מאמרים
מאסטרים

המאסטרים

מהארישי ויאסה

פטאנג’אלי מהארישי

מהאוואתאר באבאג’י

שרי טאילאנג סוואמי

שרימאטי שנקארי מאי

שרי לאהירי מהאסאיה

שרי סאי באבא משירדי

שרי רמאקרישנה פארמאהמסה

שרימאטי סאראדה דווי

שרי ראמאנה מהארישי

שרימאטי אננדה מאי-מה

סוואמי ויווקאננדה

שרימאטי מירה באי

שרי אורובינדו גוש

פארמאהאמסה יוגאננדה

שרי שרי סאי באבא משירדי
Shri Shri Shirdi Sai Baba מבוסס על ה'שרי סאי סאטצ'אריטה'

איש מבין תושבי הכפר שירדי, שבמחוז אחמדנאגאר, לא הבין מאין הופיע הנער יפה התואר, בן השש-עשרה, שישב תחת עץ הנים[1] הגדול שבפאתי הכפר. הנער ישב תחת העץ יום ולילה, לא ביקש דבר מאיש ולא ניגש לפתחו של אף בית. הוא לא נרתע מן החשיכה, לא מלהט החום, ולא מלילות החורף הקרים. אנשי שירדי הופתעו מאד מהסדהאנה הקשה אותה קיים נער צעיר כל כך, שעזב וודאי בית, הורים ומשפחה. אישה מבוגרת משירדי שראתה אותו כאשר רק הגיע למקום, נהגה לספר: "נער צעיר זה, עלם נאה ומלא קסם, נראה לראשונה כשהוא יושב בשקט תחת עץ הנים כשרגליו משוכלות. אנשי הכפר נפעמו לראותו מבצע סיגופים קשים כל כך בגיל כה צעיר. עבורו שמש יוקדת או אפלת היער היו היינו הך. הוא היה התגלמות של אי-תשוקה והיווה תעלומה עבור כולם. כלפי חוץ הוא נראה צעיר, אולם על פי מעשיו ניכר היה כי שוכנת בו נשמה גדולה....". 

שְרִי שְרִי סַאִי בַּאבַּא משִירְדִי (1838-1918)שרי סאיטאנה באבא, מגדולי קדושיה של הודו, נולד כפי הנראה בשנת 1838. הפעם הראשונה שבה נראה ותועד הייתה כשהיה בן שש עשרה למרגלות עץ הנים בפאתי הכפר שירדי. מעבר לכך לא ידוע דבר על מקום היוולדו, על הוריו, על שמו האמיתי ואף לא על מוצאו. רבים חקרו את הנושא ורבים אף שאלו על כך את סאי באבא עצמו, אך עובדות אלו מעולם לא נחשפו. תלמידיו מספרים כי נהג לומר: "כפי שהגשם נופל בעקבות ברקים ורעמים המפלחים את השמים, כך נפלתי אף אני על אדמה זו. אין לי לא שם ולא מקום, אין לי כל ייחוס, קיבלתי על עצמי את הגוף הזה כתוצאה מקרמה בלתי-נמנעת. העולם כולו הוא ביתי, ברהמן[2] הוא אבי והמאיה[3] שאין לחדור דרכה היא אימי. בזכות האיחוד ביניהם קיבלתי את הגוף הזה שבו עיניכם חוזות כעת." על פי סיפוריהם של אנשי שירדי, באחד הימים נכנס אחד מחסידי האל קהאנדובה[4] שבכפר למצב רוחני מיוחד. אנשי הכפר ביקשו ממנו כי יספר להם מאין הגיע הנער המוזר. החסיד הורה להם להביא מעדר והנחה אותם לחפור בחלקת אדמה בקרבת עץ הנים. במהרה גילו אבן גדולה וכאשר גללו אותה, ראו כי היא חוסמת את פתחו של מסדרון ארוך שארבעה לפידים קבועים בקירותיו, בקצהו היה מרתף תת קרקעי ובו נראו מחרוזות תפילה, לוחות עץ ומבנים בצורת פה של פרה. אותו חסיד סיפר להם כי במקום ההוא ביצע הנער סיגופים במשך 12 שנה. כאשר נשאל על כך, סיפר הנער כי מרתף זה היה שייך לגורו שלו וביקש כי ישמרו עליו היטב. אנשי הכפר גללו את האבן חזרה על פתחו של הפרוזדור ומאותו היום התייחסו למקום בכבוד רב. 

שלוש שנים ישב הנער תחת עץ הנים, ובתום השנה השלישית נעלם. שנה לאחר מכן, חזר לפתע כאורח בתהלוכת חתונה שהגיעה מהכפר השכן. החתונה נערכה מחוץ למקדש קהאנדובה שבכפר. כאשר נכנס הנער למקדש, ראה אותו אדם בשם מהאלסאפאטי, וקרא לעברו "יא, סאי!" (ברוך בואך, סאי!). מאותו יום ואילך הציג הנער את עצמו כ'סאי' ואנשי הכפר כינו אותו 'סאי באבא'. סאי הצעיר התיישב במסגד נטוש שליד המקדש והפך את שירדי למשכנו הקבוע. הוא לא התרחק ממנה מעבר לחמישה מייל במשך שארית חייו.  

בימי צעירותו גידל סאי באבא את שיערו ומעולם לא גילח אותו, לבושו היה פשוט מאד. הוא נהג לקשור סביב ראשו סמרטוט בד ולעטוף את גופו בחלוק ישן עם רצועת בד אותה קשר סביב מותניו. בשעות הבוקר היה מסתובב בין בתי הכפר לבקש מזון, כשהוא קורא: "הו אמא, תני לי חתיכה של לחם!" הוא נהג לתלות על עצמו חתיכת בד בה אסף לחם ומאכלים יבשים ואילו בידו אחז סיר פח קטן, בו אסף את המאכלים הנוזליים. על אף שהמאכלים השונים, דאל, לאסי, חלב, ומרק חריף התערבבו זה בזה, לא הטריד אותו הדבר, שכן לא היה לו כל עניין בטעמו של האוכל. את מה שאסף נהג לשים בכד חימר גדול מחוץ למסגד. פרות, כלבים, ציפורים וחזירים אכלו מהכד בחופשיות וסאי באבא מעולם לא גירש אותם. לאחר שסיימו הם, היה אוכל את מה שנותר. בשעות היום האחרות היה נשאר במסגד או מתהלך אנה ואנה, לעתים היו רואים אותו יושב בתוך זרם הנהר, ביער, במרכז הכפר או בתוך נחלתו של מישהו. 

שרי סאי באבא משירדי, 1910רוב אנשי הכפר התייחסו אליו תחילה כאל פאקיר משוגע ולעתים אף נהגו בו בחוסר כבוד. לעומתם היו שראו כי על אף התנהלותו הפשוטה, נשמתו היא של אדם דגול. גם אנשים קדושים, שהגיעו מעת לעת לשירדי, ראו כי מאחורי חזותו הפשוטה נסתרת נשמה מוארת. איש קדוש אחד נהג לפקוד באופן קבוע את שירדי. כאשר ראה לראשונה את סאי באבא מהלך עם שני כדי מים בידיו, הוא הביט בו בפליאה ואמר: "מבורכת היא שירדי על ששוכן בה תכשיט יקר ערך שכזה. איש זה הנושא היום כדי מים, הוא אינו אדם רגיל. התמזל מזלה של אדמה זו על שזכתה להגן על תכשיט כה יקר." כך גם הגיב למראהו של סאי, קדוש מפורסם אחר בשם אנאנדנאת: "זהו יהלום נדיר. על אף שמראהו הוא כשל אדם רגיל, הוא אינו אבן גיר אלא יהלום. כולכם תיווכחו בכך בעתיד הקרוב." 

ואכן כך היה. כוחותיו המופלאים החלו להיחשף מתוך ההתנהלות היום-יומית או בשל צרכיהם של האנשים סביבו. לסאי באבא הייתה תשוקה עזה להאיר עד כמה שניתן את המסגד ואת המקדש שלידו. הוא נהג ללכת בכל יום לחנות ולבקש תרומה של שמן על מנת להזין את המנורות. לאחר שבועות מספר סירב בעל החנות לספק לו עוד שמן. משלא היה שמן, מילא סאי באבא את המנורות במים והדליק את הפתיליות. לתדהמתם של אנשי הכפר בערו המנורות עד אורו הראשון של הבוקר. מאותו היום הבינו כי לאותו תימהוני ישנם כוחות על-טבעיים והם החלו לנהוג בו בכבוד וביראה. אנשים שנהגו בו בזלזול קודם לכן חששו מפניו, אך סאי באבא התייחס לכולם באהבה רבה ולא נטר טינה לאיש. כל שמונת המהא סידהים[5] (הכוחות היוגיים הגדולים) היו בשליטתו. הוא מעולם לא תרגל ואף לא השתוקק אליהם. הם הגיעו אליו באופן טבעי, כתוצאה מרמתו הרוחנית. 

בהדרגה החלו זקני הכפר להתקרב אליו ולשמוע את משנתו הרוחנית. סאי באבא היה מלומד מאד ובקי בכתבים הקדושים ואף שלט בתרגולי יוגה מורכבים, אך היו אלה לשונו הפשוטה והמובנת לכול, אהבתו העצומה לכל אדם או בעל חיים וכוחו הגדול בפתירת בעיותיהם של אומללים ונזקקים, שהוציאו את שמו למרחוק. אנשים רבים החלו לנהור לשירדי על מנת לפגוש אותו. במהלך היום היה מוקף במאמינים ובלילה ישן על רצפת המסגד הרעוע. רכושו היחיד היה צ'ילום[6], טבק, סיר הפח, חלוק ארוך, פיסת בד שהייתה קשורה מאחורי אזנו השמאלית וגלשה על גבו ומקל קצר. הוא לא נעל נעליים ואף לא סנדלים. במסגד היה יושב על שק מבד יוטה לפני הדהוני[7]. לאותה הדהוני, נהגו חסידיו לומר, היה מקריב כמנחה אנוכיות ותשוקות בעודו משנן תמיד "אללה מאליק" (הכל הוא אלוהים). 

יום אחד הביא לו אחד ממאמיניו לוח עץ צר וארוך על מנת שיוכל לישון עליו. במקום להניח את הלוח על הרצפה, קשר אותו סאי באבא, כאילו היה נדנדה, אל קורות הגג של המסגד בארבעה סמרטוטים ישנים והחל לישון עליו. הסמרטוטים היו כל כך מרוטים ובלויים שהיה זה פלא כיצד הצליחו לשאת את משקל הלוח, ופלא גדול אף יותר כיצד נשאו את משקלו של סאי באבא והלוח גם יחד. פלא נוסף, שמעולם לא פוענח, היה כיצד הצליח לטפס ולרדת מהלוח שהיה תלוי גבוה מאד. סקרנים רבים היו נאספים בשעות הלילה או הבוקר ליד המסגד בתקווה לחזות בנס, אך איש מהם לא זכה לכך. לבסוף מאס סאי באבא בהתקהלות ההמונית סביב המסגד, הוא השליך את הלוח וחזר לישון על הארץ. 

לסאי באבא הייתה דרך מיוחדת להעביר את המסרים העמוקים של הכתבים הקדושים באופן מעשי, כך שכל אדם יוכל להבינם. אחד מחסידיו היה סוחר בדים ששמו קאשיראם. קאשיראם היה מספק לסאי באבא את כל צרכיו וכשהיה בכך צורך נתן גם מכספו. עם הזמן, נהג קאשיראם להניח את שקיק הכסף שלו לפני סאי באבא ולבקש ממנו בצניעות שייקח לפי צרכיו. סאי באבא לא היה רגיל לקבל מנחות שכאלה, אך אף על פי כן נהג לקחת מטבע או שניים מהשק. קאשיראם היה נלהב מכך שמנחתו התקבלה, אך אם קרה ביום מסוים שסאי באבא לא קיבל אותה, עגמומיות ותחושות קשות היו ממלאות את ליבו והוא היה מגיע אף לבכי. סאי באבא ראה את הסבל הנגרם לקאשיראם והחליט לשחרר אותו מהגאווה בה היה אחוז בשל בורותו והבנתו כי הוא זה הנותן. בתוך זמן קצר החל קאשיראם לחוות קשיים כלכליים. למרות זאת סאי באבא הפעיל עליו לחץ שימשיך להביא את מנחותיו. קאשיראם נאלץ להתוודות בפניו כי לא נותר לו כסף. "אם כך, בקש מבעל חנות המכולת הלוואה והבא לי אותה", אמר לו סאי באבא. כך, לזמן מסוים, נמשך הדבר, וקאשיראם הלך בכל יום לבקש כסף, עד שלבסוף סירב בעל המכולת להלוות לו עוד. קאשיראם נאלץ להגיע למסגד בידיים ריקות. כשראה אותו סאי באבא הוא חייך אליו ברכות, הוא ראה שקאשיראם וויתר על גאוותו והבין כי הוא עצמו אינו הנותן. בתוך ימים ספורים השתפר כבדרך פלא מצבו הכלכלי של קאשיראם ואיתו נעלמה התשוקה העזה כי סאי באבא יקבל את מנחתו. 

רבים מכתביה העתיקים של הודו מנחים אותנו לתפוס את אלוהים או את האלוהות בכל הברואים. פעמים רבות הדגים סאי באבא לתלמידיו כיצד עליהם להבין וליישם זאת באופן מעשי. פעם אחת שהתה אישה ענייה בבית כלשהו בשירדי. בצהריים הוגשה לה ארוחה צנועה, כאשר לפתע כלב רעב נעמד לפניה והחל לנבוח. האישה קמה מיד והשליכה לעברו חתיכה מהלחם שלה. הכלב בלע אותה בשקיקה. בשעות אחר הצהריים, כאשר הלכה למסגד וישבה רחוק מעט מקהל המאמינים, פנה אליה לפתע סאי באבא ואמר לה: "אמא, כמה נפלא מצדך שהאכלת אותי היום, השבת את רוחי. תמיד נהגי כך, הדבר ייטיב עמך מאד. דעי כי כל זמן שאני יושב במסגד זה, דברי הם אמת ורק אמת. אנא רחמי עלי תמיד! קודם תני לחם לרעבים ורק אחר כך אכלי בעצמך. הקפידי על כך היטב!" בתחילה לא הצליחה האישה להבין את משמעות דבריו של סאי באבא ועל כן השיבה: "באבא, איך יכולתי להאכיל אותך? אני עצמי תלויה באחרים ולוקחת מהם את המזון שלי כתשלום". אז השיב סאי באבא: "הלחם הנפלא שאכלתי בצהרים מענג ומשביע אותי עד עכשיו. הכלב, שאותו ראית לפני הארוחה ואשר לו נתת את חתיכת הלחם, הוא בלתי נפרד ממני. כך גם יצורים אחרים (חתולים, חזירים, זבובים, פרות וכו') אינם נפרדים ממני. אני נודד בצורותיהם. מי שרואה אותי בכל היצורים הללו, הוא אהובי. על כן נטשי את תפיסת הדואליות והאבחנה, ושרתי אותי כפי שעשית היום". האישה התרגשה מאד מדבריו. 

שרי סאי באבא עם תלמידיםבשל הערפל סביב סיפור לידתו וילדותו של סאי באבא איש אינו יודע לבטח את מוצאו. יש האומרים כי היה הינדי ויש האומרים כי היה מוסלמי. מצד אחד בחר להתגורר במסגד ושמו של אללה לא מש משפתיו, מצד שני חגג את החגים ההינדואים של ראם נאוואמי[8]על כל מנהגיהם. סאי באבא ייצג בתוכו באופן מושלם את התפיסה כי אלוהים אינו שייך לדת כלשהי. היו שטענו כי הגורו שלו היה פאקיר מוסלמי ואחרים מספרים כי היה זה גורו ונקושה ההינדי. ישנן אף הוכחות כי שרי להירי מהאסאיה חנך אותו וכי שרי סאי באבא קיים קשר רוחני עם מהאוותר באבאג'י. סאי באבא עצמו סיפר על הגורו שלו לאישה מבוגרת שהגיעה לשירדי. וכך מסופר ב"סאי סאטצ'אריטה": "תהילתו של באבא הגיעה לאוזניה של אישה זקנה בשם ראגהאבאי והיא החליטה להגיע לשירדי על מנת לפגוש אותו. המפגש ריגש אותה מאד והיא הוצפה בתחושות אהבה וקירבה גדולה כל כך לבאבא, עד שגמלה בליבה כי תקבל אותו כגורו שלה. היא החליטה לצום כל עוד באבא לא חונך אותה או נותן לה מנטרה, אף אם הדבר יביא למותה. היא נשארה באכסניה בה התגוררה והפסיקה לאכול ולשתות למשך שלושה ימים. אני (כך מספר כותב הסאי סאטצ'אריטה) נבהלתי מאד מהמעשה הקיצוני של האישה הזקנה והתערבתי לטובתה אצל באבא. אמרתי לו: "דווה, מה חוללת? ראה כמה אנשים משכת לכאן. אתה מכיר את האישה הזקנה, היא עקשנית ותלויה בך. היא החליטה לצום עד מוות אלא אם תנחה אותה. אם משהו קשה יקרה, אנשים יאשימו אותך ויגידו שבאבא סירב להנחות אותה וכתוצאה מכך היא נאלצה לפגוש את מותה." כאשר ראה את נחישותה, שלח באבא לקרוא לה ואמר: "הו אמא, מדוע עלייך להפקיר את עצמך לעינויים שאין בהם צורך? את אימי ואני הוא ילדך. רחמי עליי והקשיבי לדברי. אספר לך את הסיפור שלי, ואם תקשיבי לו בתשומת לב, הוא ודאי יביא לך תועלת. היה לי גורו, הוא היה אדם קדוש ורב חסד. שירתתי אותו זמן ארוך, ארוך מאד, ובכל זאת הוא לא לחש באוזני שום מנטרה. בערה בי תשוקה עזה לשרת אותו ולהישאר עמו לתמיד. השתוקקתי בכל מחיר לקבל ממנו אילו שהן הנחיות. אך לגורו שלי הייתה דרך משלו. ראשית הוא גילח את שערי וביקש ממני שני רופי כשכר. נתתי לו אותם מייד. את יכולה לטעון ולשאול, כיצד זה ייתכן שהגורו שלי, שאותו תיארתי כקדוש, מבקש כסף, וכיצד ניתן לכנותו נטול-תשוקה? התשובה היא שהוא מעולם לא התעניין במטבעות. מה היה לו לעשות איתם? שני הרופי הללו היו: 1. אמונה איתנה ויציבה (נישטה) 2. סבלנות או התמדה (סאבורי). נתתי לו את שני הרופי הללו והוא היה מרוצה.

הייתי תחת השגחתו של הגורו שלי במשך 12 שנים. הוא גידל אותי. לא היה כל מחסור בבגדים או במזון. הוא היה מלא באהבה, או נכון יותר לומר שהוא היה התגלמות האהבה. כיצד אוכל לתאר זאת? הוא אהב אותי אהבה ללא תנאי. גורו שכמותו הוא דבר נדיר מאד. בהתבונני בו הוא נראה שקוע במדיטציה עמוקה ושנינו היינו מתמלאים בתחושת נועם עילאי. לילה ויום לא הסרתי ממנו את מבטי מבלי שמחשבה על רעב או צמא הטרידו אותי. בלעדיו, חשתי חסר מנוחה. הוא היה מושא המדיטציה היחיד עבורי. לא היה דבר אחר מלבדו שאליו נטה ליבי. הוא היה מקלטה של נשמתי והכרתי הייתה מרוכזת בו תמיד. אמונה יציבה הייתה מטבע אחת של מנחה, וסבלנות והתמדה היו המטבע השנייה. סבלנות והתמדה יובילו אותך אל מעבר לאוקיינוס של הקיום הגשמי הזה. הן מסירות את כל החטאים והייסורים, מונעות אסונות ופורענויות, משקיטות את כל הפחדים וללא ספק יביאו להצלחתך. סבלנות והתמדה הן מכרה של מידות טובות ובנות לווייתה של האמונה היציבה.

הגורו שלי מעולם לא ציפה ממני לדבר. הוא מעולם לא הזניח אותי ותמיד הגן עליי. התגוררתי איתו ולעתים נאלצתי להתרחק ממנו, אך מעולם לא חשתי בהיעדר אהבתו. הוא תמיד הגן עלי במבטו, ממש כפי שאמא צבה מזינה את ילדיה במבטה האוהב, בין שהם קרובים אליה ובין שהם רחוקים, על גדת הנהר השנייה. הו אמא, הגורו שלי מעולם לא לימד אותי כל מנטרה. כיצד, אם כן, אוכל אני ללחוש מנטרה באוזניך? רק זכרי שמבטו האוהב של הגורו, כמו זה של האם הצבה, הוא זה המסב לנו אושר. אל תנסי להשיג מנטרה או חניכה מאיש. הפכי אותי לאובייקט היחידי של מחשבותיך ושל פעולותיך וללא ספק תגיעי להגשמה עצמית. הביטי בי בלב שלם, ואני אביט בך בחזרה. ביושבי במסגד זה אני דובר אמת, ורק אמת. כל סדהנה[9]וכל מומחיות בשש השאסטרות[10]אינה נדרשת. פתחי אמונה וביטחון בגורו שלך. האמיני שהגורו הוא השחקן או הפועל היחיד. מבורך הוא זה היודע את גדולתו של הגורו והחושב עליו כהתגלמותם של הארי[11], הארא[12]וברהמה[13](טרימורטי)". כשהונחתה באופן הזה, השתכנעה האישה הזקנה, השתחוותה לפני באבא וויתרה על הצום שלה."

בהמשך, הוסיף שרי סאי באבא באוזניו של המספר:

"אמא צבה היא בגדה אחת של הנהר וילדיה בגדה השנייה. היא אינה יכולה לתת להם חלב ולא חום. מבטה האוהב לבדו מזין את ילדיה. מבטה של הצבה אל ילדיה הוא המקור היחיד למזון ולאושר. כאלה הם גם היחסים בין הגורו לתלמיד. הקשב לסיפור הזה, מדוט עליו והטמע בתוכך את רוח הדברים. כך תזכור ותמדוט תמיד על אלוהים והוא יגלם את עצמו לפניך." 

בשנת 1886, ביום של ירח מלא, סבל סאי באבא מהתקף אסתמה חמור. על מנת למצוא מפלט ממצוקתו, הוא החליט להעלות את הפראנה[14]שלו למעלה ולהיכנס לסמדהי[15]. הוא ביקש ממאמינו המסור מהאלסאפטי: "הגן על גופי למשך שלושה ימים! אם אחזור, הכל יימשך כרגיל, אם לא אחזור, קבור את גופי בשדה הפתוח (עליו הראה באצבעו) ונעץ באדמה שני דגלים לציון המקום!" לאחר שאמר זאת, בשעה 22:00 בערך, קרס לפתע גופו של סאי באבא, נשימתו פסקה וכך גם הדופק שלו. נראה היה כי הפראנה (כוח החיים) עזבה את גופו. אנשים רבים שהגיעו למקום, רצו לחקור את נסיבות מותו ולקבור את גופתו במקום עליו הורה, אך מהאלאסאפטי מנע זאת. כשגופו של סאי באבא מונח בחיקו, ישב במשך שלושה ימים מלאים ושמר עליו. בחלוף שלושת הימים, בשעה 03:00 לפנות בוקר, הראה סאי באבא סימני חיים, נשימתו חזרה, בטנו החלה לזוז, עיניו נפקחו ובעודו מניע ומותח את אבריו חזרה גם מודעותו. 

סאי באבא מעולם לא ייחס כוחות או מעשים על-טבעיים לעצמו. כאשר דיבר קרא לעצמו משרת האלוהים או מאמין מסור. על עזרתו לתלמידיו אמר: "קיבלתי שפע כה גדול של ברכות מהגורו שלי ובחסדו מוסרים כל הקשיים של המאמינים המסורים והם יוצאים מכך נשכרים." כאשר היה מברך את חסידיו היה אומר: "אללה ידאג לרווחתכם". אחד הביטויים בערבית עליו היה חוזר כל הזמן היה יאדה חאק, כלומר, 'אני הוא זה הזוכר את אלוהים'.  

מעשיו המופלאים וכוחותיו המיוחדים של סאי באבא הביאו אנשים מכל הדתות, הכתות והמעמדות החברתיים וכן מורים רוחניים רבים עם תלמידיהם, לנהור לשירדי כדי לקבל את ברכתו. על אף ההערצה הגדולה שזכה לה, הוא לא פסק, בכל בוקר, מסיבוב קיבוץ הנדבות שלו בין בתיהם של אנשי הכפר בעודו קורא: "אמא, תני לי חתיכה של לחם!". הוא מעולם לא שינה את בגדיו ואת התנהלותו הפשוטה. כאשר מישהו מאנשי הכפר היה חולה, נהג להגיע לביתו ולטפל בו, בתחילה באמצעות תרופות, אך בהמשך נהג לטפל באנשים רק באמצעות האודי[16], האפר הקדוש מאש-התמיד שעליה שמר במסגדו. אנשי הכפר מספרים שכאשר היה רואה סאי באבא כי מדובר באדם ערירי, היה סועד אותו בעצמו עד להחלמתו. 

ב - 28 לספטמבר 1918 עלה מעט חומו של סאי באבא. החום נמשך יומיים-שלושה, אך לאחר מכן סירב להכניס כל מזון לפיו ולפיכך נעשה חלש יותר ויותר. ביום השבעה עשר, כלומר, ביום שלישי, 15 באוקטובר 1918, בשעה 14:30 בצהרים, עזב שרי סאי באבא את גופו כשהוא בן שמונים שנה. מספר דקות לפני מותו ישב סאי באבא ללא תמיכתו של איש ונראה היה כי מצבו משתפר. הוא ידע כי במהרה יעזוב ועל כן רצה לתת מעט כסף כצדקה לאחת מנשות הכפר, כאות הערכה על אהבתה ועל שירותה. הוא הוציא מכיסו חמישה רופי ואחר כך ארבעה נוספים, והגיש לה אותם כסמל לתשע התכונות הטובות[17]של התלמיד. דקות ספורות לאחר מכן עזב סאי באבא את גופו, כשהוא נשען על אחד מחסידיו וידיו עדיין פתוחות במחווה של הגשת צדקה. 

כמה שנים לפני כן, ייעץ שרי סאי באבא לתלמידיו:

"איש אינו ניגש לאחר אלא אם קשר כלשהו, מן העבר הנראה או הנסתר, מחבר ביניהם. על כן אם אדם או ברוא כלשהו ניגש אליכם, אל תדחו אותו מעליכם, קבלו אותו בסבר פנים יפות ונהגו בו בכבוד. אלוהים יהיה שבע רצון וודאי אם תשקו את הצמא, תגישו לחם לרעב, תלבישו את חסר-הכל ותציעו את חצר ביתכם לזר שינוח בה. תנו לעולם להתנהל בבלבול ובאי-סדר, אך אתם הישארו עומדים על מקומכם והביטו ברוגע על מופע הדברים החולפים. מוטטו את קיר השונות המפריד ביני וביניכם, כך שהדרך לפגישתנו תתבהר ותיפתח. תפישת השונות של 'אני' ו'אתה' היא המחסום השומר את התלמיד רחוק מהמורה, ואלמלא ייהרס, איחוד אינו אפשרי. הסיבה בשלה נפגשנו נעוצה ביחסינו בגלגולים קודמים. הבה נאהב ונשרת האחד את השני ונהיה מאושרים. מי שמשיג את המטרה הנעלה של החיים, מנצח את המוות וחי באושר נצחי, כל השאר מתקיימים אך בקושי; כלומר, הם חיים רק כל זמן שהם נושמים." 


[1] עץ הנים (Neem Tree) - אזדרכת הודית. מוצאו מהודו ומבורמה.

[2] בְּרַהְמַן (Brahman) - העיקרון הקוסמי של הקיום. מציאות טהורה, מוחלטת, עליונה, בלתי ניתנת לחלוקה, בלתי נראית, אינסופית ונצחית, ואושר עילאי מושלם. הברהמן מתגלה בבני האנוש כעצמי העליון והפנימי ביותר, חסר איכויות (נירגונה), ועם זאת - הבסיס והתוכן של היקום כולו עם כל תכונותיו (סאגונה).

[3] מָאיָה (Maya) - אשליה. הסיבה העיקרית ליחסיות ולדואליות. המיסטיקה ההינדית מגדירה את המאיה ככוח העִרפול או ההסתרה של אלוהים, הגורם להופעתם של דברים לא אמיתיים כאמיתיים, ולהפך. בעולם המתגלה לבּוּר מוסתר כל אשר קיים בעולם האלוהי, והמוחלט, שהוא חסר תכונות, נראה כבעל תכונות. הכוח המַשְלֶה של ברהמן, הכוח המסתיר והמקרין של היקום.

[4] קהאנדובה (Khandoba) - אל הינדי שנחשב לאחד מהתגלמויותיו של שיווה.

[5] שמונת המהא סידהים (Ashta Siddhi):

אָנִימַן (Animan) - היכולת להתכווץ ולהיות קטן כאטום; מָאהִימַן (Mahiman) - היכולת להתפשט במרחב, לגדול כמו היקום; לַאגְהִימַן (Laghiman) - היכולת להיות קל מאוד או חסר משקל ולרחף; פְּרַאפְּטִי או וְיַאפְּטִי (Prapti/Vyapti) - היכולת להימתח, לגשר על מרחקים גדולים. או: להימצא בכל מקום, או במקומות שונים בו זמנית; פְּרָאקַאמְ[נ]יָה ((Prakam(n)ya - היכולת לגלות רצון שלא ניתן להתנגד לו; וָאשִׁיטְוָוה (Vashitva) - שליטה מושלמת על האלמנטים החומריים. או: לכפות על אחרים את רצון היחיד; אִישִׁיטְרְטְוָוה (Isitva) - שליטה על הגורמים המעודנים של העולם החומרי. כאשר מושגת הגשמה, היוגי משתווה לבורא; קָאמָא וָאסָאיִיטִיוָוה (Kama Vasayitiva) - מילוי התשוקות, או היכולת לדכא כל תשוקה. 

[6] צ'ילום (Chillum) - מעין מקטרת הנראית כצינור חלול ועשויה חימר. הצ'ילום הומצא בהודו, במאה ה-18 ומשמש נזירים הודים לעישון עשב וטבק.

[7] דהוני (Dhuni) - אש-התמיד עליה שמר סאי באבא עד יום מותו. האש נשמרת עד לימינו אנו. הדהוני הוא אתר מקודש בו מבעירים אש בתוך חריץ או סדק באדמה המייצג את האלמנט הנקבי בבריאה. האש נחשבת לקדושה מאד וטקסים רבים נערכים סביבה. האפר היוצא ממנה נקרא אודי והוא נחשב לבעל כוחות מיוחדים של ריפוי.

[8] ראם נאוואמי (Ram Navami) - פסטיבל אביב הינדי בו חוגגים בדרכים שונות את יום הולדתו של האל ראמה.

[9] סַדְהָאנָה (Sadhana) - התרגול היוגי שמקבל על עצמו הסדהאק (ע"ע) כדי להגיע להגשמה עצמית.

[10] שַׁאסְטְרָה (Shastra) - הוראה (לימוד), כללים, תיאוריה, מדע ומאמרים או חיבורים קדושים וסמכותיים (כגון הוֶודות), הנוגעים בכל היבטי החיים ובמיוחד במדע ובדת.

[11] הארי (Hari) - אחד מכינוייו של האל וישנו. "המשמֵר", "הנצחי" או "הנמצא בכל". מבין הטרימורטי וישנו הוא האחראי על שימור הבריאה.

[12] הארא (Hara) - אחד מכינוייו של האל שיווה. מבין הטרימורטי שיווה הוא האחראי על ההרס ועל הבריאה מחדש של העולם.

[13] בְּרַהְמָה (Brahm/Brahma) - הבורא, או היוצר. כוח האלוהות האחראי על הבריאה, על האבולוציה ועל הקיום של היקום. מבין הטרימורטי ברהמה הוא האחראי על בריאת העולם.

[14] פְּרָאנָה ((Prana - הפראנה היא הכוח הפוטנציאלי מאחורי כל אנרגיה או כוח הפעילים בתבל. במצב של סמדהי היוגי משנה את כיוון זרימת הפראנה הטבעית בגוף, מרכז אותה בערוץ האנרגיה המרכזי שבתוך עמוד השדרה (סושומנה) ומעלה אותה מעלה אל הסהסררה צ'אקרה ואף מעבר לה.

[15] סָמַדְהִי (Samadhi) - פיסגת המדיטציה. מצב שבו המאנאס מתאחד עם נושא הריכוז. מודעות על־הכרתית. התלכדות של הנפש עם העצמי. על פי הלאיה יוגה, האנרגיות המיוצגות על ידי שיווה ושאקטי מתאחדות לישות אחת.

[16] אודי (Udi) - האפר הקדוש שיצא מהדהוני. לאפר מיוחס עד היום כוח ריפוי ומחלקים אותו למאמינים המגיעים למקדש. שרי סאי באבא השתמש באודי הן לריפוי כסמל לחיי העולם החולפים וכלים.

[17] תשע התכונות הטובות של התלמיד ההולך בדרך המסירות (בהאקתי): 1. שראוואן (Shravan) - הקשבה. 2. קירטן (Kirtan) - שירי הלל ותפילה. 3. סמאראן (Smaran) - זיכרון תמידי של אלוהים. 4. פאדאסוואן (Padasevan) - שירות לרגליו של אלוהים. 5. ארצ'אן(Archan) - סגידה. 6. נאמאסקאר (Namaskar) - הרכנת הראש בענווה. 7. דאסיה (Dasya) - שירות. 8 סאקהיאם (Sakhyam) - חברות. 9. אטמאניוודאן (Atmanivedan) - הכנעת העצמי.

תגיות: