מאת: סוואמי ויווקאננדה

תרגום: הדס חסון

שומה עלינו בני האדם למנוע את הישנות התכונות אשר אפיינו את הדורות הקדומים, כדי לא להידרדר, אלא להסתגל במקביל להשתנות הסביבה, להתפתח ולתקן את עצמנו – כל אחד את עצמו, לאו דווקא את זולתו.
ראשית – לחקור את התודעה לגבי אברי הגוף של עצמנו, אשר מבטאים את אותה מורשת "מדלגת" (המועברת בין הדורות באופן בלתי רציף – ה.ח) של תכונות, כמו הלב והכבד בעלי הפעולה הלא רצונית, ולגרום שנשלוט עליהם ונפעילם באופן רצוני.
אפשר להרחיב זאת לפעולות גוף רבות נוספות ובאמצעות אימון נוקשה לשאוף להטבעת חותם שליטה כזה בתודעה, שיהפוך לתכונה נרכשת חדשה, אשר משמעותה התפתחות ותיקון מבחינת התודעה – דבר שיתרום לרווחתנו כפרטים בחברה.
מאידך, יש לחקור את החלק שאינו נוגע לחיינו כבני החברה, אלא מכוון לשחרור הנשמה, להתחברות לעל-מודע, לחדירה דרך האפילה בה אנו שרויים בעזרת האור שלו. כתוצאה מכך נהייה האדם קדוש. התעלות מעל לתחומי היקום החומרי, המותנה שכלית וכבול למקריות, שעל-פי הניסיון האנושי מאפשרת התגלות סודות היקום, מעבר לרובד אחר נטול מחזור החיים והמוות, בעל הידיעה וההוויה של האמיתי.

המטרה - העל מודע ושחרור הנשמה, תושג רק בתנאים מסוימים.

א. רצינות בתכליתי ובמאמצי: גם נסיבות חיים שאינן אידיאליות, חיים שאינם שקטים ושלווים, אלא רצופי דאגות פרנסה, עשויות להשתנות לכדי נוחות יותר מכוח הרצון העז להגיע לתכלית הנ"ל. קיים היזון חוזר בין מטרה חיצונית לכוח פנימי בעדםמושא הכמיהה הוא היוצר את הכמיהה באדם והמניע להתפתחות בכיוון אליו. לולא הייתה קיימת אפשרות להתחבר לאלוקים, לא הייתה נוצרת כמיהה אליו. (וברור מאליו שהאחד שמכוחו אנו מתקיימים, קרוב הוא אלינו). ככל שהכמיהה גבוהה יותר, האפשרות למימושה גוברת אף היא.
שומה על האדם להשתוקק למלכות האל וצדקתו, והיא תגיע אליו. אך אם הוא בו זמנית שואף לחיי נוחות ולתענוגות, הוא יגלה שקיים יחס הפוך בין עוצמת התשוקה להגשמתה בתחום החומרי. (ובניגוד לתחום הרוחני). על האדם לנהוג כמושל, שמסוגל לחיות למרות העושר החומרי ולא בגללו. עושר חומרי מורעף על ראשו של זה שאינו משתוקק אליו, אלא חי למען אידיאל. חייה למען אידיאל אחד ויחיד ורק עבורו. התמסר בהכרתך ובכל זמנך אליו בלבד.
את אותה אנרגיה ויכולת מאבק שהאדם משקיע למען כסף, עדיף שישקיע להשגת הצטיינות במישור הרוחני, מעשים טובים המלווים אותנו, בניגוד לעושר החומרי גם לאחר מותנו.

השאיפה לאידיאל היא הצעד הראשון. האידיאל איננו המטרה אלא האמצעי. ההתפתחות היא המטרה, ובמערב - (בניגוד להודו ובמזרח)- כשהכל בא בקלות, היא מוחמצת. המאבק, מה שלא בא בקלות הוא הוא הרווח הגדול, היתרון, השיעור הגדול והדרך לצעוד בה בחיים אלה. בדרך זו, הקשה כגהנום ועשויה להכיל תחנות עימות עם המוות אלף פעמים, מגלה הנשמה את עוצמתה וגודלה העצום לעומת עוצמת האידיאל (מושא מאבקה) והיא, הנשמה, מבינה שהיא היא עצמה המטרה, האידיאל הגבוה ביותר.
שחרור הטבע האמיתי של הנשמה מהווה את המטרה היחידה לחיי האדם.

ב. ההצמדות לאידאל למרות הטעויות, ואף דווקא בגללן, קבלת ה"רע" עם ה"טוב", היא הצעד השני בדרך הנכונה. נחישות עצומה למאבק על ערך, עצומה פי כמה וכמה מהמאבק על רווח חומרי.

ג. תחושת המגע עם הנשמה באמצעות מדיטציה היא הצעד ההכרחי השלישי.

ד. סיגול תכונת האופי של אי צמידות המתבטאת במחשבה- "אני העד" היא הצעד הרביעי. היכולת לראות את היקום בו אני חי ממרחק תפקודי: כמוזיאון, את סיטואציות החיים- טובות או רעות, בלא שיפוט- כתמונות ואותו ואת האנשים שבחיי כבובות בהצגה ומעבר לכך- את העצמי הנצחי ("הלהבות הנצחיות של הצייר הגדול").
בכולם כאחד, זה, שבניגוד לתקופות החיים שמסתיימות כהצגות בתיאטרון, נשאר לתמיד ולנצח לא נמוג.

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: