הסוטרות של פטאנג’לי- פרק 2- הריכוז: תרגולו המעשי | מאמרים

מאמרים > חשיפת היוגה למערב > סוואמי ויווקאננדה > הסוטרות של פטאנג’לי- פרק 2- הריכוז: תרגולו המעשי

חשיפת היוגה למערב

תאוס ברנארד

תאוס ברנארד
תאוס ברנארד - מאמר II

הסוטרות של פטאנג’לי- פרק 2- הריכוז: תרגולו המעשי

מתוך הספר "רג'ה-יוגה"

שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS

מאת: סוואמי ויווקאננדה

תרגום: ד"ר אודי בילו, רחל תורן, אבי בויארסקי

סיגופים, לימוד והקדשת פירות העבודה לאלוהים, נקראים קריה יוגה.

הסמהדים שבהם הסתיים הפרק הקודם קשים מאד להשגה. לכן עלינו להתקדם בהם לאט לאט. הצעד הראשון, הצעד המקדים, נקרא קריה יוגה. מילולית משמעותו עבודה, תרגול יוגה דרך עבודה. האיברים הם הסוסים, המיינד המושכות, האינטלקט הרַכָּב, הנשמה הנוסע, והגוף הוא המרכבה. אם הסוסים חזקים מאד ואינם מצייתים למושכות, ואם לרַכָּב אין כושר הבחנה, אז הרוכב מתייסר. אבל אם האיברים - הסוסים, נשלטים היטב על ידי המושכות - המיינד, ולרכב יש כושר הבחנה, או אז הרוכב - הנשמה, מגיע ליעדו.

מהי הכוונה במקרה הזה ל"סיגוף"? זה אומר החזקת המושכות ביציבות תוך כדי הכוונת הגוף והאיברים: לא לאפשר להם לעשות כרצונם, אלא להחזיק את שניהם תחת שליטה נאותה.

ומה הכוונה ב"לימוד"? לא לימוד מנובלות או מספרי מעשיות, אלא לימוד מאותן עבודות המלמדות את שחרור הנשמה. ושוב, אין כאן כלל כוונה ללימוד נושאים השנויים במחלוקת. היוגי אמור להיות אחד שסיים את תקופת המחלוקות שלו. היה לו מספיק מזה וכעת הוא שבע רצון. הוא לומד רק כדי להעצים את אמונתו. וָאדָה וסידהאנטא הם שני הסוגים של ידע כתוב (ידע כתבי הקודש): ואדה – השנוי במחלוקת, וסידהאנטא - ההחלטי. כשאדם הוא בור לגמרי, הוא לוקח את הראשון מביניהם, השנוי במחלוקת, נלחם ומנמק בעד ונגד. כשסיים עם זה, הוא עובר ל סידהאנטא, ההחלטי, ומגיע למסקנה הסופית. רק להגיע למסקנה, לא יספיק, יש להבין אותה. ספרים יש רבים, והזמן קצר. לכן הסוד של הידע הוא לקחת רק את מה שחיוני. אמץ את החיוני ונסה לחיות לפיו. אגדה הודית עתיקה אומרת שאם תניח כוס מים וחלב לפני ראג'ה האמסה, ברבור, הוא ישתה את החלב וישאיר את המים. בדרך זו עלינו לקבל את מה שבעל ערך בידע, ולעזוב את הפסולת. בהתחלה נחוצה התעמלות אינטלקטואלית, אסור לנו לעשות שום דבר בצורה עיוורת. אבל היוגי עבר את שלב המחלוקת והגיע למסקנה יציבה כמו סלע. הדבר היחידי שהוא מבקש כעת הוא להעצים את אותה מסקנה סופית. אל תתווכח, הוא אומר. אם מישהו מנסה לכפות עליך ויכוח, שתוק. אל תענה לאף טיעון, אלא לך משם בשקט, כי ויכוחים רק מפריעים למיינד. התועלת היחידה בוויכוח היא אימון האינטלקט. משהשגנו זאת, מה הטעם להמשיך ולהטריד אותו? האינטלקט הוא כלי חלש היכול להקנות לנו רק ידע המוגבל על ידי החושים. היוגי רוצה ללכת אל מעבר לחושים, לכן האינטלקט חסר תועלת עבורו. הוא בטוח בזה ולכן הוא שותק ואינו מתווכח. כל ויכוח מוציא את המיינד שלו מאיזון, יוצר הפרעה בצ'יטה, והפרעות הן נסיגה. ווכחנות ונימוקים הם רק שלבים מקדימים, יש דברים נעלים יותר מעבר להם. החיים בשלמותם לא נועדו למריבות ילדותיות וויכוחים חברתיים.

"הקדשת פירות העבודה לאלוהים" משמעה לא לקחת לעצמנו לא את נקודות הזכות ולא את האשמה, אלא לוותר על שניהם לטובת האל, ולהיות בשלווה.

[קריה יוגה מובילה ל] סמהדי, ומפחיתה את המכשולים הגורמים סבל.

רובנו ילדים מפונקים, המאפשרים למיינד לעשות כרצונו. לכן הכרחי לתרגל קריה יוגה ברציפות, במטרה לקנות שליטה על המיינד ולהכניעו. המכשולים ליוגה נוצרים מחוסר שליטה וגורמים לנו סבל. אפשר להסיר אותם רק על ידי ביקורת ושליטה על המיינד, דרך קריה יוגה.

המכשולים גורמי הסבל הם: בורות, אנוכיות, צמידות, סלידה, ודבקות בחיים.

אלה חמשת הסוגים של הכאב, המחומש הכובל אותנו ומושך אותנו למטה. מתוכם בורות היא הסיבה, וארבעת האחרים הם התוצאות. זו הסיבה היחידה לכל הסבל שלנו. מה עוד יכול לאמלל אותנו? טבעה של הנשמה הוא אושר נצחי. מה יכול להעציב אותה פרט לבורות, הזיה, אשליה? כל סבלה של הנשמה הוא פשוט אשליה.

בורות היא שדה פורה לכל הגורמים הבאים בעקבותיה, בין אם הם רדומים, מוחלשים, נשלטים, או מורחבים.

בורות היא הסיבה לאנוכיות, צמידות, דחייה והדבקות בחיים. הרשמים האלה קיימים במצבים שונים. לפעמים הם רדומים. לעיתים קרובות אתם שומעים את הביטוי "תמים כמו תינוק", ועדיין, בתינוק יכול להיות טבע של שד, שיצא החוצה בשלב מאוחר יותר. ביוגי, הרשמים האלה, הסמסקארות שנשארו מפעולות קודמות, מוחלשים, כלומר הם קיימים במצב עדין מאד, והוא יכול לשלוט בהם ולא לאפשר להם לבוא לידי ביטוי. המשמעות של "נשלטים" היא: שלפעמים מערכת מסוימת של רשמים נמצאת תחת בקרה לפרק זמן על ידי רשמים חזקים יותר, אבל ברגע שהגורם המבקר מוסט הם פורצים ועולים. המצב האחרון הוא "מורחבים". כשהסמסקארות, בעזרת סביבה תומכת, עולות ומתחילות לפעול באופן נמרץ, טוב או רע.

בורות היא לחשוב שהחולף, הטמא, המכאיב, ושאינו העצמי, הוא הנצחי, הטהור, השמח, האטמן או העצמי [בהתאמה].

לכל סוגי הרשמים השונים מקור אחד: בורות. קודם כל עלינו ללמוד מהי בורות. כל אחד מאתנו חושב: "אני הגוף ולא העצמי, הטהור, הזוהר, השרוי באושר תמידי", וזוהי בורות. אנו חושבים על העצמי ורואים אותו כגוף. זוהי האשליה הגדולה.

אנוכיות היא הזדהותו של המתבונן עם כלי ההתבוננות.

הצופה הוא לאמיתו של דבר העצמי, האחד הטהור, הקדוש לעד, האין סופי, הנצחי. זהו העצמי של האדם. ומהם הכלים? ה"צ'יטה" או חומר המיינד, "הבודהי" או האיבר שמקבל החלטות, ה"מאנס" או המיינד, והאינדריאס או אברי החושים. אלו הם כליו בכדי לתפוס את העולם החיצון, וההזדהות של העצמי עם הכלים היא האנוכיות הנובעת מהבורות. אנחנו אומרים, "אני המיינד", "אני עצוב", "אני כועס", או "אני שמח". איך אנחנו יכולים להיות כעוסים או לשנוא? עלינו לזהות את עצמנו עם העצמי שלא יכול להשתנות. אם העצמי בלתי ניתן לשינוי, איך יכול להיות שרגע אחד הוא שמח ורגע אחד הוא עצוב? הוא חסר צורה, אין סופי, שוכן בכל. מה יכול לשנות אותו? הוא מעבר לכל חוקיות. מה יכול להשפיע עליו? שום דבר ביקום לא יכול ליצור איזושהי השפעה עליו. ועדיין דרך הבורות, אנו מזהים את עצמנו עם חומר המיינד וחושבים שאנחנו מרגישים עונג או כאב.

צמידות נובעת מההנאות.

אנו מוצאים הנאה בדברים מסוימים, והמיינד כמו שיטפון, זורם לקראתם. ולזרימה הזו אל מרכז ההנאה, קוראים צמידות. אנחנו לעולם לא נצמדים לזה שאיננו מוצאים בו הנאה. לפעמים אנחנו מוצאים הנאה בדברים מוזרים מאד, אבל הרעיון המרכזי נשאר, שבכל נושא שאנו מוצאים בו הנאה, אליו אנו נצמדים.

סלידה נובעת מהכאב.

מה שגורם לנו כאב, ממנו אנו שואפים להתרחק מייד.

קבוע בטבעו [כתוצאה מהתנסות קודמת במוות] ומושרש אפילו במלומד, הוא מה שנקרא דבקות לחיים.

דבקות זו בחיים תוכל לראותה מתבטאת בכל יצור חי. על זה ניסו רבים לבנות את תיאוריית החיים הבאים, בגלל שאדם אוהב כל כך את חיו הוא חושק גם בחיים הבאים. אין צורך לומר כמובן, שטיעון זה הוא חסר ערך ממשי. אבל החלק המעניין ביותר בזה הוא שבמדינות מערביות, הרעיון שדבקות זו בחיים מצביעה על אפשרות לחיים עתידיים, מתאים רק לאנשים אך אינה כוללת חיות.

בהודו, דבקות זו בחיים היא אחד הטיעונים להוכחת חוויות קודמות וקיום קודם. למשל, אם יש אמת בזה שכל הידע שלנו הגיע מניסיון, אז ברור שאת מה שלא חווינו איננו יכולים לדמיין הוא להבין. ברגע בו אפרוח בוקע מהביצה הוא מתחיל לנקר מזון. פעמים רבות נראה שברווזון בוקע מביצה שדגרה עליה תרנגולת, ומיד לאחר בקיעתו מהביצה הוא רץ למים. התרנגולת חושבת שהוא הולך לטבוע. אם ניסיון הוא המקור היחיד לידע, מניין לומדים אפרוחים לנקר מזון, או כיצד לומדים ברווזונים שמים הם סביבתם הטבעית? אם תאמר שזה אינסטינקט, זה לא אומר כלום. זה פשוט כדי לתאר את זה במילה אך לא לתת הסבר. מהו האינסטינקט הזה? יש בתוכנו אינסטינקטים רבים. למשל, אלו מביניכם שמנגנים בפסנתר, יכולים לזכור שכשרק התחלתם ללמוד, כמה בזהירות הייתם צריכים להניח את אצבעותיכם על המקשים השחורים והלבנים, אחת אחרי השניה, אבל עכשיו, אחרי שנים ארוכות של אימון, אתם יכולים לדבר עם חברים בזמן שאצבעותיכם מנגנות בצורה מכנית. נגינתכם נעשתה אינסטינקטיבית. וכך עם כל עבודה: על ידי אימון היא הופכת אינסטינקטיבית ואוטומטית. ועד כמה שאנו יודעים, כל המקרים שאליהם אנו מתייחסים כעת כאוטומטים הם הבנה מנוונת. בשפתו של היוגי, אינסטינקט הוא נימוק מורכב. ההבחנה מתערבת והופכת אוטומטית לסמסקרות. לכן הגיוני לחלוטין לחשוב שכל מה שאנו מכנים אינסטינקט בעולם הזה, הוא פשוט הבנה מורכבת. מאחר והבנה אינה יכולה לצמוח ללא ניסיון, כל האינסטינקטים, לכן, הם תוצאות של חוויות העבר. אפרוחים מפחדים מהעיט, וברווזונים אוהבים מים. שני אלה הם תוצאות של חוויות העבר.

אז השאלה היא האם חוויות אלה שייכות לנשמה מסוימת או פשוט לגוף? האם חוויות אלו, המגיעות לברווז, הן חוויותיהם של אבותיו או חוויותיו שלו עצמו. האדם המדעי המודרני בדעה שהחוויות שייכות לגוף, אך היוגי טוען שאלו חוויותיו של המיינד, המשודרות דרך הגוף. וזו נקראת התיאוריה של גלגול הנשמות. ראינו שכל הידע שלנו, באם אנו קוראים לו תפישה, היגיון, או אינסטינקט, חייב להגיע דרך הערוץ הזה הנקרא ניסיון, חוויה, וכל מה שאנו מכנים עכשיו אינסטינקט הוא תוצאה של חוויות העבר, שהתנוונו לאינסטינקט, והאינסטינקט הזה מתחדש שוב להיגיון. וכך זה בכל היקום. על זה נבנה בהודו אחד הטיעונים העיקריים של גלגול הנשמות.

ההתרחשויות החוזרות ונשנות של פחדים שונים, מניבות במשך הזמן את הדבקות הזו בחיים. זו הסיבה שילד פוחד באופן אינסטינקטיבי, משום שחוויות כאב מהעבר נמצאות בתוכו. ואפילו בתוך האדם המלומד ביותר, שיודע שהגוף הזה ימות, שאומר: "לא חשוב. היו לנו מאות גופים, הנשמה אינה יכולה למות". אפילו ביניהם, עם כל אמונותיהם האינטלקטואליות, אנו עדיין מוצאים את הדבקות הזו בחיים. מדוע קיימת הדבקות הזו בחיים? ראינו שזה אינסטינקטיבי. בשפה הפסיכולוגית של היוגי זה הפך לסמסקארות. הסמסקארות, מעודנות וחבויות, רדומות בצ'יטה. כל חוויות המוות מהעבר, כל מה שאנו מכנים אינסטינקט, אלו הן חוויות שהפכו תת-מודע. הן חיות בצ'יטה, והן אינן חסרות פעילות, אלא פועלות תחת פני השטח.

הווריטיס של הצ'יטה, גלי המיינד, שהנם גסים, אותם אנו יכולים להוקיר ולהרגיש, עליהם אפשר לשלוט ביתר קלות. אך מה על האינסטינקטים המעודנים יותר? איך אפשר לשלוט בהם? כשאני כועס כל המיינד שלי הופך לגל כעס אדיר. אני מרגיש אותו, רואה אותו, מטפל בו, ובקלות יכול לתפעל אותו, יכול להלחם בו. אבל לא אצליח לגמרי במלחמה עד שארד למקורו. לפעמים אדם אומר לי דברים קשים, ואני מתחיל להרגיש שאני הולך ומתחמם, והא ממשיך וממשיך עד שאני רותח לגמרי, עד שאני שוכח את עצמי ומזדהה לגמרי עם הכעס. בהתחלה כשהוא התחיל להעליב אותי, חשבתי: "אני עומד לכעוס". הכעס היה משהו אחד ואני משהו אחר. אבל כשכעסתי, אני הייתי הכעס. רגשות אלה חייבים להיות תחת שליטה בעודם נבט, שורש, בצורתם המעודנת, אפילו לפני שהפכנו מודעים לזה שהם פועלים עלינו. רוב האנושות אינה מודעת אפילו למצב המעודן של תשוקות אלו - המצב מתחת למודעות שממנו הן מגיחות לאיטן. כשבּוּעָה עולה מתחתית האגם איננו רואים אותה, ואפילו לא כשכמעט הגיעה לפני המים. רק כשהיא פרצה ויצרה אדווה, רק אז אנו יודעים שהיא שם. אנחנו נצליח במאבק בגלים רק כשנצליח להחזיק בהם בצורתם המעודנת, וכל זמן שלא נוכל להחזיק ולהכניע אותם לפני שיהפכו גסים, אין שום תקווה להכניע תשוקה כלשהי בצורה מושלמת. כדי לשלוט בתשוקותינו עלינו לשלוט בהן בשורש שלהן, ורק אז נהיה מסוגלים לשרוף את הזרעים שלהן. כשם שזרעים קלויים שנזרעו באדמה לעולם לא ינבטו, כך גם תשוקות אלו.

את הסמסקארות המעודנות יש להכניע עד התפוגגותן למצבן הסיבתי.

הסמסקארות הן הרשמים העדינים המתגלים בצורתם הגסה מאוחר יותר. איך אפשר לשלוט על הסמסקארות העדינות האלה? על ידי שמפוגגים את התוצאה חזרה לסיבה שלה. כשהצ'יטה, שהיא התוצאה, מתפוגגת אל תוך הסיבה שלה - אסמיטה או אנוכיות, רק אז גוועים הרשמים המנטליים העדינים יחד עמה. מדיטציה אינה יכולה להשמיד אותן.

את השינויים [הגסים] שלהן יש לדחות על ידי מדיטציה.

מדיטציה היא אחת מהדרכים היעילות לשליטה על הופעתם של גלים אלה. על ידי מדיטציה אתה יכול לגרום למיינד להכניע את הגלים האלה, ואם תמשיך לתרגל מדיטציה במשך ימים, חודשים ושנים, עד שהיא תהפוך להרגל, עד שתהפוך לטבע שני לך - כעס ושנאה יהיו תחת פיקוח ויהיו תחת שליטה מושלמת.

שורשיו של "כלי הקיבול של העשייה" נעוצים באותם מכשולים גורמי סבל אלו, וההתנסות שלהם היא בחיים הנראים האלו (בהווה) או באלו הבלתי נראים (הבאים).

"כלי הקיבול של העשייה" משמעו סך כל הסמסקארות. כל עבודה שאנו עושים "זורקת" את המיינד לתוך גל, ולאחר שהעבודה מסתיימת אנו חושבים שהגל נעלם. אך אין זה כך. הגל רק הפך מעודן יותר, אך הוא עדיין שם. כשאנחנו מנסים לזכור את העבודה, הוא עולה שוב והופך לגל. כלומר הוא היה שם, כי אם לא, לא היה זיכרון. וכך כל פעולה, כל מחשבה, טובה או רעה, חודרת אל הרובד העמוק ביותר של המיינד, הופכת מעודנת, ונשארת מאוחסנת שם. גם מחשבות שמחות וגם שאינן שמחות נקראות "המכשולים הגורמים סבל", משום שלפי היוגים, שניהם גורמים לכאב בטווח הרחוק. כל שמחה או אושר שמגיעים מהחושים יובילו לבסוף לצער. כל הנאה תעשה אותנו צמאים ליותר, וכתוצאה מכך נגרם סבל. לתשוקותיו של האדם אין גבול. הוא ממשיך לחשוק, וכשהוא מגיע לנקודה בה תשוקותיו אינן יכולות להתממש, התוצאה היא סבל. לכן היוגים מחשיבים את סך כל הרשמים, טובים או רעים, כמכשולים גורמי סבל. הם חוסמים את הדרך לשחרור הנשמה.

כך גם עם הסמסקארות, השורש המעודן לכל פעולותינו, שהן הגורם שיביא לתוצאות בחיים האלו או בחיים הבאים. במקרים יוצאי דופן, כשהסמסקארות האלה חזקות מאד, הן מניבות פירות במהירות. פעולות יוצאות דופן של רשעות או מעשים טובים, מניבים את פירותיהם אפילו בחיים האלה. היוגים מחזיקים בדעה שאנשים המסוגלים לצבור כוח עצום של סמסקארות טובות, אינם חייבים למות, ויכולים לשנות את גופם לגוף אלוהי, אפילו בחיים הנוכחיים. ישנם כמה מקרים כאלה המוזכרים על ידי היוגים בספריהם. אנשים אלה משנים את עצם החומר של גופם: הם מסדרים את המולקולות בצורה כזו שבה לא יסבלו יותר ממחלות, ומה שאנחנו מכנים מוות, לא מגיע אליהם. מדוע שדבר כזה לא יתרחש? מבחינה פיזיולוגית, משמעות אכילת אוכל היא צבירת אנרגיה מן השמש. האנרגיה נכנסת קודם לצמח, הצמח נאכל על ידי חיות, והחיות על ידי האדם. זה אומר בשפת המדע, שאנחנו לוקחים כמות מסוימת של אנרגיה מהשמש והופכים אותה לחלק מעצמנו. אם זה כך, למה שתהיה רק דרך אחת לצבור אנרגיה? הדרך של הצמחים אינה זהה לזו שלנו. תהליכי צבירת האנרגיה של האדמה שונים משלנו. אבל כולם צוברים אנרגיה בדרך זו או אחרת. היוגים טוענים שהם יכולים לצבור אנרגיה בכוח המיינד בלבד, ושהם יכולים למשוך פנימה כמה אנרגיה שירצו מבלי להיעזר בשיטות הרגילות. כשם שהעכביש מיצר, מהחומר שלו עצמו, את הקורים, שמגבילים אותו כי אינו יכול ללכת לשום מקום אלא לאורך הקורים שטווה, כך גם אנחנו הפקנו מתוך החומר של גופנו את הרשת הזו הנקראת עצבים, וכעת איננו יכולים יכולים לעשות דבר אלא באמצעות התעלות של העצבים האלו. היוגים טוענים שאיננו חייבים להיות כבולים על ידם.

כדי לתת דוגמה נוספת, אנו יכולים לשלוח חשמל לכל חלק בעולם, אבל עלינו לעשות זאת דרך חוטי חשמל. הטבע יכול לשלוח מסות עצומות של חשמל ללא כבלים. ומדוע שלא נוכל אנחנו לעשות אותו דבר? אנחנו יכולים לשלוח חשמל מנטלי. מה שאנחנו מכנים מיינד, בעצם דומה מאד לחשמל. ברור מאד שלנוזל העצבים יש כמות מסוימת של חשמל, בגלל שהוא קוטבי ובעל כל המאפיינים של חשמל. אנחנו יכולים לשלוח את החשמל שלנו רק דרך תעלות העצבים, אבל למה שלא נוכל לשלוח חשמל מנטלי ללא העזרה הזו? היוגים אומרים שזה אפשרי ומעשי לחלוטין. וברגע שתוכל לעשות את זה תוכל לעבוד בכל היקום. תוכל לעבוד עם כל גוף בכל מקום, בלי עזרת מערכת העצבים. כשהנשמה פועלת דרך תעלות העצבים אנחנו אומרים שהאדם חי, וכשהיא מפסיקה לעבוד דרכן אומרים שהאדם מת. אבל כשהאדם יוכל לתפקד בעזרתן או בלעדיהן, ללידה או מוות לא תהיה שום משמעות לגביו. כל הגופים בעולם עשויים מטאנמאטרות. ההבדל ביניהם נמצא בדרך בה הן מסודרות. אך אם אתה המארגן, אתה יכול לארגן כל גוף בצורה זו או אחרת. מי עושה את הגוף הזה פרט לך? מי אוכל את האוכל? אם מישהו יאכל את האוכל במקומך, לא תמשיך לחיות לאורך זמן. מי מייצר את הדם מתוך האוכל? אתה כמובן. מי מטהר את הדם ומזרים אותו דרך הוורידים? אתה. אנחנו השליטים של הגוף, וחיים בתוכו. רק איבדנו את הידע איך להחיות אותו. הפכנו אוטומטים, התנוונו, ושכחנו את תהליך ארגון המולקולות. אז את מה שאנחנו עושים בצורה אוטומטית צריך לעשות במודע. אנחנו השליטים ועלינו לווסת את הארגון הזה, ומיד כשנוכל לעשות את זה, יהיה באפשרותנו להחיות את עצמנו בדיוק כפי שנרצה, ואז לא נדע לידה, מחלה או מוות.

כל עוד השורשים קיימים, התוצאה מגיעה [בצורה של] מינים/זנים, אריכות ימים והתנסות בהנאה וכאב.

כשהשורש, הגורם, "הסמסקארות" נמצאות שם, הן מתגלמות ויוצרות את התוצאה. הגורם שדועך הופך לתוצאה, התוצאה נעשית מעודנת והופכת לגורם של התוצאה הבאה. העץ נושא זרע, שהופך לגורם של עץ אחר, וכך הלאה. כל העבודה הנוכחית שלנו היא תוצאה של הסמסקארות הקודמות. ושוב, העבודות האלו הופכות לסמסקארות, ויהיו הגורם של הפעולות הבאות. וכך אנחנו ממשיכים הלאה. אם כך, המשפט הזה אומר: כשהגורם נמצא שם, הפרי חייב להגיע בצורתו של הנברא: אחד יהיה אדם, אחר מלאך, אחד חיה ואחר שד. ואז ישנן גם ההשפעות השונות של הקרמה על תוחלת החיים: אדם אחד חי חמישים שנה, אחר מאה, ואחד מת בגיל שנתיים ולעולם לא מגיע לבגרות. כל ההבדלים האלו בתוחלת החיים מוסדרים על ידי קרמת העבר. אדם אחד נולד, כמו שנאמר, להנאות. גם אם יחיה ביער, ההנאות ישיגו אותו גם שם. אדם אחר, לאן שלא ילך, צער משיג אותו, הכל הופך עבורו לצער וכאב. כל זה הוא תוצאה של עברם. לפי הפילוסופיה של היוגים, כל המעשים הנעלים מביאים עונג, וכל הפעילויות הרעות מביאות סבל וכאב. כל אדם העושה מעשים רעים, מובטח לו שיקצור את פירותיהם בצורה של כאב וסבל.

הן (כלומר הפעולות) מניבות פרי שטבעו כאב או הנאה, שנגרם על ידי מעשים טובים או רעים.

לאדם בעל כושר הבחנה, הכל כואב, כי הכל גורם לכאב וסבל, אם זה כתוצאה, או כציפייה מראש לאבדן השמחה, או בגלל תשוקה חדשה העולה מרשמים של שמחה, וגם בגלל פעולות מנוגדות של הגוּנוֹת.

היוגים אומרים שאדם הניחן בכושר הבחנה, אדם בעל חושים בריאים, רואה דרך כל מה שנקרא שמחה או סבל, ויודע שהם מגיעים אל כולם, ואחד הולך בעקבות השני ונמס לתוך השני. הוא רואה שאנשים משלים את עצמם כל חייהם ולעולם לא מצליחים להגשים את תשוקותיהם. יוּדהישְטירָה, המלך הגדול, אמר פעם, שהדבר הכי מופלא בחיים הוא שבכל רגע אנחנו רואים אנשים מתים מסביבנו, ועדין חושבים שלעולם לא נמות. אנחנו חושבים שאף על פי שאנחנו מוקפים טיפשים מכל עבר, אנחנו יוצאי הדופן היחידים, המלומדים היחידים. למרות שאנו חווים הפכפכות בכל מקום, אנחנו חושבים שהאהבה שלנו היא היחידה שתחזיק לעד. איך זה יכול להיות? אפילו האהבה היא אנוכית, והיוגי אומר שלבסוף נגלה שאפילו האהבה בין בעל לאישה וילדים וחברים, דועכת לאיטה. כל דבר בחיים דועך. ורק כשהכל מכזיב, אפילו האהבה, האדם מגלה כהרף עין, כמה חסר תועלת, כמה לא אמיתי הוא העולם הזה. אז הוא זוכה במבט חטוף אל הוואירגיה, הוויתור, הוא זוכה במבט חטוף אל מה שנמצא מעבר. רק על ידי וויתור על העולם הזה אפשר לראות את האחר, לעולם לא כשאנחנו נאחזים בעולם הזה. מעולם לא הייתה נשמה גדולה שלא דחתה הנאות חושיות ותענוגות כדי לרכוש את גדולתה. הגורם לסבל הוא ההתנגשות בין הכוחות השונים (הגונות) של הטבע. האחד שסוחב לכיוון אחד והאחר לכיוון אחר, הופכים את האושר הקבוע לבלתי אפשרי.

את הסבל שעדיין לא התממש יש למנוע.

קרמה מסוימת כבר עיבדנו, על חלק אנחנו עובדים בחיים הנוכחים, וחלק מחכה להניב פירותיו בחיים העתידיים. הסוג הראשון עבר ונעלם, את השני יהיה עלינו לעבד, ורק את החלק המחכה להניב פירותיו בעתיד, נוכל לכבוש ולהביא תחת שליטה, ולקראת זה עלינו לכוון את כל כוחותינו. לזה מתכוון פטאנג'אלי כשהוא אומר (II. 10) שעל הסמסקארות צריך לשלוט ולפרק אותן למצבן הסיבתי.

הסיבה של [הסבל] הזה ממנו יש להימנע היא נקודת המפגש של הצופה עם הנצפה.

מיהו הצופה? העצמי של האדם, הפורושה. מהו הנצפה? הטבע בשלמותו, מהמיינד עד החומר הגס ביותר. כל כאב וצער עולים מהמפגש של הפורושה עם המיינד. הפורושה, אתם חייבים לזכור, טהורה, לפי הפילוסופיה הזו, אך כשהיא חוברת לטבע, היא נראית כמי שמרגישה כאב או סבל כתוצאה מההשתקפות.

הנצפה שמורכב מיסודות ואיברים, ומאופיין בהארה, פעילות וחוסר פעילות, נועד למטרת התנסות ושחרור [של הצופה].

הטבע, או הנצפה,מורכב מיסודות גסים ומעודנים ומהאיברים. כלומר - איברי החושים, המיינד וכן הלאה. הוא מאופיין על ידי הארה (סאטווה), פעילות (ראג'אס) וחוסר פעילות (טאמאס). מהו ייעודו של כל הנצפה, הטבע? ייעודו הוא לספק התנסויות לפורושה. הפורושה, כמו שנאמר, שכחה את גדולתה וטבעה האלוהי. ישנו סיפור על אינדרה מלך האלים שהפך לחזיר מדשדש ברפש, הייתה לו חזירה והמון חזרזירים, והוא היה מאד מאושר. האלים ראו את נפילתו ופנו אליו: "אתה מלך האלים, כל האלים סרים לפקודתך. למה אתה כאן"? אך אינדרה השיב: "לא חשוב, אני בסדר גמור כאן, לא אכפת לי מהשמים כשיש לי את החזירה והחזרזירים האלה". האלים המסכנים נותרו המומים, ואחרי התייעצות החליטו לשחוט את החזרזירים אחד אחרי השני. כשסיימו וכל החזרזירים שכבו מתים, התחיל אינדרה לבכות וליבב, ואז ביתרו האלים את גופו החזירי. אינדרה קפץ ויצא ממנו והתחיל לצחוק כשהבין באיזה חלום אווילי היה שבוי - הוא, מלך האלים, הפך לחזיר וחשב שחיי חזיר הם החיים היחידים! ולא רק זה, אלא שהוא גם רצה שכל העולם יצטרף אליו.

ובדומה לכך, הפורושה, כשהיא מזהה את עצמה עם הטבע, היא שוכחת שהיא טהורה ונצחית. הפורושה אינה אוהבת, היא האהבה עצמה. היא אינה קיימת,היא הקיום עצמו. הנשמה אינה יודעת, היא הידע עצמו. טעות היא לומר שהנשמה אוהבת, קיימת או יודעת. אהבה, קיום וידע, אינם התכונות של הפורושה, אלא מהותה. כשהם משתקפים במשהו, אתה יכול לקרוא להם התכונות של אותו הדבר. אך הם אינם תכונות אלא תמציתה של הפורושה, האטמן האדיר, הישות הנצחית, ללא לידה או מוות, מְבוּסָס בגדולתו שלו. אך נראה שהוא כל כך התנוון עד שכשתבוא ותגיד לו:"אתה לא חזיר" הוא יתחיל לצווח ולנשוך.

וכך הוא הדבר עם כולנו במאיה הזו, בעולם החלום הזה, בו הכל סבל, יבבות ודמעות, בו כמה כדורי זהב מתגלגלים והעולם שבוי אחריהם. אתה לעולם לא היית מוגבל על ידי חוקים. הטבע מעולם לא שם עליך כבלים. זה מה שהיוגי אומר לך. היה סבלני ללמוד את זה. והיוגי מראה איך על ידי חיבור עם הטבע, על ידי זיהוי עצמה עם המיינד והעולם, הפורושה חושבת את עצמה לאומללה. ואז היוגי ממשיך הלאה כדי להראות לך שהדרך החוצה היא דרך התנסות. אתה צריך לחוות את כל ההתנסויות האלה, אך סיים את זה מהר. אנחנו הצבנו את עצמנו בתוך הרשת הזו, ועלינו לצאת ממנה. הבאנו את עצמנו להיתפס במלכודת, וכעת יהיה עלינו לעבוד אל החופש שלנו. אך בינתיים חווה את ההתנסויות האלה של בעל ואישה, חברים והאהבות הקטנות. אתה תעבור דרכן בבטחה אם לעולם אל תשכח מה אתה באמת. לעולם אל תשכח שזה רק מצב זמני שאנו צריכים לעבור דרכו. התנסות היא אחד המורים הגדולים - חוויות של כאב ואושר - אך דע שזו רק התנסות. היא מובילה, צעד אחר צעד, למצב שבו כל הדברים הופכים קטנים, והפורושה כל כך עצומה עד שהיקום כולו נראה כטיפה באוקיינוס ומתדרדר בשל אפסותו. אנו צריכים לחוות התנסויות שונות, אך אל לנו לשכוח את הרעיון.

המצבים של הגוּנוֹת הם: המוגדר (האלמנטים הגסים), הבלתי מוגדר (האלמנטים המעודנים), המרמזים בלבד (האינטליגנציה הקוסמית), והמובהקים (פראקירטי).

שיטת היוגה בנויה בשלמותה על הפילוסופיה של הסאמקיה, כפי שכבר אמרתי לכם קודם, וכאן שוב אזכיר את הקוסמולוגיה של פילוסופיית הסאמקיה. לפי הסאמקיה, הטבע הוא גם הגורם החומרי וגם התכלית (אמצעי) של היקום. בטבע קיימות שלוש גוּנוֹת, או אלמנטים: סאטווה, ראג'אס וטאמאס. טאמאס הוא כל מה שחשוך, כל מה שכבד ומסמל בורות. ראג'אס הוא פעילות, וסאטווה הוא רוגע, בהירות. הטבע לפני הבריאה, נקרא אוויאקטה, בלתי מוגדר או בלתי מחולק. כלומר - המצב שבו אין הבדלה של שם וצורה ושבו שלוש הגונות מוחזקות בשיווי משקל מושלם. ואז מופר האיזון, שלוש הגונות מתחילות להתערבב בדרכים שונות, והתוצאה היא היקום.

גם באדם, בכל אדם, קיימות שלוש הגונות האלה. כשהסאטווה דומיננטית, ידע מגיע, וכשהראג'אס - פעילות, ובזמן שטאמאס - חושך, תשישות, בטלנות ובורות. לפי התאוריה של הסאמקיה, הביטוי הגבוה ביותר של הטבע המכיל את שלוש הגונות האלה נקרא: מהאט או אינטליגנציה, אינטליגנציה אוניברסלית, שהאינטלקט האנושי הוא חלק ממנה. בפסיכולוגיה של הסאמקיה ישנה הבדלה חדה בין התפקוד של המאנאס, או המיינד, והתפקוד של הבּוּדהי, או האינטלקט. תפקיד המיינד הוא פשוט לאסוף רשמים חיצוניים ולהציג אותם בפני הבּוּדהי - המאהאט האישי שמחליט לגביהם. מתוך המאהאט מגיחה האנוכיות, שממנה שוב עולים היסודות המעודנים. היסודות המעודנים משתלבים והופכים לחומרים הגסים, היקום החיצוני. טענת פילוסופית הסאמקיה היא שכל הדברים, מהאינטלקט ועד לגוש אבן, כולם הם תוצר של חומר אחד, וההבדל ביניהם הוא רק במצבי הקיום הגסים או המעודנים. העדינים הם הסיבות, הגסים הם התוצאות. לפי הפילוסופיה של הסאמקיה, מעבר לכל הטבע נמצאת הפורושה, שאינה חומר כלל. הפורושה אינה דומה לשום דבר אחר, לא לבודהי או המיינד, או לטאנמאטרות, או ליסודות הגסים. היא אינה דומה לאף אחד מהם, היא נפרדת לחלוטין, ולחלוטין שונה בטבעה. ומכאן הם טוענים שהפורושה חייבת להיות נצחית, בגלל שהיא אינה תוצאה של עירוב. זה שאינו תוצאה של עירוב אינו יכול למות. הפּוּרוּשוֹת או הנשמות הן אינסופיות במספרן.

כעת נוכל להבין את המשפט בו נאמר שמצבן של הגונות הוא, המוגדר, הבלתי מוגדר, המרמז ושאינו מרמז. הכוונה ב"מוגדר" היא ליסודות הגסים, שאותם אנחנו יכולים לחוש. הכוונה "בבלתי מוגדר" היא, לחומרים המאוד מעודנים, הטאנמאטרות, שאותם האדם הרגיל לא יכול לחוש. אבל אם תתרגל יוגה, אומר פטאנג'לי, לאחר זמן מה תפישתך תהייה טובה כל כך עד שממש תוכל לראות את הטאנמאטרות. למשל, שמעת שכל אדם שופך אור מסוים סביבו, כל יצור חי פולט אור מסוים, ואת זה, הוא אומר, היוגי יכול לראות. לא כולנו רואים אותו, אבל כולנו פולטים את הטאנמאטרות האלה, בדיוק כמו שפרח שולח ללא הפסק חלקיקים קטנים שמאפשרים לנו להריח אותו. בכל יום מחיינו אנו פולטים החוצה מסות של טוב ורע, וכל מקום שאנו הולכים מלא בחומרים האלה. בדרך זו, בצורה בלתי מודעת, חדר למיינד האנושי הרעיון לבנות מקדשים וכנסיות. למה לו לאדם לבנות כנסיות כדי לסגוד בהן לאלוהים? למה לא לסגוד לו בכל מקום? אפילו אם אינם יודעים את הסיבה, אנשים מוצאים שמקום בו סוגדים לאלוהים, מלא בטאנמאטרות טובות. אנשים הולכים לשם בכל יום, וככל שהם הולכים יותר כך הם הופכים קדושים יותר, והמקום גם הוא הופך קדוש יותר. אם אדם שאין בו הרבה סטווה ילך לשם, המקום ישפיע עליו ויעלה את האיכות הסאטווית שלו. ולכן כאן נמצאת החשיבות של מקדשים ומקומות קדושים, אבל עליך לזכור שקדושתם תלויה בהתקהלות של אנשים קדושים בהם. הקושי עם האדם הוא, שהוא שוכח את המשמעות המקורית ורותם את הכרכרה לפני הסוסים. האדם הוא זה שעשה את המקומות האלה קדושים, ואז התוצאה הפכה לגורם והפכה את האדם קדוש. אם רק הרשעים היו הולכים לשם, המקום היה הופך רע כמו כל מקום אחר. לא הבניין, אלא האנשים הם שעושים את הכנסייה, ואת זה אנחנו שוכחים תמיד. וזו הסיבה שחכמים ואנשים קדושים, שניחנים בהרבה איכות סאטווית, יכולים לשדר אותה החוצה, ולהפעיל השפעה עצומה יום ולילה על סביבתם. אדם עשוי להיות כל כך טהור, עד שטוהרו יהפוך מוחשי. כל מי שיבוא איתו במגע יהפוך טהור.

כעת, משמעות "המרמזים בלבד", היא: הבודהי הקוסמי, האינטלקט הקוסמי. זה הביטוי הראשוני של הטבע: ממנו יוצאים ועולים כל הביטויים האחרים.

האחרון הוא "שאינו מרמז" או הטבע. נראה שיש הבדל גדול בין המדע המודרני ובין כל הדתות בנקודה זו. כל הדתות אומרות שהיקום הגיח מתוך האינטליגנציה. התיאוריה של האלוהות במשמעותה הפסיכולוגית, בנפרד מכל הרעיונות של מאפייני אישיות, היא זו שהאינטליגנציה הגיעה קודם בסדר הבריאה ומתוך האינטליגנציה הגיע הדבר אותו אנו מכנים חומר גס. המדענים המודרנים טוענים שהאינטליגנציה הייתה האחרונה להגיע. הם אומרים שדברים לא אינטליגנטיים התפתחו לאט לחיות, וחיות לאנשים. הם טוענים שבמקום שהכל יצא מתוך אינטליגנציה, האינטליגנציה עצמה הייתה האחרונה להגיע. גם ההצהרות המדעיות וגם אלו הדתיות, למרות שלכאורה נראות מנוגדות לחלוטין, נכונות. קח למשל סדרה אין סופית: א-ב-א-ב-א-ב וכך הלאה. השאלה היא מי ראשון א או ב? אם תיקח את הסדרה כ- א-ב, תאמר שא' הוא הראשון, אם תיקח את הסדרה כ- ב-א, תוכל לומר שב' הוא הראשון, זה תלוי בדרך בה אתה מסתכל על זה. אינטליגנציה עוברת שינוי והופכת לחומר גס, וזה בתורו הופך שוב לאינטליגנציה, וכך ממשיך התהליך שוב ושוב. מאמיני הסאמקיה ואנשים דתיים אחרים, שמים את האינטליגנציה ראשונה ואז הסדרה היא אינטליגנציה ואחר כך החומר. האדם המדעי מניח את אצבעו על החומר ואומר שהחומר קדם לאינטליגנציה. שניהם מצביעים על אותה שרשרת. מכל מקום, הפילוסופיה ההודית הולכת מעבר לאינטליגנציה וחומר, ומוצאת את הפורושה, או העצמי שהוא מעבר לאינטליגנציה, שאינטליגנציה היא רק אור מושאל ממנה.

הצופה הוא רק אינטליגנציה, ולמרות שהוא טהור, הוא עדיין רואה דרך צבעיו של האינטלקט.

זו שוב פילוסופית הסאמקיה. ראינו מאותה פילוסופיה, שמהנחות ביותר ועד לאינטליגנציה, הכל הוא טבע, ומעבר לטבע נמצאות הפורושות (נשמות) שהן חסרות תכונות. אז איך זה שהנשמה נראית שמחה או אומללה? על ידי השתקפות. אם נציב פרח אדום ליד קריסטל טהור, הקריסטל יראה כאדום. בדומה לזה, ההופעה של שמחה או אומללות בנשמה, היא רק השתקפות. לנשמה עצמה אין צבע. הנשמה נפרדת מהטבע. הטבע הוא דבר אחד, והנשמה דבר אחר, נפרד לחלוטין. הסאמקיה אומרת שהאינטליגנציה היא מכלול, שגדל ומצטמצם ומשתנה בדיוק כפי שהגוף משתנה, ושטבעה זהה כמעט לחלוטין לטבעו של הגוף. כמו היחס בין הציפורן לגוף, כך היחס בין הגוף והאינטליגנציה. הציפורן היא חלק מהגוף, אבל היא יכולה להיות מופרדת ממנו מאות פעמים והגוף ימשיך להתקיים. בצורה דומה, האינטליגנציה מחזיקה מעמד עידנים, בזמן שמהגוף הזה ניתן להיפרד, ניתן להשליך אותו. ויחד עם זאת, האינטליגנציה לא יכולה להיות נצחית כי היא משתנה, גדלה ומתמעטת. כל דבר שמשתנה אינו יכול להיות נצחי. אין ספק שהאינטליגנציה מיוצרת, ועצם העובדה הזו מראה לנו שחייב להיות משהו מעבר לה. היא אינה יכולה להיות חופשית, כל דבר הקשור לחומר שייך לטבע, ולכן לעולם יהיה מוגבל. מי חופשי? החופשי ללא ספק חייב להיות מעבר לגורם ותוצאה.

אם תאמר שהרעיון של שחרור הוא אשליה, אומר שהרעיון של כבלים הוא גם אשליה. שתי עובדות מגיעות לתודעתנו והן מסכימות או מתנגשות אחת עם השניה. אלה הם המושגים שלנו על כבלים ושחרור. אם אנחנו רוצים לעבור דרך קיר והידיים שלנו מתנגשות בו, אנחנו רואים שאנחנו מוגבלים על ידי הקיר הזה. באותו זמן אנו מוצאים שיש לנו כוח רצון וחושבים שיש ביכולתנו לכוון אותו לכל מקום. בכל צעד אנו נתקלים ברעיונות המנוגדים האלה. אנחנו חייבים להאמין שאנחנו חופשיים, למרות שבכל רגע אנחנו מבינים שאנחנו לא חופשיים. אם רעיון אחד הוא אשליה, אז גם האחר כזה, ואם רעיון אחד אמיתי, גם האחר אמיתי, כי שניהם עומדים על אותו בסיס: התנסות.

היוגי אומר ששניהם נכונים, שאנו כבולים כל זמן שמדובר באינטליגנציה, אך מצד שני, אנו חופשיים כל זמן שמדובר בנשמה. הטבע האמיתי של הנשמה או הפורושה, נמצא מעבר לחוקי הסיבתיות. החופש שלה מחלחל דרך שכבות של חומר בצורות שונות, דרך אינטליגנציה, מיינד וכך הלאה. האור שלה הוא זה הזוהר דרך כל אלה. לאינטליגנציה אין אור משלה. לכל איבר יש מרכז מסוים במוח. אין מרכז אחד לכל האיברים, כל איבר נפרד. מדוע כל התפישות מאוזנות? מנין הן משיגות את אחדותן? אם זה היה במוח, היה צורך במרכז אחד בלבד עבור כל האיברים - העיניים, האוזניים, האף וכך הלאה. אך אנחנו יודעים בוודאות שיש מרכזים שונים לכל אחד. אדם יכול לראות ולשמוע בו זמנית, ולכן חייבת להיות אחדות מאחורי האינטליגנציה. האינטליגנציה קשורה עם המוח. אבל אפילו מעבר לאינטליגנציה עומדת הפורושה, היחידה בה כל התפישות והתחושות השונות חוברות והופכות לאחד. הנשמה עצמה היא המרכז שבו מתכנסות כל התפישות ומתאחדות. הנשמה הזו חופשית, והחופש שלה הוא זה שאומר לך כל רגע שאתה חופשי ולא כבול. אבל מתוך טעות אתה מקשר את החופש הזה עם האינטליגנציה והמיינד. אתה מנסה ליחס את החופש הזה לאינטלקט, ומגלה מייד שהאינטלקט אינו חופשי. אתה מיחס את החופש הזה לגוף, והטבע אומר לך מיד ששוב טעית. זו הסיבה שישנה תחושה מעורבת של חופש והגבלה באותו זמן. היוגי מנתח את שניהם, גם את מה שחופשי וגם את מה שכבול, ובורותו נעלמת. הוא מגלה שהפורושה חופשית, היא המהות, התמצית של הידע הזה שכשהוא מגיע דרך הבודהי, הוא הופך לאינטליגנציה וככזה הוא כבול.

[שינוי הצורה המתרחש ב] טבעו של הנצפה (כלומר פרקריטי) נועד עבורה (כלומר לפורושה).

לפקריטי אין כוח משל עצמה. כל זמן שהפורושה קרובה אליה, נדמה שיש לה כוח. אבל הכוח הזה הוא כוח מושאל, בדיוק כשם שאור הירח מושאל. לפי היוגים כל היקום הנגלה נבע מהפרקריטי עצמה, אך לפרקריטי אין שום מטרה פרט לשחרור הפורושה.

למרות שעבור זה שמטרתו הושגה היא הושמדה, הפרקריטי בעצם לא הושמדה משום שהיא משותפת לאחרים.

כל הפעילות של הטבע קיימת רק כדי לגרום לנשמה לדעת שהיא נפרדת ממנו לחלוטין. כשהנשמה יודעת את זה, הטבע אינו מהווה יותר גורם משיכה עבורה. אבל כל הטבע נעלם רק עבור האדם שהפך חופשי. תמיד יישאר מספר אין סופי של אחרים שעבורם ימשיך הטבע לעבוד.

המפגש [של הפרקריטי והפורושה] הוא הגורם להבנת טבעם של הכוחות, הן של הנצפה והן של אדונו.

לפי פתגם זה, כוחות הנשמה והטבע (כלומר של החווה ושל הנחווה), מתגלמים כשהם (כלומר הנשמה והטבע) מחוברים. זהו הרגע בו מתרחשות התגלמויותיו של עולם התופעות. בורות היא הגורם לחיבור זה. בכל יום אנו רואים שהגורם לצער או לאושר שלנו הוא החיבור שלנו עצמנו עם הגוף. אם הייתי בטוח לחלוטין שאני איני הגוף הזה, אז לא הייתי שם לב לחום או קור, או כל דבר מהסוג הזה. הגוף הזה הוא רק שילוב. זוהי רק הזיה לומר שלי יש גוף אחד, לך גוף אחר ולשמש נוסף. היקום כולו הוא אוקיינוס אחד של חומר, ואתה הוא השם של חלקיק קטנטן, אני שמו של חלקיק אחר, והשמש של חלקיק נוסף. אנחנו יודעים שהחומר הזה משתנה בהתמדה. מה שיוצר את השמש היום, עשוי ליצור את החומר של גופנו מחר.

בורות היא הגורם שלו.

דרך הבורות חיברנו את עצמנו עם גוף מסוים, ולכן פתחנו את עצמנו לסבל. הרעיון הזה של הגוף הוא פשוט אמונה תפלה. זוהי אמונה תפלה הנגרמת על ידי הבורות שגורמת לנו להרגיש שמחים או אומללים, זו אמונה תפלה הנגרמת על ידי בורות שגורמת לנו להרגיש חום או קור, כאב ועונג. חובתנו היא להתעלות מעל לאמונה התפלה הזו, והיוגי מראה לנו כיצד לעשות זאת. הוכח שאדם תחת מצבים מנטליים שונים יכול להיכוות ועדיין לא לחוש כאב. אבל התרוממות הרוח הרגעית הזו של המיינד מגיעה לרגע אחד, ונעלמת ברגע שני. אבל, אם אנו משיגים אותה דרך היוגה, נשיג את ההפרדה בין העצמי לגוף לצמיתות.

כשישנה היעדרות של זה (הבורות), חסר החיבור. זוהי השמדת הבורות וזו היא עצמאותו של הצופה.

לפי הפילוסופיה של היוגה, דרך הבורות חברה הנשמה עם הטבע. המטרה היא להיפטר משליטתו של הטבע עלינו. זהו היעד של כל הדתות. כל נשמה יכולה להיות אלוהית. היעד הוא לבטא אלוהיות פנימית זו על ידי שליטה בטבע החיצוני והפנימי. עשה זאת על ידי עבודה, סגידה, שליטה נפשית או פילוסופיה - על ידי אחד או יותר, או כולם - והייה חופשי. זוהי מהות הדת כולה. תיאוריות, אמונות, טקסים, ספרים, מקדשים או צורות, הם רק פרטים משניים.

היוגי מנסה להשיג את היעד דרך שליטה נפשית. עד שנוכל לשחרר את עצמנו מהטבע, אנחנו עבדים, עלינו לעשות את מה שהוא מכתיב לנו. היוגי טוען שזה ששולט במיינד, שולט גם בחומר. הטבע הפנימי הרבה יותר מעודן מהטבע החיצוני, הרבה יותר קשה להאבק בו והרבה יותר קשה לרסן אותו. לכן, מי שכבש את הטבע הפנימי, שולט ביקום כולו, וזה הופך למשרתו. ראג'ה יוגה מציגה את השיטות להשגת השליטה הזו. יהיה עלינו להכניע כוחות מעודנים הרבה יותר מאלו שאנו מכירים בטבע הפיזי. הגוף הזה הוא רק הקרום החיצוני של המיינד. הם לא שני דברים נפרדים, הם רק כמו הצדפה והקונכייה שלה. הם לא יותר משני היבטים של אותו דבר. החומר הפנימי של הצדפה אוסף חומר מהחוץ ומייצר את הקונכייה. ובדיוק באותה דרך, הכוחות הפנימיים המעודנים שנקראים מיינד, לוקחים חומרים גסים מבחוץ, ומיצרים ממנו את הקליפה החיצונית הזו, הגוף. ואם יש לנו שליטה על הפנימי, קל מאד לרכוש שליטה על החיצוני. ושוב, הכוחות האלה אינם שונים. זה לא שחלק מהכוחות פיזיים וחלק מנטליים. הכוחות הפיזיים הם לא יותר מאשר היבטים גסים של הכוחות המעודנים, בדיוק כפי שהעולם הפיזי הוא לא יותר מאשר התגלמויות גסות של העולם המעודן.

המשמעות של השמדת הבורות היא תרגול רצוף של הבחנה.

ההבחנה בין האמיתי לזה שאינו אמיתי, היא המטרה האמיתית של התרגול. לדעת שהפורושה היא לא הטבע, שהיא לא חומר וגם לא המיינד, ומשום שהיא אינה הטבע, אין אפשרות שהיא תשתנה. רק הטבע הוא זה שמשתנה, מתערבב שוב ושוב, מתמוסס ללא הפסקה. וכשדרך תרגול מתמיד נתחיל להבחין, תיעלם הבורות והפורושה תתחיל לזרוח באורה האמיתי, יודעת כל, כל יכולה ונמצאת בכל.

הידע שלו מושג בשבעה שלבים נעלים.

כשידע זה מגיע, הוא מגיע, כמו שנאמר, בשבעה שלבים, אחד אחר השני, וכשאחד מאלו מתחיל, אנחנו יודעים שאנו מקבלים ידע. הצעד הראשון יגרום לנו להרגיש שידענו את מה שיש לדעת. המיינד יחדל להיות בלתי מרוצה. כל זמן שאנו מודעים לצמא אחר ידע, אנו מתחילים לחפש אותו פה ושם, בכל מקום בו אנו חושבים שנוכל לקבל איזושהי אמת. וכשאנו נכשלים, אנחנו נעשים בלתי מרוצים ומחפשים אותה בכיוון חדש. כל חיפוש הוא לשווא, עד שאנו קולטים שהידע הוא בתוכנו, שאף אחד לא יוכל לעזור לנו ושאנחנו חייבים לעזור לעצמנו. כשאנחנו מתחילים לפתח את כוח ההבחנה, הסימן הראשון לכך שאנחנו מתקרבים לאמת יהיה שהמצב הזה של חוסר סיפוק יעלם. נהיה די בטוחים שמצאנו את האמת וכי זה לא יכול להיות שום דבר פרט לאמת. אז אנו עשויים לדעת שהשמש זורחת, שהבוקר מפציע עבורנו ושעלינו לאזור אומץ ולהתמיד עד שנגיע אל היעד.

הצעד השני יהיה היעדר מוחלט של כאב. שום דבר ביקום, פנימי או חיצוני, לא יוכל לגרום לנו כאב. השלישי יהיה השגת ידע כולל. ידיעת הכל תהיה שלנו. הרביעי יהיה השגת קץ כל החובות באמצעות ההבחנה. השלב הבא שיגיע יהיה מה שנקרא החופש של הצ'יטה. נבין שכל הקשיים והמאבקים, כל התנודות של המיינד, נפלו, בדיוק כפי שאבן המתגלגלת מראש ההר אל העמק לעולם לא תחזור למעלה. השלב הבא יהיה, שהצ'יטה עצמה תבין שהיא מתמוססת לתוך גורמיה בכל זמן שנרצה בכך.

לבסוף נגלה שאנו מבוּסָסים בעצמי האמיתי שלנו, שהעצמי שבתוכנו התקיים לבדו בכל היקום, ושלא הגוף וגם לא המיינד, לעולם לא היו קשורים, והרבה פחות מחוברים, אליו. הם עבדו בדרכם שלהם, ואנחנו, דרך הבורות, התחברנו אליהם. אך אנחנו התקיימנו לבדנו, נוכחים בכל, כל יכולים מבורכים לעד. העצמי שלנו היה כל כך טהור ומושלם, עד שלא היה נחוץ לנו דבר אחר. לא היה נחוץ לנו שום דבר כדי לעשותנו מאושרים, כי אנחנו השמחה עצמה. אנו נגלה שידע זה אינו תלוי בשום דבר אחר. בכל היקום לא יכול להיות דבר שלא יאיר ויזרח בפני הידע שלנו. זה יהיה הצעד האחרון, והיוגי יהפוך שליו ורגוע. לעולם לא יחוש עוד כאב, לעולם לא ישגה באשליות, לעולם לא יגע בו הצער. הוא ידע שמבורך הוא לעד, מושלם לעד, כל יכול.

דרך תרגול חלקים שונים של היוגה, מושמדים הדברים הבלתי טהורים, הידע מתחיל להבריק ומוביל להבחנה.

כעת מגיעה השיטה המעשית. הדבר עליו דיברנו כרגע, הוא קשה מאד, הוא גבוה מעל ראשינו. אבל הוא האידאל. ראשית נחוץ להשיג שליטה על הגוף והמיינד. אז הבנת האידאל תהיה קלה. וכשהאידאל ידוע, מה שנשאר הוא תרגול השיטות להשגתו.

יאמה, ניאמה, אסנה, פרנייהמה, פרהטיהרה, דהארנה , דייאן וסמהדי, הם שמונת האיברים של היוגה.

אי-הריגה, כנות, אי-גנבה, התאפקות ואי-קבלת [מתנות], נקראים יאמה.

אדם הרוצה להיות יוגי מושלם, חייב לוותר על מין. לנשמה אין מין: מדוע שתבזה את עצמה עם רעיונות על מין? אחר כך נבין טוב יותר למה יש לנטוש את הרעיונות האלה. המיינד של אדם שמקבל מתנות מושפע על ידי המיינד של האדם הנותן אותן. לכן סביר להניח שהמקבל יתנוון. קבלת מתנות נוטה להרוס את עצמאותו של המיינד, והופכת אותנו עבדים. לכן אל תקבל מתנות.

אלו, שאינם מופרים על ידי זמן, מקום, כוונה או חוקי מעמדות, הם נדרים אוניברסליים גדולים.

השיטות האלו - אי פגיעה, כנות, הימנעות מגנבה, טהרה ואי חמדנות, חייבות להיות מתורגלות על ידי כל יוגי - גבר, אישה או ילד. על ידי כל אחד ללא קשר למוצא , ארץ או מעמד.

טיהור פנימי וחיצוני, שביעות רצון, סיגוף, לימוד, ועבודת האל הם הניאמות.

הכוונה בטיהור חיצוני היא: לשמור על טוהרת הגוף. אדם מלוכלך לעולם לא יהיה יוגי. אך חייב להיות גם טיהור פנימי. זה מושג על ידי תרגול המעלות המוזכרות ב-33I. כמובן שהטהרה הפנימית היא בעלת ערך רב יותר מזו החיצונית, אך שתיהן הכרחיות. הטהרה החיצונית חסרת ערך ללא הטהרה הפנימית.

כדי להכשיל מחשבות מזיקות ליוגה, יש לחשוב מחשבות מנוגדות.

זוהי הדרך לתרגל את הערכים שהוזכרו. למשל, כשעולה במיינד גל גדול של כעס, איך נוכל לשלוט בו? על ידי העלאת גל מנוגד. חשוב על אהבה. לפעמים האישה כועסת מאד על בעלה, ובזמן שהיא במצב הזה, נכנס התינוק ומיד היא מנשקת אותו. הגל הישן שוכך וגל חדש עולה - האהבה לילד. זה דוחק את הגל הישן. אהבה מנוגדת לכעס. באותה דרך, כשעולה רעיון על גנבה, צריך לחשוב על הימנעות מגנבה. וכשעולה רעיון על קבלת מתנות, החלף אותו במחשבה מנוגדת.

המכשולים ליוגה הם: הרג, שקר וכך הלאה, בין אם בוצעו, נגרמו או קיבלו את אישורם בשל תאוות בצע, כעס או בורות - בין אם קלושים, בינוניים או חזקים, התוצאה שלהם היא בורות וסבל אין סופיים. זוהי (השיטה של) לחשוב מחשבה מנוגדת.

אם אני משקר, או גורם למישהו אחר לעשות זאת, או מאשר שקר של אחרים - כולם חטאים שווים. שקר קטן הוא עדין שקר. כל מחשבה אכזרית תחזור חזרה, כל מחשבה של שנאה שהיית עשוי לשמור בליבך, אפילו אם במעמקי ליבך, מאוחסנת, ויום אחד תחזור אליך בכוח עצום, בצורה של סבל כל שהוא. אם אתה מקרין שנאה וקנאה, הם יחזרו אליך בריבית דריבית. שום כוח לא יכול למנוע אותם, וברגע שחשבת עליהם יהיה עליך לשאת בפירותיהם. זכירתם של אלו תמנע ממך לעשות מעשים רעים.

כשהיוגי מתבסס באי הריגה, כל האיבה (המצויה באחרים) פוסקת בנוכחותו.

אם אדם הבין את הרעיון של הימנעות מפגיעה באחרים, אפילו חיית יער אכזרית תהפוך לפניו שלווה ורגועה. הנמר והטלה ישחקו יחד לפני היוגי הזה. כשהגעת למצב הזה, רק אז תבין שהתבססת לגמרי באי-אלימות.

על ידי התבססות באמיתות, היוגי מקבל את הכוח להשיג, לעצמו ולאחרים, את פירות העבודה ללא עבודה.

כשכוח האמיתות הזו מבוסס בתוכך, מאותו הרגע לא תוכל לומר דבר שאינו אמת אפילו בחלום. תהיה אמיתי במחשבה, דיבור ומעשה. כל מה שתאמר יהיה אמת. תוכל לומר לאדם "תבורך" ואדם זה יהיה מבורך. אם אדם חולה ותאמר לו: "החלם", הוא יחלים בו ברגע.

על ידי התבססות באי-גניבה, היוגי משיג כל עושר.

ככל שאתה בורח מהטבע, כך הוא הולך בעקבותיך. ואם בכלל לא אכפת לך ממנו, הוא הופך לעבדך.

על ידי התבססות בריסון והתאפקות, היוגי צובר אנרגיה.

לאדם הטהור יש אנרגיה עצומה וכוח רצון אדיר. ללא טהרה לא יכול להתקיים עוצמה רוחנית. ההתאפקות נותנת שליטה נפלאה על האנושות. המנהיגים הרוחניים של האנושות היו מאופקים מאד, וזה מה שנתן להם את הכוח. לכן היוגי חייב לרסן את עצמו.

כשהיוגי מתבסס באי-חמדנות, הוא מקבל את הזיכרון מהחיים הקודמים.

כשאדם אינו מקבל מתנות, הוא אינו חייב לאחרים, אלא נשאר עצמאי וחופשי. המיינד שלו הופך טהור. עם כל מתנה, סביר שיקבל את הרוע של הנותן. אם הוא אינו מקבל מתנות, המיינד שלו מטוהר, והכוח הראשון שהוא מקבל הוא הזיכרון של חיים קודמים. רק אז הופך היוגי מקובע באידאל שלו בצורה מושלמת. הוא רואה שהוא בא והלך פעמים רבות, וכך הוא הופך נחוש בדעתו שהפעם הזו הוא יהיה חופשי, שהוא לא יבוא וילך יותר ולא יהיה יותר עבד לטבע.

כשהוא מתבסס בניקיון פנימי וחיצוני, אז מתעוררת בו דחיה לגופו שלו, ותשוקה להימנעות ממגע עם אחרים.

ברגע שקיימת היטהרות אמיתית של הגוף, חיצונית ופנימית, עולה תחושה של התעלמות מהגוף, והרעיון של טיפוח הגוף נעלם. הפרצוף שנקרא בפי אחרים היפה ביותר, יראה ליוגי כפני חיה, אם אין מאחוריו רוח (spirit). ומה שהעולם מכנה פרצוף רגיל, היוגי יחשיב כפרצוף שמימי, במידה שהרוח זורחת מאחוריו. הצמא אחר הגוף הוא ההרס הגדול ביותר של חיי האדם. לכן הסימן הראשון להגשמת הטוהר הוא, שאינך חושב שאתה גוף. ולכן, רק כאשר מגיעה ההיטהרות אנו נפטרים מהרעיון הזה של הגוף.

גם היטהרות הסטווה עולה, עליזות המיינד, ריכוז, כיבוש האיברים, והיכולת להגשמת העצמי.

במהלך תרגול ההתנקות, מתגבר כוחה של הסטווה, והמיינד הופך מרוכז ומלא שמחה. הסימן הראשון לכך שאתה הופך דתי הוא שאתה שמח. דכדוך עשוי להיות סימן להפרעות בעיכול, אבל אין ספק שזו לא דת. הרגשה מהנה היא טבעה של הסטווה. כל דבר הוא דבר מהנה עבור האדם הסטווי, וכשזה מגיע, דע שאתה מתקדם ביוגה. כל כאב נגרם על ידי הטאמס, לכן עליך להיפטר מזה. עגמומיות היא אחת התוצאות של הטמאס. החזק, הבנוי היטב, הצעיר, הבריא והנועז, רק הם לבדם כשירים להיות יוגים. עבור היוגי, כל דבר הוא אושר, כל פרצוף אנושי שהוא רואה, גורם לו עליזות ושמחה. זהו הסימן לאדם בעל מעלות. סבל נגרם על ידי חטא ולא על ידי שום דבר אחר. איזה עניין יש לך עם פנים קודרות? זה נורא. אם יש לך פנים קודרות, אל תצא החוצה באותו יום, סגור את עצמך בחדר. באיזו זכות אתה מוציא את המחלה הזו אל העולם? כשאתה מצליח לשלוט על המיינד שלך, יש לך שליטה על הגוף כולו. במקום להיות עבד למכונה הזו, אתה הופך את המכונה הזו לעבד שלך. במקום שהמכונה הזו תוכל לגרור את הנשמה למטה, היא הופכת לכלי העזר הגדול ביותר שלה.

כתוצאה משביעות רצון מגיע אושר עילאי.

סיגוף האיברים והגוף, דרך הכחדת חוסר הטוהר שלהם, מקנה להם את כוחם.

תוצאות הסיגוף ניכרות מיד. לפעמים זה מגביר את כוח הראיה, לפעמים את השמיעה של דברים מרוחקים, וכך הלאה.

על ידי שינון המנטרה, מגיעה התפישה של האלוהות שבחרת. (אותו פן של אלוהות שהשואף הרוחני מתייחס אליו כאל האידיאל הנשגב).

ככל שהישות שאתה רוצה לתפוש גבוהה יותר, כך יהיה התרגול קשה יותר.

דרך הקרבת הכל לאישוורה, מגיע סמהדי.

על ידי כניעה לאל, הסמהדי הופך מושלם.

תנוחה היא זו היציבה והנעימה.

כעת מגיעה האסאנה, התנוחה. כל עוד לא רכשת תנוחה יציבה, לא תוכל לבצע את הנשימות והתרגילים האחרים. יציבות התנוחה משמעותה שאינך מרגיש כלל את הגוף. בדרך כלל תגלה שדקות ספורות לאחר שאתה מתיישב, אתה מרגיש כל מיני הפרעות גופניות. אבל כשהתעלית מעבר לרעיון של הגוף הפיזי, תאבד לחלוטין את תחושת הגוף. לא תרגיש לא כאב ולא עונג. וכשתשוב להיות מודע לגוף, תרגיש נינוח לחלוטין. זוהי המנוחה האמיתית היחידה שאתה יכול לתת לגוף. וכשתצליח לשלוט בגוף ולהחזיק אותו יציב, התרגול שלך יהיה יציב. אבל בזמן שאתה מוטרד על ידי הגוף, העצבים שלך מוטרדים, ואינך יכול לרכז את המיינד.

על ידי הפחתת הנטייה הטבעית [לפעילות הנובעת מההזדהות עם הגוף], ודרך מדיטציה על המוחלט, [התנוחה הופכת יציבה ונעימה].

אנחנו יכולים להפוך את התנוחה ליציבה על ידי חשיבה על האין סופי. אנחנו לא יכולים לחשוב ממש על האינסופי העל-טבעי, אבל אנחנו יכולים לחשוב על השמים האינסופיים.

כשהישיבה נכבשת, הדואליות אינה מכשילה.

הדואליות - טוב ורע, חום וקור, וכל זוגות ההפכים - לא יטרידו אותך יותר.

אחר כך מגיעה השליטה על תנועות השאיפה והנשיפה.

משנכבשה התנוחה, יש לאלף את תנועת הפרנא ולהביאה תחת שליטה. וכך אנו מגיעים לפרנאימה, השליטה על הכוחות החיוניים של הגוף. פרנא אינה נשימה, למרות שבדרך כלל מתרגמים אותה כך. פרנא היא סך כל האנרגיה הקוסמית. היא גם האנרגיה הנמצאת בכל גוף, כשההיבט הגלוי ביותר שלה בגוף הוא תנועת הריאות. תנועה זו נגרמת כשהפרנא מבצעת את השאיפה ועל זה אנו רוצים לשלוט על ידי הפרנאימה. אנחנו מתחילים בשליטה על הנשימה כדרך הקלה ביותר להשיג שליטה על הפרנא.

השינויים שלה הם משלושה סוגים, כלומר חיצוניים, פנימיים או חסרי תנועה, והם מווסתים על ידי מקום, זמן ומספר. ומעבר לכך הם או ארוכים או קצרים.

שלושת סוגי התנועה של הפרניאמה הם: אחד שבו אנו שואפים את הנשימה פנימה, באחר אנו מוציאים אותה, ובפעולה השלישית הנשימה מוחזקת בריאות או נחסמת מלהיכנס לריאות. זה שוב, משתנה בהתאם לזמן ומקום. "מווסת על ידי מקום", מתייחס למקום מסוים בגוף שבו צריך להחזיק את הפרנא. "מווסת על ידי זמן", מתייחס לכמה זמן תהיה הפרנא מוגבלת למקום מסוים, וכך נאמר לנו כמה שניות להחזיק תנועה אחת, וכמה שניות תנועה אחרת. התוצאה של פרניאמה היא אוּדְגאטה, או ההתעוררות של הקונדליני.

הרביעי הוא ריסון הפרנא על ידי הכוונתה לאובייקט פנימי או חיצוני.

זה הסוג הרביעי של הפרניאמה. אפשר לכוון את הפרנא פנימה או החוצה.

[המשפט הזה תורגם ופורש גם בדרך הבאה: הפרניאמה הרביעית היא זו שמאפשרת להיפטר הן מהתנועה החיצונית והן מהתנועה הפנימית של הפרנא.

כאשר מצליחים להיפטר מהנשימה החיצונית והפנימית המווסתת על ידי מקום, זמן ומספר וכו', כפי שתואר במשפט הקודם, אז מגיע הסוג הרביעי של הפרניאמה. הוא כלול בעצירה ההדרגתית של תהליך הנשיפה והשאיפה. ההבדל בין זה שתואר במשפט הקודם לבין הנוכחי הוא שבנוכחי עצירת הנשיפה והשאיפה מושפעת על ידי אובייקטים ומושגת בשלבים. הוא מאופיין בחוסר מוחלט של תנועה בזמן הנשימה המגיע לאחר עצירה מוחלטת של השאיפה והנשיפה. אין צורך לומר שאת התרגילים האלו, כמו תרגילים אחרים של רג'ה יוגה, יש לתרגל תחת הדרכתו של מורה].

על ידי זה מוחלש הכיסוי המעיב על אורה של הצ'יטה.

הצ'יטה, מטבעה, מחוננת בידע כולל. היא עשויה מחלקיקי סטווה, אך מכוסה בחלקיקי רג'אס וטמאס. על ידי פרניאמה, מוסר הכיסוי הזה.

המיינד הופך כשיר לדהארנה.

לאחר שכיסוי זה הוסר, אנחנו מסוגלים לרכז את המיינד.

פראטיאהארה, משיכת איברי החושים פנימה, נעשית על ידי ויתורם (של האיברים) על האובייקטים שלהם, וקבלת צורתו של החומר של המיינד.

האיברים הם מצבים נפרדים של החומר של המיינד. אני רואה ספר, הצורה אינה בספר, היא במיינד. משהו מבחוץ מעלה את הצורה הזו, אבל הצורה האמיתית היא בצ'יטה. האיברים מזהים את עצמם עם כל מה שמגיע אליהם, ומאמצים את צורתו. אם תוכל לרסן את החומר של המיינד מלאמץ צורות אלו, המיינד יישאר רגוע וזה נקרא פראטיאהארה.

משם עולה שליטה עילאית על האיברים.

כשהיוגי הצליח למנוע מהאיברים לאמץ את צורתם של אובייקטים חיצוניים, ולגרום להם להישאר מאוחדים עם החומר של המיינד, אז מגיעה השליטה המושלמת על האיברים. כשהאיברים נמצאים תחת שליטה מוחלטת, כל שריר וכל עצב יהיו תחת שליטה, כי האיברים הם המרכזים של כל התחושות וכל הפעולות. האיברים האלה מחולקים לאיברי פעולה ולאיברי חישה. כשהאיברים נמצאים תחת שליטה, היוגי יכול לשלוט על כל התחושות והמעשים. הגוף כולו כפוף לשליטתו. רק אז מתחיל האדם לחוש שמחה שנולד. אז אפשר לומר באמת ובכנות: "מבורך אני שנולדתי". כשמושגת השליטה הזו בגוף, אנחנו מרגישים עד כמה נפלא הגוף הזה.

תגיות:

סוואמי ויווקאננדה

פרמאהאמסה יוגאננדה

ד"ר פול ברונטון

אליזבת הייך וסלברג’אן יסודיאן

תאוס ברנארד