מהו זה הנקרא סאמסארה?[1] הכל יודעים כי אתה, אשתך, הילדים, בני המשפחה, שארי בשר וקרובי משפחה, כולם יוצרים את הסאמסארה. להרוויח קצת כסף ולכלכל אותם זוהי מלאכתה העיקרית של הסאמסארה. צעירים או זקנים, לאורך כל חייהם, עוסקים כולם כמכושפים בעשייה זו. בעודנו מוקסמים מהאשליה של אבא, אמא, אח, ידיד-נפש וכאשר איננו עוסקים בשאלות כגון: מאין הגיעו? לאן פניהם מועדות? מאיזו סיבה הגיעו? לשם איזו מטרה הם נאחזים בגוף? מי הביא אותנו לכאן? מי הוא זה ששלח אותי למלא ייעוד כלשהו? אנו אובדים, מוּלַכֵי שולל, בתוך עצמנו; אנו מתמלאים בעליצות, מרגישים לעתים עשירים, לעתים גאים, לעתים מלומדים, לעתים אנו מתרגזים, מתעצבים, סובלים מחום, ממחלה או מדאגות לגבי כסף; אנו מסווגים עצמנו כפועלים, כאנשי עסקים, כלוחמים או כברהמינים; אנו משעבדים את עצמנו בכך שאנו נהפכים לרודפי תענוגות, לבעלי הצהרות, ליוגים; לעתים, כאשר אנו רותחים מזעם, אנו ממהרים לפגוע באחרים, לעתים כשאנו הלומים מחמדנות אנו בוזזים וגוזלים את רכושם של אחרים; לעתים, כשהאהבה מעוורת את עינינו, אנו מתייחסים לאנשים מסוימים כאילו היו שייכים לנו ואל האחרים כאל זרים; לעתים, כשאנו מורעלים מן החושים, אנו מתייחסים אל היקום כאילו היה קנה קש או חסר משמעות. 

הו בן אדם! רק חשוב לרגע איזו זכות יש לך להיות גאה? לפני אלוהים האדמה היא כגרגר של אבק, מערכת השמש היא ככדור קטן והאוקיינוס הגדול הוא ככף רגלה של פרה. איזו חשיבות יש לגופך הקטן ולחייך הזעירים? אתה כאטום של גרגר אבק. על כן מה לך ולגאווה? כיסית את עיניך במסכי הסאטווה, הראג'אס והטאמאס, ובכך וויתרת על גופך המעודן. לקחת לעצמך את הגוף הגשמי הזה ועדיין אינך מכיר את עצמך! - אך עדיין אין זה מאוחר. עדיין אתה יכול להחליט מהי מהותך, להכיר מי אתה ומדוע באת לכאן.

המילה "שלי" מקסימה את כל האנשים. לבי אינו שבע רצון ביותר לראות את  בנך יפה התואר, אך למרות שבני שלי הוא מכוער, עיניי אינן שבעות מראותו שוב ושוב. עבודה פשוטה, אשר עליי לעשותה למענך, תראה כקשה ומכאיבה, אך עבודה שהינה פי מאה יותר קשה ומכאיבה, לא תחשב כזו על אף המאמצים הרבים שאשקיע בה, אם אדע שאני עושה אותה עבור עצמי. כאשר תבזבז, שלא לצורך, כספו של מישהו אחר הנמצא ברשותך, לא תחוש אף לא שמץ של כאב. אך אם אותו סכום של כסף יוגדר כ'שלך', אזי לא יהיה גבול לחמדנותך ולמאמציך לנהוג בו באופן נכון. כיום, כאשר אנו מותחים ביקורת, אנו אומרים "כמו שלך", אך אם מחר הדבר יהיה קשור אליי או יהפוך להיות שלי, פי ישמיע זרם של תשבחות. המילה השטנית הכוזבת והמטעה הזו - "שלי", מקסימה את כל היצורים, מהתולעת ועד לבראהמה. מה שאנחנו מכנים אותו "שלי" אינו שלנו למעשה, ומה שאנחנו מנסים להשיג כשאנחנו חושבים שהוא יהיה שלנו, איש אינו יכול לומר של מי הוא יהיה ברבות הימים. 

התבונה שלנו משמידה אותנו. האם למעשה שום דבר אינו שייך לנו? כעת אנו מבינים, כי מי שאנו מכנים 'שלנו', לא היינו רוצים להיות 'שלו'. מאותה הסיבה גם הוא אינו 'שלנו'. בכתבי הקודש נאמר כי הכל שייך לו (לאלוהים), אך אנו אומרים כי הכל שייך לנו. כמה הנאה אנחנו מפיקים מלקרוא לעושר, לבן ולרכוש "שלנו". אבל לו יכולנו, בלב טהור ובמסירות, לומר שיקום אינסופי זה הינו "שלי",  איזו הנאה חסרת תקדים היינו מפיקים מכך. 

בן אדם! אתה קורא ספרים רבים כדי להפוך להיות מלומד. אתה קורא היסטוריה, גיאוגרפיה, גיאומטריה, מתימטיקה ועוד סוגים שונים של כתובים. אך אינך קורא ואין בך את הרצון לקרוא את הספר שקריאתו תהפוך אותך לחכם באמת. אתה לומד שפות של אחרים, את ההיסטוריה והביוגרפיות של אחרים, אבל מה שלך ומה אינו שלך - לא ראית ואינך מתעקש לראות. כל אחד מאתנו, אינו אלא ספר בעל מאפיינים ייחודיים. קריאת הספר העצמי שלך, יכולה להוביל לידיעת כל הנושאים החשובים בחיים. אם אתה יכול להבין היטב את העצמות, הבשר, העור, השומן, מח העצם, הרצועות, הורידים, הנוזלים והזרע שבגופך, את המבנה שלהם, את כמותם ואת התנועה שהם עושים, אזי תוכל להבין כמה טוב יצר אלוהים את הגוף הזה, איך כל פעולה של הגוף רוטטת בקצב, איך בתוך חמשת האלמנטים 'רוקדים' חמשת האלמנטים המעודנים, איך האיברים עובדים בשיטתיות. איך אפילו אם פעולתו של אחד מכל אלה נפגמת, נגרם הרס סופי לגוף. אם תוכל לשמור היטב על ספר חייך וללמוד אותו, תוכל, עם ברכתו של הגורו, אתה ואנשים נוספים, להפיק מכך תועלת מיוחדת במינה. 

ניתן לדמות כל אדם לספר. החיים ברחם הם הכריכה של ספר זה; תוצאות המעשים הם תוכן העניינים; החניכה היא הידע; הילדות, ההתבגרות, הנעורים והזקנה, כל אחד מהם הוא פרק נפרד והמעשים הטובים או הרעים בחיים הם הנושאים לקריאה. אלה אשר הינם עניים ולובשים בגדים פשוטים, הינם ספרים בכריכה רגילה. אלה שהינם עשירים, בעלי רכוש, מלכים או קיסרים, כל אחד מהם הוא ספר חשוב, כתוב באותיות זהב וכרוך היטב. מי שבצעירותו לא עשה כל עבודה מיוחדת ומת, הוא ספר זניח. אלה החיים חיים ארוכים ועושים מעשים דגולים, הם ספרים חשובים המשמשים כספרי לימוד אידיאליים לכל האנשים בעולם כולו. אלה המטיפים לאחרים ללכת בדרכים טובות, אך בעצמם אינם עושים דבר, הם ספרי הדקדוק. אלה המעסיקים את קהל השומעים או את החברה ומספרים להם סיפורים על מלכים וקיסרים ואנשים דגולים אחרים, הם ספרי ההיסטוריה. אלה המעבירים את ימיהם בחשיבה על הרווח או ההפסד בעולם, הם ספרי המתימטיקה. אלה החושבים כי טוב יותר לדאוג לעולם הפיזי הזה, הם ספרי הגיאוגרפיה. אלה המתייחסים לצבע, לטעם, להנאות ולתענוגות כאל תמצית החיים, הם ספרי הדרמה. אלה המעבירים את ימיהם בנדיבות לב, אמת, אדיבות, כנות, לומדים את הוודות ומשוחחים על אמונה, הם כתבי הקודש. אלה השומרים עצמם חופשיים מתהליך של עשייה המשתייכת לחושים, וחושבים על סגידה לאלוהים מתוך התמסרות כעשייה העיקרית בחייהם, הם ספרי יוגה שאסטרה. כך כל אדם הוא ספר נפרד. בנה את מהלך חייך כך שספר החיים שלך ייכתב בצורה מוסכמת, כולם יוכלו לקרוא אותך ואפילו אחרי מותך הביוגרפיה שלך תצא לאור שוב ושוב. זכור תמיד שבסוף כל הספרים תיכתב המילה "סוף", כלומר "מוות". 

על כל אדם לשאול עצמו - היכן חייתי? מאין באתי? לשם מה באתי ולאחר שבאתי מה עשיתי? מי הביא אותי לכאן? לשם מה? וכיצד? והאם אי פעם השקעתי מחשבה על המטרה שלשמה הביאו אותי לכאן? בבואי לכאן, עד כמה ראיתי, שמעתי, אמרתי וחשבתי? אך אפילו לאחר שראיתי, שמעתי וחשבתי, לא יכולתי לקחת כל החלטה. כאן יש לי הורים, אישה, בן, אחים, קרובים, אושר, עושר ורכוש. אך אפילו לאחר שהשגתי כל זאת מאומה לא מרגיע אותי ולא משביע את רצוני. למדתי שפות רבות, סיירתי בארצות רבות, ראיתי דברים רבים, חייתי בין אנשים רבים, אך בכל אחת מן הדרכים לא השגתי את האושר האמיתי. לא הצלחתי לטפח חיבה בין ההכרה לאינטלקט. המלחמה הגדולה בין ההשתוקקות לבין הרצון להיפטר ממנה נותרה כשהייתה. מתחילתו של המאבק ועד סופו היה קשה ומר. באוקיינוס החיים, הכיליון והסערה עולים יום ולילה. לאן שאסתכל תמיד קיימות דעות שונות לגבי נושאים משותפים. כולם עסוקים בקידום האמונה האישית שלהם. אחד מדבר, אחד שומע, אחד גורם לאחרים להבין, אחד יושב בשקט ומביט במחזה, אחד מטריד. אחד שולט, אחד עוקב, אחד יושב על כס המלוכה, אחד על האדמה. אחד בוכה, אחד צוחק, אחד יושב ולא אומר מילה. ברחבי העולם כולם מסתובבים וצורחים. כאשר מביטים על כל אלה, הדאגה - רק היא מתעצמת, שכן אף אחת מן הדרכים אינה מוביל אל האושר. נראה כי חלק מן האנשים חווים כאבים עצומים ומתייסרים היות ואינם מוצאים את הדבר האמיתי. 

אלה השקועים במדיטציה על אלוהים, שמחים מאד ודבר אינו מטריד אותם. הגורו מלמד להבין מי הוא, הנמצא בפנים ובחוץ, מלפנים ומאחור. מי הוא אשר איש אינו יכול לתפוס אותו אך הוא המקיים את כולם. לא הצלחנו להכיר 'מי אנחנו?' איננו מבינים 'מי שייך לנו?' 'למי אנו מתכוונים כאשר אנו אומרים "אני", "אתה", "הם"?' לא הבנו את 'המציאות שלו'. אם איננו נכנעים לו, אזי למי שייך העולם הזה? למי שייך הכל? למי שייך אני? בשמו של מי אנו קוראים על מנת להשיג הנאה? מי הוא זה עליו אנו מודטים על מנת להעלים את תחושות הדאגה והפחד? כאשר אנו זוכרים אותו, צרות ועושר משתווים. אנו מחפשים מסתור לרגליו. שם - חיים ומוות אינם יכולים לגעת בברואים. מעולם לא ניסינו להבין אותו. לפיכך, מה עשינו על מנת להיוולד כבני אנוש? אנו נותרים צמודים במהלך חיינו לתענוגות העולם, שכן מעולם לא חזינו בדבר המספק הנאה מלבד עולם זה. כשהאמת המרה חודרת להכרתנו כי יהיה עלינו ללכת ולעזוב את עולם התענוגות הזה, אנו מתמלאים בדאגה. כאשר אנו משתעבדים אל העולם הזה ומוקסמים ממנו, אנו מרגישים שמחה רבה ואוהבים אותו אף יותר מאשר את חיינו. כאשר אנו רואים כי אנו האדונים היחידים של הבית, הגינה ושאר רכושנו, ליבנו מתמלא בגאווה אינסופית. כשאנו רואים שנשותינו היפות, בנינו ועבדינו, מביטים אלינו בהערכה רבה או כשמבטינו נח על אמצעי התחבורה העומדים לרשותנו - אושרנו אינו יודע גבולות. כשאנחנו משיגים תהילה, זוכים לכבוד בחצר המלך, שומעים שבחים ממאות אנשים, אנו נמסים מעונג. כך אנו אובדים תמיד בתרדמת חבלי הקסם המפתים של העולם. 

כשהאדם מתבגר הוא משיג ידע עצמי. כאשר תרדמת חבלי הקסם המפתה נפרמת, המיטה הרכה של ההנאות החושניות כבר אינה נראית נעימה כל כך. העולם הנעים מתחיל להראות כרעיל וההנאות החושניות מתחילות לנגוס בו במרירות. התחושה היא כי העולם המוכר שהיה כולו הנאה, כבר אינו מהנה כשהיה. הבית בו הוא חי נראה לו כבית כלא. האישה, הבן, החושים, הרכוש וכיוצא באלה, נראים לו כשרשרת של כבלים הכובלת אותו. אז אומר האדם בליבו "הו עולם! לא אישן יותר בחיקך. מהו המקום בו אין ערב, לילה, שינה, חלום, צער וכאב? אלך למקום זה ואחיה עם אנשים אלה. אבקש מחסה, ממנו - שקולו מתוק, שאין גבול לנדיבותו ואין דומה לאהבתו". ואז, כשכל מעשה עוולה שנעשה במהלך החיים עולה בלב ובמחשבה, האדם מתלונן בליבו "הו אלוהים, הָארי הרחום, שמעתי שאתה טוב לב למאמינים ועוזר להם, שכל כולך קיים בכל אחד מן הקדושים. לכבודך אין גבולות. הו ידידם של העניים! אתה נדיב לאלה המחפשים בך מחסה. הו שליטם של חסרי האונים, היתומים! איש אינו יכול לראותך, אלא אם תאפשר לו בטוב ליבך חיזיון זה. אני חוטא גדול, תן לי מקום לרגליך נטולות הפחד. אמור לי מהי הדרך בה עליי לצעוד על מנת לראות את דמותך. הנחה אותי בטובך כיצד עליי לקרוא לך. איני יכול לדעת את ראשיתך ואת סופך. אנא הגשם את תקוותי". 

מבלי שתדע את עצמך, למען מי תקיים את הטקסים הדתיים שלך? עבור שחרור מאילו כבלים תעלה תרומה? ראשית עליך להיווכח האם אתה כבול וסובל מכאבים אם לאו. ברגע בו תתעורר מתרדמת הבורות שלך, תוכל לשפוט את המצב בו אתה שרוי. ברגע בו תבין כי מרותה של הנשמה נמצאת בכל, ברגע בו ייפול המזל בחלקך ותוכל לראות ולחוש את היקום כולו בנשמתך ותו לא, אזי תראה בבהירות מי אתה ומאין אתה בא. אז איש לא יטיל ספק וייושבו כל חילוקי הדעות.  

כל האנשים המגישים את חייהם ואת הכרתם כמנחה לרגליו של הגורו, קוראים בקול גדול: "הו גורודאב! חלק בבקשה מטוב ליבך לתלמידיך הנקיים מחטא. אתה השער שלי, המושיע שלי. אני הוא המזמר עבורך את מזמורי התהילה אותם לימדת אותי. תן לי את ברכתך על מנת שאוכל למוסס את קיומי במרותו המוחלטת של אלוהים. אם איני יכול לעשות זאת, מה עשיתי עם החיים האנושיים אותם קיבלתי ועם המסתור אותו חיפשתי לרגליך חסרות הפחד?" 

בעולם, כולם עסוקים בדאגות כלכליות. הכסף הוא הגורם לכל פורענות, נזק או תאונה המתרחשים בעולם. הפגיעה איתה מתמודד מי שאין לו כסף, היא אותה פגיעה איתה מתמודד מי שיש לו כסף רב. הנזק הנגרם לעולם בעטיו של כסף רב, הוא אותו הנזק הנגרם לעולם כאשר הכסף אינו בנמצא. הכסף הוא אחיה האמיתי של הדאגה. כשאתה עשיר אין גבול לדאגותיך וכשאתה עני גם אז אתה מתמודד עם אינסוף כאבים ודאגות. כשיש לך כסף, אתה שרוי בדאגה תמידית, כיצד לשמור עליו וכיצד להגדיל את רכושך. וכשאין לך כסף, אתה שרוי בדאגה תמידית כיצד להיהפך לעשיר. 

הדאגה המטרידה את הגוף, היא באיזו תחבולה להשתמש על מנת להרוויח כסף. אתה חושש שמא תאבד את כספך והדאגה שלי היא כיצד להיהפך לעשיר יותר. גם ההתחברות לכסף וגם הפרידה ממנו קשות מנשוא. אינך יכול להירגע בהיותך רחוק ממנו. 

מגרש המשחקים של הכסף הוא הגורל והוא נוהג באדם כפי שגורלו עושה זאת. אלוהים הוא כותב התסריט של אותו הגורל, בהתאם למעשיו הטובים של הברוא ולתוצאות מעשיו מהחיים הקודמים. אלוהים רושם את הגורל והכסף משמש על מנת להמיר את הפעולות לתוצאה. הכסף תמיד חסר יציבות ולעולם אינו נשאר באותו המקום. אין מקום שהכסף אינו יכול להגיע אליו. ללא בושה, הוא מאמץ אל חיקו את כולם, מהקדוש ועד לחוטא. הכסף הוא חסר לב. הוא הורס את האחד ומשמח את האחר, לאחר מכן הורס את האחר ומספק את תאוותו של השלישי. 

בשונה מהצלחה כספית אשר הושגה ביושר, קיים עושר אשר דבר אינו משתווה אליו, וכאשר משיגים אותו, כל רווחה חומרית נוספת אינה דרושה. זהו ה- Parmarth - האמת העילאית. עבורה, מוותרים הקדושים על רווחת העולם הזה ומעבירים את ימיהם בניסיון להשיגה. האמת העילאית הינה מהות העולם. היא אינה מתנוונת ולתוצאותיה אין סוף. כאשר החיים מגיעים אל סופם, הגשמי והחומרי נעלמים איתם, אך לאמת העילאית אין קץ, היא עוברת הלאה עם הנשמה.

אנו מגיעים להישגים בהתאם לרצונות שלנו. בלי הרצון אין נטייה לעשות כל עבודה, וגם אם עושים אותה, היא לא תביא להישג כל שהוא. בכל פעם שאדם עושה עבודה מסוימת, הוא תמיד חושב על תוצאותיה הטובות או הרעות. האדם עורך טקסים דתיים מתוך רצון להגיע לשחרור. הגנב גונב מתוך רצון להשיג כסף, אדם מתחתן בשל רצונו בבנים, הנערה נכנסת לצום מתוך רצונה להשיג בעל טוב. מכאן אנו מבינים שהרצון הוא הבסיס לכל עבודה. בלי הרצון, העבודה אינה מתחילה. בלי העבודה העולם אינו יכול להתקיים. וכשהעולם אינו מתקיים, יצירתו של בורא העולם נהרסת. יש האומרים שכאשר עושים עבודה כלשהי, לא יהיה זה נכון לראות את ההשתוקקות לתוצאותיה כבלתי ראויה. אך ההשתוקקות לתוצאותיהן של כל העבודות היא אינה משאלתו של אלוהים. כפי שכאשר עובדים על מנת להרוויח כסף הדבר תלוי ברצונו. על האדם לחשוב על איכותה הטובה או הרעה של העבודה ולשם כך עליו להפעיל שיקול דעת ותבונה. כל אדם יכול לפעול בשיקול דעת פחות או יותר. בעזרת שיקול דעת זה, האיכויות הטובות או הרעות של עבודתו מתעוררות בהכרתו. עד שידע האדם אם תוצאות עבודתו הן טובות או רעות הוא ימשיך לעשותה. אחרי שיבין מהן התוצאות, הוא יפסיק לעשות את מה שגורם לתוצאות הרעות. ישנם כאלה הממשיכים בעשייה גם לאחר שנוכחו כי תוצאותיה רעות, אך זהו רק ביטוי לחולשת ליבם. רבים הם אלה שהגיעו להכרה כי עבודה עם ציפייה לתוצאות עשויה להוביל לגן העדן ואילו עבודה נטולת תשוקות תוביל אל הגאולה. לכל עבודה ישנן תוצאות טובות או רעות וכאשר ישנן תוצאות עלינו להתנסות בהן. 

הכל חושבים כי האדם הוא עצמאי ובלתי תלוי, אך זוהי מחשבה שגויה. אם הוא אכן עצמאי ובלתי תלוי, מדוע רצונותיו אינם מתמלאים? אם הוא אכן עצמאי, מדוע הוא אינו יכול לבצע עבודה כרצונו? מדוע אין לו את הכוח לסיים את עבודתו למרות שיש בו תשוקה? מה גורם לאדם להיות כל כך מעורר רחמים? מדוע עוזבת רוח החיים את גופו על אף שאינו מבקש ממנה לעשות זאת? זה שאינו מצפה להוראה מאתנו ואינו מציית לה גם לאחר שניתנה לו - האם הוא חזק מאתנו או לא? בעולם העצוב הזה איננו פועלים לפי רצוננו ולא נפעל כך גם כאשר נרצה לעזבו. אין לנו כל שליטה על זה הפועל על הגנתו של גופנו. אין לנו אפילו זכות קטנה ביותר על תפקודם של המוח, מחזור הדם, מערכת העיכול ותפקודים נוספים. אם כך, באיזה אופן אנו בלתי תלויים? 

אם נחשוב מעט, נגיע למסקנה כי בתוך גופנו קיים כוח שהנו חזק בהרבה מאתנו וכי כל בני האדם נמצאים באופן מוחלט תחת מרותו. כוחותיו של האדם, אם ירצה בכל או לא, כפופים לחלוטין לאותו הכוח. לפיכך איננו שייכים לעצמנו. לא יכולנו לזהות אותו ולפיכך איננו יכולים לזהות אפילו את עצמנו. זה אשר הצליח להכיר את עצמו, הצליח להכיר את אלוהים ולהבין היטב מהו העולם. העולם הזה הוא עץ: הציפייה היא הפרח, הצער הוא הפרי, תוצאות המעשים הם העלים, הזיקנה היא הניצן והתשוקה היא ענפיו. בראהמה לבדו הוא הגורם לבריאת היקום. אין דמיון היכול לצאת אל הפועל פרט לזה של בראהמה. כפי שכוח הבעירה אשר נולד מן האש הוא האש עצמה, כך היקום הזה שנולד מבראהמה הוא בראהמה בכבודו ובעצמו. למעשה אין דבר כזה 'עולם' או 'יקום', הכל הוא בראהמה. כפי שעם סילוק החשיכה ניתן לראות את העולם הנגלה, כך בדעיכתו של הגשמי הכוזב, האמיתי מופיע בצורתו הטהורה.

הסאמסארה היא אחד העולמות, עולם מופלא של זרימה מתמדת של אירועים אשר לא ניתן למצוא בו תמידיוּת וביטחון. מקום הגלגל החוזר של הסבל המוחלט, של היוולדות חוזרת וקארמה אשר הינן תוצאה של בורותרוחנית.