מאמרים
כתבי מאסטרים

שרי טאילאנג סוואמי

שרי ראמאנה מהארישי

ניאנה יוגה - מי אני? רמאנה מהארישי הספר השלם

שרי רמאקרישנה פארמאהמסה

פאפהג’י

סוואמי ויווקאננדה

אליזבת הייך וסלברג’אן יסודיאן

הגוספל, כרך 1, פרק 2: בחברתם של מאמינים מסורים
מתוך ספר "הגוספל של שרי ראמאקרישנה"
שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS
מאנגלית: רחל תורן

11 במרץ, 1882

בסביבות שמונה בבוקר, הלך שרי ראמאקרישנה, כמתוכנן, לביתו של בָּלַרַם בּוֹס בכלכותא. היה זה יום הדוֹלָיַטְרָה. ראם,מָנוֹמוֹהָן, רָקְהָל[1], נִיטְיָגוֹפָּל ומאמינים מסורים נוספים היו איתו. גם "מ." הגיע, כפי שביקש ממנו המאסטר.

המאמינים המסורים והמאסטר שרו ורקדו במצב של שכרון חושים אלוהי. כמה מהם היו במצב של אקסטזה. חזהו של נִיטְיָגוֹפָּל זרח מהתפרצות גועשת של רגשות, ורָקְהָל שכב על הרצפה באקסטזה, לגמרי לא מודע לעולם מסביבו. המאסטר הניח את ידיו על חזהו של רָקְהָל ואמר: "הרגע. היה שקט". היתה זו התנסותו הראשונה של רָקְהָל באקסטזה. הוא חי עם אביו בכלכותא ומפעם לפעם ביקר את המאסטר בדָקְשִינֶסְוָור. באותה העת הוא למד למשך תקופה קצרה בבית הספר וִידְיָסָאגָר בסְיָמְפּוּקוּר.

כשהסתיימה המוסיקה, התישבו המאמינים המסורים לאכול. בָּלַרַם עמד שם בענווה, כמשרת. איש לא התייחס אליו כאל בעל הבית. "מ." היה עדיין זר למאמינים המסורים, לאחר שפגש רק את נָרֶנדְרָא בדָקְשִינֶסְוָור.

כמה ימים מאוחר יותר ביקר "מ." את המאסטר בדָקְשִינֶסְוָור. היה זה בין ארבע לחמש אחרי הצהרים. המאסטר והוא ישבו על מדרגות מקדש שִיוָה. בהתבוננו במקדש רָדְהָקָנְטָה בצידה השני של החצר, נכנס המאסטר למצב רוח של אקסטזה.

מאז שאחיינו הְרִידֶאֵי פוטר משרותו במקדש, גר שרי ראמאקרישנה ללא משרת. בשל מצבי הרוח הרוחניים שלו, היה לו קשה לטפל בעצמו. העדרותו של המשרת  גרמה לו אי נוחיות גדולה.

שרי ראמאקרישנה דיבר אל קאלי, האמא האלוהית של היקום. הוא אמר: "כל אחד אומר 'רק נקודת המבט שלי נכונה'. הנוצרים, חברי הבְּרָהְמוֹ, ההינדים, המוסלמים, כולם אומרים: 'רק הדת שלי היא הנכונה'. אבל אמא, העובדה היא שנקודת מבטו של איש אינה נכונה. מי יכול להבין אותך? אבל אם אדם מתפלל אליך בלב עורג, הוא יכול להגיע אליך, בזכות ברכתך, בכל דרך. אמא, הראי לי לפעמים איך מתפללים אליך הנוצרים בכנסיותיהם. אבל אמא, מה יגידו האנשים אם אכנס לשם? נניח שהם יעוררו מהומה? נניח שהם לא יניחו לי להיכנס שנית למקדש קאלי! ובכן, הראי לי את הפולחן הנוצרי מדלת הכנסיה".

ביום אחר ישב המאסטר על הספה הקטנה שבחדרו, כשהבעת פניו זוהרת כרגיל. "מ." הגיע עם קאליקרישנה, שלא ידע לאן חברו "מ." לוקח אותו. הוא אמר לו רק זאת: "אם אתה רוצה לראות בית מרזח, בוא איתי. אתה תראה שם קנקן עצום של יין". "מ." סיפר זאת לשרי ראמאקרישנה שצחק מזה. המאסטר אמר: "אושר הסגידה וההתחברות עם אלוהים הם היין האמיתי, יין התלהבותה של האהבה. מטרת החיים האנושיים היא לאהוב את אלוהים. בָּהָקְטִי היא אחד מהדברים החיוניים. לדעת את אלוהים באמצעות גְ'נָאנָה והגיון זו משימה קשה ביותר".

אז שר המאסטר: 

מי הוא זה אשר יכול להבין מהי אמא קאלי?
אפילו שש הדָרְשָנוֹת חסרות את הכוח לגלות אותה... 

המאסטר אמר שוב: "המטרה האחת בחיים היא לפתח אהבה לאלוהים, האהבה שהחולבות, החלבנים והנערים הרועים מוְרינְדַוָן חשו כלפי קרישנה. כשקרישנה הלך למָטוּרָה, שוטטו הרועים כשהם בוכים מרה על פרידתם ממנו".

באומרו דברים אלו, שר המאסטר כשעיניו מגולגלות כלפי מעלה: 

רק עכשיו ראיתי רועה צעיר
עם עגל צעיר בידיו.
הוא עמד שם, בידו האחת מחזיק
ענף של עץ צעיר.
"היכן אתה, אחי קָנַאִי?" הוא בכה,
אבל בקושי ניתן היה לומר " קָנַאִי",
"קָ" היה כל שהצליח לומר.
הוא בכה, "היכן אתה אחי?"
ועיניו היו מלאות בדמעות. 

כש"מ." שמע את השיר הזה של המאסטר, הגדוש באהבה, התלחלחו עיניו בדמעות.

 

2 באפריל, 1882

שרי ראמאקרישנה ישב בחדר הציור בביתו של קֶשָבְּ צַ׳נְדְרָה סֶן שבכלכותא; השעה היתה חמש אחרי הצהרים. כשהודיעו לקֶשָבְּ על בואו של האורח, הוא הגיע לחדר הציור לבוש כדי לצאת, משום שעמד לבקר חבר חולה. עכשיו הוא ביטל את תוכניותיו. המאסטר אמר לו: "אתה צריך לטפל בכל כך הרבה דברים. בנוסף אתה צריך לערוך עיתון. אין לך זמן לבוא לדָקְשִינֶסְוָור; לכן באתי לראות אותך. כששמעתי שחלית, נדרתי לתת קוקוס ירוק וסוכר לאמא האלוהית כדי שתבריא. אמרתי לה, 'אמא, משהו יקרה לקֶשָבְּ, עם מי אוכל לדבר בכלכותא'?".

שרי ראמאקרישנה דיבר עם פְּרָטָפְּ ומאמינים מסורים אחרים של הבְּרָהְמוֹ. "מ." ישב בסמוך. כשהוא מצביע עליו, אמר המאסטר לקֶשָבְּ: "האם אתה מוכן לשאול אותו למה הוא לא מגיע יותר לדָקְשִינֶסְוָור? הוא חוזר ואומר לי שאינו קשור לאישתו וילדיו". "מ." ביקר את המאסטר במשך כחודש; העדרותו למשך זמן מה מדָקְשִינֶסְוָור גרמה להערה הזו. שרי ראמאקרישנה ביקש מ"מ." לכתוב לו אם ביקוריו מתעכבים.

פונדיט סָמַדְהִיאַי היה שם. המאמינים המסורים של הבְּרָהְמוֹ הציגו אותו בפני שרי ראמאקרישנה כמלומד הבקיא היטב בוודות ובכתבים האחרים. המאסטר אמר, "כן, אני יכול להסתכל אל תוכו דרך עיניו, כפי שאדם יכול לראות את החפצים שבחדר דרך דלת הזכוכית".

טְרֵילוֹקְיָא שר. לפתע נעמד המאסטר ונכנס לסמאדהי, כשהוא חוזר על שמה של האמא האלוהית. כשהוא ירד חזרה אל המישור המודע, הוא רקד ושר: 

איני שותה יין רגיל, אלא יין של אושר נצחי,
כשאני חוזר על שמה של אמא שלי, קאלי.
הוא משכר כל כך את הכרתי עד שאנשים חושבים שאני שתוי!
ראשית הגורו שלי נותן את המולסה כדי להכין את היין,
הכמיהה שלי היא החומר שמתסיס ומשנה אותה.
אז הידע, המכין את היין, מכין אותו בשבילי,
וכשהוא מוכן, ההכרה שלי שותה אותו מבקבוק המנטרה,
לוקחת את שמה של האמא האלוהית כדי לטהרו.
שתה מהיין הזה, אומר רָמְפְּרָאסָאד[2], וארבעת פירות החיים[3]שלך הם.

המאסטר הביט בקֶשָבְּ ברכות, כאילו היה ילדו שלו. הוא נראה כאילו פחד שקֶשָבְּ יהיה שייך למישהו אחר, כלומר שהוא יהפוך לאדם חומרני. בהסתכלו עליו, המאסטר שר שנית:

אנחנו מפחדים לדבר, ועם זאת מפחדים לשתוק.
הכרתנו, הו רַדְהָה, מאמינה בחציה שאנו עומדים לעזוב אותך!
נספר לך סוד שאנו יודעים -
הסוד שבאמצעותו אנו עצמנו ואחרים בעזרתנו,
עברנו כולנו פעמים רבות תקופות של סכנה,
עתה הכל תלוי בך. 

בצטטו את החלק האחרון של השיר, הוא אמר לקֶשָבְּ: "כלומר וותר על הכל והתמקד באלוהים. הוא לבדו הוא האמת; כל השאר זו אשליה. ללא הבנת האלוהים כל דבר הוא חסר תועלת. זה הסוד הגדול".

המאסטר התישב שנית והחל לשוחח עם המאמינים המסורים. הוא הקשיב זמן מה לנגינת פסנתר, נהנה ממנה כילד. אז לקחו אותו אל החדר הפנימי ושם הוגש לו כיבוד והנשים בירכו אותו.

כשעזב המאסטר את ביתו של קֶשָבְּ, ליוו אותו מאמיני הבְּרָהְמוֹ המסורים בכבוד אל הכרכרה שלו.

 

יום ראשון, 9 באפריל, 1882

שרי ראמאקרישנה ישב עם מאמיניו המסורים בחדר הציור בביתו של פְּרָנְקרישנה מוּקְהֶרְגִ'י שבכלכותא; השעה היתה בין אחת לשתיים בצהרים. מאחר וקולונל וישְוָנַט[4]התגורר בשכונה, התכוון המאסטר לבקר אותו לפני שהלך לראות את קֶשָבְּ ב"לילי קוטג'". כמה שכנים וחברים אחרים של פְּרָנְקרישנה הוזמנו כדי לפגוש את שרי ראמאקרישנה. כולם השתוקקו לשמוע את דבריו.

מאסטר: "אלוהים ותפארתו. היקום הזה הוא תפארתו של אלוהים. אנשים רואים את תפארתו ושוכחים את כל השאר. הם אינם מחפשים את אלוהים, שתפארתו היא העולם הזה. כולם מבקשים להנות מ'אישה וזהב'. אבל יש בזה יותר מדי סבל ודאגות. העולם הזה הוא כמו המערבולת של הוִיסַלַקְשִי[5]. ברגע שסירה נכנסת לתוכה אין תקוה להציל אותה. שוב, העולם הוא כמו שיח קוצני: כמעט הצלחת להשתחרר מענף קוצני אחד ואתה כבר מסובך בענף אחר. ברגע שנכנסת למבוך אתה מוצא שקשה מאד לצאת ממנו. כשאדם חי בעולם, הוא מצטמק, כפי שנאמר".

מאמין מסור: "מה היא הדרך אם כן, אדוני?"

מאסטר: "תפילה וחברתם של אנשים קדושים. אינך יכול להיפטר ממחלה ללא עזרתו של רופא. אבל לא מספיק לשהות בחברתם של אנשים דתיים רק יום אחד. עליך לחפש אחריה תמיד, משום שהמחלה הפכה לממושכת. שוב, אינך יכול להבין כהלכה את הדופק אלא אם אתה חי עם רופא. כשאתה מסתובב איתו כל הזמן, אתה לומד להבחין בין דופק של אדם שיש לו ליחה לבין דופק של אדם שחש אי שקט".

מאמין מסור: "מה התועלת בחברה קדושה?"

מאסטר: "היא מולידה ערגה לאלוהים. היא מולידה אהבה לאלוהים. מאומה אינו ניתן להשגה בחיים הרוחניים ללא ערגה. כשחיים בקביעות בחברתם של אנשים קדושים, הנשמה הופכת לחסרת שקט ברצותה להגיע לאלוהים. הערגה הזו היא כמו הלך הרוח של אדם שאחד מבני משפחתו חולה. הכרתו חסרת מנוחה כל הזמן, כי הוא חושב איך ניתן לרפא את החולה. או שוב, אדם צריך להרגיש ערגה לאלוהים כמו הערגה שמרגיש אדם שאיבד את עבודתו והוא עובר ממקום למקום ומחפש עבודה. אם דוחים אותו במקום אחד משום שאין שם תפקיד פנוי, הוא יחזור לשם ביום המחר וישאל, 'האם היום יש מקום פנוי?'"

"ישנה דרך אחרת: תפילה כנה לאלוהים. אלוהים הוא שלנו, חלק מאיתנו. עלינו לומר לו: 'הו אלוהים, מהו האופי שלך? גלה עצמך בפני. אתה חייב להראות עצמך בפני; אחרת מדוע בראת אותי?' כמה מאמינים מסורים סיקים אמרו לי פעם, 'אלוהים מלא חמלה'. אמרתי: 'אבל למה עלינו לקרוא לו רחום? הוא ברא אותנו. למה עלינו לחשוב האם הוא חביב כלפינו? הורים מגדלים את ילדיהם. האם אתם מכנים זאת מעשה של חביבות? הם חייבים לעשות זאת'. לכן אנו חייבים לכפות את דרישותינו על אלוהים. הוא אבא ואמא שלנו, האם לא כך?  אם הילד דורש את הירושה שלו ומוותר על אכילה ושתיה כדי לכפות את דרישתו, אז ההורים יעבירו לידיו את חלקם שלוש שנים לפני הזמן המיועד. או כשהילד דורש מאימו כמה מטבעות ואומר שוב ושוב: 'אמא, תני לי כמה מטבעות. אני מתחנן על ברכי!' האמא, כשהיא רואה את להיטותו ולא יכולה לסבול זאת יותר, משליכה אליו את הכסף.

"ישנה תועלת נוספת מחברתם של קדושים. היא עוזרת לאדם לפתח יכולת הבחנה בין האמיתי לשאינו אמיתי. רק אלוהים לבדו הוא אמיתי, כלומר הקיום הנצחי, והעולם אינו אמיתי, כלומר ארעי. ברגע שאדם חש שההכרה שלו נודדת אל שאינו אמיתי, הוא צריך להפעיל את כושר ההבחנה. ברגע שהפיל מותח את חידקו כדי לאכול מעץ הבננות של השכנים, הוא מקבל מכה ממוט הברזל של המוביל".

שכן: "למה יש לאדם נטיות בלתי מוסריות?"

מאסטר: "בבריאה של אלוהים יש כל מיני דברים. הוא ברא אנשים רעים כמו שהוא ברא אנשים טובים. זה אלוהים הנותן לנו נטיות טובות, וזה אלוהים שוב הנותן לנו נטיות רעות".

שכן: "במקרה כזה אנו לא אחראים למעשינו הרעים, לא כך?"

מאסטר: "החטא מניב את תוצאותיו. זהו חוק האלוהים. האם לא תשרוף את לשונך אם תלעס צ'ילי? בצעירותו, חי מאטור[6]חיי תענוגות, לכן הוא סבל ממחלות שונות לפני מותו. 

"אדם לא תמיד מבין זאת בצעירותו. התבוננתי בתנור שבמטבח במקדש קאלי כשגזרי העצים נשרפים. בתחילה העץ הרטוב בוער היטב. בשלב זה לא נראה שיש בו לחות רבה. אבל כשהעץ שרוף היטב, כל הלחות עוברת לקצה אחד. לבסוף ניתזים המים מחומר הבעירה ומכבים את האש.

"לכן אדם צריך להיזהר מכעס, תשוקה וחמדנות. קחו לדוגמא את המקרה של הָנוּמָן. הוא שרף את ציילון בהתקף של כעס. בסוף הוא נזכר שסיטָה התגוררה בחורשת אָסוֹטָה. אז הוא התחיל לרעוד פן האש תיפגע בה".

שכן: "למה אלוהים ברא אנשים רשעים?"

מאסטר: "זהו רצונו, זה השעשוע שלו. במָיָה מתקיימים וִדיָה ואָוִדיָה באותה המידה. גם בחשיכה יש צורך. היא מגלה את תפארת האור בכל גדולתה. אין ספק שכעס, תשוקה וחמדנות הם רעים. למה, אם כן, אלוהים ברא אותם? כדי לברוא קדושים. אדם הופך לקדוש על ידי כיבוש התחושות האלו. האם יש דבר שאינו אפשרי לאדם שהכניע את תשוקתו? הוא יכול אפילו להבין את אלוהים, באמצעות חסדו של אלוהים. שוב, ראו כמה כל מחזה הבריאה של אלוהים מונצח על ידי התשוקה".

"אנשים רעים גם הם נחוצים. פעם לא ניתן היה לשלוט בדיירי האחוזה. בעל האחוזה נאלץ לשלוח את הביריון גולק צ׳וּדְהוּרי. הוא היה מנהל כל כך אכזר, עד שהדיירים רעדו רק לשמע שמו".

"בכל דבר יש צורך. פעם אמרה סיטה לבעלה: 'ראמה, זה יכול היה להיות מרשים אם כל בית באָיוֹדְהִיָה היה ארמון! מצאתי הרבה בתים ישנים והרוסים'. ראמה אמר: 'אם כל הבתים יהיו יפים, מה יעשו הבנאים'? (צחוק). אלוהים ברא דברים מכל מיני סוגים. הוא ברא עצים טובים, וצמחים וזרעים רעילים. בין החיות ישנן טובות, רעות וכל מיני יצורים - נמרים, אריות, נחשים וכך הלאה".

שכן: "אדוני, האם בכלל אפשר להבין את אלוהים אם מנהלים חיי משפחה?"

מאסטר: "בוודאי. אבל כפי שאמרתי ברגע זה, אדם חייב לחיות בחברה קדושה ולהתפלל ללא הפסק. האדם צריך לבכות לאלוהים. כשאי הטוהר נשטף כך מההכרה, האדם מבין את אלוהים. ההכרה היא כמו מחט מכוסה בבוץ, ואלוהים הוא כמו מגנט. המחט אינה יכולה להידבק למגנט כל זמן שהיא מכוסה בבוץ. הדמעות שוטפות את הבוץ, שאינו אלא תשוקה, כעס, חמדנות ונטיות רעות אחרות, וכמו כן הדבקות בהנאות החומריות. ברגע שהבוץ נשטף, המגנט מושך את המחט, כלומר האדם מבין את אלוהים. רק זה שליבו טהור רואה את אלוהים. לחולה קדחת יש עודף של אלמנט המים בתוך המערכת שלו.  מה יכול הכינין לעשות עבורו לפני שמנקים את עודף המים?"

"למה שאדם לא יוכל להבין את אלוהים כשהוא חי בעולם? אבל כפי שאמרתי, האדם חייב לחיות בחברת קדושים, להתפלל לאלוהים, לבכות כדי להשיג את חסדו, ולהתבודד מפעם לפעם. כל זמן שהצמחים לאורך השביל אינם מוגנים תחילה על ידי גדר, הם נרמסים על ידי הבקר".

שכן: "אם כן, גם בעלי משפחות יזכו לחזות באלוהים, לא כך?"

מאסטר: "כל אחד יזכה לשחרור ללא ספק. אבל אדם צריך למלא אחר הוראותיו של הגורו. אם מישהו הולך בדרך של ערמומיות, הוא יסבול כשירצה לחזור על עקבותיו. דרוש זמן רב כדי להשיג את השחרור. ייתכן ואדם לא יצליח להשיג זאת בחייו אלו. ייתכן והוא יצליח להבין את אלוהים רק אחרי לידות רבות. קדושים כמו גָ'נָקָא מילאו חובות יומיומיות. הם מילאו אותם כשהם נושאים את אלוהים בהכרתם, כשם שהרקדנית רוקדת כשהיא נושאת כד של מטבעות על ראשה. האם לא ראית את הנשים בצפון-מערב הודו הולכות, מדברות וצוחקות בזמן שהן נושאות כדי מים על ראשיהן?"

שכן: "התייחסת עכשיו להוראותיו של הגורו. איך נמצא אותו?"

מאסטר: "לא כל אחד יכול להיות גורו. גזע עץ ענק צף על המים ויכול לשאת עליו גם בעלי חיים. אבל פיסה של עץ חסרת ערך שוקעת ואם אדם יושב עליה הוא טובע. לכן, בכל דור מתגלם אלוהים בדמותו של גורו, כדי ללמד את האנושות. רק סָטְצִ'יטְאָנַנְדָה הוא הגורו היחידי.

"מהו ידע? ומהו טבעו של האגו? 'אלוהים לבדו הוא המבצע, ואין איש בלתו' - זהו ידע. אני איני המבצע; אני לא יותר מאשר כלי בידיו של אלוהים. לכן אני אומר: "הו אמא אלוהית, את הינך המפעילה ואני הנני המכונה. את הינך הדיירת ואני הנני הבית. את הינך הרַכָּב ואני הנני הכרכרה. אני נע כפי שאת מניעה אותי. אני עושה את אשר את גורמת לי לעשות. אני אומר את מה שאת גורמת לי להגיד. לא אני, לא אני, אלא את, רק את'".

מביתו של פְּרָנְקרישנה הלך המאסטר אל קולונל וישְוָנַאט ומשם אל "לילי קוטג'".

[1]  תלמיד אהוב של המאסטר, נודע מאוחר יותר כסוואמי בראהאמאננדה.

[2]  מחבר השיר הזה. נהוג שהכותבים שירי התמסרות בהודו מזכירים את שמם בסוף השיר שלהם.

[3]  דהרמה, ארטא, קאמה ומוקשה.

[4]  הנציג המקומי של ממשלת נפאל בכלכותא, ומאמין מסור של המאסטר.

[5]  נחל ליד מקום הולדתו של שרי ראמאקרישנה

[6]  חתנה של רָאני רָסְמָני ומאמין מסור גדול של שרי ראמאקרישנה, אשר סיפק את כל צרכיו בגינת המקדש.

תגיות: