"אדון קטן, שב בבקשה. אני מדבר עם אמי האלוהית."

נכנסתי אל החדר בלאט, ביראת כבוד. מראהו המלאכי של מאסטר מָהאסָיה סינוור אותי. בזקנו המִשיי הלבן ובעיניו הבוהקות הגדולות הוא נראה כהתגלמות הטוהר. סנטרו המורם וכפות ידיו הצמודות הודיעו לי שהפרעתי לו באמצע תפילות הדבקוּת שלו.

הברכה הפשוטה שאמר גרמה להשפעה החזקה ביותר שחוויתי אי פעם. חשבתי שמרירות הפרידה שחשתי במות אמי היא קְנה המידה לכל הייסורים. כעת, המודעוּת לפרידה מאמי האלוהית היתה עינוי רוחני בל יתואר. נפלתי ארצה באנחה.

"אדון קטן, הירגע!" הקדוש השתתף בצערי באהדה.

נטוש באוקיינוס של חורבן, לפתתי את כף רגלו כרפסודה היחידה שתצילני. "אדון קדוש, אנא התערב למעני! שאל את האם האלוהית אם טוב אני בעיניה!"

ההבטחה הקדושה להתערב אינה מוענקת בקלות; המאסטר נאלם דום.

הייתי משוכנע מעבר לכל ספק כי מאסטר מָהאסָיה אכן נתון בשיחה אינטימית עם האם האוניברסלית. היה זה משפיל להיווכח שעינַי שלי עיוורות כלפיה, אף כי ברגע זה ממש תפס אותה מבטו המושלם של הקדוש. לופת את כף רגלו ללא בושה, חירש למחאותיו העדינות, הפצרתי בו שוב ושוב שיתערב למעני בחסדו.

"אגיש את בקשתך לאהובה." כניעתו של המאסטר לוּותה בחיוך איטי ומלא חמלה.

עוצמה כה גדולה היתה טמונה במלים ספורות אלו, שכל הווייתי חוותה שחרור מגלותה הסוערת!

"אדוני, זכור את הבטחתך! בקרוב אשוב לשמוע את תשובתהּ." ציפייה עולזת צילצלה בקולי, שאך לפני רגע היה חנוק מצער.

ירדתי בגרם המדרגות הארוך והוצפתי בזכרונות. בית זה בכּלכּתה, ברחוב אַמְהֶרְסְט 50, שהיה עכשיו למעונו של מאסטר מָהאסָיה, היה פעם ביתה של משפחתי, מקום מותה של אמי. כאן נשבר ליבי על הסתלקותה של האם; וכאן כמו נצלבה היום רוחי בהעדרהּ של האם האלוהית. קירות מקודשים אלה חזו בדממה באבלי הכואב וברפואתי הסופית!

בצעדים בהולים שבתי אל ביתי שבדרך גארפּאר. ביקשתי את הבדידות בעליית הגג הקטנה, ונשארתי במדיטציה עד השעה עשר. חשכת הלילה ההודי החמים הוארה לפתע בחיזיון פלאי.

עטורה הילת זיו עמדה לפני האם האלוהית. פניה וחיוכה העדין היו היופי בהתגלמותו.

"תמיד אהבתיךָ! לעולם אוהבךָ!"

הצלילים השמימיים המשיכו להדהד באוויר, והיא נעלמה.

השמש אך זרחה כאשר הופעתי בבוקר לביקור שני אצל מאסטר מָהאסָיה. טיפסתי במדרגות הבית רווּי הזכרונות, והגעתי אל חדרו שבקומה הרביעית. ידית הדלת הסגורה נעטפה בבד; רמז, חשבתי, לכך שהקדוש חפץ בפרטיות. בעודי עומד מהסס נפתחה הדלת בידו המזמינה של המאסטר. כרעתי לרגליו הקדושות. מעשה קונדס, עטיתי ארשת רצינית, מסתיר את ההתעלות האלוהית שידעתי.

"אדוני, באתי – מוקדם מאוד, אני מודה! – לקבל ממך את המסר. האִם אמרה עלי האֵם האלוהית דבר מה?"

"אדון קטן ושובב!"

הוא לא העיר כל הערה נוספת. נראה שרצינותי המזויפת לא הרשימה אותו.

"מדוע אתה כה מסתורי, כה חמקמק? האם קדושים אינם מדברים אף פעם בפשטות?" אפשר שהתרגזתי מעט.

"האם אתה חייב לבחון אותי?" עיניו השלֵוות היו מלאות הבנה. "האם יש להוסיף הבוקר ולוּ מלה על ההבטחה שקיבלת בשעה עשר בליל אמש, מאת האם היפהפייה עצמה?"

למאסטר מָהאסָיה היתה שליטה על סכרי נשמתי: שוב צללתי והשתטחתי לרגליו. אך הפעם נבעו דמעותי מאושר נשגב, לא מכאב העבר.

"חשבת שדבקותך לא תיגע בחמלה האינסופית? אִמהוּת האלוהים, שסגדת לה בצורתה האנושית והאלוהית, לא יכלה להכזיב את קריאתך העזובה."

מי היה הקדוש הפשוט הזה, שבקשתו הפעוטה ביותר מן הרוח האוניברסלית פגשה בהיענות מתוקה? תפקידו בעולם היה צנוע, כראוי לענַו־הרוח הנעלה ביותר שהכרתי מימי. בבית הזה שברחוב אמהרסט ניהל מאסטר מָהאסָיה[1]בית ספר תיכון קטן לנערים. מִלת ענישה לא עברה את דל שפתיו. לא חוק ולא סרגל שמרו על המשמעת. אכן, מתמטיקה גבוהה נלמדה בכיתות הצנועות הללו, והכימיה של האהבה הנעדרת מספרי הלימוד. הוא הפיץ את חוכמתו ברוחניות מידַבּקת, ולא בכללים אטוּמים. מכיוון שהיה מלא ערגה בלתי מתחכמת לאם האלוהית, הקדוש לא דרש ביטויי כבוד חיצוניים יותר מאשר ילד.

"אינני הגורו שלך; הוא יבוא בקרוב," אמר לי. "בהדרכתו תתורגם חווייתך האלוהית של אהבה ודבֵקוּת למונחיו שלו, של חוכמה עמוקה לאין חקר."

מדי יום אחר הצהריים הייתי הולך לרחוב אמהרסט. ביקשתי את ספלו האלוהי של מאסטר מָהאסָיה, אשר היה כה מלא עד שעלה על גדותיו וטיפותיו שטפו את הווייתי מעשה יום ביומו. מעולם לא השתחוויתי בהערצה גמורה לפני כן; עתה, אפילו האפשרות לדרוך על האדמה שקידשו כפות רגליו של מאסטר מָהאסָיה נראתה לי כזכות מיוחדת.

"אדוני, ענוד נא את מחרוזת הצַ'מְפַּק הזאת ששזרתי במיוחד בשבילך," הגעתי ערב אחד ובידי מחרוזת פרחים. אך הוא נסוג בביישנות, מסרב שוב ושוב לכָבוד. כשחש בצערי, חייך לבסוף בהסכמה.

"הואיל ושנינו דבֵקים באם, תוכל לענוד את המחרוזת על מקדש הגוף הזה, כמִנחה לזו השוכנת בִּפנים." טבעו הכּביר נעדר כל חלל שבו יכול שיקול אנוכי למצוא לו אחיזה.

"בוא נלך מחר לדַאקְשִינֶשְוַור, למקדש של קָלי, שהגורו שלי קידש אותו לעולמים." הקדוש היה תלמידו של המאסטר דמוי ישו, שְרי רָאמָקְרִשְׁנָה פָּרַמְהַנְסָה.

את ארבעת המילין של מסענו למחרת בבוקר עשינו בסירה על פני הגנגס. נכנסנו אל מקדש תשע הכיפות של קָלי, שבו דמויותיהם של האם האלוהית ושל שִׁיוָוה נשענות על לוטוס מבהיק עשוי כסף, מלאכת מחשבת של אלפי עלי כותרת.

מאסטר מָהאסָיה קרן בהתפעלות. הוא היה שקוע בסיפור האהבה הבלתי נלאה שלו עם האהובה. כאשר שינן את שמה, נדמה כי ליבי הצוהל התנפץ, כמו הלוטוס, לאלפי רסיסים.

אחר כך שוטטנו מסביב למקדש, ועצרנו במטע עצי תמרהינְדי. הנקטר שמרעיף עץ זה סימל את המזון השמימי שהעניק המאסטר. מזמוריו האלוהיים נמשכו. ישבתי נוקשה ללא נוע על העשב, בינות לפרחיו הוורודים הנוצתיים של התמרהינדי. בהיעדרות זמנית מן הגוף הִמרֵאתי לביקור שמימי.

ביקור זה בדַאקְשינֶשוַור היה עלייה לרגל ראשונה מני רבות עם המורה הקדוש. ממנו למדתי את מתיקותו של אלוהים בהיבט האם, או החסד השמימי. הקדוש דמוי הילד מצא אך משיכה מועטת בהיבט האב, או הצדק האלוהי. צדק מתמטי נוקשה, חמור, היה זר לטבעו העדין. הוא יכול לשמש כאַב־טיפוס ארצי למלאכי גן העדן, חשבתי בחיבה כשהתבוננתי בו יום אחד מתפלל. הוא סקר את העולם בעיניו המורגלות זה מכבר בַּטוהר הראשוני, ללא שמץ צנזורה או ביקורת. גופו, הכרתו, דיבורו ופעולותיו חיו בהרמוניה, ללא מאמץ, עם פשטותה של נשמתו.

"כך אמר לי המאסטר שלי." נרתע מקביעה אישית, סיים הקדוש בדרך כלל את עצתו החכמה במחוות הוקרה זו. כה עמוקה היתה הזדהותו עם שְרי ראמָקרִשְנה, שמאסטר מָהאסָיה לא התייחס עוד אל מחשבותיו כאל שלוֹ.

ערב אחד הלכנו הקדוש ואני יד ביד בסביבת בית ספרו. מכר יהיר שהגיע העיב על שמחתי. הוא הכביד עלינו בהרצאה ממושכת.

"אני רואה שהאיש הזה לא גורם לך נחת." לחישתו של הקדוש לא הגיעה לאוזניו של אותו אגואיסט, שהיה אחוז בקסם המונולוג שלו. "דיברתי על כך עם האם האלוהית; היא מודעת למצבנו הקשה. היא הבטיחה שברגע שנגיע לבית האדום ההוא שם, היא תזכיר לו עניינים דחופים יותר."

עיני נדבקו אל נקודת הגאולה. כשהגענו אל השער האדום פנה האיש והלך ללא כל הסבר, בלי לסיים את דבריו או לומר שלום.

שלווה שבה וירדה על האווירה הגועשת.

ביום אחר הלכתי לבדי בקִרבת תחנת הרכבת הָאוּרָה. עמדתי ליד מקדש, ובליבי מתחתי ביקורת על קבוצה עם תוף ומצלתיים שעמדה שם וזימרה מזמורים בפראות.

"איך הם יכולים לקרוא כך בשמו של האל, בשינון מכני וללא כל דבקות," הירהרתי. נדהמתי לראות לפתע את מאסטר מָהאסָיה מתקרב אלי במהירות.

"אדוני, מה מביא אותך לכאן?"

הקדוש התעלם משאלתי וענה למחשבתי. "האין זה נכון, אדון קטן, ששמה של האהובה נשמע מתוק בפי כל, נבער או חכם?" הוא כרך סביבי את זרועו בחיבה; מצאתי את עצמי נישא על שטיח הקסמים שלו אל הנוכחות מלאת החמלה.

"תרצה ללכת לראינוע?"

השאלה הזאת, שבאה מפיו של מאסטר מָהאסָיה המתבודד, הִכּתה אותי בתימהון; זה המונח שהשתמשו בו אז בהודו לקולנוע. הסכמתי, שמח לשהות במחיצתו בכל מצב. צעידה מהירה הביאה אותנו אל הגן שבחזית אוניברסיטת כּלכּתה. בן לווייתי הצביע על ספסל סמוך לגוֹלְדִיגְהִי, בריכה. "בוא נשב פה כמה דקות. המאסטר שלי ביקש שאתרגל מדיטציה בכל פעם שאראה מקווה מים. שלוותה של הבריכה כאן מזכירה לנו את הרוגע הכביר של אלוהים. כפי שכל הדברים משתקפים במים, כך משתקף היקום כולו באגם ההכרה הקוסמית. הגוּרוּדֶוָוה שלי אמר זאת לעיתים קרובות."

עד מהרה נכנסנו אל אולם באוניברסיטה, שהתנהלה בו הרצאה. התברר שהיא היתה משעממת להחריד, אף על פי שגוּוְנה מדי פעם בהקרנת שקופיות, משעממות באותה מידה.

אז זה הראינוע שהמאסטר רצה שאראה! נמלאתי קוצר רוח, אבל לא רציתי לפגוע בקדוש בהבעת שיעמום.

אך הוא נשען לעברי ממתיק סוד. "אני רואה, אדון קטן, שהראינוע הזה לא מוצא חן בעיניך. ציינתי זאת בפני האם האלוהית; היא מלאת אהדה לשנינו. היא אומרת שאורות החשמל יִכבּו עכשיו, ולא יידלקו שוב לפני שנספיק לעזוב את המקום."

ברגע שהסתיימה לחישתו צלל האולם לחשכה. הפרופסור, שקולו הצורמני השתתק לרגע בתדהמה, אמר, "נראה כי יש תקלה במערכת החשמל של האולם." בינתיים עברנו, מאסטר מָהאסָיה ואני, את הסף. כשהצצתי לאחור מן המסדרון ראיתי שהאולם שוב מואר.

"אדון קטן, התאכזבת מהראינוע הזה, אבל אני חושב שתאהב ראינוע אחר."[2]

הקדוש ואני עמדנו על המדרכה שלפני בניין האוניברסיטה. הוא טפח בעדינות על חזי, מעל הלב.

דממת פתאום השתררה. בדיוק כמו שסרט הקולנוע המדבֵּר הופך אילם כאשר מערכת הקול מתקלקלת, כך החניקה היד האלוהית באורח פלא את ההמולה הארצית.

הולכי הרגל וכן החשמליות החולפות, המכוניות, עגלות השוורים וגלגלי הברזל של הכרכרות היו נתונים כולם בתעבורה דוממת. כאילו היו לי עיניים המצויות בַּכֹּל, ראיתי את המראות שמאחורי ומשני צדדי באותה קלות שבה ראיתי את אלה שלפני. כל מפגן הפעילות בחלק הקטן ההוא של כּלכּתה עבר על פנַי ללא צליל. נהרה רכה, כמו זוהר האש המעומעם תחת שכבה דקה של אפר, שרתה על המראה כולו.

גופי שלי לא נראה כמו יותר מאחד הצללים, אף שהיה חסר תנועה בעוד האחרים חלפו הלוך ושוב בדממה. כמה נערים מידידי התקרבו וחלפו. הם הביטו אלי ישירות, אך לא זיהו אותי.

הפנטומימה המיוחדת הזאת השרתה עלי אקסטזה בלתי מוסברת. לגמתי ממעיין עמוק של אושר נשגב.

לפתע קיבל חזי עוד מכה רכה ממאסטר מָהאסָיה. מהומת העולם התנפצה באחת על אוזנַי המתקוממות. כשלתי, כאילו נשלפתי בגסות מתוך קורי החלום. היין הטרנסצנדנטלי סולק אל מחוץ להישג ידי.

"אדון קטן, אני רואה שהראינוע השני מצא חן בעיניך." הקדוש חייך. התחלתי לכרוע לפניו על האדמה בהכרת תודה. "אינך יכול לעשות זאת עכשיו," הוא אמר. "אתה יודע שאלוהים מצוי גם במקדש שלך! לא אתן לאם הקדושה לגעת בכפות רגלי דרך ידיך!"

אילו התבונן מישהו במאסטר הצנוע ובי, מתרחקים לאיטנו מן המדרכה הצפופה, היה בוודאי חושד שאנו שיכורים. חשתי כי צללי הערב היורד שיכורים מאלוהים אף הם. כשהתפוגגה אפלת הלילה, פגשתי את הבוקר החדש ללא מצב רוחי האקסטטי. אך לעולם יהיה אצור בזכרוני בנה המלאכי של האם הקדושה – מאסטר מהאסָיה!

כשאני מנסה לעשות צדק עם נדיבותו באמצעות מלים עלובות, אני תוהה אם מאסטר מָהאסָיה, וקדושים אחרים שנתיבם חצה את נתיבי, ידעו ששנים מאוחר יותר, בארץ מערבית, אכתוב על חייהם כאנשי אלוהים. אם אמנם ידעו זאת לא אופתע, ואני מקווה שגם לא קוראַי שהגיעו עימי עד הלום.

[1] תואר כבוד שבו נהגו לכנותו. שמו היה מָהֶנְדְרָה נַאט גוּפְּטָה, ועל כתביו חתם בפשטות, "מ".