מאסטרים

המאסטרים

מהארישי ויאסה

פטאנג’אלי מהארישי

מהאוואתאר באבאג’י

שרי טאילאנג סוואמי

שרימאטי שנקארי מאי

שרי לאהירי מהאסאיה

שרי סאי באבא משירדי

שרי רמאקרישנה פארמאהמסה

שרימאטי סאראדה דווי

שרי ראמאנה מהארישי

שרימאטי אננדה מאי-מה

סוואמי ויווקאננדה

שרימאטי מירה באי

שרי אורובינדו גוש

פארמאהאמסה יוגאננדה

הגוספל, כרך 1, פרק 4: עצה לבעלי משפחות
מתוך ספר "הגוספל של שרי ראמאקרישנה"
שיתוף ב: Whatsapp שיתוף ב: SMS
מאנגלית: רחל תורן

13 באוגוסט, 1882

המאסטר שוחח עם קֶדָאר וכמה מאמינים מסורים אחרים בחדרו שבגינת המקדש. קֶדָאר היה פקיד ממשלתי. הוא חי כמה שנים בדָקָה שבמזרח בנגל, שם התידד עם וִיגָ'אִי גוֹסְוָואמִי. השניים בילו חלק גדול מזמנם ביחד, מדברים על שרי ראמאקרישנה והתנסויותיו הרוחניות. קֶדָאר היה פעם חבר בבְּרָהְמוֹ סָמָג'. הוא הלך בנתיב הבָּהָקְטִי. שיחות רוחניות הביאו תמיד דמעות לעיניו.

השעה היתה חמש אחרי הצהרים. קֶדָאר היה מאד שמח ביום הזה, לאחר שארגן פסטיבל דתי לשרי ראמאקרישנה. ראם שכר זמר, וכל היום עבר בשמחה.

המאסטר הסביר למאמינים המסורים את סוד הקשר עם אלוהים.

מאסטר: "עם הבנת הסָאטְצִ'יטְאָנַנְדָה אדם נכנס לסמאדהי. אז מסתיימות החובות. נניח שהייתי מדבר על האוֹסְטָד והוא מגיע. בשביל מה צריך לדבר עליו אז? כמה זמן הדבורה מזמזמת סביב? כל זמן שאינה יושבת על הפרח. אבל לא מתאים לסָדַקָה להתכחש לחובותיו. הוא צריך למלא את חובותיו, כמו סגידה, גָ'אפָּה, מדיטציה, תפילה ועליה לרגל".

"אם אתה רואה מישהו מתעסק בהסקת מסקנות, אפילו אחרי שהוא הבין את אלוהים, אתה יכול להשוות אותו לדבורה, שגם היא מזמזמת מעט אפילו כשהיא שותה דבש מהפרח".

המאסטר היה מרוצה מאד מהמוסיקה של האוֹסְטָד. הוא אמר למוסיקאי, "באדם שיש לו כשרונות מעולים, כמו מומחיות במוסיקה, ישנה התגלות מיוחדת של כוחו של אלוהים".

מוסיקאי: "אדוני, מהי הדרך להבין את אלוהים?"

מאסטר: "בָּהָקְטִי היא אחת מהדברים החיוניים. למען האמת, אלוהים קיים בכל היצורים. מיהו אם כן מאמין מסור? זה אשר הכרתו מקובעת על אלוהים. אבל זה לא אפשרי כל עוד מתקיימים באדם אנוכיות וגאווה. מימי החסד של אלוהים אינם יכולים להיקוות על הערימה הגבוהה של האנוכיות. הם זורמים מטה. אני לא יותר מאשר מכונה".

(אל קֶדָאר והמאמינים המסורים האחרים) "את אלוהים אפשר להבין באמצעות כל הנתיבים. כל הדתות הן אמת. הדבר החשוב הוא להגיע אל הגג. אתה יכול להגיע אליו בעזרת מדרגות אבן או מדרגות עץ או שלבי במבוק או חבל. אתה גם יכול לטפס מעלה על מוט במבוק".

"אתה יכול לומר שקיימות הרבה שגיאות ודעות קדומות בדת אחרת. אני בוודאי אענה: 'נניח שאתה צודק. בכל דת קיימות שגיאות. כל אחד חושב שרק השעון שלו מראה את הזמן הנכון. מספיק שתהיה הכמיהה לאלוהים. מספיק לאהוב את אלוהים ולהרגיש צמידות אליו. אתה לא יודע שאלוהים הוא המדריך הפנימי? הוא רואה את הגעגועים של נשמתנו ואת הכמיהה של נפשנו. נניח שלאדם יש כמה בנים. הבנים הבוגרים קוראים לו בצורה ברורה 'באבא' או 'פאפא', אבל התינוקות יכולים לכל היותר לקרוא לו 'בא' או 'פא'. עכשיו, האם האבא יכעס על אלו שקוראים לו בצורה לא ברורה? האבא יודע שגם הם קוראים לו, אלא שהם לא יכולים לבטא היטב את שמו. ובדומה לכך, מאמיניו המסורים של אלוהים קוראים רק לו, למרות שהם משתמשים בשמות שונים. הם קוראים לישות אחת בלבד. אלוהים הוא אחד, אבל שמותיו רבים". 


יום חמישי, 24 באוגוסט, 1882

שרי ראמאקרישנה דיבר עם הָאזְרָה על המרפסת הצפונית-מזרחית הארוכה של חדרו כש"מ." הגיע. הוא בירך את המאסטר בהערצה.

מאסטר: "הייתי רוצה לבקר את אִישְוָר צַ׳נְדְרָה וִידיָסָגָר כמה פעמים נוספות. הצייר מצייר תחילה את קווי המיתאר ואז מכניס פנימה את הפרטים ואת הצבעים בזמנו החופשי. הפסל יוצר תחילה את הדמות מהחימר, אחר כך מצפה אותה בגבס, אחר כך צובע אותה בסיד, ובסוף צובע אותה במברשת. את כל השלבים האלו צריך לבצע בזה אחר זה. וִידיָסָגָר כבר מוכן לגמרי, אבל החומר הפנימי שלו מכוסה בשכבה דקה. הוא עסוק עתה בעשיית מעשים טובים, אבל הוא לא יודע מה קיים בתוכו. אלוהים חבוי בתוכו. אלוהים שוכן בתוכנו. אם אדם יודע זאת, הוא מרגיש שהוא רוצה לוותר על כל הפעילויות ולהתפלל לאלוהים בנשמה מלאת געגועים".

כך דיבר המאסטר אל "מ.", לעיתים עומד, לעיתים צועד הלוך וחזור לאורכה של המרפסת הארוכה.

מאסטר: "אנו זקוקים למעט משמעת רוחנית כדי לדעת מה מתחבא בקרבנו".

"מ.": "האם נחוץ לתרגל משמעת כל החיים?"

מאסטר: "לא. אבל בהתחלה אדם צריך להיות ער לדברים ולעבוד. אחר כך הוא לא צריך לעבוד קשה. ההגאי עומד ואוחז בחוזקה את הגה הסירה כל זמן שהסירה נתקלת בגלים, סערות, רוחות חזקות או עוברת את עיקולי הנהר, אבל הוא נרגע אחרי שהוא ניווט דרכם. ברגע שהסירה עברה את העיקול וההגאי מרגיש רוח נעימה, הוא מתישב בנוחיות ורק נוגע בהגה הסירה. אחר כך הוא מתכונן לקפל את המפרש ולעשן סיגריה. ובדומה לכך, השואף הרוחני נהנה משקט ושלווה אחרי שהוא עובר את הגלים והסערות של 'אישה וזהב'.

"ישנם אנשים הנולדים עם אופי של יוגי, אבל גם הם צריכים להיזהר. המכשול היחידי הוא 'אישה וזהב', הוא גורם להם לסטות מנתיב היוגה וגורר אותם לגשמיות. אולי הם משתוקקים למעט הנאות. אחרי שהם יספקו את תשוקותיהם, הם יכוונו שוב את הכרתם כלפי אלוהים וכך יחזרו למצב הקודם שבו היתה ההכרה שלהם, המתאים לתרגול היוגה".

"האם ראית פעם את מלכודת הדגים הקפיצית הנקראת 'סָאטְקָה-קָאל'?"

"מ.": "לא אדוני, מעולם לא ראיתי אותה".

מאסטר: "הם משתמשים בה בחלק זה של המדינה. קצה אחד של קנה במבוק מחוזק לאדמה, והשני מכופף מעליו עם תפס. מצד זה תלוי חוט עם קרס מעל למים, ופתיון קשור לקרס. כשהדג בולע את הפתיון, קופץ לפתע הבמבוק וחוזר למצבו הזקוף".

"ושוב, קח לדוגמה מאזניים. אם שמים משקולת על צד אחד, המחט התחתונה מתרחקת מהעליונה. המחט התחתונה היא ההכרה, והעליונה היא אלוהים. המפגש של השתיים הוא יוגה".

"כל זמן שההכרה אינה יציבה לא יכולה להיות יוגה. רוח הגשמיות היא זו שמפריעה תמיד להכרה, אותה אפשר לדמות ללהבה של נר. אם הלהבה הזו אינה זזה כלל, אז אפשר לומר שהאדם השיג את היוגה".

"המכשול היחידי ליוגה הוא 'אישה וזהב'. נתח תמיד את מה שאתה רואה. מה נמצא בגופה של האישה? רק דברים כמו דם, בשר שומן, מעיים וכולי. מדוע אדם צריך לאהוב גוף שכזה?"

"היו פעמים שנהגתי לסגל לעצמי מצב רוח רג'סי כדי לתרגל וויתור. פעם היתה לי תשוקה ללבוש גלימה עם ריקמת זהב, לענוד טבעת על אצבעי ולעשן נרגילה עם צינורית ארוכה. מָאטוּר בָּאבּוּ נתן לי את כל הדברים האלה. לבשתי גלימה רקומה בזהב ואמרתי לעצמי אחרי זמן מה, 'שים לב! לזה קוראים גלימה עם ריקמת זהב'. אז הסרתי אותה וזרקתי. לא יכולתי לסבול את הגלימה יותר. ושוב אמרתי לעצמי, 'שים לב! לזה קוראים צעיף, לזה טבעת, ולזה עישון נרגילה עם צחנורית ארוכה'. זרקתי את כל הדברים האלה אחת ולתמיד, והתשוקה להנות מהם מעולם לא התעוררה שוב בהכרתי".

הזמן היה קרוב לשקיעה. המאסטר ו"מ." עמדו ודיברו לבדם ליד הדלת על המרפסת הדרום-מזרחית.

מאסטר (ל"מ."): "הכרתו של היוגי ממוקדת תמיד באלוהים, ספוגה תמיד בבראהמן. אתה יכול לזהות אדם כזה במבט אחד. עיניו פקוחות לרווחה, מבטן בוהה באויר,  כמו עיניה של הציפור האם הדוגרת על ביציה. ההכרה שלה כולה ממוקדת בביצים, ובעיניה מבט חלול. האם אתה יכול להראות לי תמונה כזו?"

"מ.": "אני אנסה להשיג תמונה כזו".

כשהערב ירד, הוארו המקדשים. שרי ראמאקרישנה ישב על הספה הקטנה שלו, מודט על האמא האלוהית. אחר כך הוא פיזם את שמו של אלוהים. בחדר בערה קטורת והודלקה בו מנורת שמן. צלילים של קונכיות ופעמונים ריחפו באוויר כשפולחני הערב החלו במקדש קאלי. אורו של הירח הציף את כל הרובע. המאסטר דיבר שוב אל "מ.".

מאסטר: "מלא את חובותיך ברוח חסרת אנוכיות. העשייה שוִידיָסָגָר עסוק בה היא טובה מאד. נסה תמיד למלא את חובותיך מבלי להשתוקק לתוצאות".

"מ.": "כן אדוני, אבל האם אוכל לדעת אם אדם יכול להבין את אלוהים בזמן שהוא ממלא את חובותיו? האם 'ראמה' ו'תשוקה' יכולים להתקיים יחד? שלשום קראתי שני חרוזים בשיר: 'במקום בו ראמה קיים, לא יכולה להיות תשוקה; במקום בו קיימת תשוקה, לא יכול להיות ראמה'".

מאסטר: "כולם, ללא יוצא מן הכלל, עושים עבודה. אפילו לשיר את שמו ותפארתו של אלוהים זו עבודה, כמו המדיטציה של האי-דואליסט על 'אני הוא'. נשימה גם היא פעילות. אין דרך להפסיק לחלוטין את העבודה. לכן, עשה את עבודתך, אבל הקדש את התוצאות לאלוהים.

"מ.": "אדוני, האם אני יכול להתאמץ כדי להרויח יותר כסף?"

מאסטר: "מותר לעשות זאת כדי לקיים משפחה דתית. אתה יכול לנסות להגדיל את הכנסתך, אבל בדרך ישרה. מטרת החיים אינה להרויח כסף, אלא השרות לאלוהים. כסף אינו מזיק אם הוא מוקדש לשרות לאלוהים".

"מ.": "כמה זמן אדם צריך להרגיש מחויב למלא חובותיו כלפי אישתו וילדיו?"

מאסטר: "כל זמן שהם לא יכולים לדאוג לעצמם לבגדים ואוכל. אבל אדם לא צריך לקחת אחריות על בן כשהוא כבר יכול לכלכל את עצמו. כשהגוזל הצעיר לומד למצוא לעצמו את האוכל, אימו מנקרת אותו אם הוא נוגע באוכל שלה".

"מ.": "כמה זמן אדם צריך למלא את חובותיו?"

מאסטר: "הפריחה נושרת כשהפרי מופיע. אדם אינו צריך להמשיך ולמלא את חובותיו אחרי שהוא הגיע לאלוהים, ואין לו גם חשק להמשיך ולמלא אותם".

"אם שיכור שותה יותר מדי אלכוהול הוא מאבד את הכרתו. אם הוא שותה רק שתיים או שלוש כוסיות, הוא יכול להמשיך בעבודתו. ככל שתתקרב יותר ויותר לאלוהים, אלוהים יפחית את פעילויותיך לאט לאט. אל תפחד".

"סיים את החובות שיש לך כיום, ואז תרגיש שלווה. כשבעלת הבית הולכת להתרחץ אחרי שסיימה את הבישולים ועבודות הבית האחרות, היא לא תחזור, ואין זה משנה כמה חזק תקרא לה".

"מ.": "מהי המשמעות של הבנת האלוהים? למה אתה מתכוון כשאתה אומר החזיון של אלוהים? איך אפשר להגיע לזה?"

מאסטר: "על פי הוָאישְנאוִים, ניתן לחלק את השואפים הרוחניים והחוזים באלוהים לקבוצות שונות. אלו הן הפְּרָבַרְטַקָה, הסָדַקָה, הסידְהָה, והסידְהָה של הסידְהָה. זה אשר רק התחיל את דרכו בנתיב, יקרא פְּרָבַרְטַקָה. אפשר לקרוא סָדַקָה למי שכבר מתרגל משמעת רוחנית במשך זמן מסוים, כמו סגידה, גָ'אפָּה, מדיטציה ושר את שמו של אלוהים ועל תפארתו. אפשר לקרוא סידְהָה למי שיודע, מתוך נסיונו הפנימי, שאלוהים קיים. הוֶודנטָה מציגה הקבלה כדי להסביר זאת. בעל הבית ישן בחדר חשוך. מישהו מגשש באפלה כדי למצוא אותו. הוא נוגע בספה ואומר, 'לא, זה לא הוא'. הוא נוגע בחלון ואומר, 'לא, זה לא הוא'. הוא נוגע בדלת ואומר, 'לא זה לא הוא'. זה מוכר בוֶודנטָה כתהליך ה'נֶטי נֶטי' - 'לא זה ולא זה'. לבסוף, ידו נוגעת בגופו של בעל הבית והוא קורא, 'הנה הוא!'. במילים אחרות, הוא מודע עכשיו ל'קיומו' של בעל הבית. הוא מצא אותו אבל הוא עדיין לא מכיר אותו הכרות אישית".

"קיים סוג נוסף, הידוע כסידְהָה של הסידְהָה, 'המושלמים ביותר'. זהו דבר שונה לחלוטין כשאדם מדבר עם בעל הבית מתוך קירבה אישית, וכשאדם יודע את אלוהים מתוך פנימיות עמוקה של אהבה והתמסרות. הסידְהָה הגיע ללא ספק לאלוהים, אבל 'המושלמים ביותר' יודעים את אלוהים מתוך פנימיות עמוקה".

"אבל כדי לדעת את אלוהים, אדם חייב לאמץ לו אחת מהעמדות האלו: סָאנְטָה, דָסְיָה, סָאקְהִיָא, וָאטְסַלְיָה או מָדְהוּר".

"סָאנְטָה, ההתייחסות השלווה. הרישים של ימי קדם התייחסו כך לאלוהים. הם לא חשקו בשום הנאה חומרית. זה כמו מסירותה המוחלטת של האשה לבעלה. היא יודעת שבעלה הוא התגלמות היופי והאהבה, מָדָן אמיתי".

"דָאסְיָה, התיחסותו של המשרת לבעליו. הָאנוּמָאן התייחס כך לראמה. היה לו כוח של אריה כשהוא עבד למען ראמה. גם אשת איש מרגישה כך. היא משרתת את בעלה בכל ליבה ונשמתה. גם לאמא יש מעט מההתייחסות הזו, כפי שהרגישה יָאסוֹדָה כלפי קרישנה".

"סָאקְהִיָא, ההתייחסות החברית. חברים אומרים אחד לשני, 'בוא ושב כאן לידי'. שְרידַמָה וחברים אחרים האכילו לפעמים את קרישנה בפירות, שבחלק מהם הם כבר נגסו תחילה, ולעיתים אף טיפסו על כתפיו".

"וָאטְסַאלְיָה, התיחסותה של אם לילדה. כזו היתה התיחסותה של יָאסוֹדָה כלפי קרישנה. גם לאישה יש מעט מזה. היא מאכילה את בעלה כמו היתה זו מטרה נעלה עבורה, כפי שנאמר. האמא מרגישה שימחה רק כשהילד אכל ושבע. יָאסוֹדָה היתה מתרוצצת סביב עם חמאה בידה כדי להאכיל את קרישנה".

"מָדְהוּר, התייחסותה של האישה אל מאהבה. רַדְהָה נהגה כך כלפי קרישנה. גם האישה מרגישה זאת כלפי בעלה. התייחסות זו כוללת את כל שאר ארבע ההתייחסויות".

"מ.": כשאדם רואה את אלוהים, האם הוא רואה אותו בעיניים אלו?"

מאסטר: "לא ניתן לראות את אלוהים בעיניים הפיזיות האלו. במהלך תרגול המשמעת הרוחנית, מקבל האדם 'גוף אהבה', שניחן ב'עיני אהבה', 'אזני אהבה' וכך הלאה. האדם רואה את אלוהים ב'עיני האהבה' האלו. האדם שומע את קולו של אלוהים ב'אזני האהבה' האלו. האדם אפילו מקבל איבר מין עשוי מאהבה".

לשמע מילים אלו פרץ "מ." בצחוק. המאסטר המשיך, צחוקו של "מ." לא מפריע לו, "עם 'גוף האהבה' הזה, האדם מתאחד עם אלוהים".

"מ." חזר להיות רציני.

מאסטר: "אבל כל זה אינו אפשרי בלי אהבה עזה לאלוהים. האדם לא רואה דבר פרט לאלוהים בכל מקום, כשהוא אוהב בעוצמה רבה את אלוהים. זה כמו כשאדם חולה בצהבת הוא רואה הכל צהוב סביבו. אז האדם מרגיש 'אני באמת הוא'". 

"שיכור, שתוי מאד, אומר 'אני באמת קאלי!' הגופיס שיכורות מאהבה טוענות, 'אנחנו באמת קרישנה'".

"אדם החושב על אלוהים יום ולילה, רואה אותו בכל מקום. זה כמו שאדם רואה להבות מכל צדדיו לאחר שמיקד את מבטו למשך זמן מה על להבה אחת".

"אבל זו אינה הלהבה האמיתית", חלפה מחשבה בבהכרתו של "מ.".

שרי ראמאקרישנה, שיכול היה לקרוא את מחשבותיו הכמוסות ביותר של כל אדם, אמר: "אדם אינו מאבד את מודעותו כשהוא חושב על אלוהים, שכולו רוח, כולו מודעות. שִיוָונָט אמר פעם שיותר מדי חשיבה על אלוהים מבלבלת את המוח. מיד אמרתי לו, 'איך אדם יכול לאבד את המודעות כשהוא חושב על מודעות?'"

"מ.": "כן אדוני, אני מבין את זה. זה לא כמו חשיבה על דבר שאינו מציאותי. איך יכול אדם לאבד את האינטליגנציה שלו אם הוא ממקד תמיד את הכרתו על אלוהים שהטבע שלו הוא אינטליגנציה אינסופית?"

מאסטר (בהנאה): "אתה מבין זאת בזכות חסדו של אלוהים. ספקות ההכרה לא ייעלמו ללא חסדו של אלוהים. ספקות לא נעלמים ללא הגשמה עצמית".

"אבל אדם לא צריך לפחד משום דבר אם הוא זכה לקבל את חסדו של אלוהים. הילד ימעד בקלות רבה אם הוא יחזיק את ידו של אביו, אבל הוא לא יחוש בפחד כזה אם אביו יחזיק בידו. האדם לא יצטרך לסבול יותר אם אלוהים, בחסדו, יסלק את ספקותיו ויתגלה בפניו. אבל החסד הזה יינתן לו רק אחרי שהוא התחנן לאלוהים בכמיהה עזה בליבו ותרגל משמעת רוחנית. האמא חשה חמלה כלפי בנה כשהיא רואה שהוא מתרוצץ חסר נשימה. היא התחבאה, ועכשיו היא מופיעה לעיני הילד".

"אבל למה אלוהים צריך לגרום לנו להתרוצץ?", חשב "מ.".

שרי ראמאקרישנה אמר מיד: "זה רצונו שנתרוצץ מעט. לכן זו הנאה גדולה. אלוהים ברא את העולם במשחק, כפי שנאמר. זה נקרא מָאהַמָיה - האשליה הגדולה. לכן אדם צריך למצוא מפלט בצילה של האמא האלוהית, הכוח הקוסמי בכבודו ובעצמו. זו היא אשר כבלה אותנו באזיקי האשליה. הבנת האלוהים אפשרית רק כאשר האזיקים האלו מתנתקים".

המאסטר המשיך: "אדם חייב לרָצות את האמא האלוהית, האנרגיה הראשונית, כדי לזכות בחסדו של אלוהים. אלוהים עצמו הוא מָאהַמָיה. הוא מוליך את העולם שולל עם האשליה שלו ומפעיל בלהטוטיו את קסמי הבריאה, השימור וההרס. האמא האלוהית פרשה את מסך הבורות מול עינינו. אנו יכולים להיכנס לחדרים הפנימיים רק כאשר היא מניחה לנו לעבור בעד לדלת. מאחר ואנו חיים בחוץ, אנו יכולים לראות רק את החפצים החיצוניים, אך לא את הקיום הנצחי, קיום מוחלט-ידע מוחלט-אושר מוחלט. לכן כתוב בפּוּרָאנה שאלים כבראהמה היללו את מָאהַמָיה על השמדת השדים מָדְהוּ וקָאיטָבְּהָה.

"רק שָאקְטי הינה השורש של היקום. לאנרגיה הראשונית הזו שני הבטים: וִדיָה ואָוִדיָה. אָוִדיָה מאחזת עיניים. אָוִדיָה מכשפת בעזרת 'נשים וזהב'. וִדיָה מביאה להתמסרות, טוב לב, חוכמה ואהבה, אשר מובילים את האדם אל אלוהים. את האָוִדיָה חייבים לרָצות וזוהי מטרת טקסי הסגידה לשָאקְטי"[1].

"המאמין המסור נוקט בהתייחסויות שונות כלפי שָאקְטי, כדי לרָצות אותה: התייחסות של משרתת, של 'גיבור' או של ילד. התייחסות הגיבור נועדה לענג אותה אפילו כפי שגבר מענג אישה בקיום יחסי מין".

"הסגידה לשָאקְטי קשה ביותר. זו לא בדיחה. ביליתי שנתיים כמשרתת ובן זוגה של האמא האלוהית. אבל התייחסותי הטבעית היתה תמיד כמו זו של ילד כלפי אימו. אני מתייחס לשדיה של כל אישה כאל שדיה של אימי שלי".

"נשים הן, כולן, דמויותיה הממשיות של שָאקְטי. בצפון-מערב הודו, הכלה מחזיקה סכין בידה בטקס הנישואים, בבנגל - מפצח אגוזים. המשמעות היא שהחתן, בעזרתה של הכלה, שהיא התגלמות הכוח האלוהי, ינתק את כבלי האשליה. זוהי התייחסות ה'גיבורה'. מעולם לא סגדתי לאמא האלוהית בדרך זו. התייחסותי אליה היא זו של ילד כלפי אימו".

"הכלה היא התגלמותה הממשית של שָאקְטי. האם לא שמתם לב שבטקסי הנישואים החתן יושב מאחור כאידיוט? אבל הכלה - היא כל כך אמיצה!"

"אחרי שהאדם מגיע לאלוהים הוא שוכח את הדרו החיצוני, את תפארת יצירתו. האדם אינו חושב על תפארתו של אלוהים אחרי שהוא ראה אותו. המאמין המסור, אחרי שטבל באושרו של אלוהים, אינו מאמין יותר בדברים אחרים. כשאני רואה את נָרֶנדְרָא, אני לא צריך לשאול אותו, 'מה שמך? איפה אתה גר?' מהו הזמן המתאים לשאלות כאלו? פעם שאל איש אחד את הָאנוּמָאן איזה יום היה זה מתוך השבועיים. 'אחי', אמר הָנוּמָן, 'אני לא יודע דבר על איזה יום בשבוע הוא זה, או על השבועיים, או על מצבם של הכוכבים. אני חושב רק על ראמה'".

 

16 באוקטובר, 1882

זה היה יום שני, כמה ימים לפני דוּרְגָה פּוּגָ'ה, הפסטיבל שנחוג לכבוד האמא האלוהית. שרי ראמאקרישנה היה בהלך רוח מאושר מאד, משום שנָרֶנדְרָא היה איתו. נָרֶנדְרָא הביא לגינת המקדש שניים או שלושה חברים צעירים של הבְּרָהְמוֹ סָמָג'. מלבדם היו עם המאסטר רָקְהָל, רָאמְלַל, "מ." והָאזְרָה.

נָרֶנדְרָא אכל את ארוחת הצהרים שלו עם שרי ראמאקרישנה. אחר כך נפרשה מיטה מאולתרת על רצפת חדרו של המאסטר כדי שהתלמידים יוכלו לנוח מעט. בתחילה פרשו מחצלת ועליה שמיכה מכוסה בסדין לבן. כמה כרים וכריות השלימו את המיטה הפשוטה. המאסטר ישב ליד נָרֶנדְרָא על המיטה, כמו ילד. הוא שוחח עם המאמינים המסורים בהנאה רבה. כשחיוך קורן מאיר את פניו, ועיניו ממוקדות בנָרֶנדְרָא, הוא לימד אותם נושאים רוחניים שונים, משבץ בהם מאורעות מחייו שלו.

מאסטר: "אחרי שחוויתי סמאדהי, השתוקקה הכרתי נואשות לשמעו אך ורק אודות אלוהים. תמיד חיפשתי מקומות בהם שיננו את כתבי הקודש או הסבירו אותם, כתבים כמו הבְּהָגָוָטָה, המָאהָבְּהָארָטָה והאָדְהיָאטְמָה רָמָיָנָה. נהגתי ללכת לקְרישְנַקִישוֹר כדי לשמוע אותו קורא את האָדְהיָאטְמָה רָמָיָנָה".

"איזו אמונה אדירה היתה לו לקְרישְנַקִישוֹר! פעם כשהיה בוְרינְדַוָן הוא היה צמא והלך לבאר לשתות. הוא ראה אדם עומד לידה. כשביקש ממנו לשאוב עבורו מעט מים, אמר האיש: 'אני משתייך למעמד נחות, אדוני. אתה בראהמין. איך אני יכול לשאוב עבורך מים?' אמר קְרישְנַקִישוֹר: 'קח את שמו של שִיוָה. אם תחזור שוב ושוב על שמו הקדוש תטהר את עצמך'. בן המעמד הנחות עשה כפי שנאמר לו, וקְרישְנַקִישוֹר, בראהמין אדוק ככל שהיה, שתה את המים. איזו אמונה אדירה!"

"פעם הגיע איש קדוש אל גדת הגאנגא וגר ליד גאת-הרחצה באָרְיַאדַהָה, לא רחוק מדָקְשִינֶסְוָור. חשבנו לבקר אותו. אמרתי להָלָדְהָרי: 'קְרישְנַקִישוֹר ואני הולכים לראות איש קדוש. אתה רוצה לבוא איתנו?' הָלָדְהָרי ענה: 'מה הטעם לראות סתם איש קדוש, שאינו טוב יותר מתיבת חימר?'  הָלָדְהָרי היה תלמיד של הגיטה ופילוסופיית הוודנטה, ולכן התייחס לאיש הקדוש כאל סתם 'תיבת חימר'.  חזרתי על זה באזניו של קְרישְנַקִישוֹר. הוא אמר בזעם רב: 'איזו חוצפה מצידו של הָלָדְהָרי לומר דבר שכזה! איך הוא יכול ללעוג ולהתייחס כ"תיבת חימר" לגופו של אדם החושב תמיד על אלוהים, המודט על ראמה ושוויתר על הכל למען אלוהים? האם הוא לא יודע שאדם כזה הוא התגלמות הרוח?' הוא כל כך כעס על הערתו של  הָלָדְהָרי עד שבכל פעם שהם נפגשו בגינת המקדש הוא סובב את פניו כדי שלא יראה אותו, והפסיק לדבר איתו".

"פעם שאל אותי קְרישְנַקִישוֹר: 'מדוע הורדת את החוט המקודש?' באותם הימים שהיו הימים בהם ראיתי את אלוהים, הרגשתי כאילו עברתי בתוך הסערה גדולה אָסְווין[2], והרוח שנשבה הורידה ממני כל דבר. לא נותרו עקבות של האני הישן שלי. איבדתי את כל המודעות לעולם. בקושי הצלחתי לשמור את הבגדים על גופי,  שלא לדבר על החוט המקודש! אמרתי לקְרישְנַקִישוֹר: 'אה, אתה תבין אם אי פעם תהיה שיכור מאלוהים כפי שאני הייתי'".

"וזה אכן הגיע לידי כך. גם הוא התנסה במצב של שיכרון חושים אלוהי כשהוא רק חזר על המילה 'אום' ונסגר לבדו בחדרו. קרובי משפחתו חשבו שהוא ממש השתגע, וקראו לפסיכיאטר. רָאם קָוִירַג' מנָטַגוֹר בא לראות אותו. קְרישְנַקִישוֹר אמר לפסיכיאטר: 'רפא אותי ממחלתי, אדוני, אם אתה רוצה, אבל לא מה'אום' שלי'". (כולם צוחקים)

"באחד הימים הלכתי לראות אותו ומצאתי אותו במצב רוח מהורהר. כששאלתי אותו לגבי זה, הוא אמר: 'גובה המיסים היה כאן. הוא איים למכור את כדי הפליז שלי, את הגביעים ועוד כמה חפצים, אם לא אשלם את המיסים, אז אני מודאג'. אמרתי: 'אבל למה אתה צריך לדאוג לגבי זה? תן לו לקחת את הכדים והמחבתות שלך.תן לו אפילו לכלוא את גופך. איך זה יכול להשפיע עליך? הרי האופי שלך הוא כאופיו של קְהָא!' )נָרֶנדְרָא והאחרים צחקו). הוא נהג לומר לי שהוא היה הרוח, הנוכחת בכל כמו השמים. הוא קיבל את הרעיון הזה מהאָדְהיָאטְמָה רָמָיָנָה. ואני נהגתי להקניט אותו מדי פעם, ופניתי אליו בשם 'קְהָא'. לכן אמרתי לו בחיוך באותו היום: 'אתה הינך קְהָא. מיסים לא יכולים לגרום לך להתרגשות'".

"במצב הזה של שיכרון-אלוהי, נהגתי לומר לכולם את אשר היה במיינד שלי. לא כיבדתי איש. לא פחדתי לומר את האמת אפילו לאנשים בעלי מעמד".

"באחד הימים הגיע גָ'טִינְדְרָה[3]לגינה של גָ'דוּ מָאליק. גם אני הייתי שם. שאלתי אותו: 'מהי חובתו של האדם? האם אין זו חובתו לחשוב על אלוהים?' ענה גָ'טִינְדְרָה: 'אנחנו אנשים חומרניים. איך אנחנו יכולים להשיג את השחרור? אפילו המלך יוּדְהישְטירָה ראה בחזונו את הגיהנום'. זה מאד הכעיס אותי. אמרתי לו: 'איזה מין בן אדם אתה? מכל הדברים שקרו בחייו של יוּדְהישְטירָה, אתה רק זוכר שהוא ראה את הגיהנום. אתה לא זוכר את כנותו, את האיפוק שלו, את סבלנותו, כושר ההבחנה שלו, קור הרוח שלו ומסירותו לאלוהים!'. עמדתי לומר עוד הרבה דברים, כשהָרִידֶאֵי עצר אותי. אחרי זמן קצר עזב גָ'טִינְדְרָה את המקום, ואמר שיש לו דברים נוספים לסדר".

"ימים רבים אחר כך הלכתי עם קפטן לראות את ראג'ה סוּרינְדְרָה טָגוֹר[4]. ברגע שראיתי אותו, אמרתי לו: 'אני לא יכול לפנות אליך בתואר 'ראג'ה' או בכל תואר אחר, משום שזה יגרום לי לשקר'.  הוא דיבר איתי כמה דקות, אבל אפילו בזמן הזה הופסקה שיחתנו על ידי ביקורים שוטפים של אירופאיים ואחרים. כאדם בעל אופי רג'אסי, היה סוּרינְדְרָה עסוק מטבעו בדברים רבים. גָ'טִינְדְרָה, אחיו הבכור, קיבל הודעה על בואי, אבל הוא הודיע שיש לו כאב גרון ולכן אינו יכול לצאת".

"באחד הימים, בהיותי במצב של שיכרון-אלוהי, הלכתי לגאת-הרחצה על גדות הגאנגא בבָּרַנַגוֹר. ראיתי שם את גָ'יָה מוּקְהֶרְג'י חוזר על שמו של אלוהים, אבל הכרתו היתה מרוכזת בדבר אחר. ניגשתי וסטרתי לו פעמיים על הלחיים".

"פעם היתה רָאני רָסְמָני בגינת המקדש. היא נכנסה למקדש של האמא האלוהית, כפי שהיא נהגה לעשות כשסגדתי לקאלי, וביקשה ממני לשיר שיר אחד או שניים. בזמן ששרתי, שמתי לב שהיא ממיינת את הפרחים לטקס הפולחן בפיזור נפש. סטרתי לה מיד על הלחי. היא היתה נבוכה למדי, וישבה שם כשכפות ידיה צמודות".

"מודאג בעצמי מהלך הרוח הזה שלי, אמרתי לבן דודי הָלָדְהָרי: 'תראה איזה אופי יש לי! איך אני יכול להיפטר ממנו?' אחרי שהתפללתי זמן מה לאמא האלוהית בתחנונים גדולים, הצלחתי להיפטר מההרגל הזה.

"כשאדם מגיע להלך רוח שכזה, הוא לא נהנה יותר משום שיחה אלא אם היא אודות אלוהים. אני בכיתי כששמעתי אנשים מדברים על ענייני היומיום. כשהתלוויתי למסע העליה לרגל של מָאטוּר בָּאבּוּ, בילינו כמה ימים בבֶּנַארֶס בביתו של ראג'ה בָּאבּוּ. באחד הימים ישבתי בחדר הציור עם מָאטוּר בָּאבּו, ראג'ה בָּאבּוּ ואחרים. כששמעתי אותם מדברים על ענייני חולין שונים, כמו ההפסדים העסקיים שלהם וכו', בכיתי מרה ואמרתי לאמא האלוהית: 'אמא, לאן הבאת אותי? היה לי הרבה יותר טוב לו נשארתי בגינת המקדש בדָקְשִינֶסְוָור. כאן במקום שאני נמצא אני חייב לשמוע על 'אישה וזהב'. אבל בדָקְשִינֶסְוָור יכולתי להימנע מכך'".

המאסטר ביקש מהמאמינים המסורים, ובמיוחד מנָרֶנדְרָא, לנוח מעט והוא עצמו נשכב על הספה הקטנה.

בשעות אחר הצהרים המאוחרות, נָרֶנדְרָא שר. רָקְהָל, לָטוּ[5], "מ.", הָאזְרָה ופְּרִיָה -חברו של נָרֶנדְרָא מהבְּרָהְמוֹ, היו שם. את השירה ליווה תוף:

מדטי, הו הכרה, על הלורד הארי,
האחד שאין בו דופי, רוח טהורה לפני ולפנים,
יחיד ומיוחד הוא האור הזורח בו!
איך מכשפת את הנשמה דמותו המופלאה!
כמה יקר הוא לכל מאמיניו המסורים!... 

אחרי השיר הזה שר נָרֶנדְרָא : 

הו, מתי יזרח עבורי אותו יום של אושר
כשהוא שהוא כולו טוב, כולו יופי וכולו אמת,
יאיר את המקדש הכמוס בתוככי ליבי?
מתי אשקע לבסוף, רואה אותו תמיד,
אל תוך אותו אוקינוס של תענוג?
לורד, כשהחוכמה האינסופית שלך תיכנס אל תוך נשמתי,
והכרתי הסוערת תשאר ללא מילים ממראך,
אמצא את גן העדן לרגליך.
בשמי ליבי, הו לורד, אתה תזרח
בנצחיות מאושרת.
וכפי שהצָ'קוּרָה פורצת בשמחה
כשהיא רואה את הירח העולה,
כך גם אני, אתמלא בשמחה שמיימית
כשתופיע לעיני.

אתה האחד שאין שני לו, כולך שלווה, מלך המלכים!
לרגליך האהובות אוותר על חיי
וכך אשיג סוף סוף את מטרת החיים;
אני אהנה מאושר שמיימי בעודי עלי אדמות!
היכן עוד מעניקים ברכה כה נדירה?
אז אראה את תפארתך, טהור שכתם אינו נוגע בו;
כשם שהאפלה בורחת מהאור, כך גם חטאי האפלים ביותר
יפקירו אותי כשתתקרב זריחתך.
הצת בי, הו לורד, את האש הבוערת של האמונה
שתהיה כוכב הצפון של חיי;
הו המושיע את החלשים, מלא את תשוקתי היחידה!
אז ארחץ יום ולילה
באהבתך שאין לה גבול, ואשכח לגמרי
את עצמי, הו לורד, כשאגיע אליך.

 

ונָרֶנדְרָא שר שוב: 

בפנים זורחות שירי את שמו המתוק של אלוהים
עד שהנקטר בליבך יגלוש על גדותיו.
שתי ממנו ללא הפסק והתחלקי בו עם כולם!
אם ליבך ייבש אי פעם, ייקלה מלהבות
תשוקת חולין, שירי את שמו המתוק של אלוהים,
ואהבה שמיימית תלחלח את נשמתך הצחיחה.
היי בטוחה, הו הכרה, שלא תשכחי לעולם לשיר
את שמו הקדוש: כשסכנה נועצת מבט חודר בפניך,
קראי לו, לאביך הרחום;
עם רעמי שמו, נפץ את כבלי החטא!
בואי, הנחי לנו למלא את תשוקות ליבך
בשתיה ממעמקיו של אושר נצחי,
שיאחד אותך איתו בשכרון חושים טהור של אהבה.

 

עכשיו החלו נָרֶנדְרָא והמאמינים המסורים לשיר קירטאן, בליווי של תוף ומצילתיים. הם הסתובבו סביב המאסטר כשהם שרו: 

השקעי עצמך בו לעד, הו הכרה,
בו שהוא ידע טהור ואושר טהור.

 

אחר כך הם שרו: 

הו, מתי יזרח עבורי אותו יום של אושר
שהוא כולו טוב, כולו יופי וכולו אמת,
יאיר את המקדש הכמוס בתוככי ליבי?...

 

לבסוף, תופף נָרֶנדְרָא עצמו על התוף ושר עם המאסטר, כולו מלא בשמחה: 

בפנים זורחות שירי את שמו המתוק של אלוהים...

 

כשפסקה המוסיקה, אחז שרי ראמאקרישנה את נָרֶנדְרָא זמן רב בידיו ואמר: "עשית אותנו כל כך מאושרים היום!". הסכר בליבו של המאסטר היה פתוח כל כך לרווחה באותו הלילה, עד שהוא בקושי רב הצליח להכיל את כל השמחה שגאתה בו. השעה היתה שמונה בערב. שיכור מאהבה אלוהית, הוא צעד לאורך המרפסת מצפון לחדרו. מפעם לפעם אפשר היה לשמוע אותו מדבר אל האמא האלוהית. לפתע הוא אמר בקול מלא התרגשות, "מה את יכולה לעשות לי?" האם המאסטר רמז שהמָיָה היתה חסרת אונים לעומתו משום שהאמא האלוהית תמכה בו?

נָרֶנדְרָא, "מ." ופְּרִיָה התכוונו ללון בלילה בגינת המקדש. המאסטר נהנה מזה מאד, במיוחד משום שנָרֶנדְרָא עמד להישאר איתו. האמא הקדושה[6], שגרה בנָהָבָּט, הכינה ארוחת ערב. סוּרֶנְדְרָא[7]נשא בחלק הארי של הוצאותיו של המאסטר. הארוחה היתה מוכנה, והצלחות הונחו במרפסת המזרח-מערבית של חדרו של המאסטר.

ליד הדלת המזרחית של חדרו, נָרֶנדְרָא ומאמינים מסורים אחרים עמדו וריכלו.

נָרֶנדְרָא: "איך נראים בעיניך הצעירים של ימינו?"

"מ.": "הם לא רעים; אבל הם לא מקבלים שום הדרכה דתית".

נָרֶנדְרָא: "אבל מנסיוני אני מרגיש שהם הולכים מדחי אל דחי. הם מעשנים סיגריות, מתמכרים לשיחות חסרות ערך, נהנים להתגנדר,  משתמטים ועושים דברים נוספים מהסוגים האלה. אפילו ראיתי אותם מבקרים במקומות מפוקפקים".

"מ.": "לא השגחתי בדברים האלה בימים בהם הייתי סטודנט".

נָרֶנדְרָא: "אולי לא היית בקשרים קרובים עם הסטודנטים. אני אפילו ראיתי שהם מדברים עם אנשים מושחתים. ייתכן והם מנסים להתקרב אליהם".

"מ.": "זה באמת מוזר".

נָרֶנדְרָא: "אני יודע שרבים מהם מסגלים לעצמם מנהגים רעים. הנכון הוא שהמשגיחים על הנערים הצעירים וגם הרשויות, צריכים לשים עין על הנושאים האלו".

כך הם דיברו כשבא אליהם שרי ראמאקרישנה ושאל אותם בחיוך, "ובכן, על מה אתם מדברים?"

נָרֶנדְרָא: "שאלתי את "מ." על הנערים בבתי הספר. התנהגותם של הסטודנטים בימים אלו אינה ראויה כלל".

פניו של המאסטר התכרכמו והוא אמר ל"מ." בקול רציני: "שיחה מסוג זה אינה טובה. לא רצוי לשקוע בדיבור סתמי אלא בדיבור על אלוהים. אתה מבוגר מהם ואתה אינטליגנטי. אסור לך לעודד אותם לדבר על דברים שכאלה".

נָרֶנדְרָא היה אז כבן תשע עשרה, ו"מ." כבן עשרים ושמונה. כשהוא ננזף כך, "מ." היה נבוך וגם האחרים שתקו.

כשהמאמינים המסורים נהנו מארוחתם, עמד שרי ראמאקרישנה לידם והביט בהם בהנאה גדולה. באותו הלילה שמחתו של המאסטר היתה גדולה מאד.

אחרי ארוחת הערב נחו המאמינים המסורים על המחצלת שנפרשה על הרצפה בחדרו של המאסטר. הם החלו לדבר איתו. זה היה שוּק אמיתי של שמחה. המאסטר ביקש מנָרֶנדְרָא לשיר את השיר המתחיל בשורה: "בכיפת שמי החוכמה ירח האהבה זורח במלואו".

נָרֶנדְרָא שר והמאמינים המסורים האחרים תופפו על התופים וניגנו במצילתיים. 

בכיפת שמי החוכמה ירח האהבה זורח במלואו
וזרם אהבה גואה, בגלים מתנפצים, גואש לכל עבר.
הו לורד, עד כמה מלא באושר הינך! הנצחון הוא לך! 

מכל צד זוהרים המאמינים המסורים, ככוכבים סביב הירח;
חברם, האלוהים שכולו רחום, משחק איתם בעליזות.
הביטו! שערי גן עדן פתוחים היום לרווחה. 

רוח האביב הרכה של היום החדש מעוררת גלים רעננים של שמחה;
בעדינות היא נושאת אל האדמה את ניחוח אהבת אלוהים,
עד שכל היוגים, שיכורים מאושר, אובדים בשיכרון חושים. 

מעל ים העולם נפתח הלוטוס של היום החדש,
ושם יושבת האמא האלוהית מקודשת במלכות מאושרת.
ראו עד כמה מטורפות הדבורים מאושר, גומעות את הנקטר שם! 

הביטו בפניה הקורנות של האמא האלוהית, המקסימות כל כך את הלב
וכובשות את לב היקום! בשל רגלי הלוטוס שלה,
רוקדות חבורות של אנשים קדושים המתענגים בשכרון חושים. 

איזה יופי שאין דומה לו יש לה! איזו שביעות רצון אינסופית
ממלאת את הלב כשהיא מופיעה! הו אחים, אומר פְּרֶמְדָס,
אני מבקש מכם בהכנעה, שירו את שיבחה של האמא האלוהית!

 

שרי ראמאקרישנה שר ורקד, והמאמינים המסורים סביבו.

כשהסתיים השיר, המאסטר הלך הלוך וחזור לאורך המרפסת הצפון-מזרחית, שם ישב הָאזְרָה עם "מ.". המאסטר התישב איתם. הוא שאל את אחד המאמינים המסורים: "האם יש לך בכלל חלומות?"

מאמין מסור: "כן אדוני.  שלשום חלמתי חלום מוזר. ראיתי את כל העולם עטוף במים. המים היו מכל עבר. אפשר היה לראות כמה סירות, אבל לפתע הופיע גל ענק והטביע אותן. כשעמדתי לעלות על ספינה עם כמה אנשים נוספים, ראינו בראהמין צועד על משטח המים הזה. שאלתי אותו, 'איך אתה יכול לצעוד מעל למעמקים?' הבראהמין אמר בחיוך, 'הו, אין בכך כל קושי. יש גשר תחת המים'. אמרתי לו, 'לאן אתה הולך?', 'לבְּהָוַוניפּוּר, עירה של האמא האלוהית', הוא ענה. 'חכה רגע', צעקתי, 'אני אלווה אותך'".

מאסטר: "הו. אני נרגש לשמוע את הסיפור".

מאמין מסור: "הבראהמין אמר: 'אני ממהר. יקח לך קצת זמן לצאת מהסירה. להתראות. זכור את הנתיב הזה ובוא אחרי'".

מאסטר: "הו, שערי סומר! בבקשה עבור חניכה על ידי גורו מוקדם ככל האפשר".

מעט לפני חצות הלילה, שכבו נָרֶנדְרָא והמאמינים המסורים האחרים על המיטה שהוצעה על רצפת חדרו של המאסטר.

בזמן הזריחה היו כמה מהמאמינים המסורים ערים. הם ראו את המאסטר, ערום כילד, צועד הלוך וחזור בחדר, חוזר על שמותיהם של האלים והאלות השונים. קולו היה מתוק כנקטר. עכשיו הוא הסתכל אל הגאנגא, עכשיו הוא עצר לפני התמונות שהיו תלויות על הקיר והשתחווה אליהן, כשהוא מזמר כל אותו הזמן את שמותיהם הקדושים בקולו המתוק. הוא שר: "וֶדָה, פּוּרָנה, טאנטרה, גיטה, גָיַטְרי, בְּהָגָוָטָה, בְּהָקְטָה, בְּהָגַוָן". כשהוא מתייחס אל הגיטה הוא חזר פעמים רבות, "טָגי[8], טָגי, טָגי". מפעם לפעם הוא אמר: "הו אמא אלוהית. את הינך אכן בראהמן, ואת הינך אכן שָאקְטי. את הינך פּוּרוּשָה ואת הינך פְּרָקְרִיטי. את הינך וִירָט. את הינך המוחלט, ולכן את מגלמת עצמך כיחסי. את הינך אכן עשרים וארבע העקרונות הקוסמיים".

בינתיים החל פולחן הבוקר במקדש קאלי ובמקדש רָדְהָקָנְטָה. צלילי קונכיות ומצילתיים נישאו באוויר. המאמינים המסורים יצאו מהחדר וראו את הכוהנים והמשרתים אוספים פרחים בגן לפולחן האלוהי במקדשים. מהנָהָבָּט ריחפה לה מנגינה מתוקה של כלי נגינה, שהתאימה לשעות הבוקר.

נָרֶנדְרָא והמאמינים המסורים האחרים סיימו את משימות הבוקר שלהם ובאו אל המאסטר. בחיוך מתוק על שפתיו, עמד שרי ראמאקרישנה על המרפסת הצפון מערבית הקרובה לחדרו.

נָרֶנדְרָא: "ראינו בפּנְצָ'וָטִי כמה סאניאסים המשתייכים לכת הנָנַק".

מאסטר: "כן, הם הגיעו לכאן אתמול. (לנָרֶנדְרָא)הייתי רוצה לראות את כולכם יושבים יחד על המחצלת".

כשהם התישבו שם המאסטר הביט בהם בהנאה גלויה. ואז הוא החל לדבר איתם. נָרֶנדְרָא שאל על משמעת רוחנית.

מאסטר: "'בָּהָקְטִי' אהבת אלוהים, היא המהות של כל שיטות המשמעת הרוחנית. דרך האהבה אדם יכול להשיג בטבעיות את הוויתור ואת כושר ההבחנה".

נָרֶנדְרָא: "האין זה נכון שהטאנטרה ממליצה על תרגול רוחני בחברתן של נשים?".

מאסטר: "זה לא רצוי. זהו נתיב קשה ביותר הגורם לעיתים להתדרדרותו של השואף הרוחני. קיימות שלוש שיטות של משמשת שכזו. אדם יכול להתייחס לאשה[9]כאל המאהבת שלו, או לראות עצמו כמשרת שלה או כבנה. אני רואה באשה את אמא שלי. גם אם אדם רואה עצמו כמשרת שלה זה טוב, אבל קשה מאד לתרגל משמעת רוחנית כשאדם רואה באשה את המאהבת שלו. לראות עצמו כילד שלה זוהי התייחסות טהורה מאד".

הסָנְיַאסים המשתייכים לכת הנָנַק נכנסו לחדר וברכו את המאסטר כשהם אומרים, "נָמוֹ נָרָיָנַיָא[10]". שרי ראמאקרישנה ביקש מהם לשבת.

מאסטר: "אין דבר שהוא בלתי אפשרי עבור אלוהים. איש אינו יכול לתאר את אופיו של אלוהים במילים. כל דבר אפשרי לו, לאלוהים. במקום מסוים גרו שני יוגים שתרגלו משמעת רוחנית. יום אחד עבר שם החכם נָרַדַא. משהבחינו מי הוא, אמר אחד היוגים: "זה עתה באת מאלוהים בכבודו ובעצמו. מה הוא עושה עכשיו?" ענה נָרַדַא, "הא, ראיתי אותו גורם לגמלים ופילים לעבור שוב ושוב דרך קוף של מחט". לזה ענה היוגי, "האם זה דבר שצריך להתפלא עליו? הרי כל דבר אפשרי עבור אלוהים".  אבל היוגי השני אמר, "מה? גורם לפילים לעבור דרך קוף של מחט, האם זה אפשרי בכלל? מעולם לא היית במשכנו של אלוהים".

בתשע בבוקר, כשהמאסטר ישב עדיין בחדרו, הגיע מָנוֹמוֹהָן עם כמה מבני משפחתו. בתשובה לשאלותיו הנעימות של שרי ראמאקרישנה, הסביר מָנוֹמוֹהָן שהוא לוקח אותם לכלכותא. המאסטר אמר: "היום הוא היום הראשון של החודש הבנגלי, יום לא טוב לצאת למסע. אני מקווה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר איתכם". בחיוך הוא החל לדבר על נושאים אחרים.

כשנָרֶנדְרָא וחבריו סיימו לרחוץ בגאנגא, אמר להם המאסטר ברצינות: "לכו לפָּנְצָ'וָטִי ומדטו שם תחת עץ הבניאן. שאתן לכם משהו לשבת עליו?"

בסביבות עשר וחצי, מדטו נָרֶנדְרָא וחבריו מהבְּרָהְמוֹ בפָּנְצָ'וָטִי. שרי ראמאקרישנה הגיע אליהם אחרי זמן מה. גם "מ." היה שם.

המאסטר אמר למאמינים המסורים חברי הבְּרָהְמוֹ: "כשאדם נמצא במדיטציה הוא חייב להיות שקוע באלוהים. אם אתם רק צפים על פני המים, האם תוכלו להגיע לאבנים היקרות הנמצאות במעמקי הים?"

ואז הוא שר:     

כשאתה לוקח את שמה של קאלי, צללי עמוק, הו הכרה,
אל תוך מעמקיו התהומיים של הלב,
שם נחות אבנים יקרות רבות.
אבל לעולם אל תאמיני שקרקעיתו של האוקינוס ריקה מאבנים טובות
אם תיכשלי בצלילות הראשונות;
בהחלטה נחושה ושליטה עצמית
צללי עמוק וצרי את דרכך אל ממלכתה של אמא קאלי. 

למטה במעמקי אוקינוס החוכמה השמיימית, נחות
הפנינים המופלאות של השקט, הו הכרה;
ואת בעצמך יכולה לאסוף אותן,
אם רק תהיה בך אהבה טהורה ותמלאי את הוראות כתבי הקודש.
גם במעמקי האוקינוס האלו,
אורבים שישה תנינים[11]- תשוקה, כעס, והשאר -
שוחים סביב ומחפשים טרף.
מירחו עליכם את אבקת הכורכום של האבחנה;
הריח הזה יגן עליכם ממלתעותיהם.
על מיטת האוקינוס נחות פזורות
אינספור פנינים ואבנים יקרות;
צללי פנימה, אומר רָמְפְּרָאסָאד, ואספי מלוא החופן שם! 

נָרֶנדְרָא וחבריו ירדו ממקום מושבם על המשטח המוגבה בפָּנְצָ'וָטִי ועמדו ליד המאסטר. הוא חזר איתם לחדרו. המאסטר המשיך: "כשאתה צולל במימי האוקינוס, ייתכן ותיפגע מהתנינים. אבל הם לא יגעו בך אם הגוף שלך מרוח בכורכום. אין ספק שקיימים בך שישה תנינים - תשוקה, כעס וכך הלאה, ב'לב מעמקי האינסוף'. אבל אם תגן על עצמך בכורכום האבחנה והוויתור, הם לא יגעו בך".

"מה אתם יכולים להשיג מהרצאות ולימודים גרידא ללא אבחנה וקור רוח? רק אלוהים לבדו הוא המציאות, כל השאר - אשליה. רק אלוהים עצמו הוא המהות, כל השאר - דמיוני. זוהי האבחנה".

"ראשית כל שבצו את אלוהים במקדש שבלבכם, ואז תוכלו להעביר הרצאות ככל שתרצו. איך תוכל חזרה סתמית על 'בראהמה' להועיל לכם אם אינכם ספוגים באבחנה וקור רוח? זה הצליל הריק של הקונכיה".

"בכפר גר איש צעיר ושמו פָּאדְמַלוֹכַן. האנשים נהגו לקרוא לו 'פודו', בקיצור. בכפר הזה היה מקדש שהיה מוזנח מאד. לא היו בו פסלים של אלוהים. אָסְוָוטָה וצמחים אחרים טיפסו על הריסות קירותיו. עטלפים גרו בתוכו, והרצפה היתה מכוסה באבק ובצואת העטלפים. אנשי הכפר הפסיקו לבקר במקדש. באחד הימים אחרי השקיעה, שמעו אנשי הכפר צליל של קונכיה מכיוון המקדש. הם חשבו שמישהו אולי הכניס פסל לתוך המקדש וערך עכשיו את פולחן הערב. אחד מהם פתח חרש את הדלת וראה את פָּאדְמַלוֹכַן עומד בפינה, נושף בקונכיה. שום פסל לא היה שם. המקדש לא נוקה או נשטף. זוהמה ולכלוך היו בכל מקום. הוא צעק אל פָּאדְמַלוֹכַן:

      לא הקמת שום פסל,
      לתוך המקדש, הו שוטה!
      כשאתה נושף בקונכיה, אתה רק
     מחריף את הבלבול הארור.
     יום ולילה אחד עשר עטלפים
     צורחים שם ללא הפסק... 

"אין טעם להשמיע סתם קול אם אתה רוצה לבסס את האלוהות בתוך המקדש שבליבך, אם אתה רוצה להבין את אלוהים. ראשית כל טהר את הכרתך. אלוהים קובע את מושבו בלב הטהור. אי אפשר להביא את הפסל המקודש אל תוך המקדש אם צואת העטלפים מכסה את הכל. אחד עשר העטלפים הם אחד עשר האיברים שלנו: חמשת איברי הפעולה, חמשת איברי התפישה וההכרה".

"ראשית כל עורר את האלוהות, ואז העבר הרצאות לשביעות רצונו של ליבך. ראשית כל צלול עמוק. צלול עד לקרקעית ואסוף את אבני החן. אז תוכל לעשות דברים אחרים. אבל איש אינו רוצה לצלול. לאנשים אין משמעת רוחנית והם לא מתפללים, אין בהם ויתור וכושר אבחנה. הם לומדים מספר מילים ומיד מתחילים להעביר הרצאות. קשה ללמד אחרים. רק אם אדם מקבל הוראה מאלוהים, אחרי שהוא מבין את אלוהים, הוא רשאי ללמד".

כך, בעודו משוחח, הגיע המאסטר לקצה המערבי של המרפסת. "מ." עמד לצידו. שרי ראמאקרישנה חזר שוב ושוב שאי אפשר להבין את אלוהים בלי וויתור ואבחנה. זה הדאיג מאד את "מ.". הוא התחתן והיה אז איש צעיר בן עשרים ושמונה, שלמד בקולג' בשיטה המערבית. מאחר והיתה לו תחושה של מחויבות, הוא שאל את עצמו, "האם משמעות וויתור ואבחנה היא לוותר על 'אישה וזהב'?". הוא היה אבוד ולא ידע מה לעשות.

"מ." (למאסטר): "מה צריך אדם לעשות אם אשתו אומרת לו: 'אתה מזניח אותי, אני אתאבד'?"

מאסטר (בקול רציני): "וותר על אישה שכזו אם היא מהווה מכשול בחיים הרוחניים. תן לה להתאבד או לעשות כל דבר אחר שהיא רוצה. אישה המעכבת את החיים הרוחניים של בעלה אינה אישה טובה".

שקוע במחשבות עמוקות, עמד "מ." נשען על הקיר. נָרֶנדְרָא והמאמינים המסורים האחרים נותרו שקטים במשך כמה דקות. המאסטר החליף איתם כמה מילים, ואז, כשהוא הולך פתאום אל "מ.", הוא לחש באזניו: "אבל אם לאדם יש אהבה כנה כלפי אלוהים, אז הכל נמצא תחת שליטתו - המלך, אנשים חוטאים ואישתו. אהבה כנה לאלוהים מצידו של הבעל, יכולה להוביל לבסוף את האישה לחיים רוחניים. אם הבעל הוא טוב, בעזרת חסדו של אלוהים תלמד האישה מהדוגמה שהוא נותן".

היתה לזה השפעה מרגיעה מאד על הכרתו המודאגת של "מ.". הוא חשב כל הזמן: "שהיא תתאבד. מה אני יכול לעשות".

"מ." (למאסטר): "העולם הזה הוא מקום נורא".

מאסטר (למאמינים המסורים): "לכן אמר צָ'אִיטָנְיָה לחברו נִיטְיָנַנְדָה, 'תקשיב, אחי, לאנשים שהכרתם עסוקה בענייני חולין אין תקוה לשחרור'".

בהזדמנות אחרת אמר המאסטר ל"מ." ביחידות: "כן, אין תקוה לאדם החומרני אם הכרתו אינה מוקדשת בכנות לאלוהים. אבל הוא לא צריך לפחד אם הוא נשאר בעולם אחרי שהוא הבין את אלוהים. כמו כן אדם אינו צריך לפחד משום דבר בעולם אם הוא מגיע להתמסרות כנה על ידי תרגול רוחני במקום מבודד מפעם לפעם. בין מאמיניו המסורים של צָ'אִיטָנְיָה היו מספר בעלי משפחות, אך הם רק נקראו  בעלי משפחות, משום שהם חיו בעולם אך היו אדישים כלפיו".

היתה זו שעת צהרים. טקס הפולחן הסתיים, ומנחות של אוכל הוגשו במקדש. דלתות המקדש נסגרו. שרי ראמאקרישנה התישב לאכול, ונָרֶנדְרָא והמאמינים המסורים האחרים התכבדו ממנחות האוכל שבמקדש.

 

יום ראשון, 22 באוקטובר, 1882

היה זה יום הוִיגַ'יָה, היום האחרון בחגיגות הפולחן לדוּרְגָה, בו משקיעים את פסל החימר במימי האגם או הנהר.

בסביבות תשע בבוקר, ישב "מ." על רצפת חדרו של המאסטר בדָקְשִינֶסְוָור, ליד שרי ראמאקרישנה, ששכב על הספה הקטנה. רָקְהָל גר באותו הזמן עם המאסטר, ונָרֶנדְרָא ובְּהָוָנָט ביקרו אותו לעיתים תכופות. בָּבּוּרָם ראה אותו פעם או פעמיים בלבד.

מאסטר: "האם היה לכם חופש במשך הדוּרְגָה פּוּגָ'ה?"

"מ.": "כן אדוני, הלכתי לביתו של קֶשָבְּ בכל אחד משלושת הימים הראשונים של הפולחן".

מאסטר: "האמנם?"

"מ.": "שמעתי שם הסבר מעניין מאד לדוּרְגָה פּוּגָ'ה".

מאסטר: "בבקשה, ספר לי הכל על זה".

"מ.": "קֶשָבְּ סֶן ערך בביתו תפילות בוקר יומיות, שנמשכו עד עשר או אחת עשרה. במהלך התפילות האלו הוא תאר את המשמעות הפנימית של דוּרְגָה פּוּגָ'ה. הוא אמר שאם מישהו יכול להבין את האמא האלוהית, כלומר, יכול למקם את אמא דוּרְגָה במקדש שבליבו, אז לָקְשְמי, סָרַסְוַאטִי, קָרְטִיקָה וגָנֶשָה[12]יבואו לשם מעצמם. לָקְשְמי מסמלת עושר, סָרַסְוַאטִי ידע, קָרְטִיקָה עוצמה וגָנֶשָה הצלחה. כשאדם מבין את האמא האלוהית בליבו, הוא משיג את כל אלו ללא שום מאמץ".

שרי ראמאקרישנה הקשיב לתאור, שואל מדי פעם את "מ." בקשר לתפילות שנערכו על ידי קֶשָבְּ. לבסוף הוא אמר ל"מ.": "אל תסתובב כאן ושם. בוא אך ורק לכאן. אלו המשתייכים למעגל הפנימי של מאמיני המסורים צריכים לבוא רק לכאן. נערים כנָרֶנדְרָא, בְּהָוָנָט ורָקְהָל הם תלמידי הקרובים ביותר. אסור לזלזל בהם. תן להם לאכול יום אחד[13]. מה אתה חושב על נָרֶנדְרָא?"

"מ.": "אני רואה בו דוגמה ומופת, אדוני".

מאסטר: "האם לא השגחת במעלותיו הטובות הרבות? הוא לא רק בקיא היטב במוסיקה, ווקלית וכלית, הוא גם מאד מלומד. מלבד זאת, הוא כבש את תשוקותיו והצהיר שהוא יחיה חיי נזירות. הוא היה מסור לאלוהים עוד מימי ילדותו".

"איך אתה מסתדר עם המדיטציות שלך בימים אלו? איזה הבט של אלוהים מושך את ההכרה שלך - עם צורה או חסר צורה?"

"מ.": "אדוני, עכשיו אני לא יכול למקד את ההכרה שלי על  אלוהים שיש לו צורה. מצד שני, אני לא יכול להתרכז ממושכות על אלוהים חסר צורה".

מאסטר: "עכשיו אתה רואה שאי אפשר למקד את ההכרה, לפתע, על ההבט חסר הצורה של אלוהים. במשך הצעדים הראשונים, זה חכם לחשוב על אלוהים שיש לו צורה".

"מ.": "האם אתה מתכוון לרמוז שאדם צריך למדוט על דמות החימר?"

מאסטר: "למה חימר? הפסלים האלו הם התגלמות המודעות".

"מ.": "אפילו אם זה כך, אדם צריך לחשוב על רגלים, ידיים וחלקים אחרים של הגוף. אבל שוב, אני מבין שההכרה אינה יכולה להתרכז אלא אם האדם מודט, בהתחלה, על אלוהים שיש לו צורה. כך אמרת לי. ובכן, אלוהים יכול לאמץ בקלות צורות שונות. האם אדם יכול למדוט על אימו שלו?"

מאסטר: "כן, את האמא צריכים להעריץ. היא לאמיתו של דבר, התגלמותו של בראהמן".

"מ." ישב בשקט. אחרי מספר דקות הוא שאל את המאסטר: "מה אדם מרגיש כשהוא חושב על אלוהים שאין לו צורה? האם אפשר לתאר זאת?" אחרי מחשבה קצרה אמר המאסטר, "האם אתה יודע למה זה דומה?" הוא נותר דומם לזמן קצר, ואז אמר מילים ספורות ל"מ." על ההתנסות שחווה מישהו כשהוא רואה את אלוהים שיש לו צורה ואלוהים שאין לו צורה. 

מאסטר: "אתה רואה, אתה חייב לתרגל משמעת רוחנית כדי להבין זאת נכון. נניח שבחדר ישנם אוצרות. אם אתה רוצה לראות אותם ולהחזיק בהם, אתה צריך לטרוח כדי להשיג את המפתח ולפתוח את הדלת. אחרי שעשית זאת אתה צריך להוציא את האוצרות. אבל נניח שהחדר נעול, וכשאתה עומד מחוץ לדלת אתה אומר לעצמך: 'הנה פתחתי את הדלת. עכשיו שברתי את מנעול התיבה. עכשיו הוצאתי את האוצר'. הרהורים שכאלו מחוץ לדלת לא יאפשרו לך להשיג מאומה.

אתה חייב לתרגל משמעת".

"הגְ'נָנִים חושבים על אלוהים שאין לו צורה. הם לא מקבלים את גלגול הנשמות האלוהי. כשהוא מברך את שרי קרישנה, אמר אָרְג'וּנַה, 'אתה הינך בראהמן המוחלט'. שרי קרישנה ענה, 'לך בעקבותי ותדע האם אני בראהמן המוחלט אם לאו'. ובאומרו כך, הוביל שרי קרישנה את אָרְג'וּנַה למקום מסוים ושאל אותו מה הוא רואה שם. 'אני רואה עץ ענק', אמר אָרְג'וּנַה, 'ועליו אני רואה אשכולות תלויים של פירות כמו אוכמניות'. אז אמר קרישנה לאָרְג'וּנַה, 'התקרב ותראה שאלו לא אשכולות של אוכמניות אלא אשכולות של אינספור קרישנות כמוני, תלויים על העץ'. במילים אחרות, אינספור גלגולי נשמות אלוהיים מופיעים ונעלמים על עצו של בראהמן המוחלט".

"לקָבִירְדַס היתה נטיה חזקה כלפי אלוהים שאין לו צורה. כשהוזכר שמו של קרישנה הוא אמר: 'מדוע אני צריך לסגוד לו? הגופיס מחאו לו כפיים כשהוא רקד את ריקוד הקוף'. (בחיוך) אבל אני מקבל את אלוהים שיש לו צורה כשאני נמצא בחברתם של אנשים המאמינים ברעיון, ואני מסכים גם עם אלו המאמינים באלוהים שאין לו צורה".

"מ." (מחייך): "אתה אינסופי כמו זה אשר דיברנו עליו. למען האמת, איש אינו להבין את שיעור מעמקיך".

מאסטר (מחייך): "הא! אני רואה שהבנת את זה. תן לי לומר לך דבר אחד. אדם צריך ללכת בנתיבים שונים. אדם צריך לתרגל כל אמונה במשך זמן מסוים. במשחק הסָטְרָנְצָ'ה כלי משחק אינו יכול להגיע לריבוע המרכזי כל זמן שלא השלים את הסיבוב, אבל כשהוא בתוך הריבוע אף כלי משחק אחר לא יכול להשיג אותו".

"מ.": "זה נכון, אדוני".

מאסטר: "קיימות שתי כיתות של יוגים: וֶהוּדַקים וקוּטיצָ'קים. הוֶהוּדַקים נודדים ומבקרים מקומות קדושים שונים ועדיין לא מצאו שלווה. אבל הקוּטיצָ'קים, לאחר שביקרו את כל המקומות הקדושים, הרגיעו את הכרתם. כשהם מרגישים שלווים ושקטים, הם מתיישבים במקום אחד ולא ממשיכים לנדוד. הם שמחים באותו המקום, הם לא מרגישים בצורך לנדוד לאף מקום קדוש נוסף. אם מישהו מהם יוצא אי פעם למקום של עליה לרגל, זה רק כדי לקבל השראה חדשה".

"הייתי צריך לתרגל כל דת למשך זמן מסוים - הינדואיזם, איסלם, נצרות. יתרה מכך, הלכתי בנתיב של השאקטים, הוָאישְנוִים והוֶדַנְטים. הבנתי שקיים רק אלוהים אחד אליו כולם הולכים, אבל הנתיבים שונים".

"כשביקרתי במקומות הקדושים, סבלתי לעיתים ייסורים גדולים. פעם הלכתי עם מאטור לחדר הציור של ראג'ה באבו בבֶּנַארֶס. ראיתי שהם מדברים שם רק על נושאים חומריים - כסף, נדל"ן וכו'. מיד פרצתי בבכי. אמרתי לאמא האלוהית, בוכה: 'אמא! לאן הבאת אותי? הייתי מרגיש הרבה יותר טוב בדָקְשִינֶסְוָור'. באָלַהָבָּד ראיתי את אותם הדברים שראיתי בכל מקום אחר - את אותם אגמים קטנים, את אותו העשב, את אותם העצים ואת אותן כפות תמרים".

"אבל אין ספק שאדם מוצא השראה במקום קדוש. ליוויתי את מאטור באבו לוְרינְדַוָן. הְרִידֶאֵי והגברות ממשפחתו של מאטור היו בקבוצה שלנו. ברגע שראיתי את קָליאַדַמָן גאת געש בי נחשול של התרגשות אלוהית. הייתי המום לגמרי. הְרִידֶאֵי נהג לרחוץ אותי שם כאילו הייתי ילד קטן".

"בין הערביים הלכתי על גדת היָאמוּנָה כשהבקר חזר משדות המרעה שלו, לאורך הגדות החוליות. ברגע שראיתי את הפרות האלו, הבזיקה בהכרתי מחשבה על קרישנה. רצתי כמו משוגע, צועק: 'הו, איפה קרישנה? איפה קרישנה שלי?'"

"הלכתי לסְיָמַקוּנְדָה ולרָדְהָקוּנְדָה[14]ישוב באפיריון, ויצאתי החוצה כדי לבקר את הר גוֹבַרְדְהַן הקדוש. ברגע שראיתי את ההר הוצפתי ברגשות אלוהיים ורצתי אל הפיסגה. איבדתי את כל המודעות לעולם שמסביבי. תושבי המקום עזרו לי לרדת. בדרכי אל הבריכות הקדושות של סְיָמַקוּנְדָה ורָדְהָקוּנְדָה, כשראיתי את שדות המרעה, את העצים, את השיחים, את הצפורים ואת הצבאים, הייתי המום משיכרון חושים. בגדי נרטבו מהדמעות. אמרתי: 'הו קרישנה! הכל פה נשאר כפי שהיה בימים עברו. רק אתה חסר'. כשישבתי בתוך האפיריון איבדתי את יכולת הדיבור. הְרִידֶאֵי הלך מאחורי האפיריון. הוא התרה בפני נושאי האפיריון שיהיו זהירים איתי".

"גָאנְגָאמָאי החלה לחבב אותי מאד בוְרינְדַוָן. היא היתה אישה זקנה שגרה לבדה לגמרי בביקתה ליד וְרינְדַוָן. בהתייחסה למצבי הרוחני ולשיכרון החושים שלי, היא אמרה: 'הוא ההתגלמות הממשית של רַדְהָה'. היא פנתה אלי בשם 'דוּלַאלִי'. כשהייתי איתה, שכחתי את האוכל שלי, את השתיה, את הרחצה ואת כל המחשבות על החזרה הביתה. היו ימים בהם הְרִידֶאֵי היה מביא אוכל מהבית ומאכיל אותי. גם גָאנְגָאמָאי היתה מגישה לי אוכל שהוכן במו ידיה".

"גָאנְגָאמָאי נהגה להתנסות בטראנסים. במקרים כאלה, היה בא המון גדול לצפות בה. באחד הימים, במצב של שיכרון חושים, היא טיפסה על כתפיו של הְרִידֶאֵי".

"לא רציתי לעזוב אותה ולחזור לכלכותא. הכל סודר כדי שאשאר איתה. הייתי צריך לאכול אורז שהורתח פעמיים, והמיטות שלנו היו צריכות להיות בשני צידי הקוטג'. כל הסידורים כבר נעשו, כשהְרִידֶאֵי   אמר: 'יש לך קיבה כל כך חלשה. מי יטפל בך?' 'איזו שאלה', אמרה גָאנְגָאמָאי, 'אני אדאג לו. אני אטפל בו'. כשהְרִידֶאֵי משך אותי ביד אחת והיא בשניה, נזכרתי באמא שלי, שגרה באותו הזמן לבדה בנָהָבָּט שבגינת המקדש. הבנתי שזה בלתי אפשרי עבורי להיות רחוק ממנה, ואמרתי לגָאנְגָאמָאי, 'לא, אני חייב ללכת'. אהבתי את מזג האויר של וְרינְדַוָן".

בסביבות השעה אחת עשרה, אכל המאסטר את ארוחתו, לוקח אותה מהמנחות שבמקדש קאלי. אחרי שנח את מנוחת הצהרים שלו, הוא המשיך את שיחותיו עם המאמינים המסורים. מפעם לפעם הוא ביטא את המילה הקדושה "אוֹם" או חזר על שמותיהם הקדושים של האלים.

אחרי השקיעה התקיים פולחן הערב במקדשים. מאחר והיה זה יום הוִיגַ'יָה, ברכו המאמינים המסורים קודם כל את האמא האלוהית ואחר כך אספו את האבק מרגליו של המאסטר[15].


יום שלישי, 24 באוקטובר, 1882

השעה היתה שלוש או ארבע אחרי הצהרים. המאסטר עמד ליד המדף עליו נשמר המזון, כשבָּלַרַם ו"מ." הגיעו מכלכותא וברכו אותו. שרי ראמאקרישנה אמר להם בחיוך: "עמדתי לקחת קצת ממתקים מהמדף, אבל באותו הרגע נפלה על גופי לטאה[16]. מיד משכתי את ידי". (כולם צוחקים).

"הו, כן. אדם צריך לשים לב לכל הדברים האלו. אתם רואים, רָקְהָל חולה וגם הרגלים והידיים שלי כואבות. אתם יודעים מה קורה? הבוקר כשיצאתי מהמיטה שלי, ראיתי[17]מישהו וחשבתי שהוא רָקְהָל. (כולם צוחקים). הו, כן. צריך ללמוד תווי פנים. שלשום הביא נָרֶנדְרָא אחד מחבריו, אדם עם עין רואה אחת, למרות שגם העין השניה לא היתה עיוורת לגמרי. אמרתי לעצמי, 'מהי הצרה הזו שנָרֶנדְרָא הביא איתו?'"

"אדם מסוים מגיע לכאן, אבל אני לא יכול לאכול את האוכל שהוא מביא. הוא עובד במשרד במשכורת של עשרים רופיות ומרוויח עשרים נוספות מכתיבת חשבונות מזויפים. אני לא יכול לומר מילה בנוכחותו, משום שהוא משקר. לפעמים הוא נשאר כאן יומיים או שלושה מבלי ללכת למשרד שלו. אתם יכולים לנחש למה? כדי שאמליץ עליו בפני מישהו כדי שיקבל עבודה במקום אחר".

"בָּלַרַם מגיע ממשפחה של וָאישְנָוִים מסורים. אביו, אדם זקן עכשיו, הוא מאמין מסור אדוק. יש לו צרור שערות על ראשו, מחרוזת של חרוזי טולסי  סביב לצוארו ושרשרת של חרוזים בידו. הוא מקדיש את זמנו לחזרה על שמו של אלוהים. יש לו רכוש רב באוֹריסָה והוא בנה מקדש לרַדְהָה-קרישנה בקוֹטְהַר, וְרינְדַוָן ובמקומות אחרים, והקים גם בתי אירוח חופשיים".

(לבָּלַרַם): "שלשום הגיע לכאן מישהו. הבנתי שהוא העבד של המכשפה השחורה. למה האנשים האלו לא רואים את אלוהים? בגלל המחסום של 'אישה וזהב'. כמה חצוף הוא היה כשאמר לך שלשום, 'פָּרָמָהָמְסָה בא אל אבי שהאכיל אותו עוף בקארי[18]'".

"בהלך הרוח הנוכחי שלי, אני יכול לאכול מעט מרק דגים אם הוא הוצע קודם כל לאמא האלוהית. אני לא יכול לאכול בשר משום סוג שהוא, אפילו אם הוא הוצע לאמא האלוהית, אבל אני טועם אותו בקצה אצבעותי, אחרת היא, האמא האלוהית, תכעס". (צחוק).

"ובכן, האם אתם יכולים להסביר את הלך הרוח הזה? פעם עברתי מבּוּרְדְוָון לקָמָרפּוּקוּר בעגלת שוורים, כשהתחילה סערה גדולה. כמה אנשים התאספו ליד העגלה. המלווים שלי אמרו שהם שודדים. התחלתי לחזור על שמו של אלוהים, קורא לפעמים לקאלי, לפעמים לראמה, לפעמים להָנוּמָן. מה אתם חושבים על זה?"

האם המאסטר רמז שאלוהים הוא אחד אבל פונים אליו בדרכים שונות ובשמות שונים?

מאסטר (לבָּלַרַם): "מָיָה היא לא יותר מאשר 'אישה וזהב'. אדם שחי בתוך המָיָה, מאבד בהדרגה את העירנות הרוחנית שלו. הוא חושב שהכל בסדר איתו. מטאטא הרחובות נושא גיגית של צואת-הלילה על ראשו, ובמשך הזמן מאבד את הסלידה שהוא חש כלפיה. אדם משיג בהדרגה את אהבת האלוהים דרך תרגול שירת שמו של אלוהים ותפארתו. (אל "מ.") אף אחד לא צריך להתבייש כשהוא שר את שמו הקדוש של אלוהים. כמו שנהוג לומר, 'אף אחד אינו מצליח כל זמן שיש בו שלושה דברים: בושה, שנאה ופחד'".

"בקָמָרפּוּקוּר שרים קירְטָאן טוב מאד. שירי ההתמסרות מושרים בליווי תופים".

(לבָּלַרַם) "האם הקמתם פסל כלשהו?"

בָּלַרַם: "כן אדוני. יש לנו חורשה במקום בו סוגדים לקרישנה".

מאסטר: "ביקרתי בוְרינְדַוָן. חורשת נינְדְהוּ באמת יפה מאד".
 

[1] בטקסי סגידה אלו, מסמלת האישה את האמא האלוהית.

[2] המאסטר התכוון לסערת הציקלון הגדולה של 1864.

[3] אריסטוקרט מכובד מכלכותא

[4] תואר שהוענק לסוּרינְדְרָה על ידי ממשלת הודו. משמעות המילה "ראג'ה" היא למעשה "שליט של ממלכה".

[5]  תלמיד צעיר של המאסטר, שהפך מאוחר יותר לנזיר תחת השם סוואמי אבדהוטאננדה.

[6] בשם זה נודעה אישתו של שרי ראמאקרישנה בין המאמינים המסורים.

[7] כך נהג שרי ראמאקרישנה לפנות אל סוּרֶאש מִיטְרָה, תלמיד בעל משפחה אהוב.

[8] המילה הזו נוצרה מהפיכת סדר האותיות במילה "גיטה". משמעות המילה "טגי" היא אדם שויתר. הויתור הוא הכוונה בספר הקדוש הזה.

[9] אשה היא הסמל של האמא האלוהית.

[10] "ברכות לאלוהים". כך מברכים הסָאדְהוּ אחד את השני.

[11] ששת האויבים - תשוקה, כעס, חמדנות, אשליה, גאווה וקנאה.

[12] על פי המיתולוגיה ההינדית, לקשמי וסרסואטי הן הבנות וקרטיקה וגנשה הם הבנים של דורגה. כשהם מוזכרים בקשר לפסל של דורגה, הם יושבים משני צידיה של האמא האלוהית.

[13] מתן אוכל לאדם קדוש נחשב למעשה ראוי לשבח.

[14] מקומות ליד מאטוּרה הקשורים לסיפור של קרישנה ורַדְהָה.

[15] דרך הבעה של הערצה וכבוד בה נוגעים עם המצח ברגליו של אדם נעלה.

[16] נפילתה של לטאה על הגוף נחשבת לאות משמים.

[17] הינדים אדוקים מבנגל מאמינים שהפרצוף הראשון שהם רואים בבוקר מסמל האם היום שלהם יהיה טוב או רע.

[18] להינדים אדוקים אסור לאכול עוף.

תגיות: