מאסטרים

המאסטרים

מהארישי ויאסה

פטאנג’אלי מהארישי

מהאוואתאר באבאג’י

שרי טאילאנג סוואמי

שרימאטי שנקארי מאי

שרי לאהירי מהאסאיה

שרי סאי באבא משירדי

שרי רמאקרישנה פארמאהמסה

שרימאטי סאראדה דווי

שרי ראמאנה מהארישי

שרימאטי אננדה מאי-מה

סוואמי ויווקאננדה

שרימאטי מירה באי

שרי אורובינדו גוש

פארמאהאמסה יוגאננדה

ודנטה הלכה למעשה
חלק ראשון - הרצאה שהושמעה בלונדון ב- 10 בנובמבר 1896
שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS
מאת: סוואמי ויווקאננדה
תרגום: ד"ר אודי בילו
סוואמי ויווקאננדה, ג'איפורהתבקשתי לספר משהו על הצד המעשי של פילוסופיית הוודנטה. כפי שכבר אמרתי לכם, התיאוריה חשובה ביותר, אולם נשאלת השאלה כיצד להעבירה למישור המעשי. שכן, אם אי אפשר לעשות בה שום שימוש, אזי אין לה כל ערך תהיה ברמה גבוהה ככל שתהיה, חוץ מהתעמלות אינטלקטואלית. לפיכך, כמו כל דת, גם את עקרונות הוודנטה עלינו ליישם בכל תחום בחיינו. זאת ועוד – ההבדל הדמיוני בין הדת לחיי העולם הזה, חייב להיעלם, כיוון שהוודנטה גורסת שיש אחדות – אחדות כל החיים. על רעיונות הדת לכסות את כל תחומי החיים, לחדור לכל מחשבותינו, ועלינו להרבות ולהשתמש בהם. ככל שנתקדם בהסבר הדברים, אעמיק בהדרגה את הבהרת הצד המעשי. סדרה זו של הרצאות אמורה להיות הבסיס, ולכן ראשית עלינו להתמסר לצד התיאורטי ולהבין כיצד הוא פועל, כיצד יש להתקדם מהמערות ביער אל הרחובות ההומים ואל הערים. במהלך לימוד זה נגלה מאפיין אחד מיוחד – רבות ממחשבות אלו לא נוצרו בעקבות התבודדות ביער, אלא הגו אותן אנשים שאנו מצפים מהם לנהל אורח חיים עסוק ביותר – המלכים עצמם.
    
שְוֶטָאקֶטוּ היה בנו של אָרוּנִי, שהתבודד, כנראה, רוב זמנו. הוא גדל ביער, אך הלך לעיר פאנצ’אלאס והופיע בבית המשפט של המלך פראוואנא ג’יוואלי. המלך שאל אותו, "האם אתה יודע כיצד נפרדים מהגוף בזמן המוות?" "לא, אדוני", השיב שוֶוטאקֶטו. "האם אתה יודע כיצד אנו חוזרים לכאן?" "לא, אדוני". "האם אתה מבין את דרכם של האבות ושל האלים?" "לא, אדוני". המלך הוסיף ושאל אותו עוד שאלות אחדות, ושוֶוטאקֶטו התקשה להשיב גם עליהן. אמר לו המלך: "אינך יודע דבר". חזר הילד לאביו, סיפר לו על קורותיו אצל המלך, והאב נוכח שגם הוא עצמו אינו יכול להשיב על השאלות, לא משום שאינו רוצה להשיב עליהן או אינו רוצה ללמד את הילד, אלא משום שאינו יודע את התשובות. מאחר שכך היו פני הדברים, הלך ארוני בעצמו אל המלך וביקש ממנו ללמדו את הסודות האלה. המלך השיב לו שדברים אלו היו ידועים עד עתה רק בקרב מלכים, ואפילו הכוהנים מעולם לא ידעום. מכל מקום, לימד המלך את ארוני את אשר חשקה נפשו לדעת. באחדות מהאופנישדות אנו מוצאים שפילוסופיית הוודנטה אינה רק תוצאה של מדיטציה ביער, אלא שאת פרקיה הטובים הגו וביטאו מוחות שהיו עסוקים באירועי היום-יום. איננו יכולים לחשוב על אדם עסוק יותר ממלך, השולט על מליוני אנשים, ובכל זאת כמה משליטים אלו היו הוגי דעות רציניים ומעמיקים.
    
כל הנאמר לעיל, מכוון בעצם להוכיח שפילוסופיה זו חייבת להיות מעשית ביותר. כאשר אנו מעיינים בבהאגוַואד גיתה, שהיא הפרשנות הטובה ביותר שיש לנו על פילוסופיית הוודנטה, ובוודאי רובכם קראתם אותה, אנו רואים שאותו אירוע המתרחש בשדה הקרב הוא משונה למדי, ובמהלכו מלמד קרישנה את ארג’ונה פילוסופיה זו. הדוקטרינה שבולטת ומאירה כל עמוד בגיתה היא פעילות נמרצת המלווה בשלווה נצחית. זהו סוד העבודה שמן הראוי להשיג, והוא תכליתה של הוודנטה. חוסר פעילות, שאנו תופשים כפסיביות, לבטח אינו יכול להיות המטרה. אם אכן היה כך, אזי הקירות שמסביבנו היו אינטליגנטיים ביותר שהרי אינם פעילים כלל. כמותם גושי האדמה וגדמי העצים היו הגדולים בחכמי העולם, כי הם אינם פעילים. לעומת זאת, כאשר אי-פעילות משולבת עם תשוקה והופכת לפעילות, גם היא אינה הפעילות הנכונה. פעילות אמיתית, שהיא מטרתה של הוודנטה, משולבת בשלווה נצחית. שלווה שאי אפשר להפר אותה, מיינד מאוזן שדבר אינו מסיח את איזונו, יקרה אשר יקרה. אנו יודעים, מנסיוננו, שזו הגישה הטובה ביותר לעבודה.
    
פעמים רבות נשאלתי, כיצד אנו יכולים לעבוד אם אנו חסרים את הלהט שאנו חשים, בדרך כלל, לעבודה. גם אני חשבתי כך לפני שנים רבות, אך ככל שאני מתבגר, ובעל נסיון רב יותר, אני מוצא שאין זה נכון. ככל שהלהט פוחת אנו מיטיבים לעבוד. ככל שאנו שלווים, טוב לנו יותר, וכמות העבודה שאנו יכולים לעשות גדלה. כשאין אנו שולטים על רגשותינו אנו מבזבזים אנרגיה רבה, אוטמים את עצמנו, מטרידים את מוחנו ועובדים פחות. את האנרגיה שאנו צריכים להשקיע בעבודה, אנו מבזבזים על רגשותינו, ואז השגינו מועטים ביותר. רק כאשר המיינד שליו מאד ומרוכז, מנוצלת כל האנרגיה שלו לעשיית עבודה טובה. אם תקראו את קורות חייהם של גדולי האנושות, תשימו לב שהם היו שלווים באופן יוצא מגדר הרגיל. שום דבר לא הוציאם מהאיזון. זו הסיבה שאנשים הנוטים להתרגז לעולם לא יגיעו להספקי עבודה מרשימים, ולעומתם אנשים שאינם מתרגזים מספיקים הרבה. אדם הנותן לכעס, לשנאה או לרגשות שליליים אחרים לשלוט בו, מתקשה לעבוד. הוא מנפץ את עצמו לרסיסים ואינו עושה שום דבר מעשי. לעומתו, האדם השלו, הסלחן ובעל המיינד המאוזן מיטיב ממנו לעבוד. 
תגיות: