תרגום: דיויה (שחר לב)

ש: פָּאפָּהג’י, אנחנו מנסים ליצור סרט על התורה שלך. איך נוכל לעשות סרט כשאתה אומר שאין לך תורה?
כשיש איזו תורה, זו הטפה. למורה האמיתי אין תורה, אין שיטה, אין דרך. כדי לדעת את העצמיות שלך אין לך צורך בשום תורה. מה שאתה באמת, זה עצמו,

זה מה שתהיה תמיד. אף אחד לא יילמד אותך את זה. אתה צריך לממש את מי שאתה, כאן ועכשיו, ברגע זה.

ש: לומר לאנשים באיזה כיוון עליהם להביט, האם אתה מתייחס לזה כאל תורה?
אנשים לא צריכים להביט בשום כיוון. [צחוק] להביט בכיוון מסויים פירושו להיות עם אובייקט, האובייקט שאליו אתה מפנה את תשומת לבך. ככה אנשים הולכים לאיבוד. אבל אם הם ייפטרו מכל הכיוונים, אם לא יהיה במחשבתם אף מושג של כיוון, אז הם יידעו מי הם באמת. הם יידעו שהם זה עצמו: זה שהנם תמיד וזה שתמיד יהיו.

ש: האם אתה רואה את עצמך כגוּרוּ, פאפהג’י?
לא, בכלל לא! [צחוק] אני אף פעם לא מכריז, "אני גורו."

ש: מה עם כל האנשים האלה שחושבים שהם דבקים ותלמידים שלך? האם הם דבקים שלך?
כשאין גורו, לא קיימת שאלה של דבקים. כשהם באים לראות אותי אני מקבל את פניהם בברכה. כל מי שבא, אני מברך אותו. אם הם לא באים, אני מאחל להם כל טוב. וכשהם עוזבים אותי אני אומר, "נסיעה טובה. היו שמחים היכן שתהיו."

ש: אתה מעודד את כל מי שבא אליך לחפש את העצמיות שלו. מדוע אתה עושה את זה? מה מניע אותך לכך?
השמחה הפרטית שלי. האנשים האלה ישֵנים. כולם סובלים בעוד שהאוצר מצוי בתוכם. כולם, כל בני האדם בעולם הזה, כולם סובלים משום שהם מנסים למצוא שלווה ואושר באובייקטים. הם בוחנים אובייקטים ומנסים אותם בזה אחר זה, אך התוצאה היא רק סבל וכאב. אין אף אובייקט, אדם, חפץ או מושג, שיכול להחזיר לך את השמחה ואת שלוות הנפש. לכן אני אומר להם, אני פשוט מוסר להם את המידע הזה: "אל תחפשו כאן, שם, ובשום מקום. השלווה נמצאת בתוככם ובתוך ליבן של כל הישויות, לכן היו שקטים. אל תחפשו בשום מקום, אל תניחו למיינד להתעכב במקום כלשהו, ותראו שזאת שלווה, תראו שזה האושר עצמו."

ש: אני חושב שרוב האנשים שבאים אליך חושבים שמה שאתה נותן הוא יותר מסתם מידע. אני חושב שהם מרגישים שיש עוצמה בנוכחותך, יש חסד שמאפשר להם לגלות את הדבר שעליו אתה מצביע. האם יש לך מה לומר על כך?
בהחלט. אני מצביע על העצמיות שלהם, שהיא מבוע של חסד, של יופי. מהמקום הזה מתעוררים גם אהבה ושלווה. אני רק מצביע על כך כשאני אומר, "הבט בתוך עצמך לשניה אחת. לא צריך לחפש, לא צריך למצוא. רק הבט בתוך עצמך ותיווכח שאתה השָׁלווה עצמה." אני רק מצביע על כך. כולם ישֵׁנים. מוטב להעיר אותם משום שהם חולמים. החלומות האלה הם רק השלכות מנטליות, אבל בגלל שמתייחסים אליהם כאילו היו אמיתיים, הם מסבים סבל רב. אם אתה רואה בחלומך נמר, אתה פוחד. אם מתקיף אותך שודד של חלום, אתה פוחד.
עצור את כל ההשלכות המנטליות. היווכח שהחלום הוא רק חלום. היווכח שהוא לא אמיתי. כל מה שאתה רואה הוא רק חלום. בכל מקום שבו יש אובייקט, בכל מקום שבו יש רואֶה ונראֶה, יש חלום. אם יש אובייקטים, וסובייקט שרואה אותם, יש חלום. אך אם אתה נפטר איכשהו מהסובייקטים והאובייקטים ומהיחסים שביניהם, מה נשאר?

ש: כשאתה מביט באנשים שבאים אליך ואומרים לך, "פאפהג’י, אני סובל," האם אתה חש כלפיהם חמלה? וכשהם מתעוררים, האם אתה שמח?
אני חש חמלה. מה נשאר לי עוד כאן? יש בי חמלה כלפי כל הישויות שסובלות ושחולמות. אני רק אומר להם, "התעוררו, ידידיי היקרים, ילדיי היקרים, התעוררו. אין בכלל שום סבל, זאת רק השלכה של המיינד שלכם, זה לא אמיתי, אתם חולמים. התעוררו מהחלום וכל הסבל יסתיים."

ש: הייתי רוצה שתספר את הסיפור על הפרופסור היפני שהיתה לו רק ריאה אחת, שלא יכול היה להפסיק לצחוק. אני חושב שזה סיפור שמיטיב לתאר את תורתך. האם תוכל לספר את הסיפור כולו?
[פאפהג’י צוחק] כשהוא הגיע הייתי בקומה העליונה בביתי ונתתי שם סַטְסַנְג לכמה אנשים. הוא שאל את האנשים שהיו למטה אם אוכל לרדת לפגוש אותו, כי רופאיו אסרו עליו לעלות במדרגות.
הם ענו לו, "פאפהג’י עסוק כרגע, הוא נותן סַטְסַנְג למעלה. אם אתה לא יכול לחכות, תצטרך לעלות כדי לראות אותו."
לאיש הזה היתה תשוקה גדולה לראות אותי, אז הוא החליט לעלות במדרגות במקום לחכות לי עד שאתפנה. האנשים שלמטה עזרו לו, ואף על פי כן הוא עלה לאט מאד ובמאמץ רב.
כשהגיע, הוא מצא את כל הנוכחים בחדר, כולל אותי, צוחקים. במשך כל הזמן שהוא היה שם לא נאמרה אף תורה מילולית. היה רק צחוק מתמשך. גם הוא הצטרף, למרות שלא ידע למה אנחנו צוחקים. ואז, מכיוון שהגיע זמן ארוחת הצהרים, ירדנו כולנו למטה לאכול.
בזמן הארוחה הוא אמר, "יש לי רק ריאה אחת. הריאה השניה סולקה בניתוח. הרופא הורה לי לא לעלות במדרגות ולא לצחוק, כי הפעילויות האלה מאמצות יותר מדי את הריאה. אם אני צוחק או עולה במדרגות, אני צריך לקחת איזו תרופה שתעזור לריאה שלי להתאושש מהמאמץ. אבל כאן אני לא מרגיש צורך לקחת את התרופה. למעשה, אני מרגיש כאילו הריאה השניה שלי נמצאת שוב במקומה."
ואז הוא התחיל שוב לצחוק. במשך כל הזמן שהוא נשאר אתי הוא לא שאל אף שאלה, הוא רק צחק וצחק וצחק. זה לא הקשה עליו והוא לא הצטרך עוד לקחת את התרופה שלו.
מאוחר יותר, אחרי שחזר ליפן, הוא שלח אלי אחד מתלמידיו. התלמיד הזה סיפר לי שכשהפרופסור שלו חזר ליפן, שאלו אותו, "מה הבאת מלקנאו? מהי התורה של פּוּנְגָ’הגִ’י?"
התגובה היחידה שלו היתה צחוק. הוא צחק וצחק וצחק.
כשסופסוף חדל הצחוק הוא נשאל שוב, "מה התורה של פונג’הג’י?" והוא ענה, "צחוק. צחוק וריקודים."
כשאדם צוחק, אין לו מיינד, אין מחשבה, אין בעיה ואין סבל.

ש: כל עוד הצחוק נמשך אין מיינד.
אין מיינד. נסה! [צוחק] אלה שלא צוחקים, להם יש מיינד. הם נראים רציניים מאד ויש להם הרבה בעיות, יש להם מיינד. בשביל כל בעיה, בשביל כל סבל, צריך שיהיה מיינד, כי המיינד הוא זה שסובל. לכן גרש את כל הבעיות שלך על ידי צחוק. אם איזו בעיה באה, גרש אותה בצחוק! אם תצחק, היא תסתלק, היא תברח, היא תתעופף ממך.

ש: אם כן הצחוק הוא תגובה להיעדרם של כאב וסבל. האם אפשר לומר כך?
מה אמרת?

ש: כשכל הבעיות המנטליות עוזבות, הצחוק מתעורר מאליו?
כמובן, כמובן, כן. רק מי שנפטר מכל הבעיות שלו צוחק, רק הוא רוקד. כדי לפתור את כל הבעיות שלו הוא רק צריך לרקוד, הוא רק צריך לצחוק.
פעם היה קדוש שחי על ראש הר. בליל ירח מלא, בחצות, הוא התחיל לצחוק ולצחוק. כל אנשי הכפר התעוררו בתמיהה, "מה קרה לנזיר הזה?"
הם טיפסו אל ראש הגבעה ושאלו אותו, "אדוני, מה קרה?"
הקדוש השיב צוחק, "תראו! תראו! תראו! הנה ענן! הנה ענן!"
הרבה אנשים רואים עננים, אבל מי צוחק בשל כך? רק מי שאין לו מיינד. כל מה שהוא יראה, ייתן לו סיבה לצחוק, כי כשהוא מביט בדבר־מה, הוא נהיה הדבר עצמו. יש ענן, מאחוריו יש ירח. אם אין לך מיינד, עצם המראֶה גורם לך לצחוק.

ש: אז כשאתה רואה את העולם, פאפהג’י, אתה לרוב צוחק. אתה חושב שהכל בדיחה אחת גדולה?
[צוחק] אני רק מתבדח, מה עוד יש לעשות? אני לא לומד סוּטְרוֹת, מעולם לא למדתי אף סוטרה ואני גם לא מסתמך על סוטרות. אני רק עושה בדיחות. [צוחק]

ש: פאפהג’י, אנחנו מכינים את הסרט הזה עבור קהל מערבי שבוודאי לא יודע הרבה עליך או על התורה שלך. האם תוכל לומר להם, במונחים שיוכלו להבין, מה זו בדיוק הארה?
ההארה היא עבור מי שלא מצא שום סיפוק בהנאות החושים. היא עבור אלה שנמאס להם מדברים, מאובייקטים ומההנאות המופקות מהם. התשוקה לחופש, להארה, מתעוררת כשאדם מתחיל להבין שאי אפשר למצוא אושר בר־קיימא בהנאות החושים.
האובייקטים הנקלטים על יד חמשת החושים אינם יכולים להעניק לך אושר בר־קיימא. אם יש לך תשוקה לדבר־מה, לאיזה אובייקט שנקלט באמצעות החושים, ברגע שהתשוקה תבוא על סיפוקה תחווה אושר רגעי. אך לא האובייקט הוא שהסב לך אושר, כי אם סיפוקה של התשוקה לָאובייקט. כשהתשוקה קיימת, כשקיים רצון להשיג דבר־מה, אין אושר. התשוקה נעלמת רק ברגע שהיא באה על סיפוקה. ברגע ההוא אין כל מחשבות, אין תשוקות. אם תתבונן בעיון בניסיונך שלך, תגלה שהאושר מתעורר מאליו רק כשאין מחשבות ואין תשוקות, והוא נעלם כשהמחשבות והתשוקות חוזרות.
מה ניתן להסיק מכך? המסקנה הפשוטה היא שכאשר אתה ריק ממחשבות ומתשוקות, מתעורר אושר, וכשיש מחשבות ותשוקות, לא חווים אושר. האושר, אם כן, קיים בריקוּת שבהיעדר המחשבות, לא במרוץ אחר עוד ועוד דברים.
האובייקטים והתשוקה אליהם, הם בני חלוף – הם מופיעים ונעלמים. כל מה שמופיע ונעלם אינו תמידי. אם אתה רוצה אושר תמידי, עליך להבין שלעולם לא תוכל להשיגו על ידי רדיפה אחר דברים שמופיעים ונעלמים.
הריקוּת שבהיעדר מחשבה, שבהיעדר תשוקות, היא תמידית. היא מקורו של האושר האמיתי והתמידי. למעשה, היא־היא האושר עצמו. כשאתה מבין ומקבל זאת בשלמות, המיינד מפסיק לחפש אחר הנאות חיצוניות, כי הוא מבין שעצם פעולת החיפוש מביאה להתעוררות התשוקה והסבל. כשאתה מסוגל לשהות ברִיק הזה, באושר התמידי הזה, מבלי לחוש בצורך לחפש את האושר בשום מקום אחר, אתה חופשי מתשוקות ומסבל. החופש הזה הוא הארה.
מרגע שביססת את עצמך במצב הזה, אינך צריך עוד לדאוג ואינך צריך לרדוף אחר שום דבר בעולם הזה. האנשים והדברים של העולם הזה ימשיכו להיות, אך הם לא יגרמו לך שום בעיה או סבל, כי התשוקה לזכות דרכם בהנאה ואושר לא תתעורר. הריקות והאושר לְעולם לא יתמעטו, אפילו אם תנהל חיים פעילים בתוך העולם, כי המחשבות והתשוקות שמקודם הביאו לידי אומללות, סבל ותסכול, פשוט לא יתעוררו עוד.
כשיש לך תשוקה לחופש, כשאתה מתחיל להבין שאי אפשר להשיג אושר תמידי דרך מרדף אחר הנאות העולם הזה, עליך לחפש הוויה מושלמת, מישהו שביסס את עצמו לתמיד במצב של אושר אמיתי וקבוע. הוויה כזו, שלִבהּ הוא השלמות עצמה, יכולה לגרום לך להיות מודע לאושר ולריקות המצויים בתוכך. אדם כזה יכול לעשות זאת על ידי עוצמת המחשבה שלו, על־ידי־כך שיביט בך, שייגע בך, או פשוט בכך שיהיה שקט. כל מי שבא במגע עם הוויה כזאת, מפיק תועלת מנוכחותה. להוויה מושלמת זו אין תחושת עצמהּ, אין תחושה שהיא אדם אינדיבידואלי. למרות שכל מי שבא אליה יוצא נשכר מהשהייה בנוכחותה, בעל ההוויה המושלמת הזאת אינו חושב שהוא עוזר למישהו, כי הוא יודע שאין מישהו נפרד או נבדל ממנו-עצמו.
כולכם מאמינים בטעות שאתם אנשים נפרדים, בעלי הכרה נפרדת וגופים נפרדים. הרעיון הזה הוא רק מחשבה. בנוכחותה של הוויה מוארת בשלמות המחשבה הזו יכולה להיעלם ולהשאיר במקומה מודעות למי שהנך באמת. הריקות של היעדר־עצמי, של האושר הטהור שאתה חווה בנוכחותה של הוויה מוארת, היא הידע הישיר של המציאוּת עצמה.
אני אף פעם לא מייעץ לפרוש מן העולם. זאת לא הדרך להגיע להארה. הדבר נוסה הן במערב והן במזרח זה אלפי שנים, אך לא הניב תוצאות טובות. העצה שלי שונה. אני פשוט אומר, "היה שקט. הישאר היכן שאתה נמצא. אל תדחה מעליך את הפעילויות הארציות. פשוט הישאר שקט למשך שניה אחת וראה מה קורה."
זה רעיון חדש מאד. אני לא חושב שמישהו הציע אותו בעבר. לְפנים, אנשים נהגו לעשות טָאפַּס במקומות נידחים, שנים על שנים, בניסיון לזכות בהארה. אפילו היו מלכים שוויתרו על ממלכותיהם, הלכו אל היער והקדישו את כל מרצם להשגת הארה. אבל זה לא עבד. מדוע? כי חופש, הארה, אינם דבר־מה שניתן ’להשיג’ אותו, או ’לזכות’ בו. הם מצויים כאן, כבר עכשיו, בתוכך, כעצמיותך. לא צריך ללכת לחפש אחריהם בשום מקום אחר. הם מוסתרים על ידי הרעיונות המוטעים שיש לך על עצמך. אתה חושב, "זה הגוף שלי, זה המיינד שלי." הרעיונות האלה הם ההפרעות שמונעות ממך להיות מודע לטבעך האמיתי. אם אתה יכול לסלק אותם, אתה חופשי. אפשר לזנוח את הרעיונות האלה בכל מקום, לא צריך ללכת ליער בשביל לוותר עליהם.

ש: מורים רוחניים מייעצים תמיד לאנשים מהמערב, "הצטרף לקבוצה שלי ותהיה מאושר. עשה מה שאני אומר לך ותהיה מאושר." מה שונה במסר שלך, ולמה שאנשים יאמינו בו?
הם מייעצים כך לאנשים כדי להרוס אותם. אני אומר להם לדחות את כל המורים והמטיפים האלה ולבוא אלי, ואני אתן להם עצה טובה באמת. אל תקשיבו לעצה של אף אחד, אפילו לא לעצה שלי. הציצו אל תוך עצמכם ושמעו את קולכם. מה אתם שומעים? אל תקשיבו לאף עצה, כי כל עצה שייכת לעָבר. אם מישהו נותן לכם עצה כלשהי, העצה הזאת מקורהּ במשהו שהיועץ הזה שמע, קרא או חווה, ולכן היא באה מהעָבר. כדי לדעת את עצמיותכם אתם לא צריכים שום עצה, לכן אל תקשיבו לעצתו של איש. פשוט היו שקטים. זאת העצה הכי טובה. אני אומר לאנשים, "היו שקטים. לשניה אחת בלבד אל תחשבו ואל תעשו שום מאמץ." זאת העצה שלי. אם תקיימו אותה היא תביא לכם תועלת, ולא רק לכם כי אם לכולם, לכל הישויות שבעולם.

ש: אם כן, קַבּלת כל עצה, מלבד "הֱיה שקט", מרחיקה את האדם מן העצמיות במקום לקרב אותו?
כמובן, כמובן, זה חייב להיות כך, כי העצה לוקחת אותך אל העָבר. אני חוזר: כל עצה באה מאדם ששמע אותה או שקרא עליה. היא באה מהעבר. היא לא יכולה להראות לך מה שאתה כבר עכשיו, ברגע זה ממש. אל תאמין לאף אחד מהמסרים שמוסרים לך. אל תאמין אפילו למידע שהחושים שלך־עצמך משדרים אליך. התעלם מכל עצה, עבוֹר אל מעֶבר לחושים ולמידע שהם מספקים. אז, ורק אז, תדע מה אתה. במשך מיליוני שנים טעמת מתענוגות החושים. עכשיו, בפעם הראשונה, אתה לובש דמות אדם. הפק ממנה את מרב התועלת.
אל תקשיב לאף עצה. עד כה היועצים לא הוכיחו שהם משיגים תוצאות טובות. היועצים מלמדים אותך רק להילחם, לריב עם שכניך ועם כל שאר האנשים שלא נמנים על אנשי הקבוצה שלך. אם תעשה כעצתם יהיו מורים אחרים שיגידו לך, "לא, אל תעשה מה שהם אמרו לך, עשה מה שאני אומר לך." מרגע שזה קורה, המריבות יהיו בלתי נמנעות.

ש: פאפהג’י, אתה אומר שיש צורך בתשוקה עזה לחופש. אילו עוד הכשרוֹת נחוצות?
אני לא חושב שאפשר לקרוא לתשוקה לחופש הכשרה, כי היא מתעוררת מאליה מבפנים. אצל מעטים ונדירים היא מתעוררת מבפנים ורוקדת בחיקם.
כשתשוקה לאובייקט מופיעה, אתה שמח לצאת ולפגוש באובייקט, אך החופש אינו אובייקט ולא סובייקט. התשוקה לחופש עולה מן המקור, היא משחקת בתוך המקור ולתוכו היא שבה ושוקעת. כשהיא נמצאת שם היא משחקת עם עצמה, נהנית במשך זמן־מה, ואז נעלמת. ההופעה וההיעלמות אינן מהוות בעיה, כי זה נשאר תמיד אותו דבר, אם הוא עולה ואם אינו עולה.
כשאנשים אומרים, "התשוקה לחופש מתעוררת ונעלמת," מה שהם אומרים הוא שביתר הזמן תשוקות אחרות מתעוררות ונעלמות. כמו כן, כשאתה אומר, "התשוקה לחופש התעוררה בי," אתה רומז לכך שהיה זמן שבו התשוקה לא היתה קיימת. אני עצמי מעולם לא הרגשתי את התשוקה לחופש מתעוררת, כי היא תמיד היתה, היא היתה שם למן הילדות.

ש: האם נחוצה לנו אמונה במשהו, פאפהג’י? האם עלינו להאמין במילים של המורה? האם אנו צריכים להאמין שנשיג חופש? האם צריך שתהיה אמונה בדבר־מה?
כן, כמובן שצריך אמונה, אמונה בעצמיותך, אמונה ש"אני חופשי." אם אתה רוצה אמונה במשהו, האמונה הטובה ביותר שיכולה להיות לך היא "אני כבר עכשיו חופשי." כרגע אתה מאמין: "אני סובל, אני משועבד." למה שלא תשנה את זה לאמונה הטובה ביותר: "אני חופשי"? מה זה משנֶה לך?

ש: אם יש לאדם שכנוע פנימי מוחלט: "אני חופשי," השכנוע הופך לחוויה. האם זה מה שאתה אומר?
לא, זאת לא ’חוויה’. החופש הוא לא חוויה. החוויות נחוות תמיד עם משהו אחר.
בסופו של דבר התשוקה לחופש נעלמת ומשאירה את החופש עצמו. כשהחופש יודע את עצמו, הוא לבדו נשאר. כרגע אתה עסוק עדיין בתשוקות אחרות. כשכולן תעזובנה, זה, החופש, יישאר ויתגלה לך.

ש: פאפהג’י, אתה אומר שקל מאד לגלות את ההארה, אך יחד עם זאת שמעתי אותך מציין פעמים רבות שאת מספר האנשים שהתעוררו בשלמות אל עצמיותם אפשר למנות על אצבעות הידיים. אם זה כל כך קל, למה כה מעטים הצליחו?
זה כל כך קל, כי אתה לא צריך לעבוד בשביל זה. זה כל כך קל, כי אתה לא צריך ללכת לשום מקום בשביל לקבל את זה. כל מה שעליך לעשות זה להיות בשקט. השגת החופש היא על כן דבר קל מאד. אנשים אומרים שזה קשה רק בגלל שהמיינד שלהם עסוק תמיד במשהו אחר. החופש עצמו אינו קשה, מה שקשה זה לוותר על ההיצמדות לכל הדברים האחרים. ניתוק עצמך מההיצמדות עלול להיות קשה. אבל אתה חייב להחליט לעשות את זה. אתה יכול לעשות את זה כבר עכשיו, או לדחות לגלגול הבא.

ש: האם בשביל להצליח יש צורך במאסטר מואר?
בהחלט! בהחלט! אחרת איך תדע אם אתה על הדרך הנכונה?

ש: פאפהג’י, אנשים רבים במערב משקיעים זמן רב בחיפוש אחר מאסטר מואר. כיצד יוכלו למצוא אותו? איזו עצה תיתן להם כדי למצוא אותו?
הם לא יכולים למצוא. מאסטר אמיתי אינו נראה לעיניים. אם אנשים מנסים למצוא אותו באמצעות החושים, לא תהיה להם הבחנה נכונה, כי המאסטר מצוי מעבר לחושים ומעבר לכל הבחנה שהיא.
כשאתה רוצה להיות חופשי, החופש עצמו כבר קיים, אלא שלא רכשת את ההרגל להסתמך עליו; אינך מכיר את שפת החופש, את שפת הריקוּת, את שפת האהבה. אתה לא מבין את הדברים האלה משום שמכרת את עצמך לאובייקטים אחרים. לכן אתה לא מבין מה באמת הוא החופש, אך אף-על-פי-כן יש בך תשוקה עזה לזה. כשהתשוקה הזאת קיימת, החופש ברוב חמלתו לובש צורת גוף כדי לדבר אליך בשפתך־שלך, כדי שתוכל להבין מהו באמת החופש.
הוא מלמד אותך, "אני העצמיות שלך." הוא נכנס לתוך עצמיותך ונהיה אחד אִתהּ. זה תפקידו של המורה, להראות לך, "אני העצמיות שלך. אני זה עצמו." זהו תפקיד המורה. לזמן־מה זה נהיה המורה, רק כדי לבשר לך את העובדה שהנך זה. מכיוון שאינך מקשיב לָזה הבלתי-אישי, המצוי בתוכך תמיד, הוא הופך למורה. זה נהיה המורה כדי לומר לך, "אתה זה עצמו." כשאתה מבין את זה, אתה נוכח שאתה והמורה אחד.

ש: פאפהג’י, גם ראמנה מהארישי אמר שהאדם אינו יכול לראות מי מאסטר אמיתי ומי לא, אך הוא אמר שיש שני סימנים שצריך לחפש. האדם צריך לבדוק אם הוא מרגיש שלֵיו בנוכחות המאסטר, ואם המורה מתייחס באופן שווה לכל הישויות סביבו. האם תסכים שהסימנים האלה מועילים?
כמובן שאני מסכים. אפשר בקלות ללכת שולל אחַר ההרצאות של מורה, אחר ההצהרות שהוא מצהיר. אך אם אתה חש שהמיינד שלך שקט בסביבתו, ואם אתה מרגיש אושר ושלווה במחיצתו – אלה עשויים להיות סימניו החיצוניים של המורה. לא כל אחד יכול להרגיש את השלווה הזאת. רק אלה שיש להם דבקות עזה בחופש יוכלו להרגיש אותה, לא אחרים.
לכן, כשאתה בא אל המורה, היה שקט. אינך צריך לשאול אף שאלה. אל תצפה ממנו לשום תשובה. שב בשקט והרגש אם תודעתך שקטה או לא. אם היא שקטה, תוכל להסיק מכך שזה האיש שיכול ללמד אותך, שזה האיש שראוי להישאר במחיצתו.

ש: פאפהג’י, אתה מייעץ לאנשים לשבת בסַטסַנג עם מאסטר מואר ולהיות שקטים. כשהמאסטר נפטר וסַטסַנג פיזי כבר אינו זמין, מה על התלמיד לעשות אז?
אם הוא תלמיד אמיתי, הוא לא יסכים אתך שהמאסטר שלו מת. הגוף מת, אך המאסטר אינו הגוף. כל הגופים ימותו, אך המאסטר מעולם לא היה גוף, לכן מות הגוף אינו משנה דבר לתלמיד, כי הוא יודע שהמאסטר הוא משהו אחר. המאסטר יושב תמיד בתוך לבו של התלמיד. התלמיד שיודע את זה אינו זקוק לשום דבר אחר. הוא יודע היטב, "אני לא מתגעגע למאסטר שלי כי הוא נמצא כאן ועכשיו, תמיד, בתוכי." אלה היחסים שבין מאסטר לתלמיד.

ש: אם זאת גישתו של התלמיד, האם המימוש יהיה אפשרי גם לאחר מותו של המאסטר?
אם לתלמיד...?

ש: אם גישתו של התלמיד היא: "הגורו שלי אינו הגוף שמת, הוא עצמיותי שלי," כי אז, בעזרת הגישה הזאת הוא יכול עדיין לממש את העצמיות. הוא לא צריך לחפש מורה פיזי אחר.
המורה הוא מי שמסלק את הגוף ואת המיינד של התלמיד. אם הוא לא עושה את זה, או אם הוא לא מסוגל לעשות את זה, אי אפשר לקבל אותו כמורה אמיתי. כדי לחפש מורה אחר אתה צריך מיינד וגוף, לא כן? אם כבר אין לך מיינד או גוף, כיצד תחפש? היכן תחפש?

ש: פאפהג’י, האם תוכל בבקשה לתאר את ההארה שלך, ובפרט את התפקיד שהמאסטר שלך, ראמנה מהארישי, מילא בה?
זה סיפור ארוך.

ש: האם תוכל לספר גירסה מקוצרת?
זה סיפור ארוך. כדי לספר את כולו אצטרך להתחיל מהילדוּת. בכל אופן, אני יכול להתחיל מהנקודה שהלכתי לראות את ראמנה מהארישי. נכנסתי לאשרם שלו והכל היה דומם, הכל היה שקט. האיש היה השֶקט עצמו, התגלמות הדממה. הוא לא דיבר עם איש. היתה שם דממה עמוקה. מעולם לא ראיתי אדם כה שקט. האנשים שבאו לראות אותו, המיינד שלהם לא נכנס אתם לתוך האולם שבו הוא התגורר. הוא פשוט ישב בשקט והיתה שם דממה.
הוא היה אומר לאנשים, "הֱיה שקט, הֱיה שקט," אך רובם לא הבינו את המשמעות. עד היום אנשים לא מבינים את מה שהוא אמר.
הוא דיבר על דברים רבים: איך להיות חופשי, כיצד להגיע להארה, ולפעמים היה אומר דברים כמו, "צריך חסד." אך רוב הזמן רק אמר בשפת טָאמִיל, "סוּמָה אִירוּ", שפירושו, "הֱיה שקט." רוב האנשים לא הבינו את המשמעות האמיתית, אבל אני תפסתי את זה מיד. כיום אני משתמש הרבה במשפט הזה, כי אני מסכים עם המאסטר שלי שהתורה הטובה ביותר היא, "היה שקט."
אם אדם שהוא השקט עצמו אומר לך להיות שָקט, המשפט הזה בא מבר-סמכא ויש בו סמכות ולכן הוא פועל באופן מיידי. אם אדם רגיל יגיד לך להיות שקט, זה לא יעבוד. אך אם אדם שהוא השקט עצמו אומר לך את זה, אתה נהיה שקט בצורה אוטומטית.

ש: האם תוכל לתאר מה קרה ביום שבו סופסוף תפסת את זה? איך זה קרה?
מאז ילדותי הייתי דָבֵק של קרישנה, עד כדי כך, שקרישנה אפילו התגלם לפני בגוף פיזי. יכולתי לקלוט אותו בכל חושיי, ממש כפי שיכולתי לראות דברים רגילים.
אחרי פגישתי הראשונה עם המהארישי ביליתי כארבעה ימים באָדִיאָנָאמָלַיי, מעברו השני של ההר אָרוּנָאצָ’לָה. כשחזרתי, המהארישי שאל אותי, "היכן היית?"
עניתי, "בצידו האחר של ההר, גרתי לבדי ושיחקתי עם קרישנה."
"הו, טוב מאד, שיחקת עם קרישנה!" הוא קרא.
"כן אדוני, שיחקתי עם קרישנה. הוא חבר שלי."
"האם אתה רואה אותו עכשיו?"
"לא, אדוני, אני לא רואה אותו עכשיו."
ואז הוא אמר, "מה שמופיע ונעלם – אינו ממשי. הרואֶה עדיין נשאר. אתה ראית אותו, הוא נעלם, אך הרואֶה נשאר. עכשיו אתה כאן, אותו רואֶה עדיין נשאר. מצא מיהו הרואֶה."
ה’רואה’ הזה הוא רק מלה, אך המלה הכתה בי בעוצמה כזו שנהייתי הרואה. אני נהייתי הרואה.
כיום, כשאני נותן סַטסַנג, אני אומר לאנשים, "אל תיאחזו במלה. רדו לשורש המלה. לכו אל זה שאותו היא מתארת, אל זה שעליו היא מצביעה. אם כך תעשו, תזכו בו־במקום בהבנה אמיתית."
כשאני אומר את המלה ’חופש’, לך מיד אל החופש והישאר שם. כשמישהו אומר, "בוא נאכל ארוחת צהרים," יש דיבור על אוכל, ופתאום אתה נהיה אחד עם האוכל. למה אתה לא יכול לעשות אותו דבר כשאני אומר את המלה ’חופש’?
כשאנחנו מדברים על חופש אנחנו צריכים להיות אֶחד עם החופש, אנחנו צריכים להריח חופש, ליהנות מהחופש. אבל זה לא קורה. עם דברים אחרים המלה לוקחת אותך היישר אל המקום הנכון, אך כשאני אומר את המלה ’חופש’, אתה לא הולך אל המקום הנכון כדי להבין אותה. בשביל המלה ’חופש’ אנחנו צריכים כל כך הרבה סַטסַנגים, כל כך הרבה מורים, ועדיין איננו תופסים את המשמעות הממשית. מה הטעות? – אנחנו קשורים למקום אחר.

ש: פאפהג’י, אנשים רבים במערב התנסו בטכניקות שונות של מדיטציה. אחדים מודטים בצורה רצינית מאד מזה שנים רבות. שמעתי אותך אומר פעמים אחדות שתרגול כזה לא יביא להארה. האם תוכל בבקשה להסביר מדוע אתה חושב כך?
המדיטציה נועדה רק לעייף את הגוף ואת המיינד עד שיימאס לך ממנה. אז יוכל לעלות בך הרעיון, "אולי קיים משהו אחר." במחשבה הזאת אתה עשוי לצאת לחיפוש אחר מורה אמיתי. אם תמצא אותו, הוא לא יאמר לך למדוט, הוא לא ייתן לך איזו שיטה. הוא יגיד פשוט, "היה שקט." הוא לא יגיד לך לעשות דבר־מה, או לחדול מעשיית דבר אחר. הרצאות על מה שצריך או לא צריך לעשות באות מפי המטיפים, לא מפי המורים. למורה האמיתי אין תורה, אין לו מצוות עשה ואל־תעשה. הוא פשוט אומר לך, "היה שקט." אין שום דבר אחר שמורה יכול לומר.
וזה יעבוד. זאת התורה הטובה ביותר שמורה יכול לתת. כפי שאמרתי קודם, כשהוא אומר, "היה שקט," אתה לא סתם שומע את המילים, אתה נהייה השֶקֵט עצמו. מה הבעיה? למה כולם חושבים שזה כל כך קשה?
אותו דבר קורה בסַטסַנג. אני אומר לאנשים, "חִקרו, שאלו את עצמכם ’מי אני?’ " והם עונים: "אנחנו לא יכולים לעשות את זה. ניסינו, אבל זה לא הולך. כשאנחנו עושים את זה אנחנו נהיים מתוחים ומקבלים כאב ראש." רק כמה אנשים נדירים תופסים את זה וכל השאר נכשלים, כי הראש שלהם עסוק במקום אחר. אני לא יודע למה זה כך. אני לא יכול להסביר לך למה עם כמה אנשים זה עובד פתאום ועם אחרים לא.
אם תישאר שקט, תתאהב בזה, בשקט ובשלווה האלה. כולם זקוקים לאושר ולשלווה, יהיה עיסוקם אשר יהיה. ולא יכולים להיות אושר, שלווה, אהבה ויופי בשום דבר אחר מלבד בשקט הזה שמצוי תמיד, כאן ועכשיו, בתוכך. לכן אני אומר תמיד שאין צורך בשום מדיטציה. בשביל מדיטציה צריך מיינד, וכשאתה משתמש במיינד, התוצאה תמיד מנטלית. או שצריך גוף, אומרים לך לשבת בתנוחה מסויימת, כשהידיים והרגליים מונחות בצורה מסויימת. פעילויות פיזיות נותנות לך תוצאות פיזיות, ופעילויות מנטליות – תוצאות מנטליות. אבל מה שאני מדבר עליו מצוי מעֶבר לגוף, מעבר למיינד. אי אפשר לגשת אליו באמצעים פיזיים או מנטליים.
אם רעיון רוחני כלשהו נשמע לך טוב ואתה מאמץ אותו לעצמך, התוצאה חייבת להיות אינטלקטואלית. על כן התרחק מרעיונות. אל תנסה להתקרב אל השקט הזה בדרכים פיזיות, מנטליות, או אינטלקטואליות. פשוט ותר על כל הרעיונות, על כל המושגים, על כל מה ששמעת וקראת, ואז תגלה שאתה הריקות עצמה.

ש: אנשים רבים מנסים להיות שקטים, להישאר ללא תנועה, אך לא מצליחים. איפה הטעות שלהם?
הם חייבים לוותר על הכוונה להיות שקטים. אם הם לא יכולים להישאר שקטים, אומַר להם, "ותרו על הכוונה להיות שקטים." אם הם ייוותרו, מה יקרה?

ש: לעתים קרובות אתה אומר לאנשים לשאול את עצמם "מי אני?" מדוע זה עובד בעוד שכל שיטה אחרת נכשלת?
כי זאת לא שיטה. כל השיטות רק גוזמות את הענפים, אך החקירה מכה בָּשורש, בשורש המיינד. אם אתה קוצץ ענף, אחרי כמה זמן הוא שב לצמוח. אך אם תלך אל שורש המיינד ותעקור אותו, הוא לא יוכל לחזור לעולם. החקירה עוקרת את המיינד מן השורש. כשאתה חוקר, "מי אני?" אתה מכה בשורש המיינד והורס אותו אחת ולתמיד. למעשה, יהיה מדוייק יותר לומר שבאמצעות החקירה אתה מגלה שאין בכלל מיינד.
’אני’ הוא מיינד. כשאתה שואל את עצמך, "מי אני?", ’אני’ מתַשאל את עצמו כדי למצוא מה טבעו הממשי של המיינד. אף אחד לא שאל אף פעם "מי אני?" אף אחד. אנשים שואלים תמיד, "מי אתה? מי הוא? מי היא?" אבל אף אחד לא שואל "מי אני?". כשאתה שואל את עצמך בפעם הראשונה, אתה לא רק מכה בשורש המיינד, אתה מכה בשורש הבריאה כולה, כי ה’אני’, המיינד, הוא שורש הבריאה. כשאתה מבצע את החקירה, לא רק ה’אני’ נעלם, אתה מגלה שאין בורא, אין בריאה ואין ברואים. ה"מי אני?" הזה הוא מכשיר רב־עוצמה. הוא לוקח אותך אל מעמקי העצמיות, שם אתה מגלה שגם אתה וגם הבריאה לא הייתם קיימים מעולם.

ש: הרבה אנשים שאלו את עצמם "מי אני?" ולא קיבלו את התשובה הנכונה. המיינד עדיין נשאר. האם עליהם להמשיך ולשאול עד שיקבלו את התשובה הנכונה?
לא, רק פעם אחת. אם תעשה את זה כמו שצריך, תצטרך לשאול רק פעם אחת. אם תעשה את זה בצורה הנכונה, זה יכה במקום הנכון. כשאתה שואל "מי אני?", אל תצפה לשום תשובה. היפטר מהציפיה לקבל תשובה. אל תקיים את החקירה מתוך כוונה להגיע לאיזה מקום, או לקבל איזו תשובה. תכלית השאלה הזאת אינה קבלת תשובה, כי אם התמזגות, כדרך שהנהר מתמזג עם האוקיינוס. הוא לא זורם אל האוקיינוס כדי להישאר נהר, הוא בא אליו כדי לאבד את עצמו. בחקירה "מי אני?" מתרחשת התאחדות עם האלוהי, עם העצמיות, עם הריקות עצמה. רק הֱיה שקט וראה מה קורה.
כשאתה מקיים את החקירה, אל תחכה לתשובה. כשהשאלה נגמרת, גם ה’אני’ נגמר. "מי אני?" – מה יכול לבוא אחרי ה’אני’ הזה? אתה נהיה זה שה’אני’ השתחרר אל תוכו. המקום ההוא חייב להיות ריקות.

ש: פאפהג’י, לעתים קרובות אתה אומר, "האמת מרוממת את האדם הקדוש." אתה אומר גם שאדם קדוש הוא מי שהכרתו נקיה מרבב, טהורה, זכה. אך אף פעם אתה לא מבקש ממישהו לעשות את הכרתו נקיה מרבב, טהורה וזכה. איך האמת תוכל לרומם אותנו אם לא נעשה כלום בכדי שהמיינד יהיה טהור, חף מרבב וזך?
אי אפשר להפוך את המיינד לטהור. המיינד עצמו הוא אבק. אתה לא יכול לנקות אבק עם אבק. תאר לעצמך שיש לך מראָה מאובקת שאתה רוצה לנקות. אתה מביא אבק ומוסיף אותו על גבי השכבה הראשונה. כזה הוא הניקוי של המיינד – להוסיף אבק על אבק. כל מאמציך לנקות את המיינד באמצעות מדיטציה או יוגה ייכשלו, כי הם רק יוסיפו אבק לאבק שכבר קיים. לכן אני אומר "היה שקט." אם אתה נשאר שקט המראָה עצמה מסתלקת, וכך אף אבק לא יוכל לנחות בשום מקום. לזה אני מתכוון במלה קדוּשה. האמת מרוממת את הקדוּשה ואתה נהיה קדוש על ידי סילוק המראָה של המיינד.
אם יש מולך מראה, פניך ישתקפו בה. ההשתקפות הזאת היא כתם, אי־טוהר. כל עוד הכתם קיים, אתה לא קדוש. איך לסלק את ההשתקפות? פשוט מאד: זרוק את המראה. מה יקרה אז להשתקפות? היא תשוב אל פניך. אם תזרוק את המיינד לשניה אחת, רק לשניה אחת, הקדוּשה תגלה את עצמה ואתה תשוב ותתמזג בה.
על כן אני אומר, ”האמת מרוממת את האדם הקדוש." כל האובייקטים שאתה רואה סביבך הם השתקפויות במראת המיינד שלך. כל האובייקטים הם אבק. זרוק את המראה ולא יהיה עוד מיינד, לא יהיו אובייקטים ולא יהיה אבק.

ש: פאפהג’י, רוב האנשים חושבים שהארה היא דבר שניתן להשיג לאחר תקופה ממושכת של הכנה מאומצת. איפה הטעות באמונה הזאת?
זאת טעות מהתחלה ועד הסוף. כל אמונה היא טעות. למה שתאמין במשהו? האם אתה צריך להאמין שאתה דייויד גודמן? אתה בטוח לגמרי בעניין הזה, לא? האם תצטרך לשאול מישהו? האם תלך אל מַאדהוּקַר ותשאל, "תאמר לי בבקשה, איפה דייויד גודמן? האם הוא גר פעם בבית הזה?"
הוא יגיד לך, "אתה דייויד גודמן וזה הבית שלך." איך קרה שאיבדת את הידע וההכרה הברורים מי אתה באמת? אם אתה כבר יודע את זה, לא תפתח בהכנות מאומצות כדי לדעת מי אתה. אתה נצמד לרעיונות מוטעים, ומשום שאתה מאמין בהם, בסופו של דבר נדמה לך שאתה צריך לעשות משהו בשביל להיות מי שאתה כבר עכשיו. אתה נתקע עם הדברים האלה ושוכח היכן ביתך האמיתי.

ש: אני סבור שזאת בעיה מרכזית במערב, פאפהג’י. אי אפשר לשכנע אנשים שהם מוכנים למימוש כבר עכשיו. כולם חושבים שהם חייבים לעשות משהו לשם כך.
כמובן. זה מה שאני שומע. זאת הסיבה שכל מורי היוגה מצליחים מאד במערב. ראיתי מרכזי יוגה אפילו בכפרים קטנים. באירופה יש כחמשת אלפים מורי יוגה. דיברתי עם כמה מהם וכולם מצליחים יפה מאד.
שאלתי אחד מהם, "מה אתה מלמד?" והוא השיב, "כיצד להישאר צעיר ובכושר טוב עד גיל תשעים." זה מה שהכל שואפים אליו ואם זה מה שאתה מחפש ביוגה, היא תעזור לך להשיג את זה.
במערב נמכרים הרבה ספרים על יוגה – ראיתי אותם אפילו בדוכנים לצד הכביש. אחד מהם היה יוגה וסקס – בטח ראית אותו.
אם כך, היוגה שמלמדים במערב נועדה לתחזק את הבריאות והחיוּת של הגוף. אני זוכר נערה אחת בדיסלדורף. היא היתה בשנות העשרים שלה ונראתה יפה ומאושרת. ראיתי אותה מודטת ושאלתי אותה, "על מה מודטת במדיטציה שלך?"
היא ענתה, "אני רוצה להישאר צעירה. אני בת עשרים ושבע עכשיו ואני רוצה להיות בריאה עד גיל שמונים וחמש."
נתתי לה את השם רַאטְנָה, שפירושו יהלום. פגשתי את החבר שלה וקראתי לו רַאטְנָסָאגַר, אוקיינוס של יהלומים. הם היו אנשים טובים מאד, אבל המדיטציה שלהם לא הניבה שום תוצאות. אף אחד לא משיג תוצאות ממשיות ממדיטציה.

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: