כתבי מאסטרים

שרי טאילאנג סוואמי

שרי ראמאנה מהארישי

ניאנה יוגה - מי אני? רמאנה מהארישי הספר השלם

שרי רמאקרישנה פארמאהמסה

פאפהג’י

סוואמי ויווקאננדה

אליזבת הייך וסלברג’אן יסודיאן

ספר II פרק ד’: לב ההוויה הוא לב העצמי
"ניאנה יוגה - מי אני?" ספר שני פרק ד’
שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS
מאת: שרי ראמאנה מהארישי
תרגום: לילי בנטב
ח.  שרי באגאוואן מדבר על הלב בעל מושב המודעות ועל היותו זהה לעצמי.  מה בדיוק מייצג הלב?
מ.  השאלה לגבי הלב, מתעוררת מפני שאתה מעוניין למצוא את מקור המודעות. לכל בעלי הכרה מעמיקה, טומן חקר האני וטבעו, קסם שאין לעמוד בפניו. קרא לזה כפי שתקרא: אלוהים, עצמי, לב או מושב המודעות, כולם זהים. יש לשים לב לכך, שהלב הוא עצם המוקד של ההוויה האישית, הוא המרכז שבלעדיו דבר אינו יכול להתקיים.
ח.  אולם שרי באגאוואן ציין איזור מוגדר ביחס למיקומו של הלב בתוך הגוף הפיזי. כלומר, שהלב נמצא בתוך החזה, שתי אצבעות ימינה מהאמצע.
מ.  נכון. בהתאם לעדותם של חכמים, זהו המרכז שבו מתנסים אנו ברוחניות. לב-מרכז הרוחני, אינו איבר של הגוף. כל מה שאפשר לומר על הלב הוא, שהלב הינו הגרעין של הוויתך, ורק לו זהה אתה באמת - כפי שהפירוש המילולי של מילה זו בסנסקריט מורה - בין אם ער אתה, ישן או חולם, בין אם עסוק אתה בעבודה כלשהי או שקוע ב-SAMADHI.
ח.  אם כן, כיצד אפשר למקם את הלב באיזשהו חלק בגוף? ברגע שאנו קובעים אותו במקום מסויים, פירוש הדבר שאנו מטילים מגבלות פיזיות על דבר שמצוי מעבר לחלל ולזמן.
מ.  זה נכון, אולם האדם המציג שאלה בנוגע למיקום הלב, רואה עצמו קיים בתוך גוף, או כבעל-גוף. כשאתה מציג את השאלה כעת, האם תאמר שרק גופך נמצא פה, שעה שמדבר אתה ממקום אחר? לא. אתה מקבל כמובן מאליו את קיומך הגופני. בדיוק כך, מנקודת מבט זו, מתייחסים אנו לגוף הפיזי. למען האמת, התודעה הטהורה אינה ניתנת לחלוקה. אין לה חלקים, אין לה צורה, אין לה ’פנים’ או ’חוץ’, אין לה ’ימין’ או ’שמאל’. הלב, שהוא תודעה טהורה, מכיל הכל ושום דבר אינו קיים מחוצה לו ובנפרד ממנו. זוהי האמת הסופית והמוחלטת. מנקודת ראות זו, ללב, לעצמי או לתודעה לא יכול להיות מקום מוגדר בגוף הפיזי. מדוע? מפני שהגוף עצמו הוא רק השתקפות ההכרה המוקרנת על-ידי ההכרה, וההכרה עצמה הינה רק השתקפות של הלב הקורן מעצמו. כיצד יכול זה אשר כל דבר אחר נמצא בו, להיות מוגבל ומוגדר כחלק זעיר בתוך הגוף הפיזי, גוף שהוא עצמו הינו התגשמות זערורית של הממשות האחת? אולם בני אדם אינם מבינים זאת. הם אינם יכולים להתגבר על דרך התפישה שלהם, שהיא דרך הגוף הפיזי והעולם. אתה אומר למשל "אני עשיתי את כל הדרך הארוכה מארצי, הנמצאת מעבר להרי ההימאלאיה, ובאתי לכאן, ל-ASHRAM- הזה". אך כל זאת אינו נכון, היכן ’עשיית הדרך’ וה’לבוא’, או כל תנועה אחרת, לגבי הרוח האחת, המכילה את הכל, שאתה הוא הווייתה באמת? אתה נמצא כעת במקום שתמיד נמצאת בו, רק גופך הוא זה אשר עבר או הועבר ממקום למקום, עד אשר הגיע ל-ASHRAM (שממילא היה בך תמיד). זוהי האמת הפשוטה. אך לגבי אדם הרואה עצמו נושא נפרד החי בעולם האובייקטיבי, כל זאת (שנאמר לעיל), נראה כחזיון שווא! אנו מקצים מקום ללב בתוך הגוף הפיזי, רק כשאנו יורדים לרמת ההבנה הרווחת בקרב בני האדם הרגילים.
ח.  אם כן, כיצד עלי להבין את עמדתו של באגאוואן שההתנסות בלב-מרכז מתרחשת במקום מסויים בתוך החזה?
מ.  ברגע שתקבל את העובדה שמנקודת מבט של האמת המוחלטת, הלב, כתודעה טהורה, הינו מעבר לחלל ולזמן, קל יהיה לך להבין את כל השאר בפרספקטיבה הנכונה.
ח.  על בסיס זה דווקא, הצגתי את השאלה בקשר למיקומו של הלב. אני שואל על התנסותו של שרי באגאוואן.
מ.  תודעה טהורה שאינה מתייחסת כלל וכלל לגוף הפיזי, ואשר משתרעת אל מעבר להכרה (המצטברת, המסווגת והמדמיינת), הינה עניין של התנסות ישירה. בני אדם נאורים מכירים את הקיום הנצחי חסר הגופניות, בדיוק כפי שבני אדם רגילים מכירים את ההתנסות בקיומם הגופני. אך ההתנסות בתודעה (הטהורה) אפשרית עם מודעות גופנית ובלעדיה. בהתנסות חסרת הגופניות של התודעה הטהורה, נמצא האדם הנאור מעבר לחלל ולזמן, ובמצב זה השאלה על מיקומו של הלב אינה יכולה להתעורר כלל. מאחר שהגוף הגשמי אינו יכול להתקיים - מבחינת החיים - בנפרד מהתודעה, המודעות לגוף חייבת להיות תולדה של התודעה הטהורה וחייבת להיות נתמכת על-ידה. המודעות לגוף הגשמי הינה מטבעה מוגבלת, ואינה יכולה להשתרע עד לתודעה הטהורה שהיא נצחית ואינסופית. המודעות הגופנית היא רק דמויית MONADA, מעין השתקפות מיניאטורית של התודעה הטהורה שהאדם הנאור מימש את הזדהותו איתה. לאדם הנאור, המודעות הגופנית היא רק בבחינת השתקפות של קרן אור מתוך התודעה הטהורה המהווה אותו, והזוהרת מעצמה, התודעה הטהורה והאינסופית שלו. רק במובן זה מודע האדם הנאור לקיומו הגופני, מאחר שבשעת התנסותו חסרת הגופניות, מתנסה האדם הנאור בלב כמו בתודעה הטהורה ואין הוא מודע כלל וכלל לגופו. כשמודע הוא לגופו, ממקם הוא את ההתנסות המוחלטת הזו, בגבולות גופו הפיזי, במעין זיכרון-תחושתי המתרחש אז.
ח.  לאנשים כמוני, החסרים התנסות ישירה בלב ושהינם חסרי זיכרון הקשור להתנסות כזו, עניין זה קשה לתפישה. אשר למיקומו של הלב, ייתכן שעלינו לסמוך על סוג מסויים של ניחוש.
מ.  אילו גורלו של מקום הלב צריך היה להיות מותנה בנחוש, אפילו במקרה של האדם הפשוט, כל העניין לא ראוי היה שנעסוק בו. לא, דבר זה אינו מותנה בניחוש כי אם באינטואיציה, שאין בה כל טעות.
ח.  לגבי מי מתייחסת אינטואיציה זו?
מ.  לגבי כל אחד ואחד. לגבי כולם.
ח.  האם שרי באגאוואן רוצה לומר, שיש לי ידע אינטואיטיבי של הלב?
מ.  לא, לא של הלב, אלא של מיקומו של הלב ביחס לזהותך העצמית.
ח.  האם שרי באגאוואן אומר שאני יודע באופן אינטואיטיבי את מיקומו של הלב בגוף הפיזי?
מ.  למה לא?         
ח.  (מצביע על עצמו) האם שרי באגאוואן מתייחס אלי באופן אישי?
מ.   כן, זוהי אינטואיציה! כיצד הצבעת על עצמך בזה הרגע? וכי לא הנחת את אצבעך בצד הימני של החזה שלך? זהו בדיוק מיקומו של הלב-המרכז.
ח.  אם כן, שעה שאין לי ידע ישיר על הלב-מרכז, עלי לסמוך על האינטואיציה?
מ.  מה רע בכך? כשתלמיד בית ספר אומר: "אני הוא זה שחישבתי נכון" (בשעה שהוא רוצה להדגיש את ה’אני’), או באותו מישור, כשהוא שואל "ארוץ ’אני’ להביא את הספר עבורך?" האם יצביע לעבר ראשו כדי להראות מי עשה את החשבון נכון, או לעבר רגליו שישאו אותו מהר כדי להביא את הספר? לא. בשני המקרים תצביע אצבעו, כדבר מובן מאליו, לעבר הצד הימני של חזהו. בדרך זו, ממחיש הוא אמת גדולה באופן תמים ביותר, ומצביע על מקור העצמיות הנמצאת במקום זה. זוהי אינטואיציה בלתי מוטעית, הגורמת לו להתייחס אל עצמו בדרך זו ולהתייחס אל הלב שהוא העצמי.
המחווה היא כלל-עולמית ובלתי רצונית לחלוטין, כלומר היא תמיד אותה מחווה בכל פרט ופרט. לאיזו הוכחה טובה מזו זקוק אתה, כדי להיווכח היכן מיקומו של הלב-מרכז בגוף הפיזי?
ח.   אך שמעתי קדוש אומר שאת ההתנסות הרוחנית חשים במצח, בין שתי גבות העיניים.
מ.   כפי שאמרתי קודם לכן, זהו המימוש הסופי והמוחלט, המתעלה אל מעבר להתייחסות של נושא ונשוא (אובייקט וסובייקט). כשדבר זה מתממש, אין זה חשוב היכן חשים את ההתנסות הרוחנית.
ח.   אך השאלה היא, מה משני אלה הוא הנכון: 1. שמרכז ההתנסות הרוחנית מתרחש בין גבות העיניים; 2. שהוא מתרחש בלב?
מ.  למטרות תרגול, יכול אתה להתרכז בין גבות העיניים. יהיה זה אז BHAVANA או הגות המלווה בדמיון בהכרה, למעשה במצב הנעלה של ANUBHAVA או מימוש - המצב שאתה מזדהה איתו בשלמות ושבו אישיותך הפרטית נמסה לחלוטין - מתעלה אתה אל מעבר להכרה (המסווגת). במצב כזה לא יכול להתקיים מרכז אובייקטיבי שאתה כסובייקט מוגדר ונפרד, מתנסה בו.
ח.   ברצוני להציג את שאלתי בדרך קצת שונה: האם נכון לומר שהמקום שבין שתי גבות העיניים, הינו מושב העצמי?
מ.  אתה מסכים שהעצמי הינו המקור הראשוני של התודעה ושהוא מתקיים באותה מידה בכל שלושת מצבי ההכרה (עירות, חלום ושינה עמוקה). אך ראה מה קורה כשאדם השקוע במדיטציה, שוקע בתרדמה. הסימן הראשון המראה שהוא נרדם, הוא שמיטת ראשו. זה לא יכול היה לקרות אילו מושב העצמי מצוי היה בין גבות העיניים, או בכל מקום אחר בגוף. אם בשעת שינה אי אפשר להתנסות בעצמי בין גבות העיניים, אי אפשר לראות מרכז זה כמושב העצמי, בלא להניח שהעצמי זונח את מושבו מדי פעם, דבר שהוא אבסורדי.  עובדה היא, שה-SADHAKA (חסיד-חניך) יכול להתנסות בכל מרכז או CHAKRA שעליה  הוא ממקד את הכרתו, אולם אין פירוש הדבר שבגלל זה הופך מרכז זה למושב העצמי כעובדה מוכחת.
ישנו סיפור מעניין על קאמאל, בנו של הקדוש קאביר, שיכול לשמש דוגמא לכך שאין לראות את הראש (וכמובן המקום שבין שתי גבות העיניים), כמושב העצמי.
קאביר היה מעריץ גדול של שרי ראמה ומעולם לא נכשל בתפקיד שנטל על עצמו, להאכיל את כל אלה ששרו בשבחו של האל אשר העריץ. אולם באחת ההזדמנויות, קרה שלא היו ברשותו האמצעים לרכוש אוכל בשביל המעריצים שהתקבצו. מאחר שהיה עליו להשיג אוכל בדרך כלשהי עד למחרת אותו יום, לא נותרה בידו כל ברירה כי אם לצאת בשעות הלילה, יחד עם בנו, ולנסות להשיג את מבוקשו. הסיפור מספר, שלאחר שקאמאל הגניב כמות נאותה של אוכל דרך סדק שעשה במחסני ביתו של סוחר עשיר, חזר אל הבית השדוד כדי להעיר את בעל הבית ולהודיע לו, מתוך עניין של עקרון, שביתו נשדד. אולם לאחר שעשה זאת והחל בורח, כדי להצטרף אל אביו שחיכה לו מעבר לקיר, ולאחר שהוציא את ראשו דרך אותו סדק, נתקע גופו בעברו השני של הקיר ולא יכול היה להיחלץ. כדי למנוע את הסגרת זהותו בידי בעל הבית שרדף אחריו - מפני שאם היה מגלה את זהותם, אי אפשר היה להאכיל את מעריצי ראמה למחרת - קרא הנער לאביו וביקשו שיתיז את ראשו ושיקחנו עימו. הדבר אכן נעשה, וקאביר ברח מהמקום כשהוא נושא איתו את המצרכים הגנובים ואת ראשו של בנו, אשר החביא היטב בהגיעו לביתו.
 
למחרת היום עשה קאביר משתה ל-BHAKTAS  (חסידי הרבן) והתעלם לחלוטין מכל אשר קרה בלילה שחלף. "אם רצונו של ראמה הוא שבני ימות", אמר קאביר לעצמו, "יהי כן!". בלילה יצא קאביר אל העיר, מלווה במעריציו וב-BHAJANA, כפי שנהג תמיד לעשות.
בינתיים, בעל הבית שנשדד, דיווח למלך על כל אשר קרה והציג בפניו את הגוויה חסרת הראש של קאמאל, שלא גילתה דבר אודות הגנבים. כדי לגלות את זהות הגנבים, ציווה המלך לתלות את הגוויה בראש חוצות ולהציב שוטרי חרש לידה, בהניחו שמישהו יבוא ויבקש לקחתה - מאחר שמעולם אין מפקירים גוויה בלי שקרובי המת יערכו את הטכסים האחרונים הדרושים למנוחת המת - בהזדמנות זו, קיווה המלך לאסור ולחקור אותם.
בשעה שה-BHAJANA הגיעה למלוא עוצמתה, הגיעו קאביר ואורחיו לראש חוצות, מקום שם תלויה הייתה הגוויה. אך למרבה הפלא, החלה הגוויה חסרת הראש - שכולם התייחסו אליה כאל דבר מת - למחוא כף לקצב ה-BHAMANA.
סיפור זה מפריך את ההנחה שהראש או המקום שבין שתי גבות העיניים, הינו מקומו הטבעי של העצמי. יש לציין, שגם בשדה הקרב, בשעת לחימה, כאשר עורפים ראשו של חייל במכת חרב מהירה אחת, ממשיך גופו לרוץ למשך זמן מה ואבריו ממשיכים להתנועע בתנועות קרב, בטרם נופל הוא ארצה ומת.
 
ח.  אך גופו של קאמאל היה מת שעות רבות קודם לכך,
מ.   מה שאתה קורא ’מוות’, אינו התנסות יוצאת דופן עבור קאמאל. הרי לך סיפור המספר מה קרה כשהיה צעיר יותר.
 
בנעוריו, היה לקאמאל חבר בן גילו, אשר נהג לשחק איתו משחקי גולות וכדומה. לשניהם היה כלל שקבע שכאשר אחד מהם הפסיד לחברו משחק או שניים בסופו של יום, היה עליהם לחזור ולשחק למחרת היום את אותו מספר משחקים מופסדים, כדי לתת הזדמנות למפסיד לזכות בהם שוב. ערב אחד נפרדו זה מזה, כאשר לחובתו של קאמאל משחק אחד מופסד. למחרת, כאשר הלך קאמאל לבית חברו כדי להמשיך במשחק, מצא את חברו שרוע על רצפת המרפסת, ואת בני ביתו יושבים סביבו ובוכים. "מה קרה?" שאל אותם קאמאל, "הוא שיחק איתי אמש ואף חייב לי משחק אחד". לשמע דברים אלה, גבר בכיים של בני המשפחה, בציינם כי אכן רק אמש היה עדיין חי, ואילו עכשיו הוא מת. "לא", ענה קאמאל, "הוא לא מת, הוא רק מתחזה למת וזה כדי למנוע ממני את החזרתו של משחקי המופסד". בני הבית מחו על כך, באומרם שילך ויתבונן בעצמו ויראה שהנער קר ונוקשה, ומת לגמרי.   
"אך כל זה הוא רק העמדת פנים, אני יודע, וכי מה בכך שהגוף קר ונוקשה? גם אני יכול להיות קר ונוקשה", התעקש קאמאל, ובאומרו זאת שכב על הרצפה וכהרף עין היה כמת. בני הבית המסכנים, שעד עכשיו בכו רק על מות בנם, היו נבוכים ומזועזעים והחלו בוכים אף על מותו של קאמאל. לפתע קם קאמאל על רגליו כשהוא מכריז: "רואים אתם כעת למה אני מתכוון? הייתי בעיניכם כמת, אך אני לגמרי חי ואף בועט. בדרך זו רוצה גם בנכם לאחז את עיני, אך הוא לא יוכל לרמותני".
 
הסיפור מספר שלבסוף, החזירה קדושתו של קאמאל את חברו לחיים, וקאמאל זכה להזדמנות לשחק איתו את המשחק שהגיע לו.
מוסר ההשכל הוא, שמוות הגוף, אין פירושו הכחדת העצמי. יחס העצמי אל הגוף, אינו מסתכם ואינו מוגבל בלידה ובמוות, ומיקומו של העצמי אינו נקבע בהתאם לתחושות שיש לנו לגבי מקום מסויים בגוף הפיזי, כמו למשל בין גבות העיניים, לאחר תרגול ב-SHYANA  (מדיטציה, הגות) הנעשית במרכז זה. המצב הנעלה של קיום העצמי לעולם אינו חסר, הוא תמיד קיים אך מתעלה הוא אל מעבר לשלושת מצבי ההכרה ואף אל מעבר לחיים ולמוות.
 
ח.  מאחר שבאגאוואן אומר שהעצמי יכול לפעול מכל מרכז או CHAKRA למרות שמושבו הוא בלב, האם בלתי אפשרי הוא, שאימון ממושך בריכוז מוגבר או אימון ב-DHYANA בין גבות העיניים, לא יהפכו בסופו של דבר, מרכז זה למושב קבוע של העצמי?       
מ.  כל עוד זה רק אימון בריכוז המכוון למקום מסויים כדי למקד בו את תשומת ליבנו, כל הנחה בקשר למיקומו של העצמי תשאר רק בגדר תיאוריה. אתה רואה את עצמך כסובייקט המתבונן והמקום שאתה מתרכז בו, הופך לאובייקט, לדבר שאתה מתבונן בו. כל עוד זאת רק BHAVANA. מצד שני, אם אתה ער למתבונן עצמו ואתה חודר אל העצמי ומתמזג איתו, פירושו של זה הוא הלב.
ח.  אם כן, האם האימון בריכוז בין גבות העיניים מומלץ?
מ.  המטרה הסופית של כל אימון ב-DHYANA היא להביא לידי כך שהאובייקט שעליו מתרכז המתאמן, יחדל להתקיים כדבר-מה העומד בזכות עצמו ובנפרד מהסובייקט, ושניהם - האובייקט והסובייקט - יהפכו לעצמי האחד, שהוא גם הלב. האימון בריכוז במרכז שבין גבות העיניים, מהווה את אחת השיטות של SADHANA שבאמצעותה שולטים אנו על המחשבות ביעילות. הסיבה לכך היא זו: כל מחשבה היא פעולת ההכרה המופנית כלפי חוץ. המחשבה מלכתחילה, באה בעקבות ’ראייה’ פיזית או שכלתנית, אולם יש לציין ש-SADHANA זו של קביעת תשומת הלב במרכז שבין גבות העיניים, חייבת להיות מלווה ב-JAPA מפני שהאוזן הפיזית היא שניה בחשיבותה לעין הפיזית, כגורם של שליטה או חוסר שליטה על ההכרה (המצטברת). לאחר העין של ההכרה, כלומר, היכולת לדמיין במחשבה את האובייקט, השניה בחשיבות היא האוזן של ההכרה, כלומר היכולת לבצע שטף דיבור במחשבה ובאמצעותה לשלוט ולחזק את ההכרה (הטהורה) או להיפך, כאשר מסיטים ומפזרים את כוחה של ההכרה (המצטברת). לכן שעה שקובעים אנו את העין של ההכרה במרכז כלשהו, כמו למשל זה שבין גבות העיניים, עליך לתרגל גם את ההפקה המחשבתית של ה-NAMA (השם) או של ה-MANTRA (הברה קדושה אחת או מספר החברות כאלה), שאם לא כן, תאבד במהרה את אחיזתך באובייקט שאתה מנסה להתרכז בו. SADHANA, כפי שתוארה זה עתה, מובילה להזדהות השם, המילה, העצמי - קרא לזה ככל שתרצה - עם המרכז שבחרת ל-DHYANA, בסופו של דבר, המודעות הטהורה, העצמי, או הלב הינם המימוש הסופי.   
ח.  מדוע שרי באגאוואן אינו מדריך אותנו להתאמן בריכוז על מרכז או CHAKRA מסויימת?
מ.  הסאסטראס (הכתובים של היוגה) אומרות שה-SAHASRARA או המוח הוא מקום מושבו של העצמי. הפורושה-סוקטה אומרת שהלב הוא מקום העצמי. כדי לאפשר ל-SADHAKA להישאר נקי מכל ספק, אומר אני לו להיאחז בחוט של ה’עצמיות’ שלו, או ב’אני’ שלו וללכת איתו עד למקור הדברים. מפני שאיש אינו יכול להטיל ספק בעצם עצמיותו, בעצם היות ’אני’. ושנית, מטרתה הסופית של SADHANA כלשהי, היא מימוש המקור של ה’אני’ שהוא הנתון הראשוני של התנסותך. לכן, אם תתאמן ב-ATMA-VICHARA תגיע אל הלב שהוא העצמי.
תגיות: