חלפו שוב שנים אחדות ושנינו, בעלי ואני, חיינו בשלווה, מבלי שחל שינוי באהבתנו. אני עבדתי כפסלת, היו לי הזמנות רבות, ובזמני הפנוי באו אליי יותר ויותר אנשים לקבלת ייעוץ נפשי. מספר פעמים בשבוע הרציתי על מודעות-עצמית, על התורה שלמדתי מפתאהוטפ במצרים. וכאשר רציתי לנוח, ניגנתי בפסנתר-הכנף האהוב שלי.
מדי יום תרגלתי יוגה רוחנית ויכולתי גם להיכנס לטראנס עמוק, אך השער הנעול האחרון לא נפתח לפניי. בדרגה מסוימת ניצב בדרך להגשמתו המושלמת של האני שלי מכשול דמוי קיר, שלא יכולתי לפרוץ אותו בתודעתי. כל שנה שהיתי מספר חודשים לבדי בבית-היער הקטן שלנו כדי לבצע תרגילי יוגה. עצי הפרי הצעירים שנטעתי כבר היו לעצים חזקים ומפותחים, ואני תרגלתי ללא הפוגה, בהתמדה ובאין מפריע, אך שומרי הסף לא הניחו לי לעבור דרך השער הגדול...
שוב הגיע הסתיו, ואני עזבתי יום אחד את ביתנו הקטן ביער כדי לחגוג את יום-הולדתו השבעים של אבי בחברת כל המשפחה, קרובינו וידידינו הרבים.
למחרת בבוקר, כשהתכוננתי לחזור אל בית-היער, צלצל הטלפון. ידידה קשישה שאלה אותי למעשיי אחר-הצהריים. השבתי לה שאני פנויה.
"הסופר המפורסם, שהייתי איתו בהודו אצל מהרישי, הגיע והוא שוהה בביתי. אם את מעוניינת, בואי אחר-הצהריים ותוכלי לשוחח איתו", אמרה ידידתי.
אחר-הצהריים צלצלתי בפעמון דלתה של ידידתי. כשנכנסתי לטרקלין, העפתי מבט באיש שהתפרסם בכל העולם באמצעות ספריו על היוגים הגדולים של הודו ועל יוגה. נעצרתי לרגע מרוב השתוממות: ישב כאן הכוהן הצעיר שסייע לי בהכנותיי האחרונות לפני ההתקדשות הגדולה בחיי הקודמים במצרים!
החלפנו מספר מילים, אני ציינתי שקראתי את ספריו, וזה מכבר אני מתרגלת את היוגה הרוחנית, אך עדיין לא עלה בידי להשיג את המטרה הנעלה ביותר... ואז הצטרפו אורחים נוספים, ובמהרה שקענו בשיחה כללית שנמשכה עד שעות הערב המאוחרות. לא הייתה לי הזדמנות נוספת לשוחח איתו לבד. בצאתי הרהרתי: "ובכן, לא קרה דבר...", כי קיוויתי בסתר לבי ש'היוגי הלבן' המפורסם יסייע לי להתקדם בדרך המיסטית שלי.
למחרת בבוקר צלצלה אליי ידידתי שנית ואמרה לי: "הסופר רוצה לשוחח איתך בארבע עיניים. אם את פנויה, בואי שוב היום אחר-הצהריים".
הלכתי לשם. הסופר ישב בתנוחת לוטוס על הספה, וכשהתיישבתי גם אני, הוא שאל: "מה את רוצה ממני?"
"אין לי כל משאלות", עניתי, "אני חיה מרוצה בשלווה פנימית גמורה". "מדוע אפוא באת אליי? למה את מצפה ממני?" "אני רוצה את האמת", אמרתי.
לאחר רגע של דומייה הביט בי הסופר ושאל: "והשלווה הגמורה הזאת אינה אמת?"
"אמנם זאת אמת, אך אני מחפשת יותר. אני מרגישה כמו משה, שראה את הארץ המובטחת, אבל לא נכנס אליה מעולם. אני מאמינה שאני רואה הכול, אך אני רוצה להיכנס. איני מסופקת מלראות מבחוץ מה שיש בפנים, אני רוצה להיכנס".
הוא חייך. "כן", אמר: "את ניצבת לפני הדלת הגדולה וידך כבר אוחזת בידית. נדיר מאוד שמישהו יוכל להתקדם עד לנקודה שאת הגעת אליה לבד וללא עזרת מורה. כנראה שכבר חווית פעם את ההתקדשות בחיים קודמים, ועכשיו את צריכה רק לפסוע את הפסיעה האחרונה דרך השער המפריד בינך לבין המטרה הנשגבת".
הסתכלתי ביוגי. האם הוא אינו זוכר שהיה כוהן במצרים ושם הכיר אותי? - חשבתי. או שמא הוא מעדיף לא לדבר על כך? מבטו הבלתי חדיר לא גילה לי דבר.
"אני כבר יודעת את כל זאת", עניתי, "ואני רוצה להיכנס! גם אם אצטרך לשבור את הדלת הזו באגרופיי".
"ואת מאמינה שאני יכול לעזור לך?" שאל. "אם הגיע זמני אז כן, תוכל לעזור לי".
"ואם הגיע זמנך, את מאמינה שאוכל לעזור לך?" הוא שוב שאל. "כן", עניתי.
וכאילו ציפה לתשובתי הצביע על הכיסא שממולו ואמר: "שבי שם, עצמי את עינייך ומקדי את מחשבתך בלבך בכוונה רבה".
עשיתי כדבריו. עצמתי את עיניי והתרכזתי בלבי בכוונה. והנה אני רואה בעיניים עצומות אלומה צהובה של אור בהיר בוקעת מתוך מקלעת-השמש של היוגי ומקיפה אותי במעגל כמו נחש, אחר-כך זורמת סביב היוגי, ואז שוב סביבי ושוב סביבו. כך הקיף הזרם הזה אותי ואותו בצורת הספרה שמונה.
בו-זמנית הרגשתי שאני מגיעה בהתרכזותי לאותה נקודה שבה תמיד נתקעתי עד כה ולא יכולתי להתקדם הלאה. וכעת אני חשה כוח רב עוצמה שאינו נובע ממני, אשר חודר אל תודעתי וסוחף אותי קדימה כמו דרך פתח לתוך מעמקים אין קץ...
נעלמה אצלי כל תחושת זמן ולא ידעתי כמה זמן חלף, בשומעי שוב את קולו של היוגי הלבן: "את יכולה שוב לפקוח את עינייך".
בעשותי זאת, תפסתי עד כמה הרחקתי נדוד מעבר לתודעה הארצית הגשמית. לא רציתי לדבר, כי נראה לי מיותר לומר משהו.
אז אמר הסופר: "יצרתי מגע בין האני האישי שלך לבין האני העליון, מאחר שהיית די בשלה לכך. מעתה ואילך, בכל פעם שתהיה לך שאלה, התרכזי בי ותקבלי את התשובה עוד באותו יום".
"באישיותך או באני העליון?"
הוא חייך ולא ענה דבר. הבנתי שהיה זה מיותר לחלוטין לדבר על ה'אישיות'.
מאותו יום ואילך, התכנסנו, מספר בני-אדם ואני, אצל ידידתי ועשינו מדיטציה בהדרכתו של היוגי.
כעבור מספר שבועות הוא נסע. נשארתי לבדי וחייתי כלפי חוץ כמו בעבר.
כחצי שנה לאחר מכן, ישבתי בחברת מספר ידידים והאזנתי למישהו שדיבר על מגיה שחורה. הוא אמר, שמגים שחורים בוחרים מספר תלמידים, שבהם הם משתמשים כבמכשירים עיוורים, כדי להגשים את רצונם ללא התנגדות. תלמידים אלה משתעבדים כליל למג השחור, מאבדים לגמרי את עצמאותם ולבסוף נשמדים.
למחרת בבוקר נזכרתי בדברים אלה והרהרתי בהם. האם הייתי בעצם קלת דעת שהתמסרתי ל'יוגי הלבן' באמון מלא? אני משוכנעת גם כעת שהוא היה 'מג לבן'. אף על פי כן, התמסרתי לו כליל מבלי להכיר אותו באורח יסודי יותר. האם הוא היה מג לבן או שחור? מנין לי לדעת זאת? מהו סימן ההיכר שיעיד אם מדובר במג 'לבן' או 'שחור'? שאלה זו נשארה פתוחה...
אותו יום אחר-הצהריים ביקרנו אחד מידידיו של בעלי. בהגיענו, סיפר לנו הידיד שהוא עלעל היום בספר עתיק ונתקל בפרק מעניין מאוד על ההבדל בין מגים שחורים ולבנים.
"המג הלבן, ברצותו לסייע לאחד מתלמידיו בהתקדמותו, קושר את התלמיד אל עצמו בצורת הספרה שמונה. בכך הוא מותיר לתלמידו עצמאות מלאה, מאחר שבדרך זו גם המורה וגם התלמיד נשארים איש איש במרכז מעגלו. לעומת זאת, המג השחור נוטל את עצמאות תלמידו על-ידי כך שהוא מכניסו יחד איתו לתוך מעגל, באופן שהמג השחור יוצר את מרכז המעגל והתלמיד קשור להיקפו, וכך זה הופך ללוויינו כמו כוכב-לכת של השמש".
האזנתי לסיפורו נפעמת. הוא לא ידע ולא היה לו מושג, שאני מחפשת תשובה בדיוק לשאלה זו. לא דיברתי על העניין עם איש, ובכל זאת קיבלתי את התשובה עוד באותו יום!
האני העליון - אלוהים - מוצא תמיד פה אנושי, כאשר יש לו מה לומר לנו. הוא אינו מכיר מכשולים.
באדיבות "חדקרן הוצאה לאור"