מאת: שרי ראמאנה מהארישי

תרגום: לילי בנטב

ח.  כיצד אפשר לממש את העצמי?
מ.  העצמי של מי? מצא זאת!
ח.  שלי, אך מי אני?
מ.  מצא זאת בעצמך.
ח.  איני יודע כיצד.
מ.  תן דעתך רק לשאלה מי הוא זה האומר "אינני יודע"? מי הוא ה"אני" בהכרזה שלך? מה אינו ידוע?
ח.  מישהו או משהו בתוכי.
מ.  מי הוא מישהו זה? בתוך מי?
ח.  אולי איזה כוח שהוא.
מ.  גלה ומצא.
ח.  למה נולדתי?
מ.  מי נולד? התשובה היא אותה תשובה לכל שאלותיך.
ח.  אם כן, מי אני?
מ.  (מחייך) באת לבחון אותי? אתה צריך להגיד מי אתה!
ח. למרות שאני מנסה, איני מצליח לתפוש את ה"אני". הוא אפילו אינו מתואר בבירור.
מ. מי הוא זה האומר שה"אני" אינו מתואר בבירור? היש בך שני "אני" שאין האחד מתואר בבירור על-ידי השני?         
ח. במקום לשאול "מי אני", האם יכול אני להציג לעצמי את השאלה בדרך אחרת: "מי אתה?" מפני שאז יכול שכלי להיצמד אליך, כיוון שאני רואה בך אלוהים בצורת GURU - מורה רוחני. אולי באמצעות שאלה זו, אהיה קרוב יותר למטרת חיפושי מאשר על-ידי השאלה "מי אני"?
מ.  בכל צורה אשר תציג את שאלתך, תהיה נאלץ בסופו של דבר, להגיע ל"אני" האחד, לעצמי. כל ההבחנות האלה שנעשות בין "אני" ל"אתה", מורה לחניך וכו’, מראות רק את בורותך. האני העליון בלבד קיים. לחשוב אחרת, פירושו להשלות את עצמך.
 
סיפור מתוך הפוראנות על הנאור ריבהו ועל חניכו נידאגה מאיר עיניים בקשר לעניין זה.
למרות שריבהו לימד את האמת המוחלטת על ברהמן האחד שאין שני לו, נידאגה חניכו לא השתכנע דיו, - על אף למדנותו והבנתו הרבה - כדי לסגל לעצמו את דרך ה-JNANA (ידיעת העצמי) וללכת בה, אלא התיישב בעיר מולדתו כדי לקיים את טכסי דתו ואת מצוות האנשים מלומדה. אך המורה הנאור אהב את חניכו באותה מידה שחניכו כיבדו והעריצו. למרות גילו המופלג, נהג ריבהו ללכת בעצמו העירה, כדי לראות אם ובאיזו מידה התפכח חניכו מן הטכסיות. לפעמים היה המורה הנאור מתחפש, כדי לבדוק כיצד נוהג תלמידו כשאינו יודע שמורהו מתבונן בו. באחת הפעמים, מצא ריבהו המחופש לבן כפר מחוספס, את נידאגה חניכו צופה בהתלהבות בתהלוכה מלכותית. בלי לגלות את זהותו, שאל ריבהו, ’בן הכפר המחוספס’ את נידאגה העירוני, לסיבת ההמולה הרבה ונידאגה הסביר לו שכל זאת בגלל תהלוכת המלך העוברת לפניהם.
"אהה! זה המלך! הוא עובר בתהלוכה! אבל היכן המלך?" שאל הכפרי המחוספס.
"שם, על הפיל" ענה נידאגה.
"אתה אומר שהמלך על הפיל, כן, אני רואה את שניהם, אך מי המלך ומי הפיל?"
"מה! אתה רואה את שניהם ואינך יודע שהאדם שמעל הוא המלך, בעוד שהחיה שמתחתיו היא הפיל?" נזעק נידאגה, "מה התועלת לדבר עם אדם שכמותך?"
"אנא, הייה סובלני עם בור שכמותי" התחנן הכפרי המחוספס, "אך אמרת שהמלך נמצא מעל לפיל שמתחתיו, דיברת על ’מעל’ ו’מתחת’, מה פירושם של שני אלה?"
נידאגה לא יכול היה לשאת זאת יותר. "אתה רואה את המלך ואת הפיל, האחד מעל  והשני מתחת, ובכל זאת רוצה אתה לדעת מה פירושם של ’מעל’ ו’מתחת’?" התפרץ נידאגה, "אם דברים שאתה רואה ומילים שאתה שומע, אומרים לך כה מעט - אזי רק עשייה יכולה ללמדך. התכופף קדימה ומיד תדע את אשר מבקש אתה לדעת".
הכפרי המחוספס עשה כפי שנדרש ונידאגה עלה והתיישב על כתפיו באומרו: "עכשיו אתה יודע! אני ’מעל’ כמו המלך, ואתה ’מתחת’ כמו הפיל, האם זה ברור דיו?"
"לא, עדיין לא", הייתה תשובתו השלווה של הכפרי. "אתה אומר שאתה מעל כמו המלך, ואני מתחת כמו הפיל. ’המלך’, ’הפיל’, ’מעל’ ו’מתחת’, כל אלה ברורים לי כבר, אך אנא, הסבר לי מה אתה מתכוון באומרך ’אני’ ו’אתה’?"
ברגע שנידאגה הועמד כך בפתאומיות בפני השאלה הגדולה ביותר, בפני הגדרת ה’אתה’ העומד בנפרד מן ה’אני’, זרח אור הכרתו והוא קפץ מיד כלפי מטה והשתטח לרגלי רבו, באומרו: "מי אם לא מורי ורבי ריבהו, יכול היה להסיט כך את הכרתי מאשליית הקיום הגשמי, ולהחזירה אל ההוויה האמיתית של העצמי? הו, מורי רב החסד, משתוקק אני לברכותיך".
לכן, כשמטרתך היא להתעלות באמצעות ה-ATMA-VICHARA (חקר העצמי) כאן ועכשיו, ולנוע אל מעבר לשטחיות ולחוסר הממשות של הקיום הגשמי, אין מקום לאבחנה בין ה’אני’ ל’אתה’ שעניינם הוא רק הגוף, כאשר אתה מפנה את הכרתך (כולה) פנימה בזמן שמחפש אתה את מקור המחשבה, היכן ה’אתה’ והיכן ה’אני’? עליך לחפש ולחוות את העצמי, זה הכל.
 
ח.  אך האין זה מצחיק שה’אני’ מחפש אחר ה’אני’? וכי אין השאלה ’מי אני’ הופכת לבסוף לנוסחה ריקה? או שמא עלי להציג את השאלה בפני עצמי ללא הרף, לחזור עליה כאילו הייתה MANTRA?
מ.  חקירת העצמי, בשום פנים ואופן אינה נוסחה ריקה! היא הרבה יותר מאשר חזרה על MANTRA כלשהי. אילו הייתה השאלה ’מי אני’ סתם שאלה, אזי לא היה לה ערך רב. ה-MANTRA של חקירת העצמי מכוונת למקד את ההכרה כולה בתוך מקורה. אי לכך, אין זה מצב של ’אני’ אחד המחפש ’אני’ אחר, ובוודאי שאין זו נוסחה ריקה, מאחר שהיא דורשת מעורבות פעילה ומוגברת של ההכרה כולה, כדי לייצבה וכדי לשמור אותה יציבה במודעות העצמית הטהורה. חקר העצמי היא דרך בלתי מאכזבת, הוא הדרך הישירה והיחידה המובילה למימוש הבלתי מוגבל, להוויה המוחלטת שהנך באמת. 
ח.  מדוע נחשב חקר העצמי לדרך הישירה הבלעדית אל ה-JNANA?
מ.  מפני שחוץ מחקר העצמי ה-ATMA-VICHARA, כל סוג של SAMADHI מניח להכרה (לחלק כלשהו ממנה) להתקיים כמכשיר שתפקידו לבצע את ה-SAMADHI, ואשר בלעדיו אי אפשר לתרגל.
האגו יכול לקבל צורות שונות ומעודנות יותר בשלבים השונים של התרגול, אך הוא עצמו אינו מכחיד את עצמו.
כאשר המלך ג’אנאקה הכריז "כעת גיליתי את הגנב שהיה מרושש אותי כל הזמן, והוא יטופל באופן יסודי וסופי", התייחס המלך, למעשה, אל האגו או אל ההכרה (המגבילה).   
ח.  אך את הגנב אפשר להבין היטב, גם בדרך ה-SAMADHIS האחרות.
מ.  הניסיון להשמיד את האגו או את ההכרה (המגבילה) בדרך של SAMADHI אחרת מזו של ה-ATMA-VICHARA, דומה להתחפשותו של הגנב בתחפושת של שוטר המנסה לתפוש את הגנב, כלומר את עצמו. רק ה- ATMA-VICHARA יכולה לגלות את האמת ולהראות שהאגו וההכרה (המבודדת, המגבילה) אינם קיימים באמת. רק היא מאפשרת את ההתנסות הישירה בישות הטהורה והבלתי מסווגת של העצמי או האבסולוטי. עם מימוש העצמי, לא נותר דבר שצריך עוד לדעתו, מפני שמימוש כזה פירושו אושר עדנים מוחלט ושלם, מפני שפירושו הכל.
ח.  בחיים אלה עתירי המגבלות, האם אוכל אי-פעם לממש את אושר העדנים של העצמי?
מ. אושר העדנים של העצמי מצוי תמיד אתך, אתה תמצאנו בעצמך אם תחפשו ברצינות וללא פשרות. סיבת אומללותך איננה בחייך החיצוניים, כי אם בתוכך. הסיבה היא האגו שלך. אתה מגביל את עצמך ואז נלחם מלחמה חסרת טעם, במטרה להתגבר על מגבלותיך אלו. כל אומללות היא תולדה של האגו; ממנו נובעים כל צרותיך. מה טעם לתלות את אומללותך בהתרחשויות בחייך, כאשר מקורה היא למעשה בתוכך? איזה אושר יכול אתה להפיק מן המתרחש מחוצה לך? וכאשר מפיק אתה אושר כזה, כמה זמן יכול הוא להתקיים? אם תתעלם מן האגו ותשרוף אותו באמצעות חוסר תשומת לב, תהיה חופשי. אם תתרצה לו, יטיל הוא עליך מגבלות ואחר כך ייאלץ אותך להילחם בהן, כדי לגבור עליהן במלחמה חסרת תועלת. כך ניסה ה’גנב’ להרוס את המלך ג’אנאקה. להיות את העצמי שהנך באמת, היא הדרך היחידה לממש את אושר העדנים שהוא שלך והיה שלך תמיד.  
ח.  מאחר שלא מימשתי את האמת שרק העצמי קיים, אולי מוטב שאסגל לעצמי את ה-YOGA וה-BAKTI MARGAS - דרכים הנוחות לעשיית SAMADHI יותר מה-VICHARA MARGA? האם מימוש היישות האבסולוטית, כלומר BRAHAMA-JNANA - ידיעת ברהמה - אינו דבר בלתי ניתן להשגה על-ידי אדם פשוט כמוני?
מ. BRAHAMA-JNANA איננה ידיעה שיש לרכוש אותה כדי להשיג  אושר. מה שצריך לעשות הוא, לוותר על ראיית הדברים המוטעית, לוותר על הבורות. אותו עצמי שאתה משתוקק לדעת, הינו באמת ובתמים אתה עצמך.
לכאורה, בורותך היא זו הגורמת לך צער מיותר, בדיוק כצערם של עשרת הכסילים שהצטערו על אובדן האיש העשירי שמעולם לא אבד.
במשל של עשרת האנשים הכסילים, מסופר שלאחר שחצו נהר והגיעו לגדתו השניה, רצו לוודא כי אכן הכל הגיעו בשלום ולכן אחד מהם החל סופר את הנותרים. אך בכל פעם שספר, שכח לספור את עצמו. "אני רואה רק תשעה. אין ספק שאבד לנו אחד" אמר האיש שספר. "כיצד זה ייתכן? האם ספרת נכון?" שאל אחר, והחל לספור בעצמו. אך גם הוא ספר רק תשעה, משום שאת עצמו שכח לכלול. "אנחנו רק תשעה" הסכימו הכל, "אך מי הוא החסר?" שאלו הללו את עצמם, וכל מאמציהם לגלות את ה’חסר’, נכשלו. "יהיה מי שיהיה זה אשר טבע, אנו, על כל פנים, איבדנו אותו" אמר הסנטימנטלי שבחבורת הכסילים ובאומרו זאת, פרץ בבכי מר וכל השאר עשו כמותו.
עובר אורח שנקרה למקום, שאל לפשר בכיים. הם סיפרו לו את אשר אירע וציינו שלמרות שספרו פעמים רבות, לא יכלו למצוא יותר מאשר תשעה אנשים. בשמוע עובר האורח את סיפורם ובראותו לפניו עשרה אנשים, ניחש את סיבת הטעות וכדי להוכיח להם שהם עשרה ולא תשעה אנשים ושכולם הגיעו בשלום לגדת הנהר, אמר להם: "יספור כל אחד מכם את עצמו ובכל פעם שאחד מכם ייספר, אתן לו מכה כדי שידע לבטח כי אכן הוא נספר, ונספר רק פעם אחת. וכך נמצא את האדם העשירי החסר". בשומעם זאת, צהלו עשרת הכסילים, שמחו להזדמנות שנתנה להם למצוא את חברם ה’חסר’ וניאותו לספור בשיטה שעובר האורח הציע. ואכן, בכל פעם שאחד מהם קיבל מכה הוא ספר עצמו בקול רם. "עשר" אמר האיש האחרון בהגיע תורו. נבוכים הסתכלו זה בזה, ואמרו בקול אחד: "אנחנו עשרה" והודו לאיש על שפטר אותם מצערם.
זהו המשל. מהיכן הובא האיש העשירי? האם אבד אי-פעם? בגלותם שהוא היה תמיד שם, האם למדו דבר-מה חדש? סיבת צערם לא הייתה האובדן האמיתי של אחד מהם - הסיבה הייתה בורותם, וכן ההנחה שאחד מהם אבד אף כי לא יכלו למצוא מי באמת אבד, מפני שהם ספרו רק תשעה.
כך הוא המצב איתך. אין לך כל סיבה להיות אומלל וסובל באמת. אתה עצמך מניח הגבלות על טבעך האמיתי, שהוא הוויה בלתי מוגבלת, ולאחר מכן בוכה אתה שאתה רק יצור מוגבל ואז נוטל אתה SAMADHI זו או אחרת, כדי לגבור על המגבלות שאינן קיימות למעשה. אם ה-SAMADHI עצמה מניחה את קיומן של המגבלות, כיצד היא יכולה, אפוא, לעזור לך לגבור עליהן?
לכן אני אומר, דע שהנך ההוויה הטהורה והבלתי מוגבלת, העצמי האבסולוטי. אתה הנך העצמי, ורק העצמי, לכן אינך יכול להיות חסר את ידיעת העצמי באמת. בורותך הינה בורות לכאורה, כבורותם של עשרת הכסילים שביכו את אובדן האיש העשירי. בורות היא שגרמה לסבלם.
דע אם כן, שידע אמיתי אינו בורא הוויה חדשה למענך, כי אם מסיר את בורותך. אושר עדנים אינו נוסף לטבעך, הוא רק מתגלה כטבעך האמיתי, הנצחי והבלתי ניתן להכחדה. הדרך היחידה להיפטר מצערך ומסבלך, היא לדעת ולהוות את העצמי. כיצד זה ייתכן שהוויה זו אינה ניתנת להשגה?

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: