רגעים בלתי נשכחים מסמנים עצמם בספָרות מוזהבות על לוח השנים שלנו. כזה הוא הרגע שבו אני פוסע אל תוך אולמו של המהארישי.

הוא יושב, כמו תמיד, על עור נמר מפואר המכסה את מרכז הספּה שלו. מקלוני יוֹס (אֵל סיני) שעל שולחן קטן לידו נחרכים לאיטם כשהם מפיצים ניחוח של קטורת בכל האולם. היום הוא אינו מרוחק מאנשים ואפוף בהתעמקות רוחנית כמעין טראנס, כמו באירוע המוזר שהיה כשביקרתי אותו לראשונה. עיניו פקוחות אל העולם הזה ומביטות בי בהבנה כשאני מרכין את ראשי בקידת נימוסין, ושפתיו מביעות חיוך של ברכת 'ברוך הבא'.

כמה תלמידים יושבים על הרצפה במרחק מכובד מהמאסטר שלהם. אין איש מלבדם באולם הארוך. אחד מהם מושך במניפת במבוק, החובטת בעצלתיים באוויר הכבד.

בתוככי ליבי אני יודע שאני בא כמי שמבקש לקבל מעמד של תלמיד, ושלא אדע מנוח עד שאשמע את החלטתו של המהארישי. האמת היא שקיימת בי תקווה רבה שאתקבל, כיוון שמה שהביא אותי למהר ולצאת מבומביי כדי לבוא לכאן נתקבל אצלי כפקודה מוחלטת, הוראה פסקנית מכוח על־טבעי וסמכותי, שאין לערער עליה. במשפט קצר אני נפטר מן ההסברים המוקדמים, ומציג את בקשתי למהארישי בקצרה ובפשטות.

הוא ממשיך לחייך אלי אך אינו אומר דבר.

אני חוזר על שאלתי בהדגשה מסוימת.

שוב הפוגה ממושכת, אך לבסוף עונה לי המהארישי כשהוא נמנע מלבקש שירותי מתורגמן ומבטא את עצמו ישירות באנגלית.

"מה כל הדיבורים האלה על מאסטרים וחניכים? כל ההבדלים האלה קיימים רק מנקודת מבטו של החניך. לזה שהגשים את העצמי האמיתי אין לא מאסטר ולא חניך. אדם כזה מתייחס לכל האנשים כשווים."

אני מודע במעט לדחייה ראשונית, ואני מתעקש ומציג את בקשתי בדרכים אחרות, אבל המהארישי מסרב לוותר בנקודה זו.

לבסוף הוא אומר בכל זאת: "אתה חייב למצוא את המאסטר בתוכך, בתוך העצמי הרוחני שלך. אתה חייב להתייחס לגופו באותו אופן שהוא עצמו מתייחס אליו; הגוף איננו העצמי האמיתי שלו."

אני מתחיל להשלים עם העובדה שלא ניתן להביא את המהארישי לתשובה חיובית ישירה, והתשובה שאני מחפש חייבת להימצא בדרך אחרת כלשהי, ללא ספק בדרך העדינה והמעורפלת שאליה הוא מרמז. וכך אני מרפה מנושא זה ושיחתנו נסובה אל ההיבט החיצוני והמעשי של ביקורי.

את שעות אחר הצהריים אני מבלה בכמה סידורים לשהייה ממושכת. 

* 

השבועות שלאחר מכן כאילו סופגים אותי לדרך חיים מוזרה שאיני מורגל אליה. אני מבלה את ימַי באולמו של המהארישי, היכן שלאט־לאט אני אוסף אלי את רסיסי חוכמתו ורמזים קלושים לתשובה שאותה אני מחפש. כפי שהיה עד כה, לילותי עוברים עלי בנדודי שינה מענים, כשגווי מתוח על שמיכה הפרושה על רצפת עפר בבקתה שהוקמה בחופזה.

מקום המגורים הצנוע מרוחק כמאה מטרים מהמנזר. קירותיו העבים בנויים מטיח־אדמה דליל, אך הגג מרוצף באופן יציב על מנת שיוכל לעמוד בגשמי המונסון. המבנה נמצא בחורש טבעי הצומח בצפיפות רבה, בהיותו למעשה השוליים של ג'ונגל המשתרע הרחק לכיוון מערב. נוף הטרשים מגלה את עוצמת הטבע הבלתי מעובד והפראי. משוכות קקטוס רבות מפוזרות סביב בצורה לא מסודרת. הקוצים של שיחים דוקרניים אלה נראים כמחטים גסות. מעבר להם פורשׂ הג'ונגל מסך של סבך שיחים נמוכים ועצים גמדיים על פני הקרקע. בכיוון צפון מתנשאת דמותו הקודרת של ההר, גוש סלעים בגוון מתכתי ואדמה. בכיוון דרום משתרעת בריכה ארוכה שמימיה הרוגעים משכו אותי אליהם. גדותיה גובלים בגושי עצים שבהם שוכנות משפחות של קופים אפורים וחומים.

כל יום הוא העתק מדויק של קודמו. אני קם מוקדם בבוקר ומתבונן בזריחת הג'ונגל ההופכת מאפור לירוק ובהמשך לזהב. לאחר מכן – קפיצה למים ושחייה מהירה הלוך וחזור לאורכה של הבריכה תוך שאני מרעיש ככל יכולתי על מנת להבריח נחשים המסתתרים במארב. אחר כך אני מתלבש, מתגלח, ונהנה מהפינוק היחידי שאני יכול להשיג בַּמקום הזה – שלוש כוסות של תה טעים ומרענן.

"אדון, סִיר מֵי התה מוכן," אומר ראג'ו, משרתי השכיר. ממצב התחלתי של אי ידיעה גמורה של השפה האנגלית הוא השיג רמה זו, ויותר מכך, בהדרכתי המזדמנת. כמשרת הוא אבן יקרה, היות שהוא יסרוק לאורך ולרוחב את העיירה, בהחלטיות אופטימית, בחיפוש אחר מאכלים וחפצים מוזרים שמעבידו המערבי שולח אותו לחפש, במידה רבה של הימור. כשאינו עסוק בכך, הוא שוהה בעת המדיטציה מחוץ לאולמו של המהארישי, שקט ודרוך למקרה שייקָרֵא למלא את תפקידו בשעות אלו. כטבח הוא כלל אינו יכול להבין את הטעם המערבי, שנראה לו מוזר ומעוּות. אחרי כמה נסיונות כואבים לקחתי על עצמי את הבישול הרציני יותר. כדי להקל על עבודתי הורדתי את מספר הארוחות המבושלות לאחת ביום. תה, שאותו אני שותה שלוש פעמים ביום, הוא דבר־המותרות היחיד במקום התבודדותי וגם מקור האנרגיה הראשי שלי. ראג'ו עומד באור השמש ומביט בתמיהה על התמכרותי לשיכר החום הנהדר. עורו מבריק באור הצהוב החזק כעץ הוֹבנֶה מלוטש, מאחר שהוא צאצא ישיר של הדראווידיאנים השחורים שהיו המתיישבים הראשונים של הודו.

אחרי ארוחת הבוקר אני הולך בנחת ובעצלתיים אל המנזר. אני עוצר לרגע קל ליד שיח הוורדים המתוק בגן המגודר בקני במבוק, או נח תחת ענפיהם השמוטים של עצי הדקל שצמרותיהם עמוסות באגוזי קוקוס. זוהי חוויה נעימה לשוטט ברחבי גינת המנזר לפני שחום השמש מכה בעוז, לראות את הפרחים הרבגוניים ולהריח את ריחם.

ואז אני נכנס לאולם, משתחווה לפני המהארישי ובשקט מתיישב ברגליים מקופלות. אני יכול לקרוא או לכתוב לזמן מה, או לשוחח עם אחד מהאנשים האחרים. אפשר גם לשאול את המהארישי לגבי נקודה מסוימת, או לשקוע במדיטציה לשעה בהתאם להנחיות שנתן החכם, אף כי שעות הערב באולם הגדול מיועדות, בדרך כלל, למדיטציה. אך לא חשוב במה אני עסוק, אני חש תמיד באווירה המסתורית שבמקום, בקרינה השופעת ומסתננת בקביעות לתוככי מוחי. אני נהנה מרוגע שקשה לתארו במילים רק מישיבתי הסמוכה למהארישי. מתצפיות מדוקדקות וניתוחים תכופים שאני עושה לעצמי, אני מגיע במשך הזמן להבנה מוחלטת שבכל פעם שאנו נמצאים זה בקירבתו של זה קיימת בינינו השפעה פנימית הדדית. התחושה עדינה מאוד אך אין לטעות בה.

בשעה אחת־עשרה אני שב לבקתה, לארוחת צהריים ולמנוחה. אחר כך אני שב לאולם כדי לחזור על תרגול הבוקר. מדי פעם אני מגוון את המדיטציות והשיחות שלי בשיטוט בשדות שבאזור או בירידה לעיירה הקטנה כדי לגלות פרטים נוספים על המקדש המקומי.

לפעמים מפתיע אותי המהארישי ומבקר אותי בבקתה לאחר שסיים את ארוחת הצהריים שלו. אני מנצל את ההזדמנויות האלו וממטיר עליו שאלות נוספות, שעליהן הוא עונה בסבלנות ומתבטא בקצרה ובשנינות. תשובותיו קצרות כל כך עד שכמעט אינן מגיעות למשפט שלם. אבל פעם אחת, כשאני מעלה בעיה חדשה, הוא לא עונה. במקום לענות הוא נועץ את מבטו בגבעות המיוערות המתמשכות עד לאופק, ונשאר חסר תנועה. דקות רבות חולפות, אך עיניו עדיין מקובעות והוא מרוחק. איני יכול להחליט אם תשומת הלב שלו מופנית לאיזו תופעה רחוקה ובלתי נראית, או שהוא עסוק במחשבות ובהרהורים. בתחילה אני מפקפק אם הוא בכלל שמע אותי, אך בשקט המתוח המשתרר בינינו, שאיני יכול או איני רוצה להפר אותו, משתלט עלי כוח חזק יותר מההכרה הרציונלית שלי ומפיל עלי מורא גדול. לבסוף, כשהתחושה נעלמת, אני נותר המום ונדהם. 

"הוא מביט אל גבעות הג'ונגל המופיעות באופק ואינו נע. זה בלתי אפשרי לבלות בנוכחותו מבלי להאיר מבפנים מקרן שמגיעה מעינו הרוחנית."

התובנה נופלת עלי כרעם ביום בהיר. אני מבין שכל שאלותי נעות במעין משחק אינסופי, משחק מחשבות רחב־היקף שאין גבול למידותיו. אני מבין שאי שם בתוכי ישנה באר של ודאות שיכולה להעניק לי את כל האמת שאני דורש. אני מבין גם שמוטב לי להפסיק לשאול ושעלי לנסות להבין את העוצמה האדירה הטמונה בכוחותי הרוחניים. לכן אני שותק וממתין.

למשך כמעט חצי שעה ממשיכות עיני המהארישי להביט ישר לְפָנים כשמבטן קבוע וללא תזוזה. נראה שהוא שכח אותי, אך אני יודע בוודאות שהתובנה העילאית שנפלה עלי אינה אלא גל מתפשט של טלפתיה הקורנת מהאיש המסתורי והשלֵו הזה.

בביקור אחֵר הוא מוצא אותי במצב־רוח פסימי. הוא מספר לי על המטרה הנעלה הממתינה לאיש שבחר ללכת בדרך שהוא הראה.

"אבל מההרישי, הדרך הזאת רצופה בקשיים רבים ואני כל כך מודע לחולשותי," אני מתחנן.

"זוהי הדרך הבטוחה ביותר שאדם יכול לפגוע בעצמו," הוא עונה בלי להתרגש, "הפחד מכשלונות והחשיבה על החולשות הם נטל כבד על מחשבותיו."

"אבל האם זה נכון...?" אני מתעקש.

"זה לא נכון. הטעות הגדולה ביותר של האדם היא לחשוב שהוא חלש ורע מטבעו. כל אחד הוא אלוהי וחזק בטבעו האמיתי. רק הרגליו, תשוקותיו ומחשבותיו הם רעים וחלשים, אבל לא הוא עצמו."

מילותיו, הנאמרות בקול מעודד, מחזקות ומלהיבות אותי. לוּ הייתי שומע אותם הדברים מפיו של אחר, נפש קטנה וחלשה יותר, לא הייתי מכיר בערכם, הייתי מסרב לקבל אותם, הייתי מתכחש להם. אך משהו בתוכי מבטיח לי שדבריו של החכם אינם תיאוריות פילוסופיות חסרות אחיזה במציאות. הם אמינים ובאים ממעמקיהן של חוויותיו הרוחניות.

בפעם אחרת, כשאנו משוחחים על המערב, אני משיב:

"קל לך להשיג שלווה רוחנית ולשמור עליה כאן, במפלט המבודד ביער, כשדבר אינו מפריע לך או מושך את תשומת ליבך."

"כשהמטרה מושגת, כשאתה מכיר את היודע, אין הבדל בין החיים בבית בלונדון לבין ההתבודדות ביער," מגיע המענה הרגוע.

ופעם אחת אני מעביר ביקורת על ההודים המזניחים את התפתחותם החומרית. להפתעתי המהארישי מודה באשמה, בכנות. "זה נכון. אנחנו גזע נחשל. אבל אנחנו מסתפקים במועט. החברה שלנו זקוקה לשיפור, אבל אנחנו זקוקים להרבה פחות מאשר בני עמך כדי להיות שבעי רצון. מכאן שלהיות נחשלים אין פירושו להיות פחות שמחים." 

* 

כיצד הגיע המהארישי לכוחותיו המיוחדים ולמראהו המוזר? אני אוסף רסיס אחרי רסיס, משפתיו המקמצות בדיבורים ומפי תלמידיו, ומצרף לתמונה מקוטעת של סיפור חייו.

הוא נולד בשנת 1879 בכפר המרוחק כשלושים מייל ממאודוּרָה, עיר מפורסמת בדרום הודו שבה המקדש הגדול ביותר באזור. אביו עסק במשפטים, כתחביב, והיה בן לשושלת ברהמינים מכובדת. אביו היה נדבן ידוע שדאג למזונם ולבושם של עניים רבים. הנער עבר, בסופו של דבר, להתגורר במאודורה כדי להשלים את לימודיו, וכאן הוא רכש את השכלתו הבסיסית באנגלית ממיסיונרים אמריקאים שניהלו בית ספר.

תחילה העדיף ראמאנה הצעיר משחקים וספורט. הוא עסק בהיאבקות ובאיגרוף וחצה בשחייה נהרות מסוכנים. הוא לא גילה עניין מיוחד בלימודי הדת או בנושאים פילוסופיים. רק דבר חריג אחד היה בחייו באותם זמנים: היתה לו נטייה לסהרוריות או להליכה מתוך שינה, ולשינה כה עמוקה עד שדבר לא יכול היה להעירו. חבריו ללימודים גילו זאת וניצלו את מצבו המיוחד. במשך היום הם חששו מאגרופו המהיר, אך בלילה הם באו לחדרו ולקחו אותו למגרש המשחקים. שם היכו אותו וחבטו בו, ומשסיימו הובילו אותו בחזרה למיטתו. הוא כלל לא היה מודע לעובר עליו, ובבקרים לא זכר מאומה מחוויותיו.

פסיכולוג שמבין היטב את טבעה של השינה ימצא בסיפור הזה, על הנער ששנתו היתה כה עמוקה, די ראיות המצביעות על יכולותיו המיסטיות.

יום אחד הגיע קרוב משפחה למאודורה. בתשובה לשאלתו של ראמאנה הוא ענה שזה עתה שב ממסע עלייה לרגל למקדש בארונאצָ'לה. השם העיר זכרונות רדומים ממעמקי זכרונו של הנער, והעביר בו גלי התרגשות וציפייה בלי שיכול היה לתת לזה הסבר. הוא חקר על מקום הימצאו של המקדש ואחר כך מצא עצמו נרדף על ידי המחשבות עליו. נראה היה שהמקום היה חשוב לו ביותר, אף שלא יכול היה להסביר לעצמו מדוע ארונאצָ'לה חשוב לו יותר מעשרות מקדשים אחרים המפוזרים ברחבי הודו.

הוא המשיך בלימודיו בבית הספר של המיסיון, ועל אף שלא גילה כישרון רב, עבודותיו הצביעו על רמת אינטליגנציה גבוהה. בהגיעו לגיל שבע־עשרה התערב גורלו, ובהתקפה מהירה וחטופה שלח אצבעותיו אל שיגרת ימיו השלווים.

הוא עזב לפתע את בית הספר ונטש לחלוטין את כל לימודיו. הוא לא הודיע מאומה למוריו או לבני משפחתו, ולא אמר דבר לאיש לפני היום שבו זה קרה. מה היתה הסיבה לשינוי הפתאומי, שהטיל עננה כבדה על סיכויו לעתיד מזהיר?

הוא עצמו היה שבע רצון מהסיבה, אף על פי שאחרים התייחסו לכך כאילו השתבשה עליו דעתו. משום שהחיים, שהם המורה הטוב ביותר של האדם, פרשׂו בפני התלמיד הצעיר מסלול אחר מזה שהציעו לו מורי בית ספרו. והשינוי החל בצורה מוזרה, שישה שבועות לפני שעזב את לימודיו ונעלם ממאודורה לעולמים:

יום אחד, כשישב לבדו בחדרו, אחז בו לפתע פחד בלתי מוסבר מפני המוות. הוא ידע בוודאות שהוא עומד למות, אף שכלפי חוץ מצבו הבריאותי היה טוב. התופעה היתה פסיכולוגית בלבד, משום שלא ניתן היה להסביר למה עליו למות. בשל המחשבה הטורדנית שלא הניחה לו, הוא החל מייד בהכנות למאורע.

הוא שכב מאוּבּן על הרצפה, מתח את ידיו לאורך גופו, עצם את עיניו, סגר את פיו ולבסוף עצר את נשימתו. "'אם כן,' אמרתי לעצמי, 'הגוף הזה מת. יישאו אותו, קר ונוקשה, למשרפות והוא יהפוך לאפר.' אבל האם אני מת עם מותו של הגוף? האם הגוף הוא אני? הגוף הזה עכשיו קר ונוקשה. אבל אני ממשיך להרגיש בכל הכוח את עצמי בנפרד ממנו."

אלו המילים שבהן תיאר המהארישי את החוויה המוזרה שעברה עליו. את מה שקרה בהמשך קשה להבין, אם כי קל לתאר. הוא שקע לטראנס של מודעות עמוקה שבו התאחד עם המקור של עצם קיומו, המהות האמיתית של העצמי. הוא הבין בבירור שהגוף הוא חלק נפרד ושה'אני' לא נפגע על ידי המוות. האני האמיתי הוא ממשי מאוד, אך הוא שקוע כל כך עמוק בנשמתו של האדם, שעד עתה הוא התעלם ממנו לחלוטין.

ראמאנה יצא מהחוויה המדהימה הזאת כצעיר שונה לחלוטין. הוא איבד את מרבית העניין שהיה לו בלימודים, בספורט ובחבריו, ומעתה היו כל מעייניו נתונים לאותה תחושה עדינה של מודעות, להכרת האני האמיתי שאותו גילה בדרך כל כך לא צפויה.

הפחד מפני המוות נעלם באותה מסתוריות כפי שהופיע. מאז אותו היום הוא נהנה משלווה פנימית ומעוצמה רוחנית. עד עתה הוא היה משיב מלחמה שערה לכל אותם נערים שליגלגו עליו או התחצפו אליו; עכשיו הוא קיבל הכל בסובלנות. אם נהגו כלפיו בחוסר הוגנוּת, הוא התייחס לכך בשוויון נפש והתהלך בין חבריו בענווה רבה. הוא שינה את מנהגיו הישנים והשתדל להיות לבדו ככל שניתן לו. אז הוא היה שוקע למדיטציה ומפקיר את עצמו בידי זרם המודעות האלוהית שתמיד איפשר לו להתבונן לתוך עולמו הפנימי.

השינויים המשמעותיים האלה לא נעלמו מעיני הסובבים אותו. יום אחד הגיע אחיו הבוגר לחדרו בזמן שהיה אמור להכין את שיעוריו. הוא מצא אותו שקוע במדיטציה ועיניו עצומות. ספרי הלימוד ומחברותיו היו פזורים בחדר באי סדר המעורר שאט נפש. האח, שהוטרד מאוד מכך שהנער מזניח את לימודיו, לעג לו במילים קשות:

"מה בחור כמוך עושה כאן? אם אתה רוצה להתנהג כיוגי, למה לך ללמוד מקצוע?"

ראמאנה הצעיר נפגע קשות מן המילים האלו אך הכיר מייד באמת הטמונה בהן, ובשקט החליט לנהוג בהתאם. אביו נפטר זה מכבר, והוא ידע שדודו ואחָיו האחרים ידאגו לאמו וישמרו עליה. באמת לא היה לו מה לעשות שם. ושוב, ממעמקי מחשבותיו צץ ועלה השם שרדף אותו כמעט שנה, השם שהיגויו הקסים אותו, השם של מקדש ארונאצָ'לה. לשָם הוא יילך, אף כי לא ידע להסביר למה בחר דווקא במקום הזה. למעשה, הדחף המיידי שהתעורר בו קיבל עבורו את ההחלטה שלא תוכננה מראש.

"הייתי כמכושף כאן, פשוטו כמשמעו," אמר לי המהארישי. "אותו כוח שמשך אותך מבומביי לכאן הוא הכוח שמשך אותי ממאודורה לכאן."

וכך, ראמאנה הצעיר, שחש את המשיכה בליבו פנימה, עזב את חבריו ומשפחתו, את בית הספר והלימודים, ויצא לדרך שהביאה אותו בסופו של דבר לארונאצָ'לה; לדרך שהביאה אותו אל השלווה העמוקה וההגשמה הרוחנית. הוא השאיר אחריו מכתב פרידה קצר שעדיין שמור במנזר. המכתב, הכתוב בכתב טמילי ציורי, אומר כך:

"בחיפושי אחרי אבי ומתוך ציות לפקודתו, התחלתי את דרכי מכאן. זו רק תחילתה של דרך המוסר, לכן איש אינו צריך להתאבל על מעשי. אין צורך לשלם כסף כדי להוציא אותה אל הפועל."

עם שלוש רופיות בכיסו ובורות מוחלטת על חיי העולם הגדול, הוא יצא לדרכו לאזורים הפנימיים של הדרום. מקרה מדהים שאירע במהלך מסעו הוכיח מעל ומעבר לכל ספק שכוח מסתורי שומר עליו ומדריך אותו: משהגיע לבסוף למחוז חפצו, הוא מצא את עצמו בין זרים, עני וחסר כֹּל, כשתחושה עזה של ויתור בוערת בעצמותיו ומחזקת אותו. כה רב היה הבוז שחש כלפי רכוש באותם הימים, עד שהשליך גם את גלימתו מעליו. הוא התיישב במקדש, בתנוחת המדיטציה שלו, כשהוא כמעט ערוֹם. נזיר שראה אותו ניסה למחות על כך, אך ללא הועיל. נזירים המומים אחרים הגיעו, ואחרי מאמצים נמרצים הצליחו לשנות את דעתו של הצעיר. הוא הסכים ללבוש אזור חלציים קטן, וזה היה כל לבושו מאותו היום והלאה.

במשך שישה חודשים הוא שהה בתחום המקדש, בלי לצאת את חצרו. הוא התקיים על מעט אורז שהביא לו פעם ביום אחד הנזירים, שהתפעל מאוד מהתנהגותו של הצעיר. ראמאנה הצעיר בילה את כל ימיו שקוע בטראנס מיסטי ובאקסטזה רוחנית. הוא היה שקוע עמוק כל כך עד ששכח לחלוטין מהעולם סביבו. צעירים מוסלמים גסי רוח זרקו עליו בוץ וברחו. הוא שם לב לכך רק כמה שעות מאוחר יותר, אך לא חש שום כעס כלפיהם.

זרם עולי הרגל ששטף את המקדש הִקשה עליו להמשיך בהתבודדות שכפה על עצמו. הוא עזב את המקום ועבר למקדש שקט שעמד בשדות, לא רחוק מהכפר. הוא נשאר שם למשך שנה וחצי, והסתפק במזון שהביאו המבקרים המעטים שפקדו את המקדש.

במשך כל הזמן הזה לא דיבר עם איש. למען האמת, הוא לא פצה את פיו לדבּר אלא לאחר שלוש שנים מיום הַגיעוֹ לאזור. הוא שתק לא מפני שקיבל על עצמו את נדר השתיקה, אלא משום שקול פנימי הורה לו לרכז את כל כוחותיו ותשומת ליבו אל חייו הרוחניים. כשהשיג את מטרתו המיסטית לא היתה לו עוד סיבה לשתוק. הוא שב לדבר, אף על פי שהמהארישי היה תמיד שתקן.

הוא שמר את זהותו בסוד מוחלט, אך מקריות רדפה מקריות ואמו גילתה את מקום מחבואו שנתיים אחרי היעלמו. היא הגיעה למקום עם בנה הבכור, והתחננה לפניו בדמעות שישוב לביתו. כשדמעותיה לא שיכנעו אותו, היא נזפה בו קשות על אדישותו. לבסוף הוא כתב תשובה על פיסת נייר. הוא כתב שכּוח עליון שולט בגורלם של בני האדם, וכל מה שהיא תעשה לא יוכל לשנות את גורלו שלו. הוא סיים כשהוא מייעץ לה להשלים עם המצב ולהפסיק להתאבל עליו. וכך היה עליה להיכנע לעקשנותו.

אחרי האירוע הזה החלו אנשים להגיע למקום התבודדותו כדי לראות את היוגי הצעיר. הוא עזב את המקום וטיפס במעלֵה גבעת המשואה הקדושה. הוא מצא מערה והתיישב בה למשך כמה שנים. יש עוד כמה מערות על הגבעה, שכל אחת מהן משמשת מסתור ליוגים או לאנשים קדושים. אבל המערה שבה חסה ראמאנה הצעיר היתה מיוחדת במינה, שכן היה בה קבר של יוגי גדול מהעבר.

בדרך כלל שורפים ההינדים את גופות מתיהם, אך אסור לנהוג לפי מנהג זה כשמדובר ביוגי שהגיע על פי האמונה לרמה הגבוהה ביותר, משום שהאמונה היא שנשמת החיים (או זרם החיים הבלתי נראה) נותרת בגוף למשך מאות שנים ושומרת על הבשר מפני הריקבון. במקרה כזה רוחצים את גופתו של היוגי, מושחים אותה בשמן וקוברים אותה בתנוחת ישיבה ברגליים משׂוּכּלות כמו היה שקוע במדיטציה. דלת הקבר נאטמת באבנים גדולות מחוזקות בבטון. קבר שכזה הופך בדרך כלל למקום עלייה לרגל. יש סיבה נוספת לכך שיוגים גדולים נקברים וגופתם אינה נשרפת; הדבר נובע מהאמונה שהם אינם זקוקים לטיהור הגוף באש, מאחר שהם טוהרו כבר במהלך חייהם.

עובדה מעניינת היא שמערות שימשו תמיד כמקום משכנם המועדף של יוגים ואנשים קדושים. הקדמונים הקדישו אותן לאלים. זוראסטר, מייסד הדת הפרסית, תירגל את המדיטציה שלו במערה, וגם מוחמד עבר את חוויותיו הדתיות במערה. ליוגים ההודים סיבה טובה מאוד להעדיף את ההתבודדות במערות או במקומות חשאיים כשמקומות טובים יותר אינם בנמצא. כאן הם מוצאים מפלט מפִּגעי מזג האוויר ומשינויי הטמפרטורות הקיצוניים בין היום והלילה, המאפיינים את מזג האוויר הטרופי. האור במערות חלש, וכמעט שאין רעשים היכולים להפריע למדיטציות שלהם. כאשר נושמים את האוויר הסגור של המערה נחלש התיאבון במידה ניכרת, וכך יורד הצורך לטפל בגוף.

סיבה נוספת שמשכה את ראמאנה הצעיר לאותה מערה מיוחדת על גבעת המשואה הקדושה היתה המראה המדהים שנשקף ממנה. אפשר היה לעמוד על זיז המחובר למערה ולראות את העיירה הקטנה משתרעת על פני המישור, עם המקדש העצום המתנשא במרכזו. רכס הרים ארוך שניצב במרחק, מאחורי המישורים, שימש כמסגרת למראה הנוף הקסום.

ראמאנה גר במערה הקודרת במשך שנים מספר, עסוק במדיטציות מסתוריות ושקוע בטראנס עמוק. הוא לא היה יוגי במובן המקובל של המילה, מאחר שמעולם לא למד אף לא אחת משיטות היוגה ומעולם לא תירגל תחת הדרכתו של מורה. הנתיב הפנימי שלאורו הוא צעד היה, בפשטות, הנתיב שהובילוֹ למודעות עצמית. נתיב זה נסלל, על פי הבנתו, על ידי אותו כוח פנימי שהתעורר בו.

בשנת 1905 התפשטה מגיפה באזור. נראה שהנגיף המפחיד הגיע עם אחד מעולי הרגל הרבים שהגיעו למקדש בארונאצָ'לה. המגיפה עשתה שפטים באוכלוסיה, וכמעט כולם עזבו את העיירה הקטנה מתוך פחד ואימה ועברו לכפרים ולערים בטוחים יותר. כל כך שקט ונטוש היה המקום, עד שנמרים ופנתרים יצאו ממקום מחבואם ביער ונעו בחופשיות ברחובות הריקים. חיות הטרף שוטטו בשבילי הגבעה פעמים רבות, ועברו, הלוך וחזור, ליד מערתו של המהארישי בדרכן אל העיירה – אולם הוא לא התרגש, סירב לעזוב ונשאר במקומו שקט כתמיד.

באותה תקופה רכש לו הנזיר הצעיר, שלא מרצונו, תלמיד מתבודד. התלמיד, שנקשר מאוד אל הנזיר, התעקש להישאר לצידו ולדאוג לכל מחסורו. האיש אינו בין החיים עוד, אך האגדה שעברה מפה לפה מספרת שבכל לילה היה מגיע נמר גדול אל המערה, מלקק את ידיו של ראמאנה, והנזיר היה משיב לו בליטופים. הוא היה נשאר לרבוץ לפניו למשך כל הלילה ועוזב רק עם עלות השחר.

הדעה הרוֹוחת בהודו היא שיוגים ופאקירים הגרים ביערות או בהרים, וחשופים לסכנה מאריות, נמרים, נחשים וחיות טרף אחרות, יכולים להתהלך ביניהם ללא חשש אם הגיעו לדרגה מספקת של כוחות יוגיים.

סיפור אחר על ראמאנה מספר שיום אחד בשעות אחר הצהריים הוא ישב מחוץ לפתח הצר של מעונו כשנחש קוברה ענק החליק על הסלעים באִוושה חרישית ונעצר לפניו. הוא זקף את ראשו וניפח את צווארו, אך הנזיר לא זז ממקומו. שני היצורים, האדם וחיית הפרא, עמדו זה מול זה דקות ספורות, מבט פוגש מבט. לבסוף פנה הנחש ועזב את המקום בלי לפגוע בנזיר, אף שהיה במרחק של הכשה ממנו.

השלב הראשון בחייו הצנועים והבודדים של האיש הצעיר והמוזר הזה מסתיים כשהוא מצליח להגיע בקביעות וביסודיות אל הנקודה העמוקה ביותר של נשמתו. לא היה לו עוד צורך בהתבודדות, אך הוא המשיך להתגורר במערה עד לביקורו של ברהמין חכם ומואר, גאנאפאטי שאסטרי. ביקור זה היה נקודת מפנה בחייו של הנזיר, שמעתה הפך לחברותי יותר. המלומד הגיע לאחרונה להתגורר סמוך למקדש, כדי להקדיש את זמנו ללימודים ולמדיטציות. הוא שמע במקרה על היוגי הצעיר מאוד המתגורר על הגבעה, ויצא לחפש אותו מתוך סקרנות. הוא מצא את ראמאנה כשמבטו נעוץ בשמש. הנזיר נהג לנעוץ את מבטו למשך שעות בשמש המסנוורת עד שזו נעלמה מתחת לאופק במערב. אירופאי שלא ראה זאת במו עיניו, לא יוכל לדעת עד כמה מסנוור הוא אורן של קרני השמש בשעות אחר הצהריים בהודו.

אני זוכר שפעם יצאתי לטפס על אחד ממדרונותיה של הגבעה בזמן לא טוב. בדרכי חזרה, משלא מצאתי לעצמי מחסה, היכתה בי שמש הצהריים במלוא עוצמתה. הסתובבתי ומעדתי כשיכור במשך כמה שעות. מכאן ניתן להעריך ביתר שׂאת את מעשהו של ראמאנה הצעיר, שהיה סובל את זוהרה חסר הרחמים של השמש כשפניו מופנים אליה ועיניו פקוחות לרווחה.

אותו מלומד למד במשך שתים־עשרה שנים את כל ספרי החוכמה המרכזיים של ההינדואיזם, וסיגף את עצמו בסיגופים חמורים כשהוא מתאמץ להגיע להישגים רוחניים ברורים. אך הוא היה עדיין מבולבל והספֵקות כירסמו בו. הוא שאל את ראמאנה שאלה, והתשובה, שהגיעה אחרי חמש־עשרה דקות, הדהימה אותו בחוכמתה. הוא שאל שאלה נוספת, כשהפעם עירב בה את התלבטויותיו הפילוסופיות והרוחניות. הוא נדהם עוד יותר כשהתשובה הבהירה לו שאלות שהציקו לו במשך שנים. כתגובה, הוא השתטח אפיים ארצה לפני הנזיר הצעיר והפך לתלמידו. לשאסטרי היו תלמידים משלו בעיר וֶולוֹר. הוא חזר אליהם ואמר שמצא מהארישי (חכם גדול או נביא), משום שאין ספק שהאיש הגיע להגשמה רוחנית גבוהה. הוא אמר להם שהדברים שהמהארישי מלמד אותו נובעים מהמקורות האמיתיים ביותר, שהוא לא מצא כמותם באף אחד מהספרים שקרא. מאותו הזמן החל ראמאנה הצעיר להיקרא מהארישי על ידי המשכילים. האנשים הפשוטים, לעומת זאת, רצו לסגוד לו כישות אלוהית ככל שהכירו אותו טוב יותר. אבל המהארישי אסר על כל סממן של פולחן בנוכחותו. בינם לבין עצמם, ובשיחות אישיות איתי, מתעקשים מרבית חסידיו ואנשים אחרים בסביבה לכנות אותו אלוהים.

קבוצה קטנה של תלמידים נקשרה למהארישי במשך הזמן. הם בנו בקתת עץ על אחד ממדרונותיה התחתונים של הגבעה, ושיכנעו אותו לבוא ולהתגורר עימם. אמו, שביקרה אותו ביקורים קצרים במשך השנים, השלימה עם הדרך בה בחר. כאשר מתו עליה בנה הבכור וקרובי משפחתה האחרים, היא הגיעה אל המהארישי והתחננה שיתיר לה להתגורר עימו. הוא הסכים. את שש שנות חייה האחרונות היא בילתה במחיצתו כשהיא הופכת לתלמידה נלהבת של בנה שלה. כתמורה למגוריה במנזר הקטן, היא שימשה כטבחית.

כשהגברת הזקנה נפטרה, אפרה נטמן למרגלות הגבעה וכמה מחסידיו של המהארישי הקימו מקדש קטן בַּמקום. כאן בוערת אש־תמיד קדושה לזכרה של האישה שהעניקה חכם גדול לאנושות, וצרורות קטנים של יסמין ריחני ופרחי ציפורני חתול מונחים על המזבח הקטן כמנחה לנשמתה.

השמועה עשתה לה כנפיים ושמו של המהארישי התפרסם בסביבה. עולי רגל שהגיעו למקדש שוכנעו לעלות על הגבעה ולפגוש אותו לפני שחזרו לבתיהם. רק לאחרונה נכנע המהארישי להפצרות הבלתי פוסקות, והסכים לכבד בנוכחותו את האולם החדש והגדול שנבנה לרגלי הגבעה עבורו ועבור תלמידיו.

המהארישי מעולם לא ביקש דבר פרט לאוכל, וסירב בעקשנות לשאת כסף. כל שאר הדברים שקיבל נתרמו לו מרצונם של אחרים. בכל אותן שנים קודמות, כששיפר וחיזק את כוחותיו הרוחניים, הוא התבודד, חי חיי פרישות, ובנה סביבו חומה של שקט שאי אפשר היה לפרוץ אותה. אך כשהרעב הציק לו, הוא לא התבייש לעזוב את מערתו, ועם קערת קבצנים בידו הסתובב ברחבי העיירה וביקש קצת אוכל. אלמנה זקנה, שריחמה עליו והאכילה אותו בקביעות, התעקשה בסופו של דבר להביא לו את מזונו אל המערה. כך התגרותו בגורל, כשעזב את ביתו הנוח והמרווח, היתה מוצדקת בכל קנה מידה, שכן לא חסרו לו מחסה ומזון. מתנות רבות נשלחו אליו במשך השנים, אך ככלל, הוא מסרב לקבל אותן.

חבורה של פרחחים פרצה לפני זמן קצר למקום וחיפשה כסף. הם מצאו לא יותר מרופיות בודדות שהיו ברשותו של האחראי על קניית המזון. הגנבים, שכעסו והתאכזבו מאוד, היכו את המהארישי במקלות כבדים והשאירו סימנים קשים על גופו. החכם, לא רק שנשא את התקפותיהם בסבלנות, אלא גם ביקש שיאכלו ארוחה חמה לפני שעזבו. לא היתה בליבו כל שנאה כלפיהם. רחמים על בורותם הרוחנית היו התחושות היחידות שהם עוררו אצלו. הוא נתן להם להימלט לחופשי, אך שנה מאוחר יותר הם נלכדו בשעה שביצעו פשע נוסף במקום אחר. הם נשפטו, גזר דינם היה קשה, הם קיבלו עונש כבד ונידונו לעבודות כפייה.

לא מעט מערביים יראו, ללא ספק, את דרך חייו של המהארישי כבזבוז. אבל אולי יוטב לנו אם כמה מאיתנו יישבו בנפרד מעולמנו, בנפרד מכל הפעילויות הבלתי פוסקות, ויסקרו אותו בשבילנו ממרחק. המתבונן יראה אולי את התמונה השלמה, את האמת לאמיתה. ייתכן גם שהחכם היושב ביער, שהצליח להבין את האני שלו, אינו פחוּת ערך מאותו אוויל חומרני הנע לכאן ולשם בהתאם למשביהן של הנסיבות.

כל יום מביא בכנפיו הוכחות חדשות לגדולתו של האיש הזה. בתוך המִגוון המוזר של חבורת הדמויות העוברות מדי יום במנזר, נכנס אדם כשהוא כושל ומועד, ושופך את צרותיו בפני המהארישי.

החכם אינו עונה, שכן טבעי הוא שהוא שקט ומאופק. אפשר לספור בקלות את מספר המילים שהוא אומר ביום אחד. במקום להשיב, הוא מתבונן בשקט רב באיש הסובל, שבכיו נעלם בהדרגה עד שהוא נעלם לחלוטין כאשר שעתיים אחר כך הוא עוזב את האולם שקט וחזק יותר.

אני לומד להבין שזוהי דרכו של המהארישי לעזור לאחרים – אותו זרם של רטט מרַפּא, שקט ויציב, החודר בעדינות לנשמות המעונות; אותה טלפתיה מסתורית שהמדע ייאלץ להכיר בה ביום מן הימים.

ברהמין מלומד, בוגר קולג', מגיע עם שאלותיו. אין לדעת אם החכם יענה בדיבור אם לאו, משום שלפעמים הוא משכנע גם בלי לפתוח את שפתיו. אבל היום הוא במצב־רוח דברני. כמה ממשפטיו הקצרים, שכוונות נסתרות עמוקות מסתתרות מאחוריהם, כמו תמיד, מעוררים מחשבות רבות בראשו של השואל.

קבוצה גדולה של מבקרים וחסידים יושבת באולם כאשר נכנס אדם ומודיע על מותו של פושע שהיה מוכר היטב בעיירה הקטנה. מייד מתחילה המולה, האנשים מדברים ביניהם, מעלים מזכרונם את פשעיו ומתארים את הרעות שבתכונותיו. משנָדַמו הרחשים והסתיימו הדיבורים פותח המהארישי את פיו לראשונה ואומר בשקט:

"נכון, אבל הוא הקפיד מאוד על נקיון גופו ונהג להתרחץ פעמיים או שלוש ביום!"

איכר ובני משפחתו הגיעו ממרחק של למעלה ממאה מייל כדי לכבד את החכם. האיכר הוא בור ועם־הארץ היודע מעט מאוד מעֵבר לעבודתו היומית, לטקסי הדת שלו ולאמונות הטפלות של אבות־אבותיו. האיכר שמע שאלוהים התגלה בדמותו של אדם החי למרגלות גבעת המשואה הקדושה. הוא מתיישב על הרצפה בשקט אחרי שהשתחווה אפיים ארצה שלוש פעמים. הוא מאמין באמונה שלמה שאחרי ביקורו תבוא ברכה על נפשו או שיִשפר עליו מזלו. אשתו נעה בחינניות לצידו וצונחת על הרצפה. גלימה סגולה מונחת עליה בקלילות, מכסה אותה מראשה ועד לקרסוליה כשקצה אחד נתחב לחגורה שלמותניה. שׂערהּ החלק מבריק משמן ריחני. בתה מתלווה אליה. ילדה יפה, צמידי הקרסול שלה נוקשים זה בזה כשהיא פוסעת ונכנסת לאולם, ופרח לבן תחוב מאחורי אוזנה בהתאם למנהג היפה.

המשפחה הקטנה נשארת בַּמקום למשך כמה שעות, כמעט שאינה מדברת, ומסתכלת במהארישי בהערצה. ניתן לראות בבירור שנוכחותו משרה עליהם ביטחון נפשי, אושר רגשי, והמוזר מכל – היא מחדשת ומחזקת את אמונתם הדתית. מאחר שהחכם מתייחס אל כל הדתות כשוות, כולן משמעותיות בעיניו; הוא רואה בכולן ביטוי אמיתי וכֵן לחוויות כבירות, ומכבד את ישו כמו את קרישנה.

לשמאלי כורע אדם זקן כבן שבעים וחמש. טבק לעיסה מִפּלפל הודי תחוב היטב בלחיו, ספר סנסקריט נח בידיו, ועיניו כבדות־העפעפיים נעוצות בכתב המרשים. הוא ברהמין שניהל במשך שנים רבות תחנת רכבת ליד מאדראס. בגיל שישים פרש מחברת הרכבות, וזמן קצר אחר כך נפטרה אשתו. הוא ראה בזאת סימן להזדמנות להגשים את חלומותיו הישנים. במשך ארבע־עשרה שנים נדד ברחבי המדינה, עולה לרגל אל החכמים, הקדושים והיוגים, מנסה למצוא את האחד ששיטות הלימוד שלו ואישיותו יקסמו לליבו. הוא הקיף את הודו שלוש פעמים אך לא גילה מאסטר שכזה. כשנפגשנו והשווינו את רשימותינו הוא קונן על כשלונו. פניו הכנים המחוספסים, החרוצים בקמטים כהים, מצאו חן בעיני. הוא לא היה משכיל, אלא פשוט ואינטואיטיבי. מהיותי הרבה יותר צעיר מממנו, חשתי שאני חייב לתת לאיש הזקן עצה טובה! "המאסטר שלך אינו רחוק כל כך," אמרתי כשאני רומז על המהארישי. תוך זמן קצר הוא הסכים איתי והפך לתלמידו הנלהב של החכם.

איש אחר באולם הוא ממושקף, עטוי מחלצות משי וחזותו כולה אומרת הצלחה. הוא שופט בחופשה שבא לבקר את המהארישי. הוא שנון ומעריץ נלהב, מקפיד להגיע לפחות פעם בשנה. ג'נטלמן תרבותי, מעודן ומשכיל זה, כורע כשווה בין שווים בין טמילים עניים, ערומים עד למותניהם ומרוחים בשמן עד שגופם זוהר כמו הוֹבנֶה מלוטש. ההכרה העמוקה שכדי להגיע לתבונה האמיתית יש לוותר על ההבדלים החיצוניים, היא זו שמושיבה אותם ביחד, ממגרת את היהירות הבלתי נסבלת של המעמדות ומאחדת בין כולם. בימי קדם, בשל אותה הכרה, באו נסיכים ומלכים, ממרחקים, כדי להתייעץ עם החכמים שהתגוררו ביערות.

אישה צעירה, ועימה ילד לבוש בגדים ססגוניים, נכנסת ומשתחווה בהערצה לפני החכם. השיחה נסובה על שאלות בסיסיות של החיים, ולכן היא מתיישבת בשקט ואינה מעיזה להתערב בשיחה הנאורה. המסורת אינה רואה בעין יפה נשים הינדיות משכילות, לכן הידע שלה מצטמצם לבישול ולענייני משק הבית. אבל היא יודעת שהיא נמצאת בקירבתה של גדוּלה שאי אפשר להתעלם מממנה.

עם רדת הערב מתכנסים כולם למדיטציה באולם. אין זה נדיר שהמהארישי ייתן את האות עם כניסתו למצב של טראנס, שבו הוא חוסם את חושיו להשפעותיו של העולם החיצוני. לעיתים קרובות, כניסתו לאותו מצב היא כה עדינה עד שקשה לחוש בה. במהלך המדיטציות היומיות האלו, בקירבתו רבת ההשפעה של החכם, למדתי להעמיק במחשבותי לתוך עולמי הפנימי ביותר. אי אפשר שתשהה במחיצתו לעיתים כה קרובות בלי שיואר עולמך הפנימי, כפי שעולמך הרוחני הואר על ידי רוחניותו הקורנת. שוב ושוב אני מרגיש שהוא מושך את מחשבותי אל תוך אלו שלו בזמנֵי הרגיעה האלו. ובעצם, רק בזמנים אלה מתחיל אדם להבין מדוע שתיקותיו של האיש הזה משמעותיות יותר ממילותיו. יציבותו השקטה והמתונה מסווה את יכולתו הנמרצת להשפיע בעוצמה רבה על אנשים גם בלי שישמעו את קולו או יראו אותו בעיניהם. יש רגעים שבהם אני מרגיש את כוחו במלוא העוצמה. ברגעים האלה אני יודע שגם אם יפקוד עלי לעשות את הדבר הקשה ביותר, אציית בלי להסס. אבל המהארישי הוא האחרון עלֵי אדמות שיהפוך את מאמיניו למשרתים כנועים וצייתנים, אלא יאפשר לכל אחד חופש פעולה מוחלט. נועם־הליכותיו זה מבדיל בינו לבין מרבית המורים והיוגים שפגשתי בהודו.

אני מתקדם במדיטציות שלי בהתאם לדרך שהוא הִתווה בביקורי הראשון, כשתשובותיו, שמרביתן היו מעורפלות, סיקרנו אותי וגירו את מחשבתי. התחלתי להתבונן פנימה אל העצמי הפנימי שלי.

מי אני?

האם אני זה הגוף העשוי מבּשר, דם ועצמות?

האם אני זה הנפש, המחשבות והתחושות המבדילים ביני לבין שאר בני האדם?

באופן טבעי, עד עתה הייתי עונה, ללא היסוס, תשובות חיוביות לשאלות אלו. אבל המהארישי הזהיר אותי שלא להתייחס אליהן כאל דבר מובן מאליו. עם זאת הוא סירב ללמד זאת בצורה שיטתית. הנקודות העיקריות במסר שלו הן:

"התמד בחקירה 'מי אני?' ועשֵׂה זאת ללא רחמים. נתח את אישיותך הפנימית. נסה להבחין היכן מתחילה המחשבה 'אני'. המשך עם המדיטציות שלך. הקפד להפנות את תשומת הלב שלך לתוכך פנימה. יום אחד יואט זרם מחשבותיך והתובנה הפנימית תתעורר בך. הפסק לחשוב ולך בעקבות אותה תובנה פנימית. בסופו של דבר היא תוביל אותך אל המטרה."

אני נאבק מדי יום עם מחשבותי, ומתקדם באיטיות אל השקט הנפשי הפנימי. קירבתו של המהארישי מסייעת לי. המדיטציות שלי ושיחותי ביני לבין עצמי כבר פחות מעייפות והרבה יותר יעילות. תקווה חזקה ותחושה שמדריכים אותי ממריצה אותי במאמצַי החוזרים ונשנים בקביעות. יש שעות מוזרות שבהן אני מודע בבירור לכוחו הבלתי נראה של החכם, שמשפיע בעוצמה רבה על נפשי. כתוצאה מכך אני מצליח להיכנס קצת יותר עמוק לתוך המעטה העוטף את נשמתו של בן־אנוש.

בסיומו של כל יום מתרוקן האולם מיושביו כשהחכם, תלמידיו והמבקרים עוברים לחדר האוכל לארוחת הערב. מאחר שאיני אוהב את האוכל שלהם, וגם איני טורח לבשל בעצמי, אני נשאר לבדי וממתין לשובם. עם זאת, פריט אחד מבין המאכלים במנזר מוצא חן בעיני וטעים לחיכי: היוגורט. המהארישי, שגילה את חיבתי למאכל, דואג לבקש מהטבח שיביא לי מלוא הכוס בכל לילה.

כחצי שעה לאחר שובם, תושבי המנזר והמבקרים שנשארו ללילה עוטפים את עצמם בסדינים או בשמיכות כותנה דקות, ושוכבים לישון על רצפת האבנים של האולם. החכם משתמש בספה שלו כמיטה. לפני שהוא מכסה את עצמו בסדין לבן, תלמידיו הנאמנים מעסים את גופו ביסודיות בשמן.