לרומם את עצמם ואחרים שווים את מעט הלחם או צלחת האורז שהם מקבלים.

ניתן רק לומר, לסיכום, שחייבים לקלוף את מעטה הרוחניות מעל האדם על מנת להבין אם הוא נוכל־שווא או קדוש נודד, והאם ערכו האמיתי נאמד נכון. 

* 

כסותו השחורה של הלילה יורדת על כתפיה הרחבות של האדמה בזמן שאני משוטט בסימטאותיה הצרות והצפופות של כלכותה העתיקה.

ההכרה שלי עדיין רדופה על ידי המראות המחרידים של הבוקר. הרכבת שלנו נושפת עשן בהיכנסה לתחנת הוֹוָראה, נושאת מטען מזעזע על תופסן־הפרות שלה. קו הרכבת נוסע מיילים רבים דרך ג'ונגל מסוכן, היכן שפנתרים מלכותיים מהלכים חופשי ושואגים. במהלך הלילה פוגע הקטר בבעל חיים, הורג אותו מיידית, וגורר את גופתו הרצוצה לתחנה. קשה להפריד את בשרו המשוסע של הפנתר ממסגרת המתכת.

אך במהלך נסיעתה המהירה של הרכבת קיבלתי עוד חוט כיוון למסעי. כמו רוב הרכבות בקו המרכזי של הודו, הרכבת מלאה עד אפס מקום. בכל הרכבות קיימים דרגשי שינה, פרט לקרונות של המחלקה הנחותה ביותר. בתא שבו הצלחתי, למזלי הרב, למצוא דרגש, יש קהל נוסעים מעורב. הנוסעים מדברים על ענייניהם בפתיחות כה רבה, עד שבמהרה ניתן להבין מה ומי הם. יש שם בן איסלם מכובד, עטוי במעיל משי שחור ארוך המכופתר סביב צווארו. כובע שחור עגול, מעוטר בעדינות בזהב, מונח על שׂער ראשו הדליל. מכנסי פיג'מה לבנים עוטפים את רגליו כשנעליו, המהוות סיום צבעוני ללבושו, מקושטות ברִקמה עדינה, ירוקה ואדומה. ישנו מהראטי בעל מראה מפחיד ממערב הודו. מרווארי בעל טורבן זהוב, שכמו רבים מבני עמו הוא מַלווה בריבית. ועורך דין, ברהמין גדל גוף מהדרום. כולם אנשים אמידים, מוקפים בכמה משרתים, המזנקים החוצה מקרונות המחלקה השלישית שלהם, ברוב נקודות העצירה, כדי לבדוק מה שלום אדונם.

המוסלמי נותן בי מבט אחד, עוצם את עיניו ושוקע בשינה עמוקה, המהראטי מעסיק את עצמו בשיחה עם המרווארי. הברהמין נכנס זה לא כבר לרכבת, וטרם התמקם.

אני באחד ממצבי־הרוח הדברניים שלי, אך אין לי עם מי לדבר. המחסום הבלתי נראה בין מזרח למערב מפריד ביני לבין האחרים. אני מרגיש מבודח, לכן כשהברהמין שולף ספר שהכותרת הכתובה עליו באנגלית היא חייו של רמה־קרישנה, איני יכול שלא להבחין באותיות הבולטות שעל הכריכה. אני נאחז בו כבפתיון ופותח עימו בשיחה. האם מישהו לא אמר לי פעם, שרמה־קרישנה היה אחרון הרישים, אנשי־העל הרוחניים? כך אני פותח את שיחתי עם הנוסע שלצידי, והוא להוט לענות. שיחתנו מאמירה לרומו של ויכוח פילוסופי ומשם יורדת לשיחת חולין על חיי היומיום בהודו.

בכל פעם שהוא מזכיר את שמו של הרישי, מתמלא קולו באהבה וביראת כבוד, ועיניו בורקות. מחויבותו למורהו שנפטר משכבר הימים אינה מוטלת בספק. במהלך שעתיים אני לומד שלברהמין יש מאסטר השייך לאחד מאותם שניים או שלושה תלמידים של רמה־קרישנה שעדיין חיים. המאסטר שלו כמעט בן שמונים וחי באזור הומה וכלל לא מבודד – בלב הרובע ההודי של כלכותה.

אני מתחנן לכתובת, וזו ניתנת לי ברצון.

"לא תזדקק לשום סיבה רשמית לביקור מלבד רצונך שלך לראותו," אומר עורך הדין.

וכך אני עכשיו בכלכותה עצמה, מחפש אחר ביתו של המאסטר מהאסָיה, תלמידו הזקן של רמה־קרישנה.

סארָדה דוִוי, 'האֵם הקדושה', היתה אשתו של רמה־קרישנה, שהיה מדריכו הרוחני של מהאסָיה ואחד מאחרוני הרישים של הודו.אני עובר ליד מגרש פתוח המתחבר לרחוב, ומגיע לגרם מדרגות תלול המוביל לבית גדול, ישן ורעוע. אני מטפס במעלה המדרגות החשוכות ועובר דרך דלת נמוכה, בקומה העליונה. אני מוצא את עצמי בחדר קטן הנפתח אל גג הבית המשמש כמרפסת. ליד שניים מקירותיו ספות נמוכות. מלבד מנורה וערימה קטנה של ספרים וניירות, החדר ריק. איש צעיר נכנס ומבקש ממני להמתין לבואו של המאסטר, הנמצא בקומה נמוכה יותר. 

עשר דקות חולפות. מהקומה שמתחתנו אני שומע רעש של מישהו היוצא מאחד החדרים אל חדר המדרגות. אני מרגיש מייד מין עקצוץ בראשי, ועולה בי המחשבה שהאיש הזה למטה ריכז בי את מחשבותיו. אני שומע את צעדיו של האיש העולה במעלה המדרגות. התקדמותו איטית ביותר, אך כשהוא נכנס סוף־סוף לחדר, איני צריך שיכריזו את שמו. פטריארך מכובד יצא מתוך התנ"ך, דמות מימיו של משה רבנו קרמה עור וגידים. איש זה, בעל ראש קירח, זקן ארוך ולבן, שפם לבן, ארשת פנים חמוּרה ועיניים גדולות ועמוקות; איש זה, שכתפיו כפופות קמעה תחת עולן של כמעט שמונים שנות חיים, יכול להיות לא אחר מאשר מאסטר מהאסָיה.  

מאסטר מהאסָיה - 'פטריארך מכובד יצא מתוך התנ'ך, דמות מימיו של משה רבנו קרמה עור וגידים.'הוא מתיישב על אחת הספות ואז מפנה אלי את פניו. מהבעת פניו המאופקת והחמורה אני מבין מייד שלא זה המקום ללגלוג קליל, שאין זו ההזדמנות להתחכמות והיתול, ושלא אוכל אפילו לבטא את הציניות האכזרית ואת ספקותי העמוקים המעיבים על נפשי מעת לעת כצל כבד. אופיו, המשלב אמונה עמוקה באלוהים עם התנהגות אצילית, כמו כתוב על פניו למען יראו כולם.

הוא פונה אלי באנגלית במבטא מושלם:

"אתה מתקבל כאן בברכה."

הוא מבקש ממני להתקרב ולשבת על אותה ספה. הוא מחזיק בידי למשך כמה דקות. אני סבור שהוא עושה זאת כדי שאציג את עצמי, ומסביר את מטרת בואי. כשאני מסיים לדבר, הוא שוב לוחץ את ידי בנועם ואומר:

"כוח עליון הוא זה שהניע אותך להגיע להודו, ושמפגיש אותך עם האנשים הקדושים שבארצנו. ישנה מטרה אמיתית מאחורי זה, והעתיד לבטח יחשוף אותה. המתן לכך בסבלנות."

"האם תוכל לספר לי משהו על המאסטר שלך, רמה־קרישנה?"

"אה, עכשיו אתה מעלה את נושא השיחה האהוב עלי ביותר. זה כבר כמעט חצי מאה מאז שהוא הלך מאיתנו, אך זִכרוֹ המבורך לעולם לא יעזבני. הוא נשאר רענן ונעים בליבי לעד. הייתי בן עשרים ושבע כשפגשתי אותו, והייתי תמיד בסביבתו במשך חמש שנות חייו האחרונות. כתוצאה מכך הפכתי לאדם אחר, כל גישתי לחיים השתנתה. כזו היתה ההשפעה המוזרה של איש האלוהים רמה־קרישנה. הוא הטיל כישוף רוחני על כל מי שביקרו אותו. הוא ממש הקסים אותם, ריתק אותם. אפילו אנשים חומרניים שבאו כדי ללעוג לו איבדו את לשונם בנוכחותו."

"אך כיצד אנשים כאלה רוחשים כבוד לרוחניות, תכונה שבה הם לא מאמינים?" אני משרבב שאלה, מופתע למדי.

זוויות פיו של מהאסָיה עולות מעלה בחצי חיוך. הוא עונה:

"שני אנשים טעמו פלפל אדום. אחד מהם אינו יודע את שמו, אולי מעולם לא ראה אותו בעבר, והשני מכיר אותו היטב ומזהה אותו מיידית. האם לא יטעמו שניהם טעם זהה? האם לא יחושו שניהם את התחושה הבוערת על לשונם? באופן דומה, חוסר ההכרה בגדולתו הרוחנית של רמה־קרישנה לא ימנע מאנשים חומרניים 'לטעום' את ההשפעה הזוהרת של הרוחניות הקורנת ממנו."

"אם כך, הוא אכן היה אדם־על רוחני?"

"כן, ולמיטב אמונתי אף יותר מכך. רמה־קרישנה היה אדם פשוט, נבער ולא משכיל. הוא היה כל כך לא משכיל, עד שלא היה מסוגל לחתום את שמו, שלא לדבר על כתיבת מכתב. הוא היה אדם צנוע במראהו וצנוע אף יותר בדרך חייו, ולמרות זאת נשבעו לו אמונים כמה מהאנשים המשכילים והתרבותיים ביותר בהודו באותם הזמנים. הם השתחוו בפני הרוחניות המופלאה שלו, שהיתה כה אמיתית עד שניתן היה לחוש בה. הוא לימד אותנו שגאווה, עושר, כבוד מאחרים ומעמד אינם ולא כלום בהשוואה עם אותה רוחניות; הם אשליות חמקניות שמתעתעות בבני האדם. אה, אלה היו ימים יפים! לעיתים קרובות הוא נכנס לטראנס כה מושלם, שאנו, שהתקהלנו סביבו, חשנו שהוא אל יותר מאשר אדם. למרבה הפלא, הוא היה בעל כוחות שיכלו להעניק לתלמידיו את התחושה הזאת בנגיעה אחת בודדת. במצב זה הם יכלו להבחין במסתורין העמוק של האל באמצעות תפיסה חווייתית ישירה.

"אבל הנח לי לספר לך כיצד הוא השפיע עלי. חונכתי על פי תרבות המערב. ראשי היה מלא בגאווה אינטלקטואלית. בזמנים שונים עבדתי בבתי ספר בכלכותה כמורה לספרות אנגלית, היסטוריה ומדעי המדינה. רמה־קרישנה התגורר במקדש דאקשינסוואר, שנמצא רק כמה מיילים במעלה הנהר מכלכותה. שם מצאתיו ביום אביב בלתי נשכח אחד. הקשבתי כשתיאר את רעיונותיו הרוחניים, שנולדו מחוויותיו האישיות. עשיתי ניסיון חלוש להתווכח עימו, אך עד מהרה כָּבְדה לשוני בנוכחותו הקדושה, והשפעתו עלי היתה חזקה ממילים. ביקרתי אותו שוב ושוב, לא מסוגל להתרחק מאיש עני, עָנָו אך נשגב זה, עד שיום אחד אמר רמה־קרישנה בצחוק:

"'טווס קיבל יום אחד מנת אופיום בשעה ארבע. ביום שלמחרת הוא הופיע שנית, בדיוק באותה השעה. הוא היה תחת ההשפעה של האופיום והגיע למנה נוספת'.

"זה היה נכון, באופן סמלי. מעולם לא נהניתי מחוויה כה מאושרת מלבד היותי במחיצתו של רמה־קרישנה, אז האם תתפלא מדוע הגעתי שוב ושוב? וכך הצטרפתי לחבורת התלמידים הקרובים לו, בשונה מן המבקרים המקריים.

"יום אחד אמר לי המאסטר: 'אני יכול לראות מהסימנים שבעיניך, גבותיך ופניך שאתה יוגי. אז מלא את משימותיך, אך חשוֹב על האל. אישה, ילדים, אם ואב, חיֵה עם כולם ושרת אותם כאילו היו שלך. צַבַּת המים שוחָה במי האגם, אך היא חושבת רק על המקום שבו הטילה את ביציה על גדות האגם. לכן, עשֵׂה את כל העבודה שבעולם, אך חשוב על האל.'

"וכך, לאחר פטירתו של אדוננו, כשרוב תלמידיו האחרים ויתרו מרצון על עולמם, אימצו את הגלימה הצהובה והתאמנו בהפצת מסריו של רמה־קרישנה ברחבי הודו, אני לא ויתרתי על מקצועי אלא המשכתי בעבודתי בחינוך. למרות זאת, הייתי נחוש בדעתי לוותר על חיֵי היומיום אף על פי שהמשכתי לחיות אותם. בחלק מהלילות, באמצע הלילה הייתי מגיע למרפסת הפתוחה שלפני בניין הסנאט, והולך לישון בקרב הקבצנים חסרי הבית של העיר, שנהגו להתאסף ולהעביר שם את הלילה. מעשה זה גרם לי להרגיש, באופן זמני לפחות, שאני חסר כל, שוויתרתי על כל רכושי.

"רמה־קרישנה עזב, אבל כאשר תטייל ברחבי הודו תראה משהו מהפעילות החברתית, פעולות הצדקה, הפעולות הרפואיות והחינוכיות שנעשו ברחבי המדינה תחת השראתם של תלמידים ראשונים אלה, שרובם, מה חבל, כבר נפטרו גם כן. מה שלא תראה בקלות זה את מספר הנפשות והחיים שהשתנו הודות לאיש נפלא זה. כי מסריו עברו מתלמיד לתלמיד, ואלה הפיצו אותם לכל עבר ככל שיכלו. ואני הייתי בין מתֵי המעט שזכו לרשום בכתב רבים מדבריו בבנגלית. הדברים שנכתבו חדרו כמעט לכל בית בבנגל, ובאותה עת גם תורגמו והופצו בחלקים אחרים של הודו. אז אתה רואה כעת כיצד השפעתו של רמה־קרישנה התפשטה הרבה מעבר לחוג המצומצם של קבוצת תלמידיו הקטנה."

מהאסָיה מסיים את נאומו הארוך ומשתתק. בהביטי בו שוב אני נדהם ממבנה פניו ומצבעם, שאינם הודיים. שוב אני נישא בדמיוני וחוזר לממלכה קטנה באסיה הקטנה, היכן שבני ישראל מוצאים הפוגה זמנית קלה מגורלם הקשה. אני מדמה את מהאסָיה ביניהם כנביא המדבֵּר אל עמו. כמה אצילי ומכובד הוא נראה! טוּב ליבו, יושרו, מוסריותו, דבקותו באלוהים וכנותו גלויים לעיני כל. יש בו הכבוד העצמי שיש באדם שחי חיים ארוכים כשהוא מציית לקול מצפונו.

"אני תוהה מה רמה־קרישנה היה אומר לאדם שאינו יכול לחיות על אמונה בלבד, אלא חייב להשׂביע את הגיונו ואת האינטלקט שבו," אני ממלמל בשאלה.

"הוא היה אומר לאותו אדם להתפלל. לתפילה יש כוח עצום. רמה־קרישנה עצמו התפלל לאל שישלח לו אנשים שיש בהם מוכנות רוחנית. אחר כך החלו להופיע אלה שהפכו לתלמידיו או הקדישו לו את חייהם."

"אך אם אדם מעולם לא התפלל, מה אז?"

"תפילה היא המוצא האחרון. זהו המפלט האחרון שנשאר לאדם. תפילה תעזור לאדם היכן שהאינטלקט עלול להיכשל."

"אך אם מישהו בא אליך ואומר שתפילה אינה מתאימה לאופיו, איזו עצה תיתן לו?" אני דוחק בו בעדינות.

"אז אומַר לו להתחבר לעיתים קרובות עם אנשים קדושים באמת, שהיו להם חוויות רוחניות אמיתיות. מגע מתמיד עימם יעזור לו להוציא מתוכו את הרוחניות האצורה בו. אנשים בעלי רמה גבוהה יותר מכוונים את ההכרה שלנו ואת כוח הרצון שלנו למטרות נעלות יותר. יותר מכל, הם מעוררים כמיהה עזה לחיים רוחניים. לכן חברת האנשים האלה חשובה ביותר כצעד ראשון, ולעיתים קרובות זהו גם הצעד האחרון. כפי שרמה־קרישנה עצמו נהג לומר."

כך אנו משוחחים על נושאים נעלים וקדושים, ועל כך שאנשים אינם יכולים למצוא שלווה אלא בטוב המוחלט. במהלך הערב מגיעים מבקרים שונים, עד שהחדר הצנוע עמוס בהודים, תלמידיו של המאסטר מהאסָיה. הם באים בלילה ומטפסים במדרגותיו של הבית בן ארבע הקומות כדי להאזין בקשב רב לכל מילה שיוצאת מפיו של מורם.

גם אני מצטרף אליהם למשך זמן מה. לילה אחר לילה אני מגיע, פחות כדי לשמוע את דבריו האדוקים של מהאסָיה ויותר כדי ליהנות מאור הנגוהות הרוחני של נוכחותו. האווירה סביבו רכה ויפה, עדינה ואוהבת. הוא מצא אושר פנימי שכמעט ניתן לחוש את קרינתו. לעיתים אני שוכח את דבריו אך איני יכול לשכוח את אופיו הנדיב. הדבר שמשך אותו שוב ושוב לרמה־קרישנה נראה כמושך אותי אל מהאסָיה גם כן, ואני מתחיל להבין מה גדולה היתה השפעתו של המורה אם התלמיד מצליח לרתק אותי בעוצמה כה רבה.

הערב האחרון שלנו מגיע. איני שם לב לזמן העובר כשאני יושב מאושר לצידו על הספה. השעות עפות שעה אחר שעה. בשיחתנו לא היו הפסקות או שתיקות, אך לבסוף זה מגיע. ואז לוקח המאסטר הטוב את ידי, ומוביל אותי החוצה אל המרפסת שעל גג ביתו. לאורו הבהיר של הירח אני רואה סביבי צמחים גבוהים בכדי חרס ובצינורות. שם, למטה, אלף אורות מרצדים מבתיה של כלכותה.

הירח מלא. מהאסָיה מצביע על פניו העגולים ואז עובר לתפילה חרישית לזמן קצר. אני ממתין בסבלנות לצידו עד שיסיים. הוא פונה אלי, מרים ידו בברכה ונוגע בראשי ברכּוּת.

אני משתחווה בענווה לפני אדם מלאכי זה אף כי אינני אדם דתי. לאחר כמה רגעים של שתיקה הוא אומר ברכּוּת:

"משימתי כמעט הגיעה לסיומה. גוף זה כמעט סיים את מה שהאל שלח אותו לעשות כאן. קבל את ברכתי לפני לכתי."[4]

הוא מעורר אותי באופן מוזר. אני מגרש את המחשבה על שינה ומשוטט ברחובות רבים. לבסוף אני מגיע למסגד גדול ושומע את המואזין שר "אללה הוא הגדול מכולם!" ושובר את השקט של חצות הלילה. אני חושב שאם מישהו יוכל לשחרר אותי מן הספקנות האינטלקטואלית שאליה אני נצמד, ולהביא אותי לחיים של אמונה פשוטה, ללא ספק זה יהיה מאסטר מהאסָיה. 

* 

"התגעגעת אליו. אולי הגורל קבע שלא תתראו. מי יכול לומר?"

הדובר הוא ד"ר בַּנדיוֹפַּדהיָא, מנתח הבית של אחד מבתי החולים בכלכותה. הוא אחד המנתחים המוכשרים ביותר בעיר, ידיו ביצעו ששת אלפים ניתוחים, שמו נושא אחריו שרשרת של תארים. עונג רב נהניתי כשבחנתי יחד איתו, בעין ביקורתית וזהירה, את הידע שיש ליוגה של השליטה בגוף, השיטה שאותה למדתי. הכשרתו המדעית ברפואה ומומחיותו באנטומיה הוכיחו את יעילותן כשניסיתי להעלות את נושא היוגה בהיבט הרציונלי גרידא.

"איני יודע כמעט דבר על יוגה," הוא מודה. "מה שאתה מספר חדש לי. טרם פגשתי יוגי, כלומר יוגי אמיתי, מלבד נאראסינגהא סוואמי, שהגיע לכלכותה לא מזמן."

אני שואל על מקום הימצאו של האחרון, רק על מנת לקבל את התשובה המאכזבת הבאה:

"נאראסינגהא סוואמי הגיע לכלכותה במפתיע, עורר התרגשות סביבו, ואז נעלם, איני יודע לאן. הבנתי שהוא הופיע פתאום לאחר שהתבודד באזורים הפנימיים שבארץ, כך שייתכן שחזר לשם."

"הייתי רוצה לדעת מה קרה כשהוא הופיע."

"הוא היה שיחת העיר למשך זמן קצר. חודש או חודשיים לפני כן הוא נתגלה במדהופור על ידי ד"ר נאוגי, מורה לכימיה בקולג' הנשיאותי של אוניברסיטת כלכותה. ד"ר נאוגי ראה אותו מלקק כמה טיפות של חומצה רעילה, וגם דוחס פחם לוהט לפיו ומחזיקו שם עד שהפסיק ללהוט. מעשים אלה עוררו את עניינו של הרופא, והיוגי שוכנע לבוא לכלכותה.

"האוניברסיטה אירגנה הדגמה של כוחותיו של נאראסינגהא סוואמי בפני קהל נבחר של מדענים ואנשי רפואה. אני הייתי בין המוזמנים. ההדגמה נערכה באולם הפיזיקה של הקולג' הנשיאותי. היינו קהל מאוד ביקורתי. כפי שאתה יודע, נתתי מעט מאוד מחשבה לענייני דת, יוגה ודברים דומים, כיוון שתשומת ליבי רוכזה בלימודים מקצועיים.

"היוגי עמד במרכז האולם. ניתנו לו רעלים שנלקחו מהמלאי של מעבדת הקולג'. נתנו לו בקבוק של חומצה זרחנית, הוא טיפטף כמה טיפות לכף ידו וליקק אותן בלשונו. אז הוא קיבל חומצה קרבולית חזקה, וגם אותה הוא ליקק. ניסינו אותו גם עם הרעל הקטלני, פּוֹטַסיוּם ציאניד, אך הוא בלע אותו בלי להניד עפעף! המחזה היה מדהים, לא ייאמן אפילו, אך נאלצנו להאמין למראה עינינו. הוא בלע כמות של פוטסיום ציאניד שהיה בה כדי להרוג כל אדם בתוך שלוש דקות לכל היותר. ובכל זאת, הוא עמד שם מחייך ונראה ללא פגע.

"לאחר מכן נשבר בקבוק עבה מזכוכית ורסיסיו נטחנו עד אבק. נאראסינגהא סוואמי בלע את האבקה, אשר יכולה להרוג באיטיות. שלוש שעות לאחר שבלע את הארוחה המוזרה, שאב אחד מרופאי כלכותה שלנו את קיבתו של היוגי ובחן אותה. הרעלים עדיין היו בה. למחרת הופיעה הזכוכית הטחונה בצואתו.

"הבדיקות שערכנו היו מדוקדקות ללא עוררין. החומצה הזרחנית החזקה השמידה מטבע נחושת. בין הנוכחים בהדגמה היה סיר סי.וי. ראמן, המדען הנודע וזוכה פרס נובל, שתיאר את התופעה כקוראת תיגר על המדע המודרני. שאלנו את נאראסינגהא סוואמי כיצד הוא יכול לעשות בגופו ככל שיחפוץ. הוא אמר לנו שמייד עם שובו הביתה הוא ייכנס לטראנס יוגי, ובעזרת ריכוז עמוק של הכרתו הוא ימחק את השפעתם המסוכנת של הרעלים."[5]

"האם תוכל להסביר זאת על סמך נסיונך הרפואי?"

הרופא מניע ראשו לשלילה. "לא, לא אוכל לספק הסבר. זה מבלבל אותי לחלוטין."

 

כשאני חוזר הביתה אני חופר באחד מארגזַי, מחפש אחר המחברת שבה תיעדתי את שיחותי עם ברהמה, היוגי מנהר האדיאר. אני הופך את הדפים במהירות עד שאני מוצא את ההערה הבאה:

"רעלים אינם יכולים לפגוע במי שמיומן ומתאמן בתרגול הגדול, לא משנה עד כמה אלימים יהיו. תרגול זה משלב בין תנוחות מסוימות, נשימה, כוח רצון ותרגילי ריכוז. על פי המסורת שלנו, המתרגל המיומן יכול להגיע למצב שבו מאפשרים לו לספוג כל דבר שיבחר בו, אפילו רעלים, ללא הרגשה של חוסר נוחות. זהו תרגול קשה במיוחד והוא חייב להיעשות בקביעות, אם רוצים לשמר את השפעתו. איש זקן מאוד סיפר לי פעם על יוגי שחי בבָּנארס ויכול היה לשתות כמויות של רעלים בלא שיזיקו לו. שמו של יוגי זה היה טרילנגה סוואמי, הוא היה מאוד מוכר בעירו בימים ההם, אך הוא נפטר לפני שנים רבות. טרילנגה היה מלומד מאוד ומומחה ביוגה של השליטה בגוף. הוא ישב, ערוֹם כמעט לגמרי, על גדות הגנגס במשך שנים, אך איש לא יכול היה לדבר עימו, מפני שגזר על עצמו נדר שתיקה."

לא ייאמן ובלתי אפשרי, כך הערכתי את החסינות לרעל כשברהמה הביא את הנושא לידיעתי במסגרת ביקורי בפעם הראשונה. אך כעת מתערערת תפיסתי הקודמת על גבולות האפשר. לפעמים אני תוהה על המשימות הבלתי נתפסות שלא ייאמנו, שיוגים אלה מציבים לעצמם.

ובכל זאת, מי יודע, אולי יש להם סודות שאנו, המערביים, מנסים לשווא לגלות באלפי ניסויי מעבדה?

[1] אדון
[2] פּוּרי – עיר נמל במזרח הודו, במפרץ בנגל.
[3] המרובעים של עומר כָּיַים, שירים בני ארבע שורות המתחרזות ביניהן.
[4] זמן קצר אחר כך נודע לי על מותו.
[5] נאראסינגהא סוואמי הגיע שנית לכלכותה זמן קצר לאחר מכן, המשיך לראנגון ומשם לבורמה. בבורמה הוא הדגים שוב את כוחותיו, אך בשל הופעתם הבלתי צפויה של כמה מבקרים הוא לא יכול היה להיכנס לטראנס היוגי כששב לביתו. התוצאה המצערת היתה מוות מיידי.
תגיות: