מאנגלית: רחל תורן

       בהיסטוריה של האומנויות, גאונות היא דבר שהופעתו נדירה. נדירים יותר הם כתביהם ורישומיהם המפורטים של אותם גאונים. העולם זכה למאות רבות של משוררים ופילוסופים נערצים, אבל מתוך המאות האלו, התמזל מזלם של מעטים בלבד למשוך את תשומת ליבם של כותבי ביוגרפיות כבוסוול או אקרמן[1].

      כשאנו עוזבים את תחום האומנות ועוברים לאמונה רוחנית, נדירותם של הכְּתבים המפורטים מורגשת אפילו בעוצמה רבה יותר. במרבית המקרים, כמעט ואיננו יודעים דבר על חיי היום יום של אותם קדושים דתיים השקועים בהתבוננות פנימית. רבים, למען האמת, העלו על הכתב את תורתם, ומעטים כמו סנט אוגוסטין, סוּסוֹ וסנט טרזה, הותירו לנו אוטוביוגרפיה יקרת ערך. אך כל התורות הכתובות הן רשמיות במידה מסוימת וחסרות פן אישי, בעוד שהאוטוביוגרף נוטה להשמיט את מה שנראה בעיניו חסר ערך ואחר כך סובל מחוסר יכולתו לומר איך הוא הולם באנשים אחרים ובאיזה דרכים הוא משפיע על חייהם. יתרה מכך, מרבית הקדושים לא הותירו אחריהם לא כתבים ולא דיוקן אישי, וכדי לדעת על חייהם, על אישיותם ועל הוראותיהם, אנו נאלצים להסתמך על כתבים שנכתבו על ידי תלמידיהם, אשר במרבית המקרים, הוכיחו עצמם כבלתי מתאימים באופן מיוחד ככָּתבים או כאוטוביוגרפים. מכאן נובע העניין המיוחד למסמך המפורט מאד הזה של חיי היומיום של שרי ראמאקרישנה ולשיחותיו.

      "M", כפי שמכנה עצמו הסופר בענווה, הוכשר במיוחד למשימה זו. לאהבתו העזה למאסטר שלו, ולידע העמוק שלו בתורתו של המאסטר שהגיע מהתנסותו האישית, הוא הוסיף זכרון מופלא להתרחשויות הקטנות היומיומיות, אותן הוא העלה על הכתב בדרכו השמחה, המעניינת והמציאותית. בעודו משתמש על הצד הטוב ביותר בתכונות בהן חנן אותו הטבע ובנסיבות בהן הוא מצא עצמו, הוציא "M" תחת ידיו ספר נדיר במינו, ככל שידוע לי, כאשר מדובר בספרות על חייהם של קדושים. לאף קדוש אחר לא היה ביוגרף כה מוכשר ונמרץ. מעולם לא תואר ארוע קטן מחיי ההגות היומיומיים בפרטי פרטים ובעושר רב כל כך. מעולם לא הועלו על הכתב מילותיו המזדמנות של מורה דתי דגול והדברים שלימד בדייקנות כה רבה ובנאמנות. האמת היא שהדייקנות הזו ואוצר המילים העשיר, גורמים לעיתים לקורא המערבי להסתבך ולהתבלבל, משום שהמסגרות החברתיות, הדתיות והאינטלקטואליות אליהן התייחס שרי ראמאקרישנה ברעיונותיו ומתוכן הביע את תחושותיו, היו הודיות לחלוטין. אבל אחרי כמה הפתעות ומבוכות קלות, אנו מתחילים למצוא דבר מה מעורר במיוחד ומאלף במוזרותו הרבה, שנראית בעינינו חריגה, של האיש המתגלה בתאוריו של "M". "התקריות" בחיי ראמאקרישנה, כפי שיכונו על ידי פילוסוף מלומד, היו מאד הינדיות באופיין, ולכן הן בלתי מוכרות וקשות להבנה לבני המערב. יחד עם זאת, מהותן היתה מיסטית מאד ולכן היא אוניברסלית. קריאת השיחות האלו בהן התורה המיסטית מתחלפת לסרוגין בסוג של הומור בלתי מוכר, שבהן דיונים על האספקטים המוזרים ביותר של המיתולוגיה ההינדית מאפשרים דיבורים עמוקים ושנונים על טבעה של המציאות האולטימטיבית, מהווים חינוך ליברלי בפני עצמם בנושא הומניות, סובלנות ושיפוטיות. אנו חייבים להודות למתרגם על גרסתו המופלאה לספר כה מסקרן ומהנה כמסמך ביוגרפי, ובעת ובעונה אחת יקר ערך, על הדברים שהוא מלמד אותנו על חיי הרוח.

                                                                                   

אלדוס האקסלי

 שרי ראמאקרישנה, האל האנושי של הודו המודרנית, נולד בקָאמָארפּוּקוּר. הכפר הזה במחוז הוּגלי שימר במשך המאה האחרונה את הפשטות השלווה של מחוזותיה הכפריים של בנגל. ממוקם רחוק מפסי הרכבת, הוא לא הושפע מקסמיה של העיר. היו בו שדות אורז, דקלים גבוהים, עצי בניאנס מלכותיים, כמה אגמים, ושני אתרים לשריפת גופות. נהר זרם בעצלתיים מדרום לכפר. מטע של עצי מנגו שניטע על ידי בעל קרקעות אמיד למען הציבור, שימש את נערי למשחקי הצהרים שלהם. כביש ראשי שעבר דרך הכפר הוביל אל המקדש הגדול בפּוּרי, והכפריים שרובם היו חקלאים ואומנים, אירחו אנשים קדושים רבים ועולי רגל שעברו במקום. המחזוריות הקודרת של החיים החקלאיים נשברה על ידי פסטיבלים חגיגיים, קיום טקסים בימים קדושים, שירה דתית והנאות פשוטות, תמימות, אחרות.

      שרי ראמאקרישנה אמר פעם על הוריו: "אימי היתה התגלמות היושר, ההגינות והעדינות. היא לא ידעה הרבה על חיי העולם. חפה מאומנות ההסתרה, היא נהגה לומר את שעלה בדעתה. אנשים אהבו אותה בשל ליבה הפתוח. אבי, ברהמין אדוק, מעולם לא קיבל מתנות מהסודראס. הוא בילה את רוב זמנו בסגידה ומדיטציה, ובשינון שמו של אלוהים ושירת תפארתו. בכל פעם שהתפלל בתפילותיו היומיומיות אל האלה גָאיַאטְרי, האדים חזהו ודמעות זלגו על לחייו. את שעותיו הפנויות הוא בילה בשזירת מחרוזות פרחים לאל המשפחתי, רָאגְהוּבִיר".

      קְהוּדירַאם ו-צָ’אטוֹפָּאדהָיא צָ’נְדְרָה דֶווִי, הוריו של שרי ראמאקרישנה, נישאו ב- 1799. קְהוּדירַאם התגורר באותו הזמן בכפר אבותיו, דֶארֶאִיפּוּר, לא רחוק מקָאמָארפּוּקוּר. בנם הראשון, רָאמְקוֹמָאר, נולד ב- 1805, ובתם הראשונה, קָאטְיָאיָאנִי, נולדה ב- 1810. ב- 1814, ציווה בעל הבית על קְהוּדירַאם להעיד בבית המשפט עדות שקר נגד אחד משכניו. כשהוא סירב לעשות זאת, תבע אותו בעל הבית תביעת שווא ושלל ממנו את רכוש אבותיו. מנושל מרכושו, הוא הגיע על פי הזמנתו של בעל אדמות אחר, לכפר השקט קָאמָארפּוּקוּר, ושם ניתנה לו חלקת אדמה פוריה. תנובת החלקה הקטנה סיפקה את צרכיה הצנועים של המשפחה. כאן הוא חי בפשטות, בכבוד ובשביעות רצון.

      עשר שנים לאחר הגעתו לקָאמָארפּוּקוּר, עלה קְהוּדירַאם לרגל לרָאמֶשְווָאר, בקצה הדרומי של הודו. שנתיים אחר כך נולד בנו השני, לו הוא קרא רָאמֶשְווָאר. ושוב, בשנת 1835, בגיל שישים, הוא יצא למסע כעולה רגל והפעם לגָאיָה. לכאן, עוד מימי קדם, באו ההינדים מארבע קצותיה של הודו, להביע הוקרתם לאבות אבותיהם במנחה של אוכל ומשקה אותם הניחו לרגליו הקדושות של האל וישנו. במקום הקדוש הזה, חלם קְהוּדירַאם חלום בו הבטיח לו האל וישנו להיוולד כבנו. גם צָ’נְדְרָה דֶווִי, בהיותה במקדש שיווה, ראתה חזיון שסימן את לידתו של ילד אלוהי. כשחזר, גילה הבעל שהיא הרתה.

      ב-18 לפברואר 1836, נולד הילד הזה שנודע מאוחר יותר כראמאקרישנה. לזכר החלום בגָאיָה הוא נקרא גָאדָאדְהָאר, "נושא השרביט", תואר של האל וישנו. שלוש שנים אחר כך נולדה לו אחות קטנה.

       גָאדָאדְהָאר גדל והפך לנער בריא וחסר מנוחה, כולו חוש הומור ומעשי קונדס מתוקים. הוא היה אינטליגנטי ומפותח מכפי גילו ובעל  זכרון עצום. בחיקו של אביו הוא למד בעל פה את שמותיהם של אבות אבותיו ואת המזמורים לאלים ולאלות, ובבית הספר של הכפר הוא למד לקרוא ולכתוב. אבל הנאתו הגדולה היתה להקשיב לסיפורי המיתולוגיה ההינדית ולשירי עלילותיה. את אלו הוא חזר וסיפר אחר כך מתוך זכרונו, להנאתם הגדולה של בני הכפר. ציור וצביעה לשם ההנאה, אומנות גילוף דמיותיהם של האלים והאלות, הוא למד מהקדרים. אבל חשבון גרם לו לסלידה עמוקה.

      בגיל שש או שבע, חווה גָאדָאדְהָאר את התנסותו הרוחנית הראשונה. באחד מימי יוני או יולי, כשהוא הלך לאורך נתיב צר בינות לשדות בוציים, אוכל את האורז התפוח אותו הוא נשא בסלו, הוא הביט אל השמים וראה ענן סערה שחור ויפיפה. כשהוא התפשט, עוטף במהרה את כל השמים, חלף לפניו בתעופה עגור צחור. יופיו של הניגוד הותיר את הילד המום. הוא נפל אל האדמה חסר הכרה, והאורז התפוח התפזר לכל עבר. כמה מבני הכפר מצאו אותו ונשאו אותו הביתה על ידיהם. גָאדָאדְהָאר אמר אחר כך שבמצב הזה הוא חווה אושר שקשה לתארו במילים.

      גָאדָאדְהָאר היה בן שבע כשאביו נפטר. האירוע הזה השפיע עליו עמוקות. הילד נוכח לראשונה שהחיים על פני הארץ אינם נצחיים. מבלי שהאחרים הבחינו בכך, הוא החל להתגנב אל חורשת המנגו או אל שטחי המשרפות, ובילה שעות כשהוא שקוע במחשבותיו. הוא גם החל לעזור יותר לאמו בניהול משק הבית. הוא הפנה תשומת לב רבה יותר לקריאת סיפורי הדת שהופיעו בפוראנאס ולשמיעתם. והוא החל לגלות עניין בנזירים הנודדים ובעולי הרגל שעצרו בקָאמָארפּוּקוּר בדרכם לפורי. אנשים קדושים אלו, שהיו ממונים על המורשת הרוחנית של הודו, שהיו עדות חיה לרעיון הוויתור על העולם והיו ספוגים באהבת אלוהים, שעשעו את הילד הקטן בסיפורים מהאפוס ההינדי, סיפורים על קדושים ונביאים וגם סיפרו על הרפתקאותיהם שלהם. והוא, מצידו, הביא להם מים ודלק ושירת אותם בדרכים שונות. ובאותו הזמן התבונן במדיטציות ובטקסי הפולחן שלהם.

      בגיל תשע הוסמך גָאדָאדְהָאר לחוט המקודש. טקס זה העניק לו את הזכות להצטרף לשושלת הברהמינים, כולל הסגידה לאלה המשפחתית, רָאגְהוּבִיר, וכפה עליו חוקי משמעת קפדניים המאפיינים את חיי הברהמינים. במהלך טקס ההסמכה, הוא המם את קרוביו כשקיבל ארוחה שבושלה על ידי המטפלת שלו, שהשתייכה לכת הסודרא. אביו מעולם לא חלם לעשות מעשה שכזה. אבל  גָאדָאדְהָאר, שהבטיח פעם לאשה הזו, כמעשה שובבות, שהוא יאכל את האוכל שהיא בישלה, מילא עתה את התחייבותו. האשה היתה אמיתית וכנה בדבקותה ובאמונתה, ואלו היו חשובים יותר לנער מהמוסכמות החברתיות.

       גָאדָאדְהָאר הורשה עתה לסגוד לרָאגְהוּבִיר. כך החל שלב האימון שלו במדיטציה. הוא כל כך השקיע את ליבו ונשמתו בטקסי הסגידה, עד שדמות האבן נראתה לו עד מהרה כדמותו החיה של אלוהי העולם. בזמן זה הובחנה נטיתו לאבד את עצמו בעת ששקע במחשבות. מעבר לטוב ליבו הנערי המאיר, נראה אופיו הרוחני המעמיק.

      בסביבות הזמן הזה, בליל שיווארָטְרי, המוקדש לפולחן האל שיווה, תוכנן להעלות הצגה. השחקן הראשי, שהיה אמור לשחק את שיווה, חלה לפתע, וגָאדָאדְהָאר שוכנע לשחק את התפקיד במקומו. בעת שחבריו הלבישו אותו לקראת התפקיד של שיווה – מרחו את גופו באפר, קשרו את תלתליו, הניחו את הקלשון בידו ומחרוזת של חרוזי rudraksha סביב צוארו – הנער נראה כאילו המיינד שלו נעלם.  הוא התקרב לבמה בצעדים איטיים ומדודים, נתמך על ידי חבריו. הוא נראה כדמותו החיה של שיווה. הקהל הריע בקולי קולות למה שנראה ככשרון המשחק שלו, אך עד מהרה התגלה שלמען האמת הוא היה אבוד במדיטציה. הופעתו היתה זוהרת ודמעות זלגו מעיניו. לעולם החיצוני הוא היה אבוד. השפעתה של הסצינה הזו על הקהל היתה אדירה. האנשים חשו שהם בורכו ממראהו של שיווה בכבודו ובעצמו. ההצגה הופסקה ומצב רוחו של הנער נמשך עד למחרת בבוקר.

      גָאדָאדְהָאר ארגן עתה בעצמו חבורת דרמה עם חבריו הצעירים. הבמה הוצבה במטע המנגו. הנושאים נבחרו מסיפורי הרָאמָאיָאנָה והמָאהָבְּהָארָטָה. גָאדָאדְהָאר ידע בעל פה את מרבית התפקידים, אחרי ששמע אותם משחקנים מקצועיים. הנושא האהוב עליו ביותר היה וְורינְדַאוָואן, אפיזודה מחייו של קרישנה, המתארת את סיפורי האהבה הרגישים והעדינים של קרישנה והחולבות והנערים רועי הבקר. גָאדָאדְהָאר נהג לשחק בתפקיד רַאדְהָה או קרישנה, ולעיתים קרובות איבד עצמו בתוך הדמות אותה הוא גילם. חינו העדין הטבעי הגביר את ההשפעה הדרמטית. במטע המנגו הדהדה שירתם העצומה של הנערים ששרו על תפארתו של האלוהים. אבוד בשירה ובעשייה המשמחת, איבד גָאדָאדְהָאר עניין בשגרת בית הספר.

      ב- 1849, הלך רָאמְקוֹמָאר, הבן הבכור, לכלכותא כדי לשפר את מצבה הכלכלי של המשפחה.

      גָאדָאדְהָאר היה על סף נעוריו. הוא הפך לחביבן של נשות הכפר. הן אהבו לשמוע אותו מדבר, שר או קורא מתוך ספרי הקודש. הן נהנו מכשרונו לחקות קולות. האינסטינקט הנשי שלהן זיהה את הטוהר הפנימי ואת תמימותו של הנער הזה שעורו היה בהיר, שערו שופע, עיניו בוהקות, פניו מחייכות וחוש ההומור שלו בלתי נדלה. הנשים האדוקות המבוגרות ראו בו את גוֹפָּאלָה, קרישנה התינוק, והצעירות יותר ראו בו את קרישנה הצעיר מוְורינְדַאוָואן. הוא עצמו הפך את אהבתן של הגוֹפִּים לקרישנה לאידיאל האישי שלו, עד שלפעמים השתוקק להיוולד כאישה, אם יהיה עליו להיוולד שנית, כדי שיוכל לאהוב את שרי קרישנה בכל ליבו ונשמתו.

            בגיל שש עשרה נקרא גָאדָאדְהָאר לכלכותא על ידי אחיו הבכור, רָאמְקוֹמָאר, שביקש עזרה במילוי חובותיו ככוהן דת. רָאמְקוֹמָאר פתח אקדמיה סנסקריטית כדי להשלים את הכנסתו, וכוונתו היתה להפנות בהדרגה את תשומת ליבו של אחיו הצעיר לנושא ההשכלה. גָאדָאדְהָאר השקיע את ליבו ונפשו בתפקידו החדש ככוהן הדת המשפחתי של כמה משפחות בכלכותא. הפולחן שלו היה שונה מאד מזה של הכוהנים המקצועיים. הוא בילה שעות בקישוט הדמויות ובשירת מזמורים ושירי התמסרות; הוא גם מילא באהבה את החובות האחרות של משרתו. אנשים התפעלו מהתלהבותו. אבל ללימודיו הוא הקדיש תשומת לב זעומה.

      בתחילה לא גילה רָאמְקוֹמָאר התנגדות להתנהגותו של אחיו הנלהב. הוא רצה שגָאדָאדְהָאר יתרגל לתנאי החיים בעיר. אבל יום אחד הוא החליט להזהיר את הנער משוויון הנפש שלו כלפי העולם. אחרי הכל, בעתיד הקרוב, יהיה על גָאדָאדְהָאר כבעל משפחה, להרוויח את לחמו ממילוי חובותיו כברהמין, ואלו דרשו ידע מעמיק בחוק ההינדי, באסטרולוגיה ובנושאים קרובים. הוא נזף בגָאדָאדְהָאר בעדינות וביקש ממנו להקדיש תשומת לב רבה יותר ללימודיו. אבל הנער ענה באומץ: "אחי, מה אעשה עם השכלה שבעזרתה ארוויח לא יותר מאשר לחם למחייתי? אני מעדיף לרכוש את החוכמה שתאיר את ליבי ותספק לי שביעות רצון תמידית".

       ייסורי נשמתה הפנימית של הודו מצאו את ביטויים במילותיו הנלהבות האלו של גָאדָאדְהָאר הצעיר. משום שמה ראו עיניו הבלתי מתוחכמות מסביבו בכלכותא, שהיתה באותו הזמן עיר הבירה של הודו ומרכז התרבות המודרנית וההשכלה? אהבת בצע ותאווה תפסו את מקומן בקרב השכבות הגבוהות של החברה, והטקסים הדתיים המקריים היו לא יותר מאשר תבנית חיצונית אותה עזבה הנשמה מזה זמן רב. גָאדָאדְהָאר מעולם לא ראה דבר כזה בקָאמָארפּוּקוּר בקרב הכפריים הפשוטים והאדוקים. הסָאדְהוּ והנזירים הנודדים, אותם שירת בילדותו, גילו בפניו הודו שונה לחלוטין. הוא התפעל ממסירותם ומטוהרם, השליטה עצמית שלהם והוויתורים שעשו. הוא למד מהם ומהאינטואיציה האישית שלו שהאידיאל בחיים, כפי שלומד על ידי אבותיה הקדומים של הודו, הוא תפישת האלוהים. 

      כשנזף רָאמְקוֹמָאר בגָאדָאדְהָאר על שהזניח את "ההשכלה שתספק לחם למחייתו", קולו הפנימי של הנער הזכיר לו שמורשת אבותיו – מורשתם של רָאמה, קרישנה, בּודהה, שָאנְקָארה, רָאמָאנוּגָ’ה, צָ’אִיטָנְיָה – היתה לא ביטחונו של העולם כי אם ידיעת האלוהים. וחכמים אצילים אלו היו נציגיה האמיתיים של החברה ההינדית. כל אחד מהם ישב, כפי שנאמר, על פסגתו של גל שנישא בעקבות רצף של ארועים שאיפיינו את מהלך חייה הסוערים של האומה ההודית. כולם הוכיחו כי זרם החיים של הודו הוא רוחני. אמת זו נגלתה לגָאדָאדְהָאר דרך אותו חזיון הפנימי אשר סרק עבר ועתיד בהרף עין, כשמגבלות זמן ומרחב אינן מפריעות לו. אבל הוא לא היה מודע להיסטוריה של השינוי המהותי שהתרחש בארץ מולדתו במשך מאה השנים הקודמות.

      במהלך המאה השמונה עשרה, התרחש בחברה ההינדית תהליך של התנוונות ושקיעה. שלטון האיסלם היה בדמדומיו. אנרכיה ובלבול שררו בכל. דעת קדומות שלטו בחיי הדת של האנשים. טקסים ופולחנים חלפו לשם מהותה של רוחניות. כוהנים רודפי בצע הפכו לממונים על גן העדן. את מקומה של הפילוסופיה האמיתית תפסו דעות דוגמטיות. חכמים מלומדים התענגו על ויכוחי סרק חסרי שחר.

      ב- 1757 הניחו סוחרים אנגלים את היסודות לשלטון הבריטי בהודו. השלטון הפך שיטתי בהדרגה וההפקרות דוכאה. ההינדים התרשמו מאד מהכוח הצבאי והפיקחות המדינית של השליטים החדשים. עם התעוררות המסחר, הופיעו גם המחנכים האנגלים, המְתַקְּנִים החברתיים והמיסיונרים הנוצרים – כולם נשאו עימם תרבות שהיתה זרה לחלוטין למיינד ההינדי. מוסדות חינוך נבנו בחלקים שונים של המדינה והוקמו כנסיות נוצריות. לצעירים ההינדים הוצע יינה המשכר בפזיזות של תרבות המערב של סוף המאה השמונה עשרה ותחילתה של המאה התשע עשרה, והם שתו אותו עד טיפתו האחרונה על כל משקעיו.

      השפעתה הראשונה של רוח פרצים זו על ההינדים המשכילים, היתה מחיקתם המוחלטת מהמיינד שלהם של אמונות ומסורת ארוכות שנים הקשורות לחברה ההינדית. הם החלו להאמין שאין אמת טרנסנדנטלית. העולם הנתפש על ידי החושים הוא כל אשר קיים. אלוהים ואמונה היו אשליה של מיינד בלתי מלומד. כך הפכו האתיאיזם והכפירה באלוהים לאופנת היום. צעיריה של הודו, שלמדו בבתי ספר אנגליים, נהנו בזדוניות לשבור בגלוי את המנהגים והמסורת של החברה אליה השתייכו. הם התרחקו משיטת הכתות והסירו את החוקים המפלים בנושאי האוכל. תיקונים חברתיים, התפשטותה של ההשכלה החילונית, נישואי אלמנות, ביטול נישואים בגיל צעיר – כל אלו נחשבו בעיניהם כתרופה שתרפא את מצבה המנוון של החברה ההינדית.

      המיסיונרים הנוצרים תרמו את חלקם לסיומו של תהליך השינוי. הם לעגו לפסלים של הדת ההינדית ולפולחניה והתייחסו אליהם כאל שרידים של התקופה הברברית. הם ניסו לשכנע את הודו שהדברים אותם לימדו קדושיה ונביאיה היו הגורם לנפילתה, ושהוודות, הפּוּרָנוֹת וכתבי קודש אחרים היו גדושים באמונות טפלות. הנצרות, הם טענו, נתנה לגזע הלבן מעמד וכוח בעולם הזה והבטחה לאושר בעולם הבא. לכן הנצרות היתה הטובה מכל הדתות. צעירים הינדים אינטליגנטים רבים המרו את דתם. האיש ברחוב היה מבולבל. מרביתם של המלומדים הפכו חומרניים בהשקפתם. כל מי שגר סמוך לכלכותא או באזורים אחרים בהם קנתה התרבות המערבית אחיזה חזקה, נדבק מאי הוודאות והאמונות החדשות, אפילו אלו שניסו לדבוק במסורת השמרנית של החברה ההינדית.

      אבל נשמתה של הודו אמורה היתה לשוב לתחיה בהתעוררות רוחנית. אנו שומעים את הקריאה הראשונה לתחיה זו בתשובתו הנמרצת של גָאדָאדְהָאר הצעיר: "אחי, מה אעשה עם השכלה שבעזרתה ארוויח לא יותר מאשר לחם למחייתי?".

      רָאמְקוֹמָאר כמעט ולא הצליח להבין את משמעות תשובתו של אחיו. הוא תיאר בצבעים בהירים את חייהם השמחים והקלים של המלומדים בחברה בכלכותא. אבל גָאדָאדְהָאר חש באופן אינטואיטיבי שאותם מלומדים, אם להשתמש באחד מתיאוריו הססגוניים, היו כנשרים רבים, המגביהים עוף על כנפי האינטלקט חסר ההשראה שלהם, כשעיניהם נעוצות בבור המוות של אהבת הבצע והתשוקה. לכן הוא עמד בתוקף על דעתו ורָאמְקוֹמָאר נאלץ לוותר לו.

      באותו הזמן גרה בכלכותא אלמנה עשירה. שמה היה רָאני רָאסְמָאני, היא השתייכה לכת הסודרא, ושמה הלך לפניה לא רק בשל כישוריה העיסקיים, אומץ ליבה ותבונתה, אלא גם בשל נדיבות ליבה, רחמנותה ומסירותה לאלוהים. חתנה, מָאטוּר מוֹהָם, סייע לה בניהול רכושה הרב.

      ב- 1847 רכשה רָאני עשרים אקר בדָאקְשִינְסְוָואר, כפר שנמצא כארבעה מייל צפונית לכלכותא. כאן היא הקימה מספר מקדשים ונטעה גינה סביבם. האידיאל הנבחר שלה, היתה קאלי, האמא האלוהית.

      גינת המקדש ניטעה ממש על הגדה המזרחית של הגאנגא. בחלקה הצפוני של האדמה ופיסה מחלקה המזרחי היו מטע, גינת פרחים ושני מאגרי מים קטנים. החלק המערבי רוצף בלבנים וטיח. המבקר שהגיע בסירה טיפס במדרגות השער המפוארות, שהובילו אל הצָ’נְדְני, מרפסת מקורה שמשני צידיה ניצבו בשורה שישה מקדשים של שיווה. ממזרח למרפסת ומקדשי שיווה פרושה חצר רחבת ידיים, מרוצפת באריחים מלבניים, ונמתחת צפונה ודרומה. שני מקדשים עומדים במרכז החצר הזו, הגדול שבהם דרומי ופונה דרומה, מוקדש לקאלי, והקטן יותר, הפונה לגאנגא, מוקדש לרָאדְהָאקָאנְטָה, כלומר לקרישנה, חברו של רַאדְהָה. תשע כיפות עם צריחים מחודדים מתנשאות מעל מקדש קאלי, ומלפניו ניצב נָאטְמָאנְדיר, אולם מוסיקה רחב ידיים, שהמרפסת שלו נתמכת על ידי עמודים מהודרים. בפינה הצפון-מערבית ובפינה הדרום-מערבית של שטח המקדש נמצאים שני נָאהָאבָּאטים, מגדלי מוסיקה, מהם נשמעת המוסיקה בזמנים שונים במשך היום, ובמיוחד בזמן הזריחה, בצהרים ובזמן השקיעה, שעות בהן מתקיים הפולחן במקדש. בשלושה מצידיה של החצר המרוצפת – בכולם פרט למערבי – נמצאים חדרים המחולקים למטבחים, מחסנים, חדרי אוכל, וחדרי מגורים לאנשי הצוות המקדש ולמבקרים. לחדר בפינה הצפון-מערבית בדיוק מאחורי האחרון במקדשי שיווה, יש חשיבות מיוחדת עבורנו, משום שכאן אמור שרי ראמאקרישנה לבלות חלק נכבד מחייו. ממערב לחדר הזה נמצאת מרפסת חצי-עגולה המשקיפה אל הנהר. לפני המרפסת סלול שביל הנמתח צפונה ודרומה, מאחורי השביל נמצא גן גדול, ומתחת לגן זורם הגאנגא. במטע מצפון לבניינים ניתן למצוא פָּאנְצָ’אוָואטִי, עצי בנייאן ועצי bel-tree  המתקשרים לתרגולו הרוחני של שרי ראמאקרישנה. מחוץ לחצר המקדש בצידה הצפוני נמצאים הקוּטי, הבונגלוס המשמשים את בני משפחתה של רָאני רָאסְמָאני כשהם מבקרים בגן. ומצפון לגן המקדש, מופרד ממנו על ידי קיר גבוה, נמצא מחסן של אבק שריפה השייך לשלטון הבריטי.

      בשנים עשר המקדשים של שיווה, מוצגים סמלים של האל הגדול של הויתור, המציגים אספקטים שונים שלו, אליהם נערכים מדי יום טקסי פולחן מתאימים. שיווה דורש רק מעט פרטים לפולחן. פרחים לבנים, עלי bel ומעט מים מהגאנגא המוגשים בהתמסרות, מספיקים כדי להשביע את רצונו של האל הנדיב וכדי לזכות בברכתו לשחרור.  

      במקדש רָאדְהָאקָאנְטָה, הידוע גם כמקדשו של וישנו, נמצאים פסליהם של רַאדְהָה וקרישנה, סמל ההתאחדות עם אלוהים באמצעות אהבה נלהבת. שני הפסלים ניצבים על כַּן ופניהם מערבה. הרצפה מרוצפת בשיש. מתקרת המרפסת משתלשלות נברשות מכוסות בפיסות בד אדומות להגנה מפני האבק. סוככי קנוואס מגינים על הפסלים מקרני השמש השוקעת.  סמוך למפתן המקדש הפנימי יש ספל פליז קטן ובו מים קדושים. מבקרים מסורים לוגמים בהערצה טיפות מעטות מהכלי.  

      המקדש המרכזי מוקדש לקאלי, האם האלוהית, כשכאן סוגדים לה כבְּהָאוָואטָרִינִי, המושיעה של היקום. גם רצפתו של מקדש זה מרוצפת בשיש. דמות הבזלת של האם האלוהית, לבושה בבגדי זהב מהודרים בריקמת בזהב, ניצבת על פסל שיש לבן – גופו השרוע של בן זוגה האלוהי, שיווה, המסמל את המוחלט. על רגליה של האלה, בינות לקישוטים אחרים, צמידי זהב. זרועותיה מצופות בקישוטים של תכשיטי זהב. היא עונדת מחרוזת זהב ופנינים, שרשרת מוזהבת של ראשי אדם, וחגורת ידיים של אנושיות. היא עונדת כתר זהב, עגילי זהב ונזם זהב משובץ בפנינה זעירה. יש לה ארבע ידיים. היד השמאלית התחתונה מחזיקה ראש אדם כרות והעליונה אוחזת בחרב נוטפת דם. אחת מידיה הימניות מעניקה ברכה לילדיה, השניה מפיגה את פחדיהם. הוד המלכות של תנוחתה כמעט ואינו ניתן לתאור במילים. היא שילוב של האימה מפני החורבן עם הרכות האימהית העדינה. משום שהיא הכוח הקוסמי, היקום בשלמותו, ההרמוניה המפוארת של זוגות הניגודים. היא מחליטה לגבי המוות בזמן שהיא בוראת ומשמרת. יש לה שלוש עיניים, השלישית מסמלת את התבונה האלוהית, התוקפות באימה את הרשעים, ובאותה עת נוסכות חיבה במסורים לה.

      כל העולם הסמלי כולו מוצג בגינת המקדש – השילוש של אמא טבע (קאלי), המוחלט (שיווה) והאהבה (רַאדְהָה), הקשת הנמתחת בין השמים והארץ. האלות העצומות מהטאנטרה, החלילן שובה הנפש מהבְּהָגָאוָואטָה, והמוחלט המכונס בעצמו מהוודות, חיים ביחד, יוצרים את מיזוג האמונות הגדול ביותר. כל האספקטים של המציאות מיוצגים כאן. אבל מכל בני הבית האלוהיים, קאלי היא הציר המרכזי, הגבירה השולטת. היא פְּרָקְרִיטי, היוצר, הטבע, המשחית, הבורא. לא, היא דבר מה גדול יותר, עמוק יותר עבור אלו שעיניהם יכולות לראות. היא האמא העולמית, "אמא שלי", כפי שראמאקרישנה היה אומר, רבת עוצמה מכל, המגלה עצמה בפני ילדיה באספקטים שונים ובהתגלמויות אלוהיות שונות, האלוהים הנגלה, המוביל את הנבחר אל המציאות הבלתי נראית, ואם הדבר מוצא חן בעיניה, היא מסירה את שריד האגו האחרון מהיצורים הברואים ומטמיעה אותו בתודעתו של  המוחלט, האל שאינו ניתן להבחנה. באמצעות חסדה, "האגו המוגבל מאבד עצמו בתוך הרצף אגו-אטמן-בראהמן"[2].

      רָאני רָאסְמָאני הוציאה הון עתק להקמת גינת המקדש והון עתק נוסף לטקס ההקדשה, שנערך ב- 31 במאי, 1855.

      שרי ראמאקרישנה, כך נכנה מעתה את גָאדָאדְהָאר בשמו המוכר[3], הגיע אל גינת המקדש עם אחיו הבוגר, רָאמְקוֹמָאר, שהתמנה לכוהן במקדשה של קאלי. שרי ראמאקרישנה לא הסכין בהתחלה עם העובדה שאחיו עובד עבור רָאסְמָאני, בת לכת הסודרא. הדוגמה של אביהם השמרני היתה עדיין טריה במיינד של שרי ראמאקרישנה. הוא גם התנגד לאכילת המנחות המבושלות שבמקדש, מאחר ועל פי המנהג ההינדי השמרני, אוכל שכזה יכול היה להיות מוגש לאלים רק בביתו של ברהמין. אבל האווירה הקדושה של סביבת המקדש, תחושת הבדידות שהקנה החורש שהקיף את המקום, אהבתו המסורה של אחיו, הכבוד שרחשו לו רָאני רָאסְמָאני ומאטור באבו, נוכחותה החיה של האלה קאלי במקדש, ומעל לכל אלו קירבתו של הגאנגא המקודש, אליו רחש שרי ראמאקרישנה מאז ומתמיד כבוד שאין גבוה ממנו, התגברו בהדרגה על התנגדותו והוא החל לחוש כבן בית.

      בתוך זמן קצר ביותר, משך שרי ראמאקרישנה את תשומת ליבו של מאטור באבו, שהתרשם מהתלהבותו הדתית של הבחור הצעיר, וביקש ממנו להשתתף בטקסי הפולחן לאלה קאלי שנערכו במקדש. אבל שרי ראמאקרישנה אהב את החופש שלו והיה אדיש לחלוטין כלפי כל עיסוק חילוני. מקצוע הכהונה במקדש שנוסד על ידי אשה עשירה כלל לא משך אותו.יתרה מכך, הוא היסס מלקחת על עצמו אחריות על הקישוטים והאבנים היקרות שבמקדש. מאטור נאלץ לחכות להזדמנות המתאימה.

      באותו הזמן הגיע לָדאקְשִינְסְוָואר צעיר בן שש עשרה, שנועד לו תפקיד חשוב בחייו של שרי ראמאקרישנה. הְרִידֶאֵיי[4], אחיין רחוק של שרי ראמאקרישנה, הגיע משיהוֹר, כפר סמוך לקָאמָארפּוּקוּר, והיה חברו בתקופת הנעורים. חכם, נמרץ ביותר, וניחן with a great presence of mind, הוא נע, כפי שניתן יהיה לראות מאוחר יותר, כצל סביב דודו נכון תמיד לעזור לו, אפילו על חשבון נוחיותו האישית.   הוא נועד להיות עד אילם לרבות מהתנסויותיו הרוחניות של שרי ראמאקרישנה ולמשגיח על גופו במהלך היומים הסוערים של תירגולו הרוחני. הְרִידֶאֵיי הגיע לָדאקְשִינְסְוָואר בחיפושו אחרי מקום עבודה, ושרי ראמאקרישנה שמח לראות אותו.

      משלא יכול היה להתנגד עוד לשכנועיו של מאטור באבו,  נכנס לבסוף שרי ראמאקרישנה לשרת במקדש, בתנאי שהְרִידֶאֵיי יעזור לו. תפקידו הראשון היה להלביש ולקשט את פסלה של קאלי.

      באחד הימים הפיל במקרה הכוהן של מקדש רָאדְהָאקָאנְטָה את פסלו של קרישנה על הרצפה, ושבר את אחת מרגליו. המלומדים המליצו לרָאני להעמיד במקום פסל חדש, משום שסגידה לפסל עם רגל שבורה היתה בניגוד להוראות הכתבים הקדושים. אבל הרָאני שחיבבה את הפסל שאלה את שרי ראמאקרישנה לדעתו. מתוך מחשבותיו המהורהרות הוא ענה: "הפתרון מגוחך. אם חתנה של הרָאני ישבור את רגלו, האם היא תחליף אותו באחר? האם היא לא תעדיף  לדאוג לו לטיפול? למה שהיא לא תעשה את אותו הדבר גם במקרה הזה? תקנו את הפסל וסגדו לו כפי שעשיתם לפני כן".  היה זה פתרון פשוט, ברור שהתקבל על דעתה של הרָאני. שרי ראמאקרישנה בעצמו תיקן את השבר. הכוהן פוטר בשל רשלנותו, ולבקשתו של מאטור באבו שנעשתה בכובד ראש, קיבל שרי ראמאקרישנה את תפקיד הכוהן במקדש רָאדְהָאקָאנְטָה. 

      מאחר ונולד במשפחת ברהמינים אדוקה, הכיר שרי ראמאקרישנה את הנוהגים המקובלים של הסגידה, את פולחניה וטקסיה. אינספור האלים והאלות של הדת ההינדית הם האספקטים האנושיים של רוח בלתי נתפשת שאין לתארה במילים, כפי שנהגתה על ידי המיינד האנושי המוגבל. הם מבינים את אהבתם ורגשותיהם של בני האדם ומוקירים אותם, מסייעים לבני האדם להגשים את האידיאלים החילוניים והרוחניים שלהם, ובסופו של דבר עוזרים לבני האדם להגיע לשחרור מייסורי החיים הנתפשים על ידי החושים. מקור האור, האינטליגנציה, החוכמה והכוח הוא אחד בלבד, ממנו נובע סיפוק התשוקה. ועם זאת, כל זמן שהאדם מוגבל על ידי מגבלותיו האנושיות, הוא יכול לסגוד לאלוהים אך ורק באמצעות פסלים שדמותם אנושית. הוא חייב להשתמש בסמלים אנושיים. לכן ההינדואיזם מבקש ממאמיניו להסתכל על אלוהים כעל האב האידיאלי, האם האידאלית, הבעל האידיאלי, הבן האידיאלי, או החבר האידיאלי. אבל השם מוביל בסופו של דבר אל האינשם, הצורה אל חסר הצורה, המילה אל השקט, הרגשנות אל ההגשמה השלווה של השקט בקיום המוחלט-הידע המוחלט-האושר המוחלט. האלים מתמזגים לבסוף לאל אחד. אבל עד שההגשמה הזו מושגת, המאמין המסור אינו יכול להפריד את הגורמים האנושיים מפולחן הסגידה שלו. לכן רוחצים את האלים, מלבישים אותם ומפארים אותם בתכשיטים. מאכילים אותם ומשכיבים אותם לישון. מרצים אותם במזמורים, שירים ותפילות. ולכל הפרטים האלו יש מנהגים מתאימים הקשורים אליהם. לדוגמא, כדי להבטיח לעצמו טוהר חיצוני, הכוהן רוחץ עצמו במים קדושים ולובש בגד קדוש. הוא מטהר את המיינד ואת אברי החושים על ידי מדיטציה מתאימה. הוא מקיף את מקום הפולחן במעגלים של אש ומים ומחזק אותו כך כנגד כוחות הרשע. הוא מעיר את המרכזים הרוחניים השונים של הגוף ומעלה את הרוח הנעלה שבליבו. אז הוא מעביר את הרוח הנעלה אל הפסל שממולו וסוגד לפסל, כשהוא לא מתייחס אליו יותר כאל דמות מחימר או אבן, אלא כאל התגלמות הרוח, בה הפועמים חיים ומודעות. אחרי הפולחן נקראת הרוח הנעלה לשוב מהפסל אל מקלטה האמיתי, ליבו של הכוהן. המאמין המסור האמיתי מבין את חוסר ההיגיון שבסגידה למציאות העל-טבעית בעזרת חפצים חומריים – מלבישים אותו, הוא אשר ממלא את כל היקום כולו ומעבר לו, מציבים אותו על כַּן, הוא אשר החלל אינו יכול להציב לו גבולות, מאכילים אותו, הוא אשר אין לו גוף והוא אינו מוחשי, שרים בפניו, הוא אשר לשוא ננסה לתאר כיצד הוא מפאר את שירתה של כיפת השמים. אבל באמצעות הטקסים האלו שואף המאמין המסור להגיע, בסופו של דבר, אל מעבר לטקסים והפולחנים, הצורות והשמות, המילים והתפילות, ולהבין את אלוהים כמודעות הנוכחת בכל.

      הכוהנים ההינדים מכירים היטב את טקסי הפולחן, אך רק מעטים מהם מודעים למשמעות המסתתרת מאחוריהם. הם מניעים את ידיהם ורגליהם בצורה מכנית, מצייתים להוראותיהם של הכתבים הקדושים, וחוזרים על המנטרות הקדושות כתוכים. אבל המשמעות הפנימית של הטקסים האלו נחשפה בפניו של שרי ראמאקרישנה כבר מתחילתה של הדרך. כשהוא ישב ופניו אל הפסל, עברה במיינד שלו התמרה מוזרה. בעודו מקיים את הטקסים בהתאם להוראות, הוא מצא עצמו למעשה מוקף בחומת אש שהגנה עליו ועל מקום הפולחן מתנודות לא רוחניות, או שהוא חש בהתעוררותו של הקונדליני המיסטי דרך המרכזים השונים של הגוף. זוהר פניו, ריכוזו העמוק, והאווירה הרגשנית העזה של המקדש הרשימו כל מי שחזה בו סוגד לאלה.

      רָאמְקוֹמָאר רצה ששרי ראמאקרישנה ילמד את פולחני הסגידה המורכבים לקאלי. כדי להיות כוהן של קאלי, היה עליו לעבור חניכה מיוחדת מגורו שהוכשר לכך, ולכן נמצא ברהמין מתאים עבור שרי ראמאקרישנה. אבל מיד ברגע שהברהמין החל לומר את המילה הקדושה באזניו, הוצף שרי ראמאקרישנה ברגשות עזים, פרץ בצעקה רמה ושקע לריכוז עמוק.

      מאטור התחנן בפני שרי ראמאקרישנה שיהיה אחראי לפולחן הסגידה במקדש קאלי. הכוהן הצעיר טען שאינו מסוגל לכך וכי אינו מכיר את הכתבים הקדושים. מאטור התעקש שמסירות וכנות יהוו פיצוי גדול על חוסר ידע פורמלי ויגרמו לאמא האלוהית לגלות עצמה דרך הפסל. לבסוף, נאלץ שרי ראמאקרישנה להיכנע לבקשתו של מאטור. הוא הפך להיות כוהן של קאלי.

      ב- 1856 נשם רָאמְקוֹמָאר את נשימתו האחרונה. שרי ראמאקרישנה כבר צפה ביותר ממקרה מוות אחד במשפחה. הוא הגיע להבנה עד כמה ארעיים הם החיים על פני האדמה. ככל שהשתכנע יותר בטבעם החולף של הדברים החומריים, כך גברה בו התשוקה להבין את אלוהים, מעיין חיי הנצח. 

      ואכן, עד מהרה הוא גילה איזו אלה מוזרה הוא נבחר לשרת. הוא נלכד בהדרגה במארג הופעתה הנוכחת בכל. עבור הנבער מדעת, אין ספק שהיא סמל ההשמדה. אבל הוא מצא בה את האם נדיבת הלב האוהבת-כל. צווארה מוקף במחרוזת של ראשים, מותניה בשרשרת של ידיים אנושיות, שתים מידיה אוחזות בנשק המוות ועיניה יורות חיצי אש. אבל, למרבית הפלא, חש ראמאקרישנה בנשימתה את מגעה המרגיע של אהבה עדינה וראה בה את זרע חיי הנצח. היא ניצבת על חזהו של בן זוגה, שיווה, משום שהיא שָאקְטי, הכוח, חלק בלתי נפרד מהמוחלט. היא מוקפת על ידי תנים ויצורים טמאים אחרים, שוכניה של חצר המשרפות. אבל האם אין זו המציאות האולטימטיבית שמעל לקדושה והטומאה? היא נראית כמלופפת בכישופו של יין. אבל מי יכול היה ליצור את העולם המטורף הזה אם לא היה נמצא תחת השפעתה של  שכרות אלוהית? היא הסמל הנעלה ביותר של כל כוחות הטבע, מיזוג הסתירות המהותיות ביניהם, האלוהות האולטימטיבית בדמותה של אשה. היא הפכה עתה למציאות היחידה של שרי ראמאקרישנה, והעולם הפך צל חסר משמעות. הוא יצק את נשמתו אל תוך הסגידה לה. היא ניצבה לפניו ככניסה המפוארת השקופה אל מקדש המציאות שאין לתארה במילים.

      הפולחן במקדש הגביר את תשוקתו של שרי ראמאקרישנה לחזיון חי של האמא של היקום. הוא החל להוציא את זמנו במדיטציות בזמנים בהם לא היה מועסק בשרות המקדש, והוא בחר למטרה זו במקום מבודד במיוחד. יער עמוק, מעובה בסבך של שיחים וצמחים קוצניים, שהשתרע מצפון למקדש. מאחר והוא שימש פעם כאתר קבורה, אנשים נמנעו מלבקר בו אפילו בשעות היום, מפחדים מפני רוחות רפאים. שם החל שרי ראמאקרישנה לבלות לילות שלמים במדיטציות, כשהוא חוזר לחדרו רק בשעות הבוקר, עיניו נפוחות כמו אחרי התייפחות ארוכה. בזמן המדיטציה, היה מניח בצד את בגדיו ואת שרוך הברהמין שלו. בהסבירו את מנהגו המשונה הזה, אמר פעם להְרִידֶאֵיי: "האם אינך יודע שכשמישהו חושב על אלוהים עליו להיות חופשי מכל דבר שכובל אותו? מרגע לידתנו אנו כבולים בשמונה השרשראות של שינאה, בושה, שושלת יוחסין, גאווה על התנהגות טובה, פחד, סודיות, מעמד וצער. השרוך המקודש מזכיר לי שאני ברהמין ולכן נעלה מכולם. כשמישהו קורא לאמא האלוהית, הוא צריך להניח בצד את כל הרעיונות האלו". הְרִידֶאֵיי חשב שדודו מאבד שת שפיות דעתו.

      ככל שהעמיקה אהבתו לאלוהים, הוא החל לשכוח או לזנוח את מנהגי הפולחן. הישיבה לפני הפסל, כשהוא מבלה שעות בשירת מזמורי התמסרות של מאמינים מסורים דגולים של האמא האלוהית, שתארו את מראהו של אלוהים, רק הגבירה את כמיהתו של שרי ראמאקרישנה. הוא חש את ייסוריו של ילד שהופרד מאימו. לפעמים, מתוך ייסוריו, הוא טמן את פניו באדמה ובכה בכי מר כל כך, עד שאנשים שחשבו שהוא איבד את אימו הורתו, השתתפו איתו בצערו. לעיתים, ברגעים של ספקנות, הוא היה בוכה: "האם את אמיתית, אמא אלוהית, או האם הכל הוא אשליה – לא יותר משירה ללא מציאות? אם את אכן קיימת, מדוע איני רואה אותך? האם האמונה היא חלום בהקיץ ותו-לא ואת הינך רק המצאה של פרי דמיונו של האדם?". לפעמים הוא היה יושב על שטיח התפילה במשך שעתים כחפץ חסר חיים. הוא החל להתנהג בצורה חריגה, מרבית הזמן לא היה מודע לעולם. הוא כמעט והפסיק לאכול, והשינה עזבה אותו לגמרי.

      אבל הוא לא היה צריך לחכות זמן רב. כך הוא תיאר את חזיונו הראשון של האמא האלוהית: "הרגשתי כאילו ליבי נסחט כמו מגבת רטובה. הוכרעתי על ידי אי שקט ופחד שיתכן ולא יפול בחלקי להבין את האמא האלוהית בחיים האלה. לא יכולתי לסבול יותר את הניתוק ממנה. החיים נראו כאילו לא שווה היה לחיות אותם. לפתע נפל מבטי על החרב שהיתה שמורה במקדשה של האמא האלוהית. החלטתי לשים קץ לחיי. כשקפצתי ממקומי כמשוגע ואחזתי בה, התגלתה פתאום האמא האלוהית המבורכת. הבניינים על חלקיהם השונים, המקדש וכל שאר הדברים נעלמו מעיני, כשהם לא משאירים אחריהם עקבות כלשהם, ובמקומם ראיתי אוקינוס של מודעות בלי גבולות, אינסופי, זוהר. ככל שהעין יכולה היתה לראות, הנחשולים הזורחים זרמו אלי בטירוף מכל הכיוונים ברעש נוראי, כדי לבלוע אותי! השתוקקתי לנשום. מושפע מהסערה המשתוללת, התמוטטתי חסר הכרה. לא ידעתי מה קורה בעולם החיצוני, אבל בתוך תוכי זרם זֶרֶם איתן של אושר טהור, חדש לחלוטין, וחשתי בנוכחותה של האמא האלוהית". כשהוא שב להכרתו, היתה על שפתיו מילה אחת "אמא".

      ועדיין היתה זו התנסות חלקית ראשונית מהחוויות שעמדו להתרחש. ההצצה הראשונה באמא האלוהית הגבירו את השתוקקותו לחזות בה ממושכות. הוא רצה לראות אותה הן במדיטציה והן בעיניים פקוחות. אבל האמא האלוהית החלה לבחון אותו ושיחקה איתו במחבואים, מגבירה הן את שמחתו והן את סבלותיו. כשבכה בכי תמרורים ברגעי הפרידה ממנה, הוא היה עובר למצב של טרנס ואז מצא אותה עומדת לפניו מחייכת, מדברת, מעודדת, מפצירה בו שיהיה עליז, ומדריכה אותו. במהלך התקופה הזו של התרגול הרוחני, הוא חווה התנסויות רבות יוצאות דופן. כשהוא התיישב למדוט, הוא היה שומע צלילים של נקישות מוזרות מפרקי רגליו, כאילו מישהו נעל אותם במנעול, אחד אחרי השני, כדי לשמור שישאר ללא תזוזה. ובסיום המדיטציה הוא היה שומע שנית את אותם הצלילים, והפעם המנעולים היו נפתחים ומותירים אותו חופשי לנוע כרצונו. הוא היה רואה הבזקים כמו נחילים של גחליליות צפו לפני עיניו, או ים של ערפל סמיך מסביבו, עם גלים מוארים של כסף יצוק. ושוב, מים הערפל השקוף למחצה הוא היה מבחין באמא האלוהית העולה, תחילה רגליה, אחר כך מותניה, גופה, פניה, ראשה ולבסוף כל כולה. הוא היה חש בנשימתה ושומע את קולה. כשקיים את טקסי הפולחן במסגד, הוא חש לפעמים בהתרוממות הרוח, לפעמים הוא היה נותר ללא תנועה כאבן, לפעמים הוא כמעט והתמוטט מעודף הרגשות. רבים ממעשיו, מנוגדים לכל מסורת שהיא, נראו כחילול הקודש בעיני האנשים. הוא היה לוקח פרח נוגע בו בראשו שלו, בגופו וברגליו ואחר כך מגיש אותו כמנחה לאלה. או שהיה מתנודד כשיכור סביב כס מלכותה של האמא האלוהית, נוגע בסנטרה כמביע את חיבתו אליה, שר, מדבר, מתלוצץ, צוחק ורוקד. או שהיה לוקח פיסה של אוכל מהמגש ומגיש אותו לפיה, מתחנן בפניה שתאכל, ולא היה מרוצה עד שהיה משוכנע לחלוטין שהיא אכן אכלה. אחרי שהאמא האלוהית הושכבה לישון בלילה, הוא היה שומע אותה, מחדרו, עולה בצעדים קלים של נערה שמחה לקומה העליונה של המקדש, צמידי קרסוליה מצלצלים. אז הוא היה מגלה אותה עומדת ושערה מתנופף, צלליתה הכהה משתקפת אל מול שמי הלילה, מביטה אל הגאנגא או אל אורותיה הרחוקים של כלכותא.

      טבעי היה הדבר שצוות המקדש התייחס אליו כאל אדם בלתי שפוי. אנשים שרצו בטובתו לקחו אותו אל הטובים שברופאים, אך שום תרופה לא יכולה היתה לרפא את מחלתו. פעמים רבות הוא עצמו הטיל ספק בשפיותו. משום שהוא שייט בים לא נודע, ללא מדריך בן אנוש שיוכל לכוון אותו. גן העדן היחיד בוא הוא חש בטוח היה האמא האלוהית עצמה. אליה הוא היה מתפלל: "איני יודע מה הם הדברים האלו. אני בּוּר, איני יודע את המנטרות ואת כתבי הקודש. למדי אותי, אמא, איך להבין אותך. מי עוד יכול לעזור לי? האם אינך מפלטי היחיד, מדריכתי היחידה?" ונוכחותה התומכת של האמא האלוהית מעולם לא איכזבה אותו במצוקתו וספקותיו. אפילו אלו שביקרו את התנהלותו, התפעלו עמוקות מטוהרו, יושרו ותמימותו, כנותו, הגינותו וקדושתו. הם חשו בהשפעתו המרוממת כששהו בנוכחותו.

      נאמר שהסמאדהי, או הטראנס, הוא לא יותר מאשר פתיחת הדלת אל ממלכת הרוחניות. שרי ראמאקרישנה חש בתשוקה בלתי נדלית להנות מאלוהים בדרכים שונות. עבור המדיטציות שלו הוא בנה מקום ביער בחלקה הצפוני של גינת המקדש. בעזרתו של הְרִידֶאֵיי הוא שתל שם חמישה עצים מקודשים. המקום, שנודע בשם פָּאנְצָ’אוָואטִי, הפך לתפאורה של רבים מחזיונותיו.

      ככל שמצב רוחו הרוחני העמיק, הוא חש יותר ויותר שהוא בנה של האמא האלוהית. הוא למד להכנע לחלוטין לרצונה והניח לה לכוון אותו.

      "הו אמא", הוא התפלל תמיד, "מצאתי בך את מפלטי. למדי אותי מה לעשות ומה לומר. רצונך חשוב מכל והוא נועד לטובתם של ילדיך. מזגי את רצוני בתוך רצונך והפכי אותי לכלי-שרת שלך".

      חזונו הפך עמוק יותר והדוק יותר. לא היה עליו להמשיך ולמדוט כדי לחזות באמא האלוהית. אפילו בשעה שהיה מודע לעולם החיצוני, הוא היה רואה אותה מוחשית כפי שראה את המקדש, העצים, הנהר והאנשים שמסביבו.

      מאטור באבו נכנס למקדש בגניבה בהזדמנויות מסוימות, כדי לצפות בפולחן. הוא התרגש עמוקות ממסירותו של הכוהן הצעיר ומכנותו. הוא הבין ששרי ראמאקרישנה הפך את דמות האבן לאלילה חיה.

      באחד הימים האכיל שרי ראמאקרישנה חתול באוכל שנועד למנחה לקאלי. זה היה כבר יותר מדי עבור מנהל גינת המקדש, שראה עצמו אחראי להתנהלותו התקינה של הפולחן. הוא דיווח למאטור באבו על התנהגותו הבלתי שפויה של שרי ראמאקרישנה.

       שרי ראמאקרישנה תאר כך את המקרה: "במקדש קאלי גילתה לי האמא האלוהית שהיא הפכה לכל הדברים. היא הראתה לי שכל דבר היה מלא במודעות. הפסל היה מודע, המזבח היה מודע, כלי המים היו מודעים, סף הדלת היה מודע, רצפת השיש היתה מודעת – הכל היה מודע. מצאתי, שכל מה שהיה בתוך החדר, היה ספוג באושר – אושרו של אלוהים. ראיתי איש מרושע בחזית מקדש קאלי, אבל גם בתוכו ראיתי את תנודות כוחה של האמא האלוהית. זוהי הסיבה שהאכלתי את החתול באוכל שהיה מיועד למנחה לאמא האלוהית. הרגשתי בברור שכל זה היה האמא האלוהית – אפילו החתול. מנהל גינת המקדש כתב למאטור באבו שהאכלתי את החתול עם המנחה שהיתה מיועדת לאמא האלוהית. אבל תובנתו של מאטור באבו יכולה היתה לחדור אל תוך המיינד שלי. הוא כתב למנהל בתשובה: "הנח לו לעשות ככל שברצונו. אסור לך לומר לו מאומה".

      אחת מהמחלות הכואבות מהן סבל שרי ראמאקרישנה באותו הזמן היתה תחושה של צריבה בכל הגוף, והוא נרפא על ידי חיזיון מוזר. בזמן שקיים את הפולחן במקדש בהתאם להוראות כתבי הקודש, הוא דמיין את נוכחותו של ה"חוטא" בתוך גופו שלו ואת השמדתו של אותו "חוטא". באחד הימים כשהוא מדט בתוך הפָּאנְצָ’אוָואטִי, הוא ראה אדם שחור עור שעיניו אדומות יוצא מתוכו ומתנודד כשיכור. עד מהרה הגיח ממנו אדם נוסף, בעל ארשת שליווה, לבוש בגלימה חומה של סאניאסין ומחזיק בידיו קלשון בעל שלוש שיניים. האדם השני התקיף את הראשון והרג אותו עם הקלשון. אחרי זה השתחרר שרי ראמאקרישנה ממכאוביו.

      בסביבות אותו הזמן הוא החל לסגוד לאלוהים תוך שהוא מאמץ התנהגות של משרת כלפי אדונו. הוא חיקה את דרכו של הָאנוּמָאן, מנהיג הקופים מהרָאמָאיָאנָה, משרתו המופתי של ראמה והדוגמא המסורתית למסירות מתוך מחיקת העצמי. כשהוא מדט על הָאנוּמָאן תנועותיו ודרך חייו התחילו לדמות לאלו של קוף. עיניו הפכו חסרות מנוחה. הוא התקיים מפירות ושורשים. כשפיסת הבד שלו קשורה סביב מותניו וחלק ממנה משתלשל מאחוריו כזנב, הוא קפץ ממקום למקום במקום ללכת. ואחרי זמן קצר הוא התברך וחזה בסיטָה, בת זוגו האלוהית של ראמה, שנכנסה לגופו ונעלמה בו עם המילים "אני מורישה לך את החיוך שלי".

      מאטור האמין בכנות התלהבותו הרוחנית של שרי ראמאקרישנה, אבל החל עתה לפקפק בשפיותו. הוא הביט בו מקפץ הנה והנה כקוף. באחד הימים, כשהאזינה רָאני רָאסְמָאני לשירתו של שרי ראמאקרישנה במקדש, פנה הכוהן הצעיר במפתיע וסטר לה. נראה שכשהיא האזינה לשירתו, היא חשבה בעצם על תביעה משפטית. היא קיבלה את העונש כאילו האמא האלוהית בעצמה הענישה אותה, אבל מאטור באבו היה מוטרד. הוא התחנן בפני שרי ראמאקרישנה שישלוט ברגשותיו וישים לב למוסכמות החברתיות. אלוהים בכבודו ובעצמו, הוא טען, נהג בהתאם לחוקים. אלוהים מעולם לא הרשה, לדוגמא, שפרחים משני צבעים יפרחו על אותו גבעול. למחרת הגיש שרי ראמאקרישנה למאטור באבו שני פרחי היביסקוס שפרחו על אותו הגזע, אחד אדום והשני לבן.

      מאטור ורָאני רָאסְמָאני החלו לייחס את מחלת הרוח של שרי ראמאקרישנה, בחלקה לפחות, לקיום מצוות האיפוק המחמירה. בחושבם שחיים טבעיים ירפו את מתח עצביו, הם רקמו תוכנית עם שתי נשים שהמוניטין שלהן היה מפוקפק. אבל מיד ברגע שהנשים נכנסו לחדרו, ראה בהן שרי ראמאקרישנה את התגלמותה של האמא האלוהית של היקום ונכנס לסמאדהי כשהוא ממלמל את שמה.

      ב- 1858 הגיע לדָאקְשִינְסְוָואר בן דודו של ראמאקרישנה, שמו היה הָאלָאדְהָארי, והוא היה אמור להישאר שם כשמונה שנים. בשל מצב בריאותו הרעוע של שרי ראמאקרישנה, הפנה מאטור את האיש אל משרדו של הכוהן במקדש קאלי. הוא היה יצור מסובך, בקי מאד בכתבי הקודש, אבל כמעט ואינו מודע לרוחם. הוא אהב להשתתף בויכוחים תיאולוגיים שעמדו על קוצו של יוד, ובהתאם למידת למדנותו, הוא המשיך לבחון את שרי ראמאקרישנה. כברהמין אדוק ושמרני, הוא הסתייג לחלוטין מפעולותיו הבלתי דתיות של בן דודו, אבל הוא לא נשאר אדיש לחייו הטהורים של שרי ראמאקרישנה, לאהבתו הנלהבת לאלוהים ולתשוקתו להגשמה עצמית.

      באחד הימים בלבל הָאלָאדְהָארי את שרי ראמאקרישנה כשאמר שאלוהים אינו ניתן לתפישה על ידי המיינד האנושי. שרי ראמאקרישנה תאר את רגע הספק הגדול כשהוא תוהה האם חזיונותיו תעתעו בו: "ביבבות התפללתי לאמא האלוהית, ’היכול ליבך להתעות אותי כך משום שאני שוטה’? שטף של דמעות זרם מעיני. זמן קצר אחר כך ראיתי עמוד של ערפל מתרומם מהרצפה וממלא את החלל שמלפני. באמצעו הופיע פרצוף עם זקן גולש, שלוו, בעל הבעה משמעותית מאד ונאה. בעודו מייצב את מבטו עלי, הוא אמר בכובד ראש, ’הישאר בבְּהָאוָוהמוּקְהָה, על מפתנה של המודעות היחסית’. הוא חזר על זה שלוש פעמים ואז נעלם בעדינות בערפל, שגם הוא נמוג. החזיון הזה החזיר לי את בטחוני".

      דוח מסולף על בריאותו הרופפת של שרי ראמאקרישנה, אדישותו לחיי היומיום, ומעשים חריגים רבים הגיע לקָאמָארפּוּקוּר ומילא בחרדות את ליבה של אמו המסכנה. לבקשותיה החוזרות ונשנות הוא שב לכפרו כדי להחליף אווירה. אבל חברי ילדותו לא עניינו אותו יותר.  להט אלוהי עיכל אותו. הוא בילה במדיטציה את מרבית היום והלילה באחד מאתרי שריפת הגופות. המקום הזכיר לו את עד כמה ארעיים הם גוף האדם, תקוותיו והשגיו. הוא גם הזכיר לו את קאלי, אלת ההרס.

      אבל בריאותו השתפרה בתוך חודשים ספורים, ובמידה מסוימת אף חזרה רוחו העליזה. אנשים עודדו את אמו המאושרת לחשוב שזה הזמן המתאים לארגן את נישואיו. הנער היה עתה בן עשרים ושלוש. אשה תעמיד אותו חזרה על רגליו. והיא היתה מאושרת כשבנה קיבל ברצון את הצעתה. יתכן והוא ראה בזה את אצבע האלוהים.

      סָארָאדָאמָאני, ילדה קטנה בת חמש, התגוררה בכפר גָ’אִירָאמְבָּאטִי הסמוך. אפילו בגיל זה היא נהגה להתפלל לאלוהים שיחשל את אופיה שיהיה נקי ונעים כפקעת לבנה. בהתבוננה בירח המלא, היא נהגה לומר: "הו אלוהים, אפילו על הירח יש כתמים שחורים. אבל עשה את אופיי נקי מרבב". זו היתה היא שנבחרה ככלה לשרי ראמאקרישנה.

      טקס הנישואים נערך בזמן. בהודו, נישואים מוקדמים שכאלה הם למעשה אירוסין, והנישואים ממומשים כשהנערה מגיעה לבגרות. אבל במקרה הזה הנישואים מעולם לא הגיעו לידי מימוש. שרי ראמאקרישנה המשיך להתגורר בקָאמָארפּוּקוּר כשנה וחצי ואחר כך חזר לדָאקְשִינְסְוָואר.

      הוא כמעט ועוד לא עבר את מפתן מקדש קאלי ומיד מצא עצמו שנית בתוך המערבולת. שגעונו חזר פי עשרת מונים. אותן מדיטציות ותפילות, אותם מצבי רוח קיצוניים, אותה תחושת צריבה, אותו הבכי, אותם נדודי שינה, אותה אדישות כלפי הגוף והעולם החיצוני, אותן הזיות בהקיץ. הוא כפה על עצמו משמעת חדשה כדי להכחיד אהבת בצע ותשוקה, שני המכשולים הגדולים להתקדמות הרוחנית. עם רופיה אחת בידו האחת ומעט אדמה בידו השניה, הוא נהג להרהר על ערכם היחסי של שני אלו כדי להבין את אלוהים, ומשמצא ששניהם חסרי ערך הוא היה זורק אותם בשוויון נפש אל הגאנגא. בנשים הוא ראה את התגלמותה של האמא האלוהית. מעולם, אפילו לא בחלום, הוא לא חש בדחף התשוקה. וכדי לשרש מהמיינד שלו את רעיון העליונות המעמדית, הוא נהג לנקות בשערו הארוך והמוזנח את ביתם של המנודים.  כשהוא ישב במדיטציה, צפרים ירדו על ראשו וניקרו בין שערותיו, מחפשות גרגרי אוכל. נחשים זחלו על גופו, אבל הוא לא היה מודע אליהם והם לא אליו. השינה עזבה אותו לחלוטין. יום ולילה, רפרפו חזיונות לנגד עיניו. הוא ראה את הסניאסי, שהרג קודם לכן את ה"חוטא" שבו, יוצא שנית מגופו, מאיים עליו בקלשונו ומצווה עליו להתרכז באלוהים. או שאותו סניאסי היה מבקר במקומות רחוקים, הולך בעקבותיו של שביל מואר, וחוזר משם ומדווח לו על מה שאירע שם. שרי ראמאקרישנה נהג לומר מאוחר יותר שבמקרה של מאמין מסור מתקדם המיינד בעצמו הופך להיות הגורו, חי ומתנועע כישות מוחשית.

      רָאני רָאסְמָאני שהקימה את גינת המקדש, נפטרה ב- 1861. אחרי מותה, מאטור חתנה הפך לממונה היחידי על האחוזה. הוא העמיד את עצמו ואת משאביו לרשותו של שרי ראמאקרישנה והחל לדאוג לנוחיותו הפיזית. שרי ראמאקרישנה אמר אחר כך שהוא היה אחד מחמשת "ספקי המלאי" שלו שמונה על ידי האמא האלוהית. בכל פעם שעלתה בקשה במיינד שלו, מאטור היה ממלא אותה ללא היסוס.

      באותו הזמן הגיעה לדָאקְשִינְסְוָואר ברהמינית לה נועד תפקיד חשוב בהתגלויותיו הרוחניות של שרי ראמאקרישנה. כילידת מזרח בנגל, היא היתה מומחית בשיטות הפולחן הטאנטרי והוָאישְנָאוָוה. היא היתה קצת מעבר לשנת החמישים לחייה, נאה, ועטויה בגלימת נזירות כתומה. כל רכושה הסתכם בכמה ספרים ושתי פיסות של בד ללבישה.

      שרי ראמאקרישנה בירך את המבקרת בכבוד גדול, תיאר בפניה את חוויותיו וחזיונותיו, ואמר לה שאנשים מאמינים שהיו אלה סימנים לשגעונו. היא האזינה לו בקשב רב ואמרה: "בני, כל אחד העוסק במלאכה הזו הוא משוגע. חלק משוגעים לכסף, חלקם לנוחות, חלקם לשם ותהילה. ואתה – משוגע לאלוהים". היא הבטיחה לו שהוא עובר דרך ההתנסות הרוחנית הכמעט בלתי מוכרת, כפי שהיא מתוארת בכתבי קודש כמו המָאהָבְּהָארָטָה, ההתלהבות המרוממת ביותר של אהבה אלוהית. היא אמרה לו שסימניה של התרוממות הרוח הקיצונית הזו תוארו על ידי תשעה עשר תופעות פיזיולוגיות, הכוללות הזלת דמעות, רעידות הגוף, הסתמרות העור, הזעה ותחושה של צריבה. כתבי הקודש של הבהאקטי, היא הודיעה לו, תיעדו רק שני מקרים של התנסות כזו, כלומר אלו של שרי רַאדְהָה ושל שרי צָ’אִיטָנְיָה. 

      עד מהרה התפתח קשר עדין בין שרי ראמאקרישנה והברהמינית, היא רואה בו את קרישנה התינוק והוא רואה בה אמא. יום אחרי יום היא התבוננה בהתלהבותו כשהוא שר את שמו של אלוהים, בזמן המדיטציה, כשהוא בסמאדהי ובכיסופיו המטורפים, והיא הבחינה שגלום בו הכוח להעביר רוחניות לאחרים. היא הגיעה למסקנה שתכונה זו אינה אפשרית למאמין מסור רגיל, אפילו לא לנשמה שהגיעה לדרגת התפתחות גבוהה. רק התגלמות של אלוהים יכולה היתה להגיעה לגילוי כזה של רוחניות. היא הצהירה בגלוי, ששרי ראמאקרישנה, כמו שרי צָ’אִיטָנְיָה, היה התגלמות של אלוהים.

      כששרי ראמאקרישנה אמר למאטור מה אמרה עליו הברהמינית, הניד מאטור את ראשו בספקנות. הוא לא התלהב להכיר בו כהתגלמות של אלוהים, אָוָואטָאר המשתווה לראמה, בודהה וצָ’אִיטָנְיָה, למרות שהוא הודה ברוחניותו יוצאת הדופן של שרי ראמאקרישנה. לכן ביקשה הברהמינית ממאטור שיארגן כינוס של מלומדים שידונו איתה על הנושא. הוא הסכים להצעתה והפגישה אורגנה. היא היתה אמורה להתקיים בנָאטְמָאנְדיר לפני מקדש קאלי.

      שני מלומדים שהיו מפורסמים באותו הזמן הוזמנו: וָאישְנָאוְצָ’רָם, ראש אגודת וָאישְנָאוָוה, וגָאוּרי. הראשון שהגיע היה וָאישְנָאוְצָ’רָם עם חבורה נכבדת של מלומדים ותלמידים. הברהמינית, כאם גאה, הציגה בפניו את דעותיה כשהיא תומכת את דבריה בציטוטים מכתבי הקודש. כשדנו המלומים בשאלות התיאולוגיות העמוקות, התיישב שרי ראמאקרישנה ביניהם כמו ילד, אדיש לחלוטין למתרחש סביבו, שקוע במחשבותיו, לפעמים מחייך, לפעמים לועס קמצוץ של תבלין מתוך הכיס, או שוב אומר לוָאישְנָאוְצָ’רָם כשהוא דוחק בו קלות עם המרפק: "תסתכל, לפעמים גם אני מרגיש כך". כעת הגיע וָאישְנָאוְצָ’רָם למסקנה והצהיר שהוא מסכים לחלוטין עם דעתה של הברהמינית. הוא הכריז שאין ספק  ששרי ראמאקרישנה חווה מָהָהבְּהָאוָוה וכי היה זה סימן מובהק להתגלמותו הנדירה של אלוהים בבן אנוש. האנשים שהתכנסו שם, ובמיוחד אנשי הצוות של גינת המקדש, הוכו באלם: שרי ראמאקרישנה אמר למאטור, כמו ילד: "תאר לעצמך, גם הוא אומר זאת! ובכן, אני שמח לשמוע שאחרי הכל זו לא מחלה".

      כאשר הגיע המלומד גָאוּרי, כמה ימים אחר כך, נערכה פגישה נוספת וגם הוא הסכים עם דעתם של הברהמינית ווָאישְנָאוְצָ’רָם. למשמע הערתו של שרי ראמאקרישנה שוָאישְנָאוְצָ’רָם הכריז שהוא אָוָואטָאר, ענה גָאוּרי: "האם זה כל מה שהיה לו להגיד עליך? אם כך הוא אמר מעט מאד. אני משוכנע לגמרי שאתה הינך אוצר של כוח רוחני, רק שבריר קטן ממנו, שיורד מפעם לפעם אלי אדמות בגלגול נשמות".

      "הא", אמר שרי ראמאקרישנה בחיוך, "נראה שהתעלית על וָאישְנָאוְצָ’רָם במקרה הזה. מה מצאת בי שעורר בך את הרעיון הזה?"

      גָאוּרי אמר: "אני מרגיש זאת בליבי וכתבי הקודש עומדים לצידי. אני מוכן להוכיח זאת לכל מי שיזרוק לי את הכפפה".

      "בסדר", אמר שרי ראמאקרישנה, "אתה הוא האומר זאת, אבל האמן לי, אני איני יודע דבר על כך".

      וכך, הוכרז הכוהן המטורף על ידי חכמי הדור הגדולים כהתגלמות אלוהית. חזיונותיו לא היו תוצאה של מוחו הקודח, הם כבר היו תופעה מוכרת בהסטוריה הרוחנית. וכיצד השפיעה ההכרזה על שרי ראמאקרישנה עצמו? הוא נותר ילדה הפשוט של האמא האלוהית, כפי שהיה מאז יום חייו הראשון. שנים מאוחר יותר, כששמע ששניים מתלמידיו של בעל הבית שלו דברו עליו בגלוי כעל התגלמות אלוהית, הוא אמר בנימה של עוקצנות: "האם הם חושבים שהם יגבירו כך את תפארתי? האחד מהם הוא שחקן במה והשני רופא. מה הם יודעים על גלגול נשמות? נכון, מלומדים כמו גָאוּרי ווָאישְנָאוְצָ’רָם הכריזו לפני שנים רבות שאני אָוָואטָאר. הם היו מלומדים גדולים וידעו מה הם אומרים. אבל זה לא הביא לשינוי כלשהו במיינד שלי".

      שרי ראמאקרישנה היה תלמיד כל חייו. הוא נהג לעיתים לצטט פתגם באזני תלמידיו: "חברים, ככל שאני חי יותר אני לומד יותר". כאשר שככה ההתרגשות שעוררה הכרזתה של הברהמינית, הוא כיוונן עצמו למשימה של תרגול המשמעת הרוחנית בהתאם למסורת והשיטות שהונחו על ידי כתבי הקודש של הטאנטרה והוָאישְנָאוָוה. עד עתה הוא קיים את האידיאל הרוחני שלו בהתאם למה שהתעורר במיינד שלו ובליבו. עתה הוא קיבל את הברהמינית כגורו שלו והחל לפסוע על הנתיב המסורתי.

 

 

      על פי הטאנטרה, המציאות המוחלטת היא צ’יט - מודעות, והיא חופפת לסָאט - הוויה, קיום, ולאָנַאנְדָה - אושר. המציאות המוחלטת הזו, סָאטְצִ’יטְאָנַאנְדָה, קיום מוחלט-ידע מוחלט-אושר מוחלט, זהה למציאות עליה מטיפות הוודות. והאדם, זהה למעשה למציאות הזו, אבל תחת השפעתה של המאיה, האשליה, הוא שכח את טבעו האמיתי. הוא מתייחס אל עולם פשוט של חפצים נגלים כאל הדבר האמיתי, והטעות הזו היא הסיבה לכבילותו וסבלותיו. מטרתה של המשמעת הרוחנית היא לגלות מחדש את זהותו האמיתית למציאות האלוהית.

      כדי להשיג את המטרה הזו, מכתיבה הוֶודנטָה שיטה קפדנית הפוכה של הבדלה וויתור, אותה יכולים לקיים רק מועטים שניחנו באינטליגנציה חריפה ובכוח רצון בלתי מעורער. אבל הטאנטרה מתחשבת בחולשותיהם הטבעיות של בני האדם, תשוקותיהם השפלות ואהבתם לדברים מוחשיים. היא משלבת פילוסופיה עם פולחנים, מדיטציות עם טקסים, וויתור עם הנאות. המטרה המונחת בבסיסה היא  לאמן את השואף הרוחני בסופו של דבר, למדוט על העובדה שהוא זהה למוחלט.

      האדם הממוצע שואף להנות מהמטרות החומריות של העולם. הטאנטרה מזמינה אותו להנות מאלו, אבל באותה העת גם לגלות בהם את נוכחותו של אלוהים. היא מכתיבה פולחנים מיסטיים, בעזרתם הופכות משאות החושים אט אט לרוחניות, והפיתויים החושניים הופכים לאהבת האלוהים. כך הופכים אותם הדברים הכובלים את האדם לאלו המשחררים אותו. אותו רעל המביא למוות משתנה לשיקוי סם החיים. וויתור כלפי חוץ אינו נחוץ. משום שמטרתה של הטאנטרה היא לזכך את הבְּהוֹגָה, ההנאות, ולרומם אותן אל תוך היוגה - האיחוד עם המודעות. משום שעל פי הפילוסופיה הזו, העולם על כל התגלויותיו הוא לא יותר מאשר קורטוב משיווה ושָאקְטִי,  המוחלט וכוחו הבלתי נתפש.

      שיטותיה של הטאנטרה מדורגות ומתאימות לשואפים רוחניים מכל הרמות. התרגילים מומלצים לאנשים שלהם נקודת השקפה "חייתית", "נשגבת" או "אלוהית". חלק מהפולחנים דורשים את נוכחותם של בני המין השני. כאן לומד השואף הרוחני להסתכל על האישה כהתגלמותה של האלה קאלי, האמא האלוהית של היקום. בסיסה המהותי של הטאנטרה הוא האמהות האלוהית ותפארתה של האישה. יש לראות בכל אחד מחלקי גופה של האישה את ההתגלמות האלוהית. אבל הפולחנים מסוכנים מאד. עזרתו של גורו שהוכשר לכך היא חיונית ביותר. מאמין מסור בלתי זהיר יכול לאבד את אחיזתו וליפול אל מלכודת השחיתות.

      על פי הטאנטרה, שָאקְטי היא הכוח הפעיל הבורא ביקום. שיווה, המוחלט, הוא פחות או יותר העקרון האדיש, הבלתי פעיל. יתרה מכך, שָאקְטי היא חלק בלתי נפרד משיווה, כפי שכוח האש לשרוף נובע מהאש עצמה. שָאקְטי, הכוח הבורא, מכילה ברחמה את היקום, ולכן היא האמא האלוהית. כל הנשים מסמלות אותה. קאלי היא אחת מדמויותיה השונות. המדיטציה על קאלי, הכוח הבורא, היא השיטה המרכזית של הטאנטרה. כשהוא מודט, רואה עצמו השואף הרוחני בהתחלה מאוחד עם המוחלט, ואז הוא חושב שמתוך אותה מודעות בלתי-אישית נובעות שתי ישויות, כלומר העצמי האישי שלו ודמותה החיה של האֵלָה. אז הוא מקרין את דמות האֵלָה אל תוך הפסל המוחשי הניצב לפניו וסוגד לה כאמא האלוהית.

      שרי ראמאקרישנה כיוונן עצמו למשימה של תרגול שיטותיה של הטאנטרה, ובברכתה של האמא האלוהית עצמה, הוא קיבל את הברהמינית כגורו שלו. הוא קיים טקסים מעמיקים ועדינים בתוך הפָּאנְצָ’אוָואטִי ותחת עץ הבֶּל בפינה הצפונית של גינת המקדש. הוא תרגל את כל השיטות של שישים וארבעה הספרים העיקריים של הטאנטרה, ומעולם לא לקח לו יותר משלושה ימים כדי להגיע תוצאות המובטחות בכל אחד מהם. אחרי שהקפיד לקיים כמה טקסים מקדימים, היתה משתלטת עליו התלהבות אלוהית משונה והוא היה נכנס לסמאדהי, ואז המיינד שלו היה מתפוגג בהתרוממות רוח. הרוע חדל מלהתקיים עבורו. המילה "חושני" איבדה את כל משמעותה בעיניו. העולם כולו וכל דבר שבו הופיעו כלִילָה, שעשוע ומשחק, של שיווה ושָאקְטי. הוא ראה בכל את התגלמות כוחה ויופיה של האמא האלוהית, העולם כולו, החי והדומם, הופיע בפניו כחדור בצ’יט - מודעות, ובאָנַאנְדָה – אושר.

      הוא ראה בחזיון את הגורם האולטימטיבי ליקום כמשולש ענק מואר היוצר בכל רגע עולמות רבים מספור. הוא שמע את האָנַאהָאט סָאבְּדָה, הצליל הגדול אוֹם, אשר אינספור הצלילים של העולם הם רק הדיו הרבים. הוא רכש את שמונת כוחותיה העל-טבעיים של היוגה, ההופכים את האדם לכמעט כל-יכול, ואל אלו הוא התייחס בזלזול כחסרי ערך כלשהו לרוח. הוא חזה במָאיָה האלוהית, אותו כוח בלתי נתפש של אלוהים, שברא את היקום ומשמר אותו, ואליו הוא נספג לבסוף. בחזיונו זה הוא ראה אישה הרה יפיפיה, עולה מתוך הגאנגא ומתקרבת לאיטה אל הפָּאנְצָ’אוָואטִי. ואז היא ילדה ילד והחלה להניק אותו בעדינות. רגע אחד אחר כך היא התחלפה לדמות נוראית, תפסה את הילד במלתעותיה המבעיתות וריסקה אותו. בעודה בולעת אותו, היא חזרה ונכנסה אל מימי הגאנגא.

      אבל החוויה הראויה ביותר לציון היתה התעוררותו של הקוּנְדָלִינִי שָאקְטי, "כוח הנחש". הוא ממש ראה את הכוח, בתחילה ישן בתחתית עמוד השדרה, ואז מתעורר ועולה לאורך תעלת הסוּשוּמְנָה המסתורית ודרך ששת המרכזים שלה – הלוטוסים, אל הסָאהָרְסָארָה, הלוטוס בעל אלף עלי הכותרת בקצה הראש. הוא ראה בנוסף לכך כשהקוּנְדָלִינִי עלה למעלה, הלוטוסים השונים פרחו. והתופעה המיוחדת הזו לוותה בחזיונות וטראנסים. מאוחר יותר הוא תיאר באזני תלמידיו ומאמיניו המסורים את תנועותיו השונות של הקוּנְדָלִינִי: כמו דג, כמו ציפור, כמו קוף וכך הלאה. התעוררותו של הקוּנְדָלִינִי היא תחילתה של המודעות הרוחנית, וכאשר היא מתאחדת עם שיווה בסָאהָרְסָארָה ומסתיימת בסמאדהי, זוהי הגשמת הידע הטאנטרי.

      בסביבות אותו הזמן התגלה לו שבתוך זמן קצר מאמינים מסורים רבים יבקשו את הדרכתו.

      לאחר שהשלים את הסָאדָאנָה הטאנטרית, הלך שרי ראמאקרישנה בעקבותיה של הברהמינית ותרגל את שיטות הוָאישְנָאוִויזם. בני הוָאישְנָאוִויזם הם מאמיניו של ווישנו, הנוכח בכל, האל העליון, שידוע גם כהארי ונָארָיַאנָה. שתים מהתגלמויותיו השונות של ווישנו להן מספר המאמינים הגדול ביותר הן ראמה וקרישנה.

      הוָאישְנָאוִויזם היא דת של בָּהָאקְטִי בלבד. בָּהָאקְטִי היא אהבה עמוקה לאלוהים וצמידות אליו ורק אליו. טבעה הוא אושר והיא מעניקה לאוהב חיי נצח ושחרור. על פי הוָאישְנָאוִויזם, אי אפשר לתפוש את אלוהים על ידי הגיון וחשיבה וללא בָּהָאקְטִי כל הסיגופים, ההתנזרויות והטקסים הם חסרי ערך. האדם אינו יכול לתפוש את אלוהים רק על ידי עבודה עצמית. חסדו של אלוהים הכרחי כדי לחזות בו, ואת החסד הזה יוכל להרגיש רק לב טהור.  את המיינד יש לטהר על ידי בָּהָאקְטִי. במיינד הטהור מוטבעת אז לתמיד התלהבות החזיון האלוהי. טיפוח האהבה האלוהית הזו עומד בראש מעייניהם של בני דת הוָאישְנָאוִויזם.

      קיימות שלוש צורות של התמסרות: טאמאסית, ראג’אסית וסאטווית. אם בשעת ההתמסרות לאלוהים האדם מונע על ידי רוע לב, יהירות, קנאה או כעס, אז ההתמסרות שלו היא טאמאסית משום שהיא מושפעת על ידי טאמאס, תכונת העצלות, אי הפעולה. היא הוא סוגד לאלוהים מתוך תשוקה לתהילה או עושר, או מתוך כל שאיפה חומרנית אחרת, אז ההתמסרות שלו היא ראג’אסית, משום שהיא מושפעת מהראג’אס, תכונת הפעילות. אבל אם האדם אוהב את אלוהים בלי כל מחשבה על תועלת חומרית, אם הוא ממלא את חובותיו אך ורק כדי להשביע את רצונו של אלוהים והוא שומר על יחס של ידידות כלפי כל הברואים, אז המסירות שלו נקראת סאטווית משום שהיא מושפעת מהסאטווה, תכונת ההרמוניה. אבל ההתמסרות הנשגבת ביותר מתעלה מעבר לשלוש הגונות או התכונות, כשהיא ספונטנית והמיינד נוטה כל הזמן כלפי אלוהים, הנשמה הפנימית של כל היצורים. והיא עולה ונובעת בליבו של המאמין האמיתי ברגע שהוא שומע את שמו של אלוהים או את תכונותיו של אלוהים. מאמין מסור שאהבה כזו אחזה בו כדיבוק, לא יסכים להנאותיו של גן עדן אם יוצעו לו. תשוקתו היחידה היא לאהוב את אלוהים בכל המצבים – בהנאה ובכאב, בחיים ובמוות, בכבוד ובקלון, בשגשוג ובמצוקה.

      קיימות שתי של דרגות של בָּהָאקְטִי: הראשונה ידועה כוָואִידְהי- בָּהָאקְטִי – אהבת אלוהים כפי שהיא מתוארת על ידי כתבי הקודש. עבור המאמינים המסורים הנמצאים בשלב זה, יש הנחיות לפולחנים קבועים ושיטתיים, מזמורים, תפילות, שינון שמו של אלוהים ושירים על תפארתו. הבָּהָאקְטִי הנמוכה יותר מתפתחת במשך הזמן לפָּארַא- בָּהָאקְטִי – התמסרות-על, המוכרת גם כפְּרֶמַא - הצורה הנלהבת ביותר של אהבה אלוהית. אהבה אלוהית היא סוף בפני עצמה. היכולת להגיע אליה קיימת בליבות כל בני האדם, אבל כאשר האנשים כבולים, היא מנותבת באופן שגוי לחפצים חומריים.

      כדי לפתח את אהבת האלוהים בליבותיהם של המאמינים המסורים, מייחס הוָאישְנָאוִויזם לאלוהים תכונות אנושיות. ההתייחסות לאלוהים היא כאל הורֶה, מורה, חבר, בן, בעל או אהוב ליבו של המאמין המסור, כל אחד מהם נושא עימו מערכת יחסים המייצגת העצמה של אהבה. הבְּהָאווֹת האלו – ההתייחסויות לאלוהים, מוכרות בשמות סָאנְטָה, דָאסְיָה, סָאקְהִיָא, וָואטְסַאלְיָה ו-מָאדְהוּר. הרישים מהוודות, הָאנוּמָאן, הנערים רועי הבקר מוְורינְדַאוָואן, קָאוּסַאלְיָה אימו של ראמה, ורָאדְהִיקָה אהובתו של קרישנה, הציגו, בהתאמה, את הדוגמא המושלמת ביותר לדרכי ההתייחסות האלו. ככל שמתקדמים במעלה הסולם, נשכחות בהדרגה תפארותיו של אלוהים והמאמין המסור מבין יותר ויותר את הקירבה העמוקה לקשר האלוהי. לבסוף הוא רואה עצמו כגבירה של אהבת ליבו, ולא נותר אף מחסום מלאכותי המפריד בינו לבין האידיאל שלו. שום התחייבות חברתית או מוסרית אינה יכלה לכבול אל האדמה את רוחו הממריאה מעלה. הוא חווה איחוד מושלם עם האלוהות. שלא כמו מאמיני הוֶודנטָה, החותרים להתעלות מעבר לכל ההתיחסויות של נושא-מושא, המאמין ההולך בנתיב הוָאישְנָאוָוה רוצה לשמור הן על אופיו הייחודי והן על אישיותו של אלוהים. עבורו אלוהים אינו המוחלט הבלתי נתפש, אלא הפּוּרוּשוֹטַאמָה, האדם העליון.

      בזמן תרגול שיטת המָאדְהוּר בְּהָאוָוה, הגבר מתייחס לעיתים לעצמו כאל אישה, כדי לפתח את דרך האהבה הלוהטת ביותר אל שרי קרישנה, הפּוּרוּשָה היחידה – האדם, ביקום. לתפישת התנהגותו של המין השני יש משמעות פסיכולוגית עמוקה. זהו נושא של התנסות משותפת, המביאה לטיפוח רעיון לרמה עוצמתית כל כך, עד שכל רעיון אחר שאינו מתאים לו נדחק מהמיינד. במוזרות הזו של המיינד ניתן להשתמש כדי לכבוש את התשוקות הנמוכות ואת התפתחות הטבע הרוחני. עכשיו, הרעיון העומד בבסיס כל תשוקותיו ותאוותיו של גבר הוא האמונה בחיבור ההדוק עם גופו הגברי. אם הוא יכול לשכנע עצמו לחלוטין שהוא אישה, הוא יכול להיפטר מתשוקות שאינן טבעיות לגוף הגברי. ושוב, הרעיון שהוא אישה יכול בזמן אחר לפנות מקום לרעיון אחר נשגב יותר, כלומר שהוא לא גבר ולא אישה, אלא הרוח הבלתי-אישית. רק הרוח הבלתי-אישית בעצמה יכולה להנות מהקשר עם האלוהים הבלתי-אישי. מכאן שההגשמה הגבוהה של מאמיני הוָאישְנָאוָוה קרובה להתנסות העל-טבעית של מאמיני הוֶודנטָה.

      ביטוי יפה לסגידת בני הוָאישְנָאוָוה לאלוהים באמצעות אהבה ניתן למצוא באפיזודת הוְורינְדַאוָואן שבבְּהָגָאוָואטָה. הגוֹפִּיס – החולבות מוְורינְדַאוָואן, רואות בקרישנה בן השש את אהובן. הן לא מחפשות טובות הנאה אישיות או שמחה מהאהבה הזו. הן מוסרות לקרישנה את גופן, את המיינד שלהן ואת נשמתן. מכל הגופיס, רָאדְהִיקָה, או רַאדְהָה, היתה הקרובה ביותר לקרישנה בשל אהבתה העזה אליו. היא גילתה מָהָהבְּהָאוָוה והיתה מאוחדת עם אהובה. האיחוד מסמל באמצעות שפת החושים, התנסות חושנית על-טבעית.

      שרי צָ’אִיטָנְיָה, המוכר גם כגָאוּרַאנְגָה, גוֹרָה או ניאַמי, שנולד בבנגל ב- 1485 וההתייחסות אליו היתה כאל התגלמותו של אלוהים, הוא נביא גדול של דת הוָאישְנָאוָוה. צָ’אִיטָנְיָה הצהיר ששירת שמו של אלוהים היא הדרך הרוחנית היעילה ביותר לקָאלִיוּגָה.

      שרי ראמאקרישנה, כמו הקוף הָאנוּמָאן, כבר קיים את פולחן הסגידה בו אלוהים היה אדוניו. דרך מסירותו לקאלי הוא קיים את פולחן הסגידה בו אלוהים היה אמו. עתה הוא היה מוכן לקבל עליו את מערכות היחסים האחרות המתוארות בכתבי הקודש של הוָאישְנָאוָוה.

      בסביבות שנת 1864 הגיע לדָאקְשִינְסְוָואר נזיר ואישנאווי נודד, גָ’אטַאדְהָארי, שסגד לאל ראמה. הוא נשא איתו תמיד דמות מתכתית קטנה של האל, לה הוא קרא בשם חיבה רָאמְלַאלָה – ראמה הנער. הוא הפגין כלפי הדמות הקטנה הזו את חיבתה העדינה של קָאוּסַאלְיָה כלפי בנה האלוהי, ראמה. כתוצאה מתרגול רוחני ארוך שנים, הוא אכן מצא בדמות המתכתית את נוכחותו של האידיאל שלו. רָאמְלַאלָה כבר לא היה עבורו דמות מתכתית, אלא אלוהים חיים. הוא הקדיש עצמו כדי לטפל בראמה, להאכיל את ראמה, לשחק עם ראמה, לקחת את ראמה לטיול ולרחוץ את ראמה. והוא גילה שהדמות מגיבה לאהבתו.

      שרי ראמאקרישנה שהתרשם עמוקות מהתמסרותו, ביקש מגָ’אטַאדְהָארי לבלות מספר ימים בדָאקְשִינְסְוָואר. עד מהרה הפך רָאמְלַאלָה גם לחברו האהוב של שרי ראמאקרישנה. מאוחר יותר הוא סיפר למאמיניו איך הדמות הקטנה היתה רוקדת לפניו בחינניות, קופצת על גבו, מתעקשת שיקח אותה בזרועותיו, רצה אל השדות שטופי השמש, תולשת פרחים מהשיחים, ועושה מעשי קונדס כמו ילד שובב. מערכת יחסית מתוקה התפתחה בינו לבין רָאמְלַאלָה, אליו הוא הרגיש אהבת אם.

      באחד הימים ביקש גָ’אטַאדְהָארי משרי ראמאקרישנה שישמור על הדמות ונפרד ממנו לשלום בעיניים דומעות. הוא אמר שרָאמְלַאלָה הגשים את תפילתו העמוקה ביותר וכי אין לו יותר צורך בפולחן הסגידה. כמה ימים אחר כך ברך רָאמְלַאלָה את שרי ראמאקרישנה והעניק לו חזיון בו הוא ראה את רָאמַצַ’אנְדְרָה. בחזיונו זה הוא הבין שראמה מהרָאמָאיָאנָה, בנה של דָאסַארַאטָה, ממלא את כל היקום כרוח וכמודעות; שהוא הינו הבורא שלו, המקיים אותו וההורס אותו; ובהבט אחר הוא הבראהמן הנעלה, שאין לו צורה, תכונות או שם.

      כששרי ראמאקרישנה התייחס בפולחנו לראמלאלה כאל הילד האלוהי, התמלא ליבו ברכות אימהית, והוא החל להתייחס אל עצמו כאישה. דיבורו ומחוותיו השתנו. הוא החל להסתובב בחופשיות עם הנשים ממשפחתו של מאטור, שהתייחסו אליו עתה כאל אישה. באותה התקופה הוא היה כחברה או עוזרת  בסגידתו לאמא האלוהית.

      שרי ראמאקרישנה הקדיש עצמו עתה לטיפוס אל מרומיו המסחררים הקשים להשגה של הפולחן הדואליסטי, כלומר אל האיחוד המושלים עם שרי קרישנה אהוב ליבו. הוא התייחס אל עצמו כאל אחת הגופיס מוְורינְדַאוָואן, שדעתה נטרפת מגעגועיה לאהוב ליבה. מאטור סיפק לו, לבקשתו, בגדי נשים ותכשיטים. ברדיפתו זו אחרי האהבה, אוכל ומשקה השתכחו מליבו. הוא בכה בכי מר ימים ולילות. ערגתו הפכה להשתוללות מטורפת; משום שקרישנה האלוהי החל לשחק איתו בתעלולים הישנים ששיחק עם הגוֹפִּיס. הוא היה מציק ומתגרה, מגלה עצמו מפעם לפעם, אך תמיד היה מרוחק; ייסוריו של שרי ראמאקרישנה החזירו את התופעות הפיזיות הישנות: הוא חש צריבה, דם זרם מעורו, מפרקיו התרופפו ותפקודי הגוף הפיזיולוגיים חדלו לתפקד.

      כתבי הקודש הואישנאווים ממליצים לפייס את רַאדְהָה ולזכות בברכתה כדי להבין את שרי קרישנה. לכן המאמין המסור המיוסר הפנה עתה אליה את תפילותיו. בתוך זמן קצר הוא נהנה מחזיון דמותה המבורכת. הוא ראה והרגיש את דמותה של ראדהה נעלמת בתוך גופו שלו.

      מאוחר יותר הוא אמר: "אין דרך לתאר את יופייה השמימי ומתיקותה של ראדהה. הופעתה מוכיחה כי היא שכחה עצמה לחלוטין בתוך התקשרותה מלאת התשוקה לקרישנה. צבע עורה היה צהוב בהיר".

      עתה כשהוא מאוחד עם ראדהה, הוא הפגין אהבה נלהבת עצומה, מָהָהבְּהָאוָוה, בה הוא מצא את ביטויו המושלם. מאוחר יותר אמר שרי ראמאקרישנה: "הגילוי אצל אותו אדם של תשעה עשר האופנים השונים לאהבה לאלוהים, נקרא בספרי הבָּהָאקְטִי מָהָהבְּהָאוָוה. לאדם הרגיל יידרשו חיים שלמים כדי לחוות רק אחד מאלו. אבל בגוף הזה [כלומר בגופו שלו] התגלמו בשלמותם כל התשעה עשר".

      האהבה לראדהה קדמה לחזיונו הזוהר של שרי קרישנה, ושרי ראמאקרישנה חווה עד מהרה את החזיון הזה. דמותו המקסימה של קרישנה הופיעה לעיניו והתמזגה אל תוך אישיותו. הוא הפך לקרישנה; הוא שכח לחלוטין את אישיותו שלו ואת העולם; קרישנה היה בעיניו הוא עצמו והיקום.  כך הוא הגיע להגשמת הסגידה לאל האישי. הוא שתה ממעיין האושר הנצחי. ייסורי ליבו נעלמו לעד. הוא הגשים אָמְריטָה – חיי נצח, מעבר לצילו של המוות.

      באחד הימים, בהאזינו לסיפור הבְּהָגָאוָואטָה על המרפסת של מקדש רָאדְהָאקָאנְטָה, נפל עליו הלך רוח אלוהי והוא ראה את דמותו הקסומה של קרישנה. הוא הבחין בקרנים הזוהרות הנוהרות כמחרוזת איתנה מרגלי הלוטוס של קרישנה. הן נגעו תחילה בבְּהָגָאוָואטָה ואחר כך בחזהו, מחברות את כל השלושה – אלוהים, כתבי הקודש והמאמין המסור. "אחרי החזיון הזה", הוא נהג לומר, "הבנתי שבְּהָאגְוָון, בָּהָאקְטָה ובְּהָגָאוָואטָה – אלוהים, מאמין מסור וכתבי הקודש – הם ישות אחת במציאות".

      הברהמינית היתה מורתו הנלהבת של שרי ראמאקרישנה והיא צפתה בתדהמה בהתקדמותו הרוחנית. היא היתה גאה בהשגיו של תלמידה המיוחד. אבל לתלמיד עצמו לא הותר לנוח; גורלו דחף אותו קדימה. האמא האלוהית שלו לא נתנה לו מנוח כל זמן שלא הותיר מאחוריו לגמרי את העולם הדואלי בחזיונותיו, התנסויותיו וחלומותיו הנלהבים. אך עבור ההתקדמות החדשה הוא היה זקוק למדריכים חדשים. הברהמינית, עליה הוא נשען במשך שלוש שנים, ראתה את בנה נשמט מידיה ופונה למלא אחר הוראותיו של מורה בעל עוצמה גברית, הבעה קפדנית, גוף מסוקס וקול חזק. הגורו החדש היה נזיר נודד, טוֹטָאפּוּרי החסון, אליו למד שרי ראמאקרישנה לפנות בשם נָאנְגַאטָה – "העֵרוֹם", בשל וויתורו על כל הדברים הארציים והצמידויות, כולל אפילו על פיסה של אזור חלציים.

      טוֹטָאפּוּרי נשא עימו פילוסופיה שהיתה חדשה לשרי ראמאקרישנה, הפילוסופיה האי-דואלית של הוֶודנטָה, שאת לקחיה חווה טוֹטָאפּוּרי על בשרו. בשיטה הינדית עתיקה זו המציאות האולטימטיבית היא בראהמן, המתואר גם כסָאטְצִ’יטְאָנַאנְדָה - קיום מוחלט-ידע מוחלט-אושר מוחלט. בראהמן הוא הקיום האמיתי היחידי, ובו לא קיימים זמן, חלל, סיבתיות וריבוי. אבל בשל המָאיָה, כוחו הבלתי נתפש, נוצרים זמן, חלל וסיבתיות והאחד מופיע כרבים. הרוח הנצחית מופיעה כמספר רב של יחידים שלבשו צורה הכבולים להתניותיו של הזמן. האלמותי הופך לקורבן של לידה ומוות. זה שאינו משתנה חווה שינוי. הנשמה החפה מפשע והטהורה, מהופנטת על ידי המָאיָה שלה עצמה, חווה את הנאות גן העדן ואת ייסורי הגיהינום. אבל חוויות אלו, המבוססות על הדואליות ביחסים של נושא-נשוא, אינן אמיתיות. אפילו החזיון של האל האישי הוא, בסופו של דבר, אשליה כמו ההתנסות בכל נושא אחר. לכן, האדם משיג את חרותו על ידי הסרת המסווה אותו פורשת המָאיָה ועל ידי הגילוי מחדש של זהותו המוחלטת עם בראהמן. כשהוא יודע שהוא מאוחד עם הרוח האוניברסלית, הוא חווה שלווה שלא ניתן להביעה במילים. רק אז הוא מגיע אל מעבר לפיקציה של החיים והמוות; רק אז הוא הופך לאלמותי. וזוהי המטרה המוחלטת של האמונה – לעורר את הנשמה מההיפנוזה שהטילה עליה הבורות.

      דרכה של השיטה הוודנטית היא דרך של ביטול ושלילה – "נֶטי", ובה על ידי החלטה נחושה וקפדנית, גם מבטלים כל דבר שאינו אמיתי וגם מוותרים עליו.  זהו נתיב הגְ’נָאנָה – הידע, השיטה הישירה לתפישתו והבנתו של המוחלט. אחרי ששוללים כל דבר יחסי, כולל האגו המבדיל בעצמו, השואף הרוחני מתמזג אל תוך האחד שאין לו שני, אל תוך האושר של הנירְויקָאלְפָּה סמאדהי, בו מתמוססים הן הנושא והן הנשוא. הנשמה עוברת אל העולם שמעבר למחשבות. אל מעבר לממלכתה של הדואליות. המָאיָה נותרת מאחור על כל השתנויותיה והתאמותיה. האדם האמיתי מתנשא מעל לאשליית הבריאה, השימור וההשמדה. מבול של אושר בל יתואר מרחיק ומסלק את כל הרעיונות היחסיים על כאב והנאה, טוב ורע. בלב זורחת תפארתו של בראהמן הנצחי, קיום מוחלט-ידע מוחלט-אושר מוחלט. היודע, הידע והידוע מתמוססים באוקינוס של מודעות נצחית; אהבה, אוהב והנאהב נטמעים בים של אושר עילאי ללא גבולות; לידה, צמיחה ומוות נעלמים בקיום אינסופי. כל הספקות והחששות שוככים לעד; תנודות המיינד פוסקות; התנופה של מעשי העבר מגיעה למיצויה.  כשמקלפים את קליפתו הסדוקה של המקדש אותו בחרה לה הנשמה כמקום מסתור במשך דורות רבים, מרגיעים את הגוף, משקיטים את המיינד ומטביעים את האגו, נובעת שמחתו המתוקה של בראהמן במצב של מודעות-על. החלל נעלם אל תוך הרִיק, הזמן נבלע באינסוף, הסיבתיות הופכת לחלומות העבר. רק הקיום קיים. הא! מי יכול תאר מה מרגישה הנשמה אז בהתחברותה עם בראהמן?

      אפילו כשהאדם יורד מהגבהים המסחררים האלו, אין בו תחושות של "אני" ו"שלי"; הוא רואה בגוף לא יותר מאשר צל, כיסוי חיצוני העוטף את הנשמה. הוא אינו חושב על העבר, אינו מעסיק את מחשבתו בעתיד, ומסתכל בשוויון נפש על ההווה. הוא בוחן כל דבר בעולם בעיניים שוויוניות; אינספור התופעות השונות כבר אינן משפיעות עליו; הוא אינו מגיב יותר להנאה או כאב. הוא נותר אדיש אם הוא, כלומר גופו, מוערץ על ידי הטובים או מעונה על ידי הרשעים; משום שהוא מבין שזהו בראהמן האחד והיחיד המגלה עצמו בכל הדברים. הרושם מהתנסות שכזו הורס את הגוף ואת המיינד. ההכרה מתפוצצת מעודף של אור. בספרי הוֶודנטָה נאמר שאחרי התנסות שכזו בנירְויקָאלְפָּה סמאדהי, הגוף נופל כמו עלה יבש. רק אלו שנולדו עם שליחות מיוחדת עבור העולם, יכולים לחזור מגבהים אלו אל מעמקי חיי היומיום. הם חיים ונעים בעולם למען רווחתו של המין האנושי. הם ניחנו בכוח רוחני על-טבעי. הילה אלוהית זורחת מהם.

      טוֹטָאפּוּרי הגיע לגינת המקדש בדָאקְשִינְסְוָואר לקראת סוף 1864. יתכן שנולד בפונג’אב, הוא היה ראש המנזר באזור זה של הודו וטען שהוא עומד בראש שבע מאות סאניאסים. כמי שאומן משחר ילדותו בשיטת האָדְוִויאִיטָה וֶודנטָה, הוא ראה את העולם כחזיון שוא. האלים והאלות של הפולחן הדואליסטי היו בעיניו לא יותר מאשר הזיתו של המיינד שהלך שולל. לתפילות, מנהגים, פולחנים וטקסים לא היה קשר לאמונה האמיתית, והוא היה אדיש כלפיהם לחלוטין.בתרגול של מאמץ אישי וכוח רצון בלתי ניתן לערעור, הוא שחרר עצמו מהצמידויות למושאי החושים של העולם היחסי. במשך ארבעים שנה הוא תרגל משמעת קפדנית על גדותיו הקדושות של נָארְמָאדָה והגיע בסופו של דבר להגשמת זהותו עם המוחלט. לאחר מכן הוא נדד בעולם כנשמה משוחררת מכבלים, כאריה ששוחרר מכלובו. עטוי בעור אריה, הוא בילה את ימיו בקור ובחום תחת כיפת השמים, כשהוא מכלכל את גופו מאיסוף נדבות זעומות. הוא ביקר בשפך הנהר של הגאנגא. במסעו חזרה לאורך גדתו של הנהר המקודש, כשהוא מודרך על ידי כוח רצון אלוהי שקשה לרדת לעומקו, הוא עצר בדָאקְשִינְסְוָואר.

      אחרי שטוֹטָאפּוּרי גילה פעם ששרי ראמאקרישנה הוכן להיות תלמיד של הוֶודנטָה, הוא ביקש לחנוך אותו למסתורין הגלומים באותה תורה. לאחר שקיבל את רשותה של האמא האלוהית, הסכים שרי ראמאקרישנה להצעה. אבל טוֹטָאפּוּרי הסביר שרק סאניאסי יכול היה לקבל את ההנחיות של הוֶודנטָה. שרי ראמאקרישנה הסכים לוותר על העולם, בתנאי שטקס החניכה שלו למסדר הנזירי יערך בחשאי, כדי להגן על רגשותיה של אמו הזקנה, שגרה איתו בדָאקְשִינְסְוָואר.

      ביום המיועד, בשעות הבוקר המוקדמות, הודלקה אש בפָּאנְצָ’אוָואטִי. טוֹטָאפּוּרי ושרי ראמאקרישנה ישבו לפניה. הלהבות ריצדו על פניהם. "ראמאקרישנה היה איש קטן שחום עם זקן קצר ועיניים יפות, עיניים עורגות כהות, מלאות באור, מלוכסנות ומצועפות במידת מה, מעולם לא פקוחות לרווחה, אבל אפילו כשהן פקוחות למחצה הן רואות למרחקים גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. פיו הפתוח חשף שיניים לבנות בחיוך מכשף, מביע חיבה ושובב בעת ובעונה אחת. גובהו היה ממוצע והוא היה רזה וכחוש ועדין ביותר. מזגו היה מתוח מאד, משום שהוא היה רגיש מאד לכל משבי השמחה והעצב, הן הפיזיים והן הרוחניים. הוא היה למעשה השתקפות חיה של כל מה שהתרחש אל מול עיניו, מראה שפנתה לשני הצדדים, הן החוצה והן פנימה"[5]. וממולו התנשא השני כסלע. הוא היה גבוה מאד וחסון, אלון קשוח ונמרץ. מצבו הגופני והמיינד שלו היו מברזל. הוא היה המנהיג החזק של בני האדם.

      בלהבות שבערו לפניו, ביצע שרי ראמאקרישנה את טקסי השמדת הצמידויות לקרוביו, חבריו, גופו, המיינד שלו, איברי החישה, האגו והעולם. הלהבות המקפצות בלעו את הכל, הופכות את החניך העובר את טקס החניכה לחופשי וטהור. הפתיל המקודש וצרור של שערות הושלכו אל האש, משלימים בכך את התנתקותו מהמעמד, מהמין אליו השתייך ומהחברה. ואחרון מכל הוא שרף באותה האש, כשכל הקדוש לו משמש לו כעד, את תשוקותיו להנאות עתה ובעתיד. הוא חזר על המנטרות הקדושות מעניק הבטחה של ביטחון ואומץ לכל היצורים, שהיו לא יותר מאשר התגלמותו שלו. הטקסים הסתיימו, התלמיד קיבל מהגורו את אזור החלציים והגלימה החומה, הסמל של חייו החדשים.

      המורה והתלמיד פנו לחדר המדיטציה שהיה בסמוך. טוֹטָאפּוּרי החל להעניק לשרי ראמאקרישנה את האמיתות הגדולות של הוֶודנטָה.

      "בראהמן", הוא אמר, הוא המציאות היחידה, תמיד טהור, תמיד מואר, תמיד חופשי, מעבר למגבלות הזמן, החלל והסיבתיות. למרות שלכאורה הוא מחולק לשמות וצורות על ידי כוחה הבלתי נתפש של המָאיָה, אותה קוסמת ההופכת את הבלתי אפשרי לאפשרי, בראהמן הוא באמת אחד בלבד ובלתי ניתן לחלוקה. כאשר המחפש מתמזג אל תוך האושר הרב שבסמאדהי, הוא אינו תופש זמן, חלל, שמות וצורות, יציריה של המָאיָה. כל מה שנמצא בתחומה של המָאיָה הוא לא אמיתי. וותר על כל זה. השמד את בית הכלא של השמות והצורות והימלט ממנו כאריה הנמלט מכלובו. צלול עמוק בחיפושך אחרי הרוח הטהורה והבן את משמעותה דרך הסמאדהי.  תמצא שעולם השמות והצורות מתפוגג אל תוך הרִיק, והאגו הקטן מתמוסס בתודעת בראהמן. אתה תבין את היותך זהה לבראהמן, קיום מוחלט-ידע מוחלט-אושר מוחלט". בצטטו את האוּפָּאנִישָאד, אומר טוֹטָאפּוּרי: "דברים אחרים שאדם רואה או שומע או יודע, הופכים את הידע הזה לשטחי. כל דבר שהוא שטחי הוא חסר ערך ולעולם אינו יכול להעניק אושר. אבל הידע בעזרתו אדם אינו רואה, שומע או יודע דברים אחרים, שנמצא מעבר לדואליות, הוא כביר, ובאמצעות ידע שכזה אדם משיג את האושר הנצחי. איך יכולים המיינד והחושים לתפוש את אותו הדבר שזוהר בליבות כולם כנושא האינסופי"?

      טוֹטָאפּוּרי ביקש מהתלמיד לנתק את המיינד שלו מכל הנושאים שבעולם היחסי, כולל האלים והאלות, ולהתרכז במוחלט. אבל המשימה לא היתה קלה אפילו עבור שרי ראמאקרישנה. היה זה בלתי אפשרי עבורו להסית את המיינד שלו אל מעבר לקאלי, האמא האלוהית של היקום.  "אחרי החניכה", אמר פעם שרי ראמאקרישנה כשהוא מתאר את המאורע, " נָאנְגַאטָה החל ללמד אותי את המסקנות השונות של האָדְוִויאִיטָה וֶודנטָה, וביקש ממני לנתק מהמיינד שלי לחלוטין מכל הנושאים ולצלול עמוק אל תוך האטמן. אבל למרות כל נסיונותי לא יכולתי כלל לחצות את תחום השמות והצורות ולהביא את המיינד שלי למצב חסר התניות. לא היה לי כל קושי לנתק את המיינד מכל הנושאים שבעולם. אבל דמותה הזוהרת והמוכרת מדי של האמא האלוהית המאושרת, התגלמותה של מהות המודעות הטהורה, הופיעה לפני כמציאות חיה. חיוכה המכשף מנע ממני לעבור אל העולם הגדול שמעבר. ניסיתי שוב ושוב, אבל היא עמדה בדרכי בכל אחת מהפעמים. ביאושי אמרתי לנָאנְגַאטָה: ’זה חסר תקווה. איני יכול להעלות את המיינד שלי למצב חסר התניות ולעמוד פנים מול פנים עם האטמן’. הוא התרגז ואמר בקול חד: ’מה?? אינך יכול לעשות זאת? אבל אתה חייב’. הוא נשא עיניו סביב. משמצא פיסת זכוכית הוא הרים אותה, ותחב אותה בין שתי הגבות שלי. ’רכז את המיינד בנקודה הזו!’ הוא הרעים בקולו. ואז התישבתי שנית למדוט בהחלטה נחושה. ברגע שדמותה רבת החסד של האמא האלוהית הופיע לנגד עיני, השתמשתי ביכולת ההפרדה שלי כבחרב שבעזרתה ביקעתי אותה לשניים. המחסום האחרון נפל. רוחי דאתה מיד מעבר למישור היחסי ואני איבדתי עצמי בסמאדהי".

      שרי ראמאקרישנה נותר שקוע לגמרי בסמאדהי למשך שלושה ימים. "האם זה באמת נכון"?, זעק טוֹטָאפּוּרי בתדהמה, "האם יתכן שהוא השיג ביום בודד אחד את מה שאני השגתי בארבעים שנה של תרגול קשה? אלוהים אדירים! זה לא פחות מנס". בעזרתו של טוֹטָאפּוּרי חזר לבסוף המיינד של שרי ראמאקרישנה אל המישור היחסי.

      טוֹטָאפּוּרי, נזיר מהסוג השמרני ביותר, מעולם לא נשאר במקום אחד יותר משלושה ימים. אבל בדָאקְשִינְסְוָואר הוא נשאר אחד עשר חודשים. גם עליו היה ללמוד משהו.

      לטוֹטָאפּוּרי לא היה מושג קלוש לגבי מאבקיהם של האנשים הרגילים בהשפעותיהם של התשוקה והתאווה. מאחר וכל חייו הוא נשאר תמים כילד, הוא צחק לרעיון שהאנשים הולכים כעיוורים אחרי חושיהם. הוא היה משוכנע שהעולם הוא מָאיָה ויש להוקיע אותו כדי להעלים אותו לתמיד. מאחר שנולד בלתי דואלי, הוא לא האמין באלוהים אישי. הוא לא האמין בהבט הנושאי של קאלי, ועוד פחות מזה בהבט הנדיב שלה. מוסיקה ושירת שמו של אלוהים היו בעיניו לא יותר מאשר שטויות והבלים. הוא לעג לבזבוז הרגשות בפולחן הסגידה לאלוהים האישי.

      שרי ראמאקרישנה, מצד שני, למרות שהיה מודע לחלוטין, כמו הגורו שלו, לעובדה שהעולם הוא רושם כוזב, במקום להתייחס למָאיָה בקלות ראש כמו נזיר שמרני, הכיר בכוחה בעולם היחסי. הוא היה מלא אהבה והערצה למָאיָה, רואה אותה בביטויים המסתוריים והמלכותיים של האלוהות. המָאיָה עבורו היתה אלוהים, משום שכל דבר היה אלוהים. היא היתה אחד מפניו של בראהמן. את מה שהוא הבין במרומי המישור העל-טבעי, הוא מצא גם כאן למטה, בכל מקום סביבו, תחת המעטה המסתורי של השמות והצורות. והמעטה הזה היה כיסוי שקוף לחלוטין, דרכו הוא הכיר את תפארתה של הפנימיות האלוהית. מָאיָה, הטווה האדירה של המעטה, היא לא אחרת מאשר קאלי, האמא האלוהית. היא האנרגיה האלוהית הקדמונית, שָאקְטי, ולא ניתן יותר להמשיך ולהפריד בינה לבין בראהמן הנעלה, יותר משניתן להפריד בין כוח הבעירה לבין האש. היא מקרינה את העולם ושוב מתנתקת ממנו. היא טווה אותו כפי שהעכביש טווה את קוריו. היא האמא של היקום, זהה לבראהמן מהוודנטה, ולאטמן מהיוגה. כמחוקקת נצחית, היא מחוקקת חוקים ומבטלת אותם; הקרמה מניבה את פירותיה בעזרת כוחה התקיף. היא מפילה אנשים ברשת בעזרת האשליה, ואחר כך, במבט אחד מעיניה הנדיבות, משחררת אותם מכבליהם. היא הגבירה הנעלה של המחזה הקוסמי, וכל הדברים, החיים והדוממים, רוקדים לפי רצונה. אפילו אלו המבינים את משמעותו של המוחלט בנירְויקָאלְפָּה סמאדהי, נמצאים תחת מרותה כל עוד הם חיים במישור היחסי.

      וכך, אחרי נירְויקָאלְפָּה סמאדהי, הבין שרי ראמאקרישנה את תפקידה של המָאיָה באופן חדש לגמרי. ההבט הכובל של קאלי נעלם מחזיונו. היא לא הכשילה עוד את הבנתו. העולם הפך להתגלמותה הזוהרת של האמא האלוהית. מָאיָה הפכה לבראהמן. העל-טבעי בכבודו ובעצמו הגיח דרך הפנימיות האלוהית. שרי ראמאקרישנה גילה שהמאיה פועלת בעולם היחסי בשתי דרכים, והוא הגדיר אותן כ"אָוִוידַאמָאיָה" ו"וִוידַאמָאיָה". אָוִוידַאמָאיָה מייצגת את הכוחות האפלים של הבריאה: תשוקות שמעוררים החושים, תשוקות אפלות, חמדנות, תאווה, אכזריות וכו’. היא שומרת את המערכת העולמית ברמותיה הנמוכות. היא אחראית למעגל הלידה והמוות של האדם. חייבים להלחם בה ולהביס אותה. אבל וִוידַאמָאיָה היא הכוח הנעלה של הבריאה: המעלות הרוחניות, התכונות המסבירות והמשכילות, אדיבות, טוהר, אהבה, מסירות. וִוידַאמָאיָה מרוממת את האדם למישורים הגבוהים של המודעות. בעזרתה של וִוידַאמָאיָה, משחרר עצמו המאמין המסור מהאָוִוידַאמָאיָה; אז הוא הופך למָאיָאטִיטָה – משוחרר מהמָאיָה. שני ההבטים של המאיה הם שני הכוחות של הבריאה, שני כוחותיה של קאלי; והיא עומדת מאחורי שניהם. היא כשמש הזורחת, היוצרת את העננים על צבעיהם השונים ותבניותיהם השונות, מכשפת בצורות מופלאות את שמי הסתיו, זורחת דרכם ועומדת מאחוריהם.

      האמא האלוהית שאלה את שרי ראמאקרישנה לא לאבד עצמו במוחלט חסר התכונות המיוחדות, אלא להשאר בבְּהָאוָוהמוּקְהָה, על סף המודעות היחסית, קו הגבול בין המוחלט והיחסי. היה עליו להשאר ב"מרכז השישי" של בטאנטרה, ממנו הוא יכול היה לראות לא רק את תפארתו של השביעי, אלא גם את התגלמותו האלוהית של הקונדליני במרכז התחתון. הוא נדד בעדינות קדימה ואחורה לאורך קו הגבול. התמסרות נלהבת לאמא האלוהית התחלפה בהתעמקות שלווה בים האחדות עם המוחלט. כך הוא גישר על הפער בין האישי והלא-אישי, ההבט הפנימי וההבט הנעלה של המציאות. זוהי התנסות יוצאת דופן בהיסטוריה הרוחנית המתועדת של העולם.

       טוֹטָאפּוּרי היה צריך ללמוד משרי ראמאקרישנה את משמעותה של קאלי - המציאות הקיימת הכבירה של העולם היחסי, ואת משמעותה של המָאיָה – כוחה הבל-יתואר של קאלי.

      יום אחד כשהגורו והתלמיד שוחחו ביניהם בהתלהבות על הוֶודנטָה, הגיע משרת של גינת המקדש ולקח פחם מהאש המקודשת שהוצתה על ידי הנזיר הדגול. הוא רצה להצית איתו את הטבק שלו. חמתו של טוֹטָאפּוּרי בערה בו והוא רצה להכות את האיש. גופו של שרי ראמאקרישנה הזדעזע מרוב צחוק. "איזו בושה!", הוא קרא. "אתה מסביר לי את מציאותו של בראהמן ואת האשליה שבעולם, ועם זאת שכחת את עצמך ועמדת להכות את האיש בפרץ של תשוקה. כוחה של המאיה הוא אכן בלתי ניתן לתאור!". טוֹטָאפּוּרי היה נבוך.

      בסביבות אותו הזמן סבל פתאום טוֹטָאפּוּרי מהתקפה חריפה של דיזנטריה. בשל המחלה האיומה הזו הוא לא היה מסוגל למדוט. באחד הלילות התגברו הכאבים העזים. הוא לא יכול היה להמשיך ולהתרכז בבראהמן. הגוף היה לו למכשול. הוא היה שטוף חימה מדרישותיו של הגוף. כנשמה חופשיה, הוא כלל לא שם לב לגופו. לכן הוא החליט להטביע את גופו בגאנגא. לכן הוא צעד אל תוך הנהר. אבל אויה! הוא צעד אל הגדה השניה[6]. האם אין מספיק מים בגאנגא? בעמדו נדהם על הגדה השניה, הוא הביט לאחור אל המים. העצים, המקדשים והבתים נראו כצללים על רקע השמים. לפתע, בשבריר שניה מהמם ומסנוור, הוא ראה מכל צדדיו את נוכחותה של האמא האלוהית. היא נמצאת בכל; היא הכל. היא נמצאת במים; היא נמצאת על פני האדמה. היא הגוף; היא המיינד. היא הכאב; היא הניחומים. היא הידע; היא הבורות. היא החיים; היא המוות. היא כל הדברים אותם אפשר לראות, לשמוע או לדמיין. היא הופכת "כן" ל"לא". היא הופכת "לא" ל"כן". ללא חסדה שום יצור אנושי יכול להגיע אל מעבר לממלכתה. לאדם אין רצון חופשי. הוא אפילו לא חופשי למות כרצונו. ויחד עם זאת, שוב, מעבר לגוף ולמיינד היא שוכנת בהבט העל-טבעי, המוחלט שלה. היא הבראהמן לו סגד טוֹטָאפּוּרי כל ימי חייו.

      טוֹטָאפּוּרי חזר לדָאקְשִינְסְוָואר ובילה את שארית שעות הלילה כשהוא מודט על האמא האלוהית. בבוקר הוא הלך למקדש קאלי עם שרי ראמאקרישנה והשתטח אפיים ארצה לפני דמותה של האמא האלוהית. הוא הבין עתה מדוע הוא בילה בדָאקְשִינְסְוָואר אחד עשר חודשים. הוא ברך לשלום את תלמידו, והמשיך בדרכו כשהוא מואר.

      מאוחר יותר תיאר שרי ראמאקרישנה את המשמעות בשעורו של טוֹטָאפּוּרי: "כשאני חושב על הישות הנעלה כבלתי פעילה – לא בוראת, לא משמרת ולא הורסת – אני קורא לא בראהמן או פּוּרוּשָה, האלוהים הבלתי אישי. כשאני חושבת עליה כפעילה – בוראת, משמרת והורסת – אני קורא לה שָאקְטי או מָאיָה או פְּרָקְרִיטי, האלוהים האישי. אבל בהפרדה ביניהם אין משמעות של הבדל.  האישי והבלתי אישי הם אותו הדבר, כמו החלב וצבעו הלבן, היהלום והזוהר שלו, הנחש ותנועתו המפותלת. אין אפשרות להבין את האחד בלי השני. האמא האלוהית ובראהמן חד המה".

      אחרי עזיבתו של טוֹטָאפּוּרי, נותר שרי ראמאקרישנה במשך שישה חודשים במצב של זהות מוחלטת עם בראהמן. "במשך שישה חודשים", הוא אמר, "נשארתי במצב זה שאדם רגיל לא יכול היה לעולם לחזור ממנו; בדרך כלל, אחרי שלושה שבועות, הגוף מתמוטט כעלה שדוף. לא הייתי מודע לחילופי היום והלילה. זבובים נכנסו לתוך הפה והאף שלי כפי שהם עושים לגוף מת, אבל אני לא הרגשתי אותם. השיער שלי כוסה באבק".

      הגוף שלו לא היה מצליח לשרוד לולא דאגתו של נזיר שהיה במקרה בדָאקְשִינְסְוָואר באותו הזמן, ובדרך כלשהי הבין שלמען טובתה של האנושות חייבים לשמור על גופו של שרי ראמאקרישנה. בדרכים שונות, כולל אלימות פיזית, ניסה הנזיר להחזיר את הנשמה המשוטטת אל בית הכלא של הגוף, וברגעים הנדירים בהם חזר שרי ראמאקרישנה  למודעות, הוא היה דוחף פיסות של אוכל לגרונו.  כעת קיבל שרי ראמאקרישנה את פקודתה של האמא האלוהית להישאר על סף המודעות היחסית. זמן קצר אחר כך הוא סבל מהתקפה חריפה של דיזנטריה. הכאבים ייסרו אותו יום ולילה, והמיינד שלו ירד בהדרגה אל המישור הפיזי.

מעתה והלאה החל שרי ראמאקרישנה לחפש את חברתם של מאמינים מסורים ואנשים קדושים. הוא התנסה בסערות והמצוקות של השיטות הרוחניות והחזיונות. עתה הוא הגיע לשקט פנימי ונראה לאחרים כאדם נורמלי. אבל הוא לא יכול היה לסבול את חברתם של אנשים חומרניים או להקשיב לשיחותיהם. למרבית המזל, האווירה הקדושה שבדָאקְשִינְסְוָואר ופתיחותו של מאטור, משכו נזירים ואנשים קדושים מכל רחבי המדינה. סאדהו מכל הכתות – מוניסטים ודואליסטים, ואישנאווים ווֶודַנְטים, שאקטים ומעריציו של ראמה – התקהלו שם כשמספרם עולה ועולה. נזירים ואנשי חזון באו לחפש את עצתו של שרי ראמאקרישנה. מאמיני הואישנאווה הגיעו בתקופת הסָאדָאנָה הואישנאווית שלו, ומאמיני הטרנטרה הגיעו כשהוא תרגל את שיטת הטאנטרה. וֶודַנְטים החלו להגיע אחרי עזיבתו של טוֹטָאפּוּרי. בחדרו של שרי ראמאקרישנה, ששכב במיטה בשל מחלת הדיזנטריה, ניהלו הוודנטים ויכוחים על כתבי הקודש, ושרי ראמאקרישנה, שוכח את ייסורי הפיזיים, היה פותר את ספקותיהם כשהוא מסתמך על נסיונו האישי. רבים מהמבקרים היו נשמות רוחניות אמיתיות, עמודי התווך הנעלמים של ההינדואיזם, וחייהם הרוחניים הואצו במידה רבה על ידי החכם מדָאקְשִינְסְוָואר. שרי ראמאקרישנה למד מהם מעשיות על חייהם של אנשים קדושים ועל דרכיהם. לאחר מכן הוא תאר אותם לתלמידיו ולמאמיניו המסורים. לבקשתו, סיפק לו מאטר כמות גדולה של מוצרי מזון, בגדים וכולי, כדי לחלק בין הנזירים הנודדים.

      שרי ראמאקרישנה לא קרא ספרים, ועדיין היה לו ידע נרחב על דתות ופילוסופיות דתיות. את הידע הזה הוא רכש ממגעיו עם אינספור אנשים קדושים ומלומדים. היתה לו יכולת מופלאה של הטמעה ובעזרת מדיטציה הוא הפך את הידע הזה לחלק בלתי נפרד מהוויתו.  פעם, כשנשאל על ידי אחד מתלמידיו על מקור הידע הבלתי נדלה שלו, הוא ענה: "לא קראתי; אבל שמעתי ולמדתי. עשיתי מחרוזת מהידע שלהם, תליתי אותה סביב צוארי, והקדשתי אותה כמנחה לאמא האלוהית".

      שרי ראמאקרישנה נהג לומר שכשהפרח פורח הדבורים באות אליו מעצמן בשביל הדבש שלו. עתה החלו נשמות רבות לבקר בדָאקְשִינְסְוָואר כדי להשביע את רעבונן הרוחני. הוא, המאמין המסור והשואף הרוחני, הפך למאסטר. גָאוּרי, המלומד הדגול שהיה פעם בין הראשונים שהכריז על שרי ראמאקרישנה כהתגלמותו של אלוהים, ביקר את המאסטר בשנת 1870 ועם ברכתו של המאסטר עזב את העולם. נָארָיַאן שָאסְטְרִי, מלומד גדול אחר, ששלט בששת שיטות הפילוסופיה ההינדיות, אשר המאהראג’ה של גָ’אִיפּוּר הציע לו תפקיד משתלם, פגש את המאסטר והכיר בו כמי שהבין בחייו את אותם הרעיונות שהוא עצמו קרא עליהם בקושי בספרים. לאחר שנָארָיַאן שָאסְטְרִי ביקש בכנות, חנך אותו שרי ראמאקרישנה לחיי סאניאס. המלומד פָּאדְמַלוֹכַאן, מלומד החצר של המהראג’ה מבּוּרְדְוָואן, ששמו שלך לפניו בשל ידיעותיו המעמיקות בשיטות הפילוסופיה של הוֶודנטָה והנִיָאנָה, קיבל את המאסטר כהתגלמותו של אלוהים. קְרישְנַקִישוֹר, מלומד וודנטי, הפך לתלמידו המסור של המאסטר. ואז הגיע לשם וישְוָואנַאט אוּפַּאדְיָאיָה, שנועד להיות תלמידו האהוב; שרי ראמאקרישנה פנה אליו תמיד בשם "קפיטן". הוא היה קצין גבוה של מלך נפאל וקיבל דרגה של קולונל כהוקרה על הצטיינותו. כמלומד של הגיטה, של הבְּהָגָאוָואטָה ושל פילוסופיית הוֶודנטָה, הוא קיים מדי יום במסירות רבה את טקסי הפולחן לאל המועדף שלו. "קראת את הוודות ואת כתבי הקודש האחרים", הוא אמר. "פגשתי גם נזירים טובים רבים ומאמינים מסורים במקומות שונים. אבל רק במחיצתו של שרי ראמאקרישנה הגיעו כיסופי הרוחניים להגשמתם. בעיני הוא התגלמות האמיתות שבכתבי הקודש".

      ידע הבראהמן שבנירְויקָאלְפָּה סמאדהי, שיכנע את שרי ראמאקרישנה שהאלים של הדתות השונות אינם אלא גירסאות רבות של המוחלט, וכי לשונו של האדם לעולם לא תוכל לבטא את המציאות האולטימטיבית. הוא הבין שכל הדתות מובילות את מאמיניהן בדרכים שונות אל אותה מטרה. עתה הוא השתוקק בלהיטות לחקור כמה מהדתות הזרות; משום שמשמעותה של ההבנה עבורו היתה התנסות מעשית.

       לקראת סוף 1866 הוא החל לתרגל את שיטות האיסלם. תחת הנחייתו של הגורו המוסלמי שלו, הוא התמסר לסָאדָאנָה חדשה. הוא התלבש כמוסלמי וחזר על השם אללה. תפילותיו היו עכשיו כתפילותיהם של המאמינים המוסלמים. הוא שכח את האלים והאלות ההינדים – אפילו את קאלי – והפסיק לבקר במקדשים. הוא מצא לו מקום מגורים מחוץ לתחום המקדש. אחרי שלושה ימים הוא ראה חזיון של דמות קורנת, אולי היה זה מוחמד. הדמות הזו התקרבה אליו בעדינות ובסופו של דבר איבדה עצמה בתוך שרי ראמאקרישנה. כך הוא הכיר את האלוהים המוסלמי. אחר כך הוא עבר להתאחדות עם בראהמן. הנהר הכביר של האיסלם גם הוא הוביל אותו אל האוקינוס של המוחלט. 

 

 

      שמונה שנים מאוחר יותר, בסביבות נובמבר 1874, השתלטה על שרי ראמאקרישנה תשוקה עזה ללמוד את האמת אודות הדת הנוצרית. הוא החל להקשיב לסָאמְבּוּ צָ’ארָאן מָאלִיק, תלמיד מסור של המאסטר, שקרא לפניו מהתנך. שרי ראמאקרישנה הוקסם מחייו של ישו ומהוראותיו. באחד הימים, כשישב בחדר האורחים בבית הגן של מָאלִיק[7] בדָאקְשִינְסְוָואר, ננעצו עיניו בתמונה של המדונה והילד. הוא הביט בתמונה כשכל מעייניו מרוכזים בה, והוצף בהדרגה ברגשות אלוהיים. הדמויות שבתמונה התעוררו לחיים, וקרני האור שזרחו מהן נכנסו לנשמתו. השפעתה של החוויה הזו היתה גדולה מזו של חזיונו של מוחמד. הוא זעק באימה: "הו אמא! מה את עושה לי?". וכשהוא שובר את מגבלות האמונה והדת, הוא נכנס לתחום חדש של התלהבות. ישו השתלט על נשמתו. במשך שלושה ימים לא דרכה רגלו במקדש קאלי. ביום הרביעי אחרי הצהרים, כששוטט בפָּאנְצָ’אוָואטִי, הוא ראה מולו אדם עם עיניים גדולות יפות, ארשת פנים שלווה ועור בהיר. כשעמדו השניים פנים מול פנים, הצטלצל קול במעמקי נשמתו של שרי ראמאקרישנה: "ראה את הנוצרי, אשר שפך את דם ליבו למען גאולתו של העולם, אשר סבל ים של ייסורים למען אהבת בני האדם. זה הוא, המאסטר היוגי, המאוחד לנצח עם אלוהים. זה הא ישו, התגלמות האהבה". בנו של האדם חיבק את בנה של האמא האלוהית ונטמע בתוכו. שרי ראמאקרישנה הגשים את זהותו עם הנוצרי, כפי שכבר הגשים את זהותו עם קאלי, ראמה, הָאנוּמָאן, רַאדְהָה, קרישנה, בראהמן ומוחמד. המאסטר נכנס לסמאדהי and communed with the Brahman with attributes. כך הוא חווה את האמת שגם הנצרות היתה נתיב שהוביל למודעות האלוהית. עד לרגע האחרון בחייו הוא האמין שישו היה התגלמות של אלוהים. אבל ישו לא היה ההתגלמות היחידה עבורו; היו גם אחרים – בודהה, למשל, וקרישנה.

      שרי ראמאקרישנה השלים עם אלוהותו של בודהה ונהג להצביע על הדמיון בין הוראותיו לבין אלו של האופאנישדות. הוא גם נהג בכבוד רב כלפי הטִירְטָאנְקָארָאים, שייסדו את הג’איניזם, וכלפי עשרת הגורואים של הסיקים. אבל הוא לא קרא להם התגלמויות אלוהיות. אנשים שמעו אותו אומר שהגורואים של הסיקים היו התגלמויות של המלך גָ’אנָאקָא של הודו הקדומה. בחדרו בדָאקְשִינְסְוָואר הוא החזיק פסל קטן של טִירְטָאנְקָארָה מָאהָאבִירָה ותמונה של ישו, לפניהם בערה קטורת יומם ולילה.

      שרי ראמאקרישנה הבין את משמעות הרעיונות הגלומים בדתות נוספות להינדואיזם, גם מבלי שעבר חניכה רשמית לעקרונות היסוד שלהן. הוא לא היה צריך ללכת בעקבותיה של תורה מסוימת. כל המגבלות הוסרו על ידי אהבתו המרשימה והמהממת לאלוהים. לכן הוא הפך למאסטר היכול לדבר בסמכותיות לגבי הרעיונות והאידיאלים הגלומים בדתות השונות בעולם. "מלאתי אחר מצוותיהן", הוא אמר, "של כל הדתות – הינדואיזם, איסלם, נצרות – וגם הלכתי בנתיביהן של כתות הינדיות שונות. מצאתי שכולן מכוונות את מאמיניהן לאותו האלוהים, אם כי הן מוליכות אותם בנתיבים שונים. אתה חייב לנסות את כל האמונות ולעבור פעם אחת את כל הדרכים השונות. לכל מקום שאני מסתכל, אני רואה אנשים מתווכחים בשם הדת – הינדים, מוסלמים, בראהמים, ואישנאווים וכל השאר. אבל הם אף פעם לא חושבים שהוא אשר נקרא קרישנה, נקרא גם  שיווה, ונושא גם את שמה של האנרגיה הקדמונית, ישו ואללה – הוא אותו ראמה בעל אלף השמות. אל האגם אפשר לרדת דרך כמה שערים. באחד ההינדים שואבים מים בכד ומכנים אותם ’גָ’אל’; באחר המוסלמים שואבים מים בשקי עור ומכנים אותם ’פָּאני’. בשלישי הנוצרים מכנים אותם ’מים’. האם אנו יכולים לדמיין שאלו לא ’ג’אל’, אלא רק ’פאני’ או ’מים’? כמה מגוחך! זה אותו החומר תחת שמות שונים, וכולם מחפשים את אותו החומר; רק אקלים, טמפרמנט ושמות יוצרים את ההבדלים. הניחו לכל אדם ללכת בנתיב המיועד לו. אם הוא שואף בכנות ובלהיטות לדעת את אלוהים, השלווה תשרה עליו! אין ספק שהוא יבין את משמעותו של אלוהים".

      ב- 1867 חזר שרי ראמאקרישנה לקָאמָארפּוּקוּר כדי להחלים מההשפעות של הסיגופים שלקח על עצמו. האזור הכפרי השקט, חברתם התמימה והפשוטה של חברי ילדותו והאוויר הטהור הועילו לו רבות. הכפר שמח לקבל חזרה את גָאדָאדְהָאר השובב, הכן, השנון, טוב הלב וההגון, למרות שהם ראו את השינוי הגדול שחל בו במשך שנות שהותו בכלכותא. אשתו, סָארָאדָא דֶוִוי, שהיתה עכשיו בת ארבע עשרה, הגיעה עד מהרה לקָאמָארפּוּקוּר. התפתחותה הרוחנית היתה הרבה מעבר לגילה והיא יכולה היתה להבין מיידית את הלך רוחו של בעלה. היא היתה להוטה ללמוד ממנו אודות אלוהים ולחיות איתו כמשרתת שלו. המאסטר קיבל אותה בשמחה הן כתלמידתו והן כבת זוגו הרוחנית. בהתייחסה פעם לחוויה של הימים המעטים האלה, היא אמרה: " הרגשתי כל הזמן כאילו כד מלא באושר הונח בליבי. האושר היה בל יתואר".

 

 

      ב- 27 בינואר 1868, יצאו מאטור באבו וקבוצה של מאה עשרים וחמישה אנשים למסע של עליה לרגל למקומות הקדושים בצפון הודו. בוָואִידיָאנָאט שבבְּהָאר, כשהמאסטר ראה את תושבי הכפר שנראו כשלדים בשל עוני ורעב, הוא ביקש מפטרונו העשיר להאכיל אותם ולתת לכל אחד מהם פיסת בד. מאטור התנגד להוצאה הנוספת. המאסטר הצהיר במרירות שהוא לא ימשיך בדרכו לבָּנַארֶס, אלא יחיה עם העניים ויחלוק איתם את מצוקותיהם. הוא עזב למעשה את מאטור והתיישב עם הכפריים. מאטור נאלץ להיכנע. במקרה אחר, שנתיים מאוחר יותר, גילה שרי ראמאקרישנה רגישות דומה לעניים והנזקקים. הוא התלווה למאטור במסעו לאחת מהאחוזות האחרונות לגביית דמי השכירות. במשך שנתיים הקציר לא עלה יפה והתושבים היו במצב של עוני רב. המאסטר ביקש ממאטור לשחרר אותם מדמי השכירות, לבוא לעזרתם ובנוסף, לערוך לאנשים הרעבים ארוחה מפוארת. כשמאטור רטן, אמר המאסטר: "אתה רק מנהל משק הבית של האמא האלוהית. הם דייריה של האמא האלוהית. אתה חייב להוציא את כספה של האמא האלוהית. כשהם סובלים, איך אתה יכול לסרב לעזור להם? אתה חייב לעזור להם". ושוב נאלץ מאטור להיכנע. אהדתו של שרי ראמאקרישנה לעניים נבעה מתפישתו את אלוהים בכל הברואים. רגישותו לא היתה זו של הומניסט או נדבן. השרות לבני האדם היה עבורו כמו פולחן הסגידה לאלוהים.

      הקבוצה נכנסה לבָּנַארֶס הקדושה בשיט בסירה לאורך הגאנגא. כאשר נפלו עיניו של שרי ראמאקרישנה על עירו של שיווה, בה הצטברו לאורך דורות מסירותם ורחמיהם של אינספור מאמינים וסוגדים, הוא ראה אותה כעשויה מזהב, כפי שנכתב בספרי הקודש. התרגשותו נראתה לעין. במשך שהייתו בעיר, הוא התייחס לכל חלקיק ממנה בכבוד גדול ביותר. בגאת מָאנִיקַארְניקָה, אתר המשרפות הגדול של העיר, הוא ממש ראה את שיווה, גופו מכוסה באפר ושיערו החום-צהבהב מכוסה באבק, ניגש בשקט לכל מדורת קבורה ולוחש באוזני הגופה את מנטרת השחרור; ואז היתה האמא האלוהית מסירה מהמתים את כבליהם. מכך הוא הבין את משמעות הצהרתם של כתביי הקודש שכל מי שמת בבָּנַארֶס מגיע לשחרור באמצעות חסדו של שיווה. הוא ביקר את טְרילָאנְגָה סוואמי, הנזיר המהולל, עליו הוא הכריז מאוחר יותר שהוא פָּארָאהָאמְסָה אמיתי, בבואתו הממשית של שיווה.

      שרי ראמאקרישנה ביקר באָלַלאהָאבָּאד, מקום התמזגותם של הגאנגא והיָאמוּנָה, ומשם המשיך לוְורינְדַאוָואן ולמאטוּרה, שקודשו על ידי האגדות, השירים והדרמות על קרישנה והגופיס. כאן הוא חזה חזיונות רבים וליבו גאה בקרבו ברגשות אלוהיים. הוא בכה ואמר: "הו קרישנה! כל הדברים כאן נשארו כפי שהיו בימים עברו. רק אתה נעדר". הוא ביקר את הקדושה הגדולה, גָאנְגָאמָאי,  אליה התייחסו מאמיני הוָאישְנָאוָוה המסורים כאל התגלמותה של בת לוויתה הקרובה של ראדהה. היא היתה בת שישים וחוותה טראנסים לעיתים קרובות. היא דיברה על שרי ראמאקרישנה כעל התגלמות של ראדהה. קשה מאד היה לשכנע אותו לעזוב אותה.

      במסעם חזרה, רצה מאטור לבקר בגָאיָה, אך שרי ראמאקרישנה סירב ללכת. הוא נזכר שבגאיה הוא ראה בחזונו את אביו לפני שהוא עצמו נולד, והרגיש שבמקדש של ווישנו הוא ייספג לתמיד באלוהים. מאטור כיבד את רצונו של המאסטר וחזר עם קבוצתו לכלכותא.

      מוְורינְדַאוָואן הביא המאסטר חופן של אבק. חלק ממנו הוא פיזר בפָּאנְצָ’אוָואטִי; את השאר הוא קבר בבקתה הקטנה בה הוא תרגל מדיטציה. "עתה המקום הזה", הוא אמר, "קדוש כמו וְורינְדַאוָואן".

      ב- 1870 יצא המאסטר למסע של עליה לרגל לנָאדְיָה, מקום הולדתו של שרי צָ’אִיטָנְיָה. כשהסירה בה שט התקרבה לחוף הקרוב לנָאדְיָה, ראה שרי ראמאקרישנה חזיון של "שני האחים", שרי צָ’אִיטָנְיָה וחברו נִיטְיָאנַאנְדָה, "זוהרים כזהב מותך" וסביבם עטרות אור, רצים לקבל את פניו כשידיהם מורמות. "הנה הם באים! הנה הם באים!" הוא צעק. הם נכנסו לתוך גופו והוא נכנס לטראנס עמוק. 

      ב- 1872 ביקרה סָארָאדָא דֶוִוי לראשונה את בעלה בדָאקְשִינְסְוָואר. ארבע שנים קודם לכן היא ראתה אותו בקָאמָארפּוּקוּר וטעמה את האושר שבחברתו האלוהית. מאז היא הפכה ליותר נעימה, עדינה, רצינית, בלתי אנוכית ויכולת ההתבוננות הפנימית שלה התגברה. יא שמעה שמועות רבות על אי שפיותו של בעלה. אנשים ריחמו עליה כי לא שפר עליה מזלה. ככל שהיא חשבה יותר, כך התגברה בה התחושה שחובה עליה להיות איתו ולשרת אותו במסירות, ככל יכולתה, כאשתו. היא היתה עתה בת שמונה עשרה. היא הגיעה לדָאקְשִינְסְוָואר מלווה על ידי אביה, אחרי שהלכו ברגל מרחק של שמונים מייל. בדרך היא סבלה מהתקף של קדחת. כשהגיעה לגינת המקדש, אמר המאסטר בצער: "הא! הגעת מאוחר מדי. מאטור שלי כבר לא נמצא כאן כדי לשמור עליך". מאטור נפטר שנה קודם לכן.

      המאסטר קיבל עליו את החובה להדריך את אשתו הצעירה, וזה כלל הכל החל מעבודות הבית ועד לידע על בראהמן. הוא לימד אותה איך לסדר את המנורה, איך להתנהג כלפי אנשים בהתאם לשינוי במצב רוחם ואיך להתנהג לפני המבקרים. הוא הדריך אותה בנבכי החיים הרוחניים – תפילות, מדיטציות, גָ’אפָּה, התבוננות עמוקה וסמאדהי. השעור הראשון אותו קיבלה סָארָאדָא דֶוִוי היה: "אלוהים אהוב על ידי כולם, ממש כמו שהירח יקר לכל ילד. לכל אחד אותה הזכות להתפלל לאלוהים. מתוך חסדו אלוהים מגלה עצמו לכל מי שקורא אליו. גם את תראי אותו אם רק תתפללי אליו".

      משנודע לטוֹטָאפּוּרי על נישואיו של המאסטר, הוא העיר פעם: "מה זה משנה? רק מי שמבוסס היטב בידע של בראהמן, יכול לדבוק ברוח ההבדלה וההתנזרות אפילו בשעה שהוא חי עם אשתו. רק מי שהגיע להארה העליונה יכול להתבונן בגבר ואשה כשווים לבראהמן. אדם החושב על מין יכול להיות שואף רוחני טוב אבל הוא עדיין רחוק מהמטרה". שרי ראמאקרישנה ואשתו חיו יחדיו בדָאקְשִינְסְוָואר, אבל המיינד שלהם התרומם תמיד מעל למישור הארצי. חודשים ספורים אחרי הגעתה של סָארָאדָא דֶוִוי, ארגן שרי ראמאקרישנה באחד מהימים מבשרי הטובות, טקס פולחן מיוחד לקאלי, האמא האלוהית. במקום פסלה של האלה, הוא הושיב על הכסא דמות חיה, את סָארָאדָא דֶוִוי בעצמה. הסוגד והנסגדת נכנסו לסמאדהי עמוק ובמישור העל-טבעי התאחדו נשמותיהם. אחרי שעות מספר ירד שרי ראמאקרישנה שנית אל המישור היחסי, כשהוא שר מזמור לאלה הכבירה, והקדיש, לרגלי הדמות החיה, את עצמו, את מחרוזת התפילה שלו, ואת פירות הסָאדָאנָה אותה תרגל כל חייו. בטאנטרה מעשה זה ידוע בשם שוֹרָאסִי פּוּגָ’ה – "הערצה לאשה". שרי ראמאקרישנה הבין את משמעותו של הביטוי הגדול מהאוּפָּאנִישָאד: "הו אלוהים, אתה הינך אישה, אתה הינך גבר; אתה הינך נער, אתה הינך נערה; אתה הינך הזקן המדדה על הקביים שלו. אתה ממלא את היקום על כל צורותיו הרבות".

      בנישואיו הודה שרי ראמאקרישנה בערכם הגבוה של הנישואים לגבי התפתחותו הרוחנית של האדם, וכשהוא דבק בנדריו הנזיריים הוא הדגים את הצורך החיוני בשליטה עצמית, בטוהר ובאיפוק, כשהוא מוכיח שבעל ואישתו יכולים לחיות יחד כבני זוג רוחניים. כך היו חייו מיזוג של חיי בעל משפחה וחייו של נזיר. 

 

 

      בנירְויקָאלְפָּה סמאדהי הבין שרי ראמאקרישנה שבראהמן ורק הוא הוא האמת והעולם הוא האשליה. כשמיקד את המיינד שלו במשך שישה חודשים במישור של בראהמן הלא-דואלי, הוא הגיע למצב של ויגְ’נָאני – יודע האמת בדרך מיוחדת ועשירה. הויגְ’נָאני רואה את בראהמן לא רק בתוך עצמו ובמוחלט העל-טבעי, אלא בכל דבר שבעולם. במצב של של ויג’נאנה, כשהיה לפעמים נטול מודעות של הגוף, הוא ראה עצמו מאוחד עם בראהמן; לעיתים, כשהיה מודע לדואליות של העולם, הוא היה רואה עצמו כמאמינו המסור של אלוהים, משרתו או ילדו. כדי לאפשר למאסטר לעבוד למען רווחת האנושות, שמרה בו האמא האלוהית עקבות של אגו, אותו הוא תיאר, בהתאם למצבי רוחו, כ"אגו של ידע", "אגו של התמסרות", "אגו של ילד", או "אגו של משרת". בכל מקרה, האגו הזה של המאסטר, אותו עיכלה אש הידע אודות בראהמן, היה מראה חיצוני בלבד, כמו פתיל בוער. לעיתים קרובות הוא התייחס לאגו הזה כאל "אגו בוגר", בניגוד לאגו של הנשמה הכבולה, אותו הוא תיאר כ"לא בוגר" או אגו "חסר נסיון". האגו של הנשמה הכבולה מזהה עצמו עם הגוף, עם הקרובים, עם הרכושנות ועם העולם; אבל "האגו הבוגר", המואר על ידי הידע האלוהי, יודע שהאגו, הקרובים, הבעלות (על הרכוש) והעולם אינם אמיתיים והוא מבסס את יחסי האהבה אך ורק כלפי אלוהים. דרך ה"אגו הבוגר" הזה התייחס שרי ראמאקרישנה אל העולם ואל אשתו. באחד הימים, כשהיא מעסה את רגליו, שאלה סָארָאדָא דֶוִוי את המאסטר: "מה אתה חושב עלי"? התשובה הגיעה במהירות: "האמא האלוהית אשר לה סוגדים במקדש, היא האמא שנתנה חיים לגופי והיא חיה עתה בנָאהָאבָּאט, ושוב זו היא אשר מעסה את רגלי ברגע זה. למען האמת, מאז ומתמיד ראיתי בך את התגלמותה של קאלי - האמא האלוהית המאושרת".

      סָארָאדָא דֶוִוי חוותה התנסויות רוחניות נדירות בחברתו של בעלה. היא אמרה: "אין לי מילים לתאר את התרוממות רוחי המופלאה כאשר אני מביטה בו במצבי רוחו השונים. תחת השפעתו של הריגוש האלוהי הוא מדבר לפעמים על נושאים מופשטים, לפעמים צוחק, לפעמים בוכה, ולפעמים הוא הופך חסר תנועה לחלוטין בסמאדהי. זה יכול להימשך לאורך כל הלילה. היתה בו נוכחות אלוהית כל כך יוצאת דופן, עד שלעיתים הייתי מזדעזעת מפחד ותוהה איך יעבור הלילה. חודשים עברו כך. ואז יום אחד הוא גילה שהיה עלי להישאר ערה כל הלילה, שמא הוא ייכנס לסמאדהי בזמן שאני ישנה, משום שזה יכול היה לקרות בכל רגע, ולכן הוא ביקש ממני לישון  בנָאהָאבָּאט".

       הגענו עתה לסופה של הסָאדָאנָה של שרי ראמאקרישנה, התקופה של המשמעת הרוחנית שלו. כתוצאה מהתנסויותיו העל-חושיות הוא הגיע לכמה מסקנות בנוגע אליו ובנוגע לרוחניות בכלל. את מסקנותיו לגבי  עצמו ניתן לסכם כך:

      ראשית, הוא היה התגלמותו של אלוהים, אדם בעל שליחות מיוחדת, אשר התנסויותיו הרוחניות היו למען האנושות. בעוד שלאדם רגיל יידרש מאבק של חיים שלמים כדי להבין הבט אחד או שניים של אלוהים, הוא הגיע במספר שנים מועטות להבנת אלוהים על כל הבטיו.

      שנית, הוא ידע שהוא היה מאז ומתמיד נשמה משוחררת, וכי השיטות השונות בהן התנסה לא היו נחוצות לאמיתו של דבר כדי להביא לשחרורו אלא היו אך ורק למען טובתם של אחרים. לכן המושגים שחרור וכבלים לא התאימו לו. כל זמן שקיימים אנשים הרואים עצמם ככבולים, אלוהים חייב לרדת אלי אדמות כהתגלמות ולשחרר אותם מכבליהם, ממש כפי ששופט-השלום חייב לבקר בכל חלק מתחום שיפוטו בו מתעוררות בעיות.

      שלישית, הוא חזה מראש את זמן מותו. דבריו בקשר לנושא זה התמלאו במדויק.

      לגבי רוחניות בכלל, אלו היו מסקנותיו:

      ראשית, הוא היה משוכנע לחלוטין שכל הדתות הינן אמת, וכי כל שיטה הקשורה לדוקטרינות מיצגת את הנתיב לאלוהים. הוא מילא אחר הוראותיהם של הנתיבים המרכזיים וכולם הובילו אותו אל אותה מטרה. הוא היה הנביא הדתי הראשון שתועד בהיסטוריה כמטיף להרמוניה בין הדתות.

      שנית, את שלושת השיטות הגדולות הידועות כדואליזם, א-דואליזם מסויג, וא-דואליזם מוחלט – דְוֵויטָה, וִויסִישְטָאדְוֵויטָה ואָדְוֵויטָה – הוא תפש כמיצגות את שלושת השלבים בהתקדמותו של האדם אל המציאות האולטימטיבית. הן לא היו מנוגדות אל משלימות והתאימו ל temperaments שונים. לאדם הרגיל עם תחושה עזה של צמידות לחושים, מתאימה דת דואליסטית, המאפשרת מידה מסוימת של תמיכה חומרית, כמו מוסיקה וסמלים אחרים. אדם שהבין את משמעותו של אלוהים נמצא מעבר למחשבות על חובותיו היומיומיים, אבל בן התמותה הרגיל חייב למלא את חובותיו, כשהוא שואף להשתחרר מהצמידויות ולהקדיש את התוצאות לאלוהים. המיינד מסוגל להבין את טווח המחשבות וההתנסויות ולתאר אותן עד לרמה של וִויסִישְטָאדְוֵויטָה, אך לא מעבר לכך. את האָדְוֵויטָה, המילה האחרונה בהתנסות הרוחנית, ניתן להרגיש בסמאדהי, משום שהיא מִתְעַלָּה מעבר למיינד ולדיבור. מנקודת המבט הגבוהה ביותר, המוחלט והתגלמויותיו שווים באמיתותם – שמו של האלוהים, מקום משכנו והאלוהים עצמו הם אותה מהות רוחנית. הכל הוא רוח וההבדל נעוץ רק בצורה.

      שלישית, שרי ראמאקרישנה הגשים את רצונה של האמא האלוהית שדרכו עליה לייסד מסדר חדש, המורכב מאלו שיתמכו בדוקטרינות האוניברסליות אותן הוא המחיש בחייו.

      רביעית, התובנה הרוחנית שלו אמרה לו שאלו שנולדו בפעם האחרונה במישור האנושי של הקיום ואלו שקראו לאלוהים בכנות אפילו פעם אחת בחייהם חייבים להגיע אליו.

      במשך התקופה הזו, סבל שרי ראמאקרישנה מכמה מקרי שכול. הראשון היה מותו של בן דודו, אָקְשָאִי. אחרי מותו של הבחור הצעיר, אמר שרי ראמאקרישנה: " אָקְשָאִי מת ממש מול עיני. אבל זה לא השפיע עלי כהוא זה. עמדתי שם וראיתי אדם מת. זה היה כמו חרב הנשלפת מנדנה. נהניתי מהמחזה, צחקתי, שרתי ורקדתי כשהוא התרחש. הם לקחו את הגופה ושרפו אותה. אבל למחרת כשעמדתי שם (הוא הצביע על המרפסת המערבית של חדרו) חשתי בכאב מייסר על מותו של אָקְשָאִי, כאילו מישהו סחט את ליבי כמו מגבת רטובה. הרהרתי בכך וחשבתי שהאמא האלוהית לימדה אותי לקח. לא התייחסתי כלל אל הגוף שלי, ועוד פחות מכך אל גופו של קרוב משפחה. אבל אם כזה היה כאבי כשאיבדתי את בן דודי, כמה עוד צריכים להתייסר בעלי משפחות כשהם מאבדים את הקרובים והיקרים להם!". ב- 1871 מת מאטור, וכחמש שנים אחר כך סָאמְבּוּ מָאלִיק, אשר דאג לרווחתו של המאסטר אחרי מותו של מאטור. ב- 1873 מת אחיו הבכור רָאמֶשְווָאר, וב- 1876 נפטרה אימו האהובה. מקרי השכול האלו השאירו את חותמם על ליבו האנושי הרגיש של שרי ראמאקרישנה, אף כי הוא הבין את נצחיותה של הנשמה ואת האשליה שבלידה והמוות.

      במרץ 1875, שנה לפני מותה של אימו, פגש המאסטר את קֶשָאבְּ צָ’אנְדְרָה סֶן. זו היתה פגישתו הממשית הראשונה של המאסטר עם נציג ראוי של הודו המודרנית.  

       קֶשָאבְּ היה מנהיג הבְּרָאהְמוֹ סָאמָאג’, אחת משתי התנועות הגדולות, שהיה להן תפקיד מרכזי בעיצוב תהליך ההתחדשות בהודו, בשנים האחרונות של המאה התשע עשרה. מייסדה של תנועת בְּרָאהְמוֹ היה הראג’ה הגדול רָאמוֹהָאן רוֹי (1833-1774). למרות שנולד במשפחה ברהמינית אדוקה, הפגין רָאמוֹהָאן רוֹי אהדה גדולה לאיסלם ולנצרות. הוא יצא לטיבט בחיפושיו אחרי המסתורין הבודהיסטי. הוא אימץ מהנצרות את שיטתה האתית, אך לא קיבל את אלוהיותו של ישו שלא האמין בגלגול הנשמות ההינדי. הדת האיסלמית השפיעה עליו במידה רבה, כשניסח את הדוקטרינות המונותאיסטיות שלו. אך לשם ההשראה הרוחנית שלו הוא תמיד חזר אל הוודות. הבְּרָאהְמוֹ סָאמָאג’, אותה הוא ייסד ב- 1828, הקדישה עצמה ל"סגידה והערצה של הישות הנצחית, שאינה ניתנת לבדיקה, שאינה ניתנת לשינוי, שהיא היוצרת את היקום ומגינה עליו". תנועת הסָאמָאג’ היתה פתוחה לכולם ללא הבדלה של צבע, מוצא, מעמד, לאום או דת.

      המארגן האמיתי של הסָאמָאג’ היה דֶוֶואנְדְרָאנָאט טָאגוֹר (1905-1817), אביו של המשורר רָאבִּינְדְרָאנָאט. יופיו הפיזי והרוחני, התבדלותו האריסטוקרטית, האינטלקט החודר שלו ורגישותו הפיוטית, הפכו אותו למנהיג הראשון במעלה של הבנגלים המלומדים. אלו פנו אליו בתואר המכובד מאהרישי, "הנביא הגדול".  המאהרישי היה מלומד סאנסקריטי דגול, ושלא כרָאמוֹהָאן רוֹי, הוא קיבל את השראתו כולה מהאופנישדות. הוא היה אויב מושבע של הסגידה לפסלים ונלחם גם כדי לעצור את חדירת הרעיונות הנוצרים אל תוך הסָאמָאג’. הוא העניק לתנועה את אמונתה ואת טקסיה. תחת השפעתו הכריזה הבְּרָאהְמוֹ סָאמָאג’ על קיומה היחיד של ישות עליונה יחידה, שבראה את העולם מאפס, אלוהי האמת, תבונה נצחית, טוב-לב ועוצמה, הנצחי והכל-יכול, האחד שאין שני לו. האדם צריך לאהוב אותו, את אלוהים, ולעשות כרצונו, להאמין בו ולסגוד לו, ואז תגיע הגאולה לה זכאי העולם.

      קֶשָאבְּ צָ’אנְדְרָה סֶן (1884-1838) היה מנהיגה של תנועת הבְּרָאהְמוֹ לאורך שנים. שלא כמו ראג’ה רָאמוֹהָאן רוֹי ודֶוֶואנְדְרָאנָאט טָאגוֹר, נולד קֶשָאבְּ במשפחה בנגלית מהמעמד האמצעי והתחנך בבית ספר אנגלי. הוא לא ידע סנסקריט והתנתק עד מהרה מהדת ההינדית המקובלת. עוד בגיל מוקדם הוא הושפע מקסמו של ישו והכריז כי התנסה בחסדם המיוחד של ג’ון הבפטיסט, ישו וסנט פול. כאשר הוא שאף להכניס את הנצרות לבְּרָאהְמוֹ סָאמָאג’, התלהבותו של דֶוֶואנְדְרָאנָאט היתה אך טבעית. ב- 1868 התנתק קֶשָאבְּ מהמנהיג הותיק וייסד את סָאמָאג’ של הודו, דֶוֶואנְדְרָא שהמשיך להנהיג את הבְּרָאהְמוֹ סָאמָאג’ הראשון, נקרא עתה האָדִי סָאמָאג’.

      קֶשָאבְּ הפגין אופי מורכב. כאשר עבר משבר מוסרי גדול, הוא בילה את זמנו בבידוד ודימה כי הוא שומע את קול האלוהים. כאשר הוכנסה דרך של התמסרות לתנועת הבְּרָאהְמוֹ סָאמָאג’, הוא בילה שעות בשירת שמו של אלוהים עם מאמיניו. הוא ביקר באנגליה ב- 1870, והרשים את האומה האנגלית בקולו המוסיקלי, האנגלית הפשוטה שלו והתלהבותו הרוחנית. המלכה ויקטוריה ארחה אותו. כשחזר להודו הוא הקים מרכזים של הבְּרָאהְמוֹ סָאמָאג’ בחלקים שונים של המדינה. שלא כמו מורים של דתות השוואתיות באוניברסיטה באירופה, הוא החל לגלות, בסביבות התקופה בה נפגש לראשונה עם שרי ראמאקרישנה, את ההרמוניה שבדת. הוא החל לגלות אהדה אל האלים והאלות ההינדים, כשהוא מסביר אותם בגישה סובלנית, מתקדמת. יתרה מכך, הוא האמין שנקרא על ידי אלוהים להכתיב לעולם את חוקיו החדשים של אלוהים שהתגלו לאחרונה, ההתרים החדשים – הנָאנָאוִידָאן.

      ב- 1878 פילגה מחלוקת את קֶשָאבְּ סָאמָאג’. כמה ממאמיניו רבי ההשפעה, האשימו אותו שהפר את עקרונות הסָאמָאג’ כשהשיא את בתו לאיש עשיר לפני שהגיעה לגיל הנישואים שאושר על ידי הסָאמָאג’. הקבוצה הזו פרשה והקימה את סָאדְהָארָן בְּרָאהְמוֹ סָאמָאג’, כשקֶשָאבְּ נשאר מנהיגה של הנָאנָאוִידָאן. קֶשָאבְּ החל עתה להימשך יותר ויותר לעבר האידאלים הנוצריים, למרות שתחת השפעתו של שרי ראמאקרישנה העמיקה גם מסירותו לאמא האלוהית. הטלטלותו הנפשית בין ישו לבין האמא האלוהית של ההינדואיזם לא נתנה לו מנוח. בבנגל ובחלקים אחרים של הודו פנתה תנועת בְּרָאהְמוֹ לנתיב הנצרות המאמינה באל אחד (ולא בשילוש המקודש), בזה לטקסים ההינדים, והטיפה למסע-צלב נגד הסגידה לפסלים. מושפעת מהתרבות המערבית, היא הכריזה על עליונותו של ההגיון, דגלה באידיאלים של המהפכה הצרפתית, ביטלה את שיטת המעמדות בין חבריה, תמכה בשוויון זכויות לנשים, הסיתה נגד ביטול נישואים מוקדמים, אישרה נישואים מחדש של אלמנות ועודדה תנועות לרפורמות חינוכיות וחברתיות שונות. ההשפעה המיידית של תנועת בְּרָאהְמוֹ בבנגל היתה בדיקת פעילות המרת הדת של המיסיונרים הנוצרים. היא גם עוררה בתרבות ההודית את הערכתם של המאסטרים האנגלים שלה. אבל זו היתה תסיסה אינטלקטואלית פילוסופית דתית שנולדה מהצורך שהתעורר באותו הזמן. שלא כמו ההינדואיזם, היא לא נוסדה על בסיס התנסות פנימית עמוקה של חכמים ונביאים. השפעתה היתה מוגבלת, יחסית, למספר מועט של גברים ונשים משכילים ברחבי המדינה, ומרביתם העצומה של ההינדים נותרה מחוצה לה. היא השמיעה בחדגוניות רק צליל אחד מסולם הצלילים העשיר של דתם הנצחית של ההינדים.

       התנועה האחרת לה היה תפקיד חשוב במאה התשעה עשרה בהתחדשות הדתית בהודו, היתה אָרְיָה סָאמָאג’. הבְּרָאהְמוֹ סָאמָאג’, שהתפשרה במהותה עם התרבות האירופאית, הודתה בשתיקה בעליונותו של המערב. אבל מייסדה של האָרְיָה סָאמָאג’, היה סאניאסי הינדי אוהב מדון, שקיבל עליו את האתגר שהעמידו האיסלם והנצרות והחליט בנחישות להילחם בכל ההשפעות הזרות בהודו. סוואמי דָאיָאנָאנְדָה  (1883-1824) חנך את התנועה בבומביי ב- 1875, ועד מהרה ניכרה השפעתה בהודו המערבית. הסוואמי היה מלומד גדול של הוודות, אותן הוא הסביר כמונותאיסטיות קפדניות. הוא הטיף נגד הסגידה לפסלים, וייסד מחדש את טקסי הקורבן הוודים העתיקים. על פי דבריו, הוודות היו הסמכות האולטימטיבית לדת, והוא קיבל כל מילה שלהן כאמת פשוטה כמשמעה. האָרְיָה סָאמָאג’ הפכה למבצר כנגד הסגת הגבול של האיסלם והנצרות, ואופיה האדוק משך את המיינד של הינדים רבים. היא גם תפסה עמדה של מובילה בתנועות רבות לתיקונים חברתיים. שיטת המעמדות הפכה למטרה להתקפותיה. היא שחררה את הנשים ממגבלות חברתיות רבות. גורם ההשכלה זכה לתנופה גדולה ממנה. היא החלה להסית נגד נישואים מוקדמים ותמכה בנישואים מחדש של אלמנות הינדיות. השפעתה החזקה ביותר היתה בפּוּנְגָ’אבְּ, שדה המערכה בין ההינדים והתרבות האיסלמית. גישה חדשה של לחימה הוצגה בפני החברה ההינדית המנומנמת. שלא כבְּרָאהְמוֹ סָאמָאג’, השפעתה של האָרְיָה סָאמָאג’ לא היתה מוגבלת לאינטלקטואלים בלבד. היא היתה כוח שהופץ להמונים. היא היתה תנועה דוגמטית שהיתה חסרת סובלנות כלפי אלו שלא הסכימו עם דעותיה, והיא הדגישה את הדרך האחת והיחידה, דרכה של  האָרְיָה סָאמָאג’, להבנת האמת. שרי ראמאקרישנה פגש את סוואמי דָאיָאנָאנְדָה כאשר האחרון ביקר בבנגל. 

 

 

 

      קֶשָאבְּ צָ’אנְדְרָה סֶן ושרי ראמאקרישנה נפגשו לראשונה בבית הגן של גָ’אִיגוֹפָּאל סֶן  בבְּלְגְהָארָיָה, מיילים ספורים מדָאקְשִינְסְוָואר, שם שהה מנהיגה הגדול של  הבְּרָאהְמוֹ עם כמה מתלמידיו. מהבטים שונים היו השנייים מנוגדים אחד לשני, למרות שמשיכה פנימית שלא ניתן היה לעמוד בפניה הפכה אותם לחברים קרובים. המאסטר הבין את אלוהים כרוח טהורה ומודעות, אבל הוא גם האמין בצורותיו השונות של אלוהים. קֶשָאבְּ, מצד שני, ראה בסגידה לפסלים עבודת אלילים ונתן הסבר בעל אופי של משל לאלים ההינדים. קֶשָאבְּ היה נואם וכתב ספרים ומאמרי עיתונות; שרי ראמאקרישנה חש אימה מלהרצות ובקושי ידע לכתוב את שמו. תהילתו של קֶשָאבְּ התפרסמה למרחקים, והגיעה אפילו לחופיה הרחוקים של אנגליה; המאסטר עדיין חי חיי התבודדות בכפר בדָאקְשִינְסְוָואר. קֶשָאבְּ שם דגש על תיקונים חברתיים למען התחדשותה של הודו; עבור שרי ראמאקרישנה, הבנתו של אלוהים היתה המטרה היחידה בחיים. קֶשָאבְּ ראה עצמו כתלמידו של ישו וקיבל את לחם הקודש הנוצרי ואת השילוש הקדוש בצורה מצומצמת; שרי ראמאקרישנה היה ילדה הפשוט של קאלי, האמא האלוהית, למרות שגם הוא, בדרך אחרת, הכיר באלוהיותו של ישו. קֶשָאבְּ היה בעל משפחה והקדיש תשומת לב רבה לרווחתם של ילדיו, בעוד ששרי ראמאקרישנה היה פָּארָאהָאמְסָה והיה אדיש לחלוטין לחיי העולם. ויחד עם זאת, כשהכרותם הבשילה לכדי ידידות, התיחסו שרי ראמאקרישנה וקֶשָאבְּ אחד לשני באהבה גדולה וכבוד. שנים מאוחר יותר, כששמע על מותו של קֶשָאבְּ, הרגיש המאסטר כאילו חצי מגופו הפך למשותק. תפישתו של קֶשָאבְּ לגבי ההרמוניה של הדתות ואמהותו של אלוהים, העמיקו והועשרו מהכרותו עם שרי ראמאקרישנה.

      שרי ראמאקרישנה, לבוש בדְהוֹתי ששוליו אדומים, קצהו האחד מוטל ברישול על כתפו, הגיע מלווה על ידי הְרִידֶאֵיי, לבית הגן של גָ’אִיגוֹפָּאל. איש לא שם לב למבקר הצנוע. לבסוף אמר המאסטר לקֶשָאבְּ, "אנשים אומרים לי שראית את אלוהים; לכן באתי לשמוע ממך אודות אלוהים". התפתחה שיחה מרשימה. המאסטר שר שיר מרטיט על קאלי ומיד נכנס לסמאדהי. כשהְרִידֶאֵיי ביטא באוזניו את ה"אום" המקודש, הוא חזר בהדרגה להיות מודע לעולם, פניו עדיין מקרינים זוהר אלוהי. קֶשָאבְּ ותלמידיו היו מופתעים. הניגוד בין שרי ראמאקרישנה ומאמיניה המסורים של הבְּרָאהְמוֹ היה מעניין מאד. כאן ישב האיש הקטן, רזה ועדין מאד. עיניו מוארות באור פנימי. חוש הומור טוב נצנץ בעיניו והסתתר בפינות פיו. דיבורו היה בנגלי מהסוג הביתי, עם גמגום קל ונעים, ודבריו ריתקו את האנשים בעושר חוויות רוחניות, במצבור בלתי נדלה של דימויים ומטאפורות, בכוח הבחנה, בהומור מבריק ומעודן, בפתיחות נפלאה ובזרם החוכמה הבלתי פוסק שלהם. ומסביבו היו עתה אנשים מתוחכמים מבנגל, התוצר הטוב ביותר של החינוך המערבי, עם קֶשָאבְּ, אלילה של בנגל הצעירה, כמנהיגם.

      כנותו של קֶשָאבְּ הספיקה לשרי ראמאקרישנה. מעתה ואילך התראו השניים לעיתים קרובות, בדָאקְשִינְסְוָואר או במקדש של הבְּרָאהְמוֹ סָאמָאג’. בכל פעם שהמאסטר הגיע למקדש בזמן הטקס האלוהי, היה קֶשָאבְּ מבקש ממנו לדבר בפני הקהל. וקֶשָאבְּ בתורו, היה מבקר את הקדוש עם מנחה של פרחים ופירות.

      מנהיגים אחרים של בְּרָאהְמוֹ החלו להרגיש בהדרגה את השפעתו של שרי ראמאקרישנה. אבל הם היו מעריציו הלא ביקורתיים, בא’ רבתי, של המאסטר. הם הסתייגו במיוחד מהויתור הסגפני שלו ומכך שגינה "נשים וזהב"[8]. כבעלי משפחות, הם מדדו אותו בהתאם לאידיאלים שלהם. חלקם לא יכלו להבין את הסמאדהי שלו ותיארו אותו כמחלת עצבים. ויחד עם זאת הם לא יכלו לעמוד בפני אישיותו הממגנטת.

      בין מנהיגי הבְּרָאהְמוֹ שהכירו את המאסטר מקרוב, היו פְּרָאטָאפְּ צָ’אנְדְרָה מָאזוּמְדָאר, וִיגֵ’יקְרישְנה גוֹסְוָואמי, טְרֵילוֹקְיָאנָאט סָאנְיָאל ושִיוָונָאט שָאסְטְרִי.

      באחד הימים, התרשם שִיוָונָאט מאד מדיבורו הפשוט של המאסטר ומהתיעוב שהוא חש כלפי דברי שבח. הם ישבו בחדרו של שרי ראמאקרישנה כשהגיעו כמה אנשים עשירים מכלכותא. המאסטר עזב את החדר למספר דקות. בינתיים, החל הְרִידֶאֵיי, אחיינו, לתאר את הסמאדהי שלו בפני המבקרים. אזניו של המאסטר תפסו את מילותיו האחרונות כשהוא חזר לחדר. הוא אמר להְרִידֶאֵיי: "איזה בחור שפל רוח אתה צריך להיות כדי לשבח אותי כך לפני אנשים עשירים אלו! ראית את לבושם היקר ואת שעוני הזהב ושרשרות הזהב שלהם, והמטרה שלך היא לקבל מהם כמה שיותר כסף. מה איכפת לי מה הם חושבים עלי? (ובפנותו אל הגברים) לא, ידידי, מה שהוא אמר לכם עלי אינו אמת. לא אהבת האלוהים היא שהביא אותי להיות שקוע באלוהים ואדיש לחיי העולם החיצון. הפכתי במפורש למטורף למשך זמן מה. הסָאדְהוּ שביקרו לעיתים את המקדש הזה אמרו לי לתרגל דברים רבים. ניסיתי לעשות זאת והתוצאה היתה שהסגפנות שלי הובילה אותי לאי שפיות". זהו ציטוט מאחד מספריו של שִיוָונָאט. הוא לקח את דבריו של המאסטר כפשוטם ולא הצליח לראות את חשיבותם האמיתית.

      שִיוָונָאט מתח ביקורת חריפה על התנהגותו יוצאת הדופן של המאסטר כלפי אישתו. הוא כותב: "ראמאקרישנה חי למעשה בנפרד מאישתו, שגרה בכפר הולדתה. באחד הימים כשהתלוננתי בפני כמה מחברי על אלמנותה המדומה של אישתו, הוא משך אותי הצידה ולחש באוזני: ’למה אתה מתלונן? זה כבר בלתי אפשרי; it is all dead and gone’. ביום אחר, כשמחיתי בחריפות נגד החלק הזה בהוראותיו, וגם הכרזתי שתוכנית העבודה שלנו בבְּרָאהְמוֹ סָאמָאג’ כוללת נשים, שאמונתנו היא אמונה חברתית ומשפחתית, וכי אנו רוצים לתת חינוך וחופש חברתי לנשים, נרעש הקדוש מאד, כפי שנהג לעשות כאשר הועלתה טענה שנגדה את אמונתו המוצקה – תכונה שכל כך אהבנו – וקרא: ’לכו, שוטים שכמותכם, לכו לגווע בבור אותו תחפורנה למענכם נשותיכם’. ואז הוא נעץ בי מבט נוקב ואמר: ’מה עושה הגנן עם צמח צעיר? האם הוא לא מקיף אותו בגדר, כדי להגן עליו מעיזים ובקר? וכשהצמח הצעיר גדל והופך לעץ והבקר כבר לא יכול לפגוע בו, האם הוא לא מסיר את הגדר ונותן לעץ לצמוח בחופשיות’? עניתי, ’כן, כך נוהגים הגננים’. ואז הוא העיר, ’עשו את אותו הדבר בחייכם הרוחניים; היו חזקים, הגיעו לצמיחה מירבית; אז תוכלו לחפש אותן’. לזה עניתי ’איני מסכים איתך במחשבה שעבודתן של הנשים היא כפעולתו של הבקר, השמדה; הן השותפות שלנו והעוזרות לנו במאבקנו הרוחני ובהתפתחותנו החברתית – דעה איתה הוא לא יכול היה להסכים והוא הניד את ראשו כדי להביע את התנגדותו. ואז בהתייחסו לשעה המאוחרת הוא העיר בבדיחות, ’הגיע הזמן שתלך; שמור על עצמך, אל תאחר; אחרת אישתך לא תכניס אותך לחדרה’.  הערתו זו עוררה צחוק בריא".

      פְּרָאטָאפְּ צָ’אנְדְרָה מָאזוּמְדָאר, יד ימינו של קֶשָאבְּ ומטיף מצטיין של הבְּרָאהְמוֹ באירופה ואמריקה, מתח ביקורת מרירה על שימושו של שרי ראמאקרישנה בשפה לא תרבותית וגם על יחסו המתנזר כלפי אישתו. אבל הוא לא יכול היה להימלט מקסם אישיותו של המאסטר. במאמר על שרי ראמאקרישנה, כתב פְּרָאטָאפְּ ב ”Theistic Quarterly Review”: "מה המשותף בינו לביני? אני, מושפע מתרבות אירופה, מתורבת, מרוכז בעצמי, ספקני למחצה, נחשב לאדם משכיל והגיוני, והוא, עני, אנאלפבית, לא מהוקצע, עובד אלילים למחצה, מאמין הינדי מסור חסר ידידים? מדוע עלי לשבת שעות ארוכות ולדאוג לו, אני שהקשבתי לדיזראלי ופוֹסֶט, סטנלי ומקס מיולר, ועוד מלומדים אירופאיים ואלוהיים רבים?... ולא רק אני, אלא עוד תריסר כמוני העושים את אותו הדבר... הוא סוגד לשיווה, הוא סוגד לקאלי, הוא סוגד לראמה, הוא סוגד לקרישנה, והוא תומך מושבע של הדוקטרינות הוודנטיות... הוא עובד אלילים, ויחד עם זאת מודט נאמן ומסור מאד לשלמות האחד חסר הצורה, המוחלט, האלוהות הנצחית... דתו היא התלהבות, הפולחן שלו משמעו תובנה על-טבעית, כל אופיו בוער יום ולילה באש תמידית והתרגשות של אמונה מוזרה ותחושות... כל זמן שיש לו פנאי בשבילנו, אנו נשמח לשבת לרגליו ללמוד ממנו את ההנחיות מרוממות הרוח לטוהר, אי-חומרנות, רוחניות והשתכרות מאהבת האלוהים... הוא, עם הבָּהָאקְטִי הילדותי שלו, עם תפישתו המבוססת שלו לגבי האמהות האלוהית העומדת מוכנה תמיד, עזר לנו לגלות זאת בדרך מופלאה [את אלוהים כאמא שלנו] במיינד שלנו... מהתחברותנו עימו למדנו להבין טוב יותר את התכונות האלוהיות הפזורות על שלוש מאות ושלושים מיליון האלים של המיתולוגיה ההינדית, האלים של הפּוּרָאנוֹת".

      מנהיגי הבְּרָאהְמוֹ קיבלו השראה רבה מהקשר שלהם עם שרי ראמאקרישנה. הוא הרחיב את נקודת המבט הדתית שלהם והבעיר בליבותיהם את הכמיהה להבנת האלוהים; הוא הביא אותם להבנת הטקסים והסמלים של הדת ההינדית ולהערכתם, שיכנע אותם בהתגלמויותיו של אלוהים בצורות שונות, והעמיק את מחשבותיהם לגבי ההרמוניה של הדתות. גם המאסטר התרשם מכנותם של רבים ממאמיניה המסורים של הבְּרָאהְמוֹ. הוא סיפר להם אודות הבנתו, והסביר להם את מהות הדברים אותם לימד, כמו הצורך בויתור, הכנות ברדיפתו של האדם אחר משמעת במסלול אותו הוא בחר, אמונה באלוהים, מילוי החובות מבלי לחשוב על תוצאות וההבחנה בין האמיתי לשאינו אמיתי.

      הקשר עם הבנגלים המשכילים והמתקדמים, פקח את עיניו של שרי ראמאקרישנה לתחום חדש של מחשבה. כמי שנולד וגדל בכפר פשוט, בלי כל השכלה פורמלית, וכמי שלמד מהאנשים הקדושים והאדוקים של חיי הדת בהודו, לא היתה לו הזדמנות ללמוד את השפעתה הקידמה על מחשבותיהם וחייהם של ההינדים. הוא לא יכול היה להעריך נכונה את תוצאות השפעתו של החינוך המערבי על התרבות ההודית. הוא היה הינדי מההינדים, הויתור היה עבורו האמצעי היחידי בחייו כדי להבין את האלוהים. מאנשי הבְּרָאהְמוֹ הוא למד שהדור החדש של הודו עשה פשרה בין אלוהים והעולם. אנשים צעירים משכילים הושפעו יותר מהפילוסופים המערביים מאשר מהנביאים של בני עמם. אבל שרי ראמאקרישנה לא נבהל, משום שהוא ראה גם בתופעה זו את ידו של אלוהים. ולמרות שהוא הסביר לאנשי הבְּרָאהְמוֹ את כל רעיונותיו לגבי אלוהים ומשמעת דתית קפדנית, עדיין הוא הניח להם לקבל מהדברים שהוא לימד רק את מה שהתאים לטעמם ולמזגם.

       הקשר עם אנשי הבְּרָאהְמוֹ הגביר את השתוקקותו של שרי ראמאקרישנה לפגוש שואפים רוחניים שיוכלו לקיים את הדברים שלימד בדרך הטהורה ביותר. "לא היה כל גבול", הוא הצהיר פעם אחת, "לתשוקה שחשתי בזמן ההוא. במשך היום הצלחתי בדרך כלשהי לשלוט בה. דברי החולין של אלו שנתנו דעתם לענייני היומיום הרגיזו אותי, וחיכיתי בכיסופים ליום בו יגיעו בני לוויתי האהובים. קיוויתי למצוא נחמה בשיחות איתם ולספר להם על התובנות שלי. כל מאורע קטן היה מזכיר לי אותם, והמחשבות עליהם העסיקו את כולי. כבר אירגנתי במיינד שלי מה אני אגיד לאחד ומה אני אתן לאחר, וכך הלאה והלאה. אבל כשהגיע סופו של היום, לא הצלחתי לרסן את תחושותי. המחשבה שיום נוסף עבר והם לא הגיעו, דיכאה אותי. בזמן הטקס בערב, כאשר המקדשים צלצלו בפעמונים ובקונכיות, הייתי מטפס על הגג של ה kuthi  שבגן, מתפתל מיסורי ליבי, זועק בקולי קולות: "בואו, ילדי! הו, היכן אתם? איני יכול לסבול את החיים בלעדיכם". אמא מעולם לא השתוקקה בעוצמה כה רבה לראות את ילדה, חברים לא השתוקקו כך לחברת ידידיהם, אהוב לא השתוקק כך לאהובתו, כפי שאני כמהתי להם. הו, זה היה בלתי ניתן לתיאור! זמן קצר אחרי תקופת הכמיהה הזו המאמינים המסורים[9] החלו להגיע".

      כתבה מקרית על שרי ראמאקרישנה שהתפרסמה על ידי אנשי הבְּרָאהְמוֹ בבטאון שלהם בשנת 1879, התחילה למשוך את תשומת ליבם של תלמידים עתידיים מבין הבנגלים המשכילים בני המעמד האמצעי, והם המשיכו להגיע עד 1884. אבל גם אחרים הגיעו, מרגישים את הכוח המעודן של משיכתו. הם היו קהל אנשים משתנה תמידית שבאו מכל המעמדות והאמונות: הינדים ואנשי הבְּרָאהְמוֹ, ואישנאווים  ושאקטים, משכילים עם תואר אוניברסיטאי ואנאלפבתים, זקנים וצעירים, מהראג’ים ומקבצי נדבות, עיתונאים ושחקנים, מלומדים הודים ומאמינים מסורים, הוגי דעות ואנשים שעסקו בענייני חולין, גְ’נָאנים ויוגים, אנשי מעשה ואנשי אמונה, נשים מוסריות וזונות, בעלי משרות ונוודים, נדבנים וכאלה שמחפשים את עצמם, מחזאים ושיכורים, אנשים שמביאים לצמיחה וכאלה שגוררים להתדרדרות. הוא נתן להם הכל, מבלי לחסוך, ממצבור התובנות האינסופי שלו. איש לא הלך משם בידיים ריקות. הוא לימד אותם את הידע מרומם הנפש של הוודנטה ואת אהבת פּוּרָאנה ממיסת הנשמה. הוא דיבר ללא הפסק או הפוגה במשך עשרים שעות מתוך עשרים וארבע. הוא נתן לכולם את אהדתו ונאורותו, והוא נגע בהם באותו כוח מוזר של הנשמה שלא יכול היה שלא להמיס אפילו את הקשה ביותר. ואנשים הבינו אותו בהתאם ליכולת התפישה שלהם.

       אבל הוא נשאר כתמיד כלי רצונו של אלוהים, בנה של האמא האלוהית, שרעיון היותו מורה כלל לא נגע בו. הוא נהג לומר ששלושת הרעיונות – שהוא היה גורו, אבא ומאסטר – דקרו בבשרו כקוצים. ויחד עם זאת הוא היה מורה יוצא דופן. הוא ניקב את ליבות תלמידיו יותר על ידי השפעה עדינה מאשר על ידי מעשים או מילים. הוא מעולם לא טען שהיה מיסדה של דת או מארגנה של כת. ויחד עם זאת הוא היה דינמו דתי. הוא היה מאמתן של כל הדתות והאמונות. הוא היה כמו גנן מומחה, שמכין את האדמה ומנכש את העשבים, יודע שהצמחים יגדלו בשל הכוח הפנימי הגלום בזרעים, כל אחד מהם יניב את פרחיו ופירותיו המתאימים. הוא מעולם לא הטיל את רעיונותיו על איש. הוא הבין את מגבלותיהם של האנשים ופעל לפי העיקרון שמה שטוב לאחד יכול להיות רע לאחר. היה לו כוח בלתי רגיל להבין, ממבט ראשון, את המיינד של המאמינים המסורים, אפילו את נשמותיהם הכמוסות. הוא קיבל תלמידים מתוך ידע מושלם על נטיות העבר שלהם ועל יכולותיהם העתידיות. חיי הרוע לא הפחידו אותו, ועדינות דתית לא העלתה את ערכו של איש בעיניו. הוא ראה בכל אחד את אצבעה הבטוחה של האמא האלוהית. אפילו האור שמוביל שלא בדרך הישר היה אורו של אלוהים עבורו.

      לאלו שהפכו לתלמידיו הקרובים, היה המאסטר חבר, שותף וחבר למשחקים. אפילו המטלות של המשמעת הדתית הפכו קלות בנוכחותו. המאמינים המסורים היו כה שיכורים משמחה בחברתו עד שלא היה להם זמן לשאול את עצמם האם הוא היה התגלמות, נשמה מושלמת או יוגי. כל נוכחותו היתה לימוד גדול; המילים היו מיותרות. בשנים מאוחרות יותר, תלמידיו העירו שכשהיו איתו הם ראו בו חבר, אבל אחר כך הם נרעדו מעצם המחשבה על קלות דעתם בנוכחותו של אדם כה דגול. היו להם הוכחות משכנעות שהמאסטר יכול היה, בהביעו משאלה בלבד, להצית בליבם את אהבת האלוהים ולאפשר להם לראות אותו.

      דרך כל הצחוק והעליזות האלו, השמחה וקלות הדעת, הוא שמר לפניהם תמיד את האידיאל הנוצץ של המודעות האלוהית ואת נתיב הויתור. הוא המליץ על טיפוס תלול או מתון בהתאם לכוחותיו של המטפס. הוא לא הרשה שום פשרה לגבי העקרונות הבסיסיים של הטוהר. השואף הרוחני חייב היה לשמור על גופו, המיינד שלו, חושיו ונשמתו ללא רבב; היה חייב שתהיה בו אהבה כנה לאלוהים ורוח מרוממת תמיד של כמיהה. השאר ייעשה על ידי האמא האלוהית.

      תלמידיו היו משני סוגים: בעלי משפחות ואנשים צעירים, חלקם הפכו מאוחר יותר לנזירים. היתה גם קבוצה קטנה של מאמינות מסורות.

       שרי ראמאקרישנה לא הורה לבעלי משפחות לבחור בנתיב הקשה של הויתור המוחלט. הוא רצה שהם ימלאו את חובותיהם כלפי משפחותיהם. הויתור שלהם היה אמור להיות מנטלי. לא ניתן לרכוש חיים רוחניים על ידי בריחה ממחויבויות. בני זוג נשואים אמורים לחיות כאח ואחות אחרי לידתם של ילד אחד או שניים, כשהם מקדישים את זמנם לדיבורים רוחניים והתעמקות. הוא עודד את בעלי המשפחות, באומרו שחייהם קלים, במידה מסוימת, מחיי הנזירים, משום שמועיל יותר להאבק באויב כשנמצאים בתוך המצודה מאשר בשדה הפתוח. יחד עם זאת, הוא עמד על כך שהם יתקנו עצמם מדי פעם בהתבודדות כדי לחזק את התמסרותם ואמונתם באלוהים באמצעות תפילות, גָ’אפָּה ומדיטציה. הוא הורה להם לשהות בחברתם של סָאדְהוּ. הוא ביקש מהם למלא את חובותיהם היומיומיים ביד אחת, בעוד השניה מחזיקה באלוהים, ולהתפלל לאלוהים שימעיט את חובותיהם יותר ויותר כך שבסופו של דבר הם יוכלו להאחז בו בשתי הידיים. הוא יצא כנגד כל פשרה, הן של בעלי המשפחות והן של הרווקים הצעירים, ביחס למאבקם הרוחני. הוא לא ביקש מהם למלא ללא הבחנה את רעיון האי-התנגדות, משום שהוא הופך לבסוף את החשדן לפחדן.

 

 

      אבל לצעירים שנועדו להיות נזירים הוא הראה את הנתיב התלול של הויתור, הן החיצוני והן הפנימי. הם חייבים לקחת על עצמם את נדר הריסון המוחלט ולהימנע לחלוטין מחמדנות ותשוקה. על ידי תרגול הריסון, מפתחים השואפים הרוחניים אומץ לב מעודן, דרכו הם מבינים את מסתוריותו העמוקה של אלוהים. השליטה העצמית עבורם היא סופית, הכרחית ומוחלטת. הסאניאסים הם מוריהם של בני האדם, וחייהם חייבים להיות נקיים לגמרי, ללא דופי. אסור להם אפילו להסתכל בתמונה העלולה לעורר את תשוקותיהם החיתיות. המאסטר בחר את נזיריו לעתיד מבין צעירים שלא נגעו בהם "נשים וזהב" והיו גמישים דיים כדי שיוכל לעצב אותם בתבניתו הרוחנית. כשלימד אותם את נתיב הויתור וההבחנה, הוא לא התיר לבעלי המשפחות להתקרב אליהם.  

       שני המאמינים המסורים הראשונים בעלי משפחות שהגיעו  לדָאקְשִינְסְוָואר היו רָאם צַ’אנְדְרָה דוּטָה ומָאנוֹמוֹהָאן מִיטְרָה. בהיותו רופא וכימאי, היה רָאם ספקני לגבי אלוהים ואמונה ומעולם לא נהנה משלוות נפש. הוא רצה הוכחה מוחשית לקיומו של אלוהים. המאסטר אמר לו: "אלוהים באמת קיים. אינך רואה את הכוכבים לאור היום, אבל זה לא אומר שהכוכבים לא קיימים. בחלב יש חמאה. אבל האם מישהו יכול לראות זאת אם הוא רק מסתכל על החלב? כדי לקבל חמאה אתה חייב לחבוץ את החלב במקום שקט וקריר. אינך יכול להבין את אלוהים רק על ידי רצון גרידא; אתה חייב להתנסות בכמה שיטות מנטליות". המאסטר עורר בהדרגה את רוחניותו של רָאם והוא הפך להיות אחד מתלמידיו החילוניים הראשונים במעלה. היה זה רָאם שהציג את נָארֶדְרָאנָאט בפני שרי ראמאקרישנה. נָארֶדְרָא היה קרוב משפחה של רָאם.

      מָאנוֹמוֹהָאן נתקל בתחילה בהתנגדות רבה מצד אישתו וקרובי משפחה אחרים, שהתנגדו לביקורו בדָאקְשִינְסְוָואר. אבל לבסוף אהבתו חסרת האנוכיות של המאסטר ניצחה את החיבה החומרנית. היה זה מָאנוֹמוֹהָאן שהביא את רָאקְהָאל אל המאסטר.

 

 

      סוּרֶאש מִיטְרָה, תלמיד אהוב שהמאסטר פנה אליו לעיתים קרובות בשם סוּרֶאנְדְרָא, זכה לחינוך אנגלי והחזיק במשרה חשובה בחברה אנגלית. כמו צעירים משכילים רבים באותו הזמן, הוא התגאה בחוסר אמונתו באלוהים וחיי חיים בוהמיים. הוא היה מכור לטיפה המרה. הוא פיתח גחמה מוגזמת לגבי רצונו החופשי של האדם. כקורבן של דיכאון נפשי, הוא הובא אל שרי ראמאקרישנה על ידי רָאם צַ’אנְדְרָה דוּטָה. כששמע את המאסטר מבקש מאחד מתלמידיו לתרגל תכונה של כניעה עצמית לאלוהים, הוא התרשם. אבל למרות שמאותו הרגע הוא ניסה לעשות זאת, הוא לא הצליח לוותר על חבריו הישנים ועל השתיה. באחד הימים אמר המאסטר בנוכחותו, "ובכן, כאשר אדם הולך למקום לא רצוי כלשהו, מדוע הוא לא לוקח איתו את האמא האלוהית?" ולסוּרֶאנְדְרָא עצמו אמר המאסטר, "למה אתה צריך לשתות יין כיין? הגש אותו לקאלי ואז שתה אותו כמו היה זה פְּרָאסָאד ממנה – משקה מקודש. אבל תזהר שלא תהפוך למורעל; אסור לך להתפתל ולמחשבות שלך אסור לנדוד. בהתחלה תחוש בהתרגשות רגילה, אבל עד מהרה תחוש בהתעלות רוחנית". כל חייו של סוּרֶאנְדְרָא השתנו בהדרגה. המאסטר ציין אותו כמי שיועד על ידי האמא האלוהית לשלם חלק גדול מהוצאותיו. ארנקו של סוּרֶאנְדְרָא היה תמיד פתוח לנוחיותו של המאסטר. 

 

 

    קֶדָארְנָאט צָ’אטֶרְג’י, שניחן בנטיות רוחניות, ניסה נתיבים שונים של אמונה, חלקם לא ראויים לציון. כשהוא פגש את המאסטר בדָאקְשִינְסְוָואר, הוא הבין את משמעותה האמיתית של האמונה. נאמר על המאסטר, שעייף מלהדריך מאמינים מסורים שבאו אליו בהמוניהם כדי לקבל ממנו הדרכה, שהתפלל פעם אל האלה קאלי: "אמא, אני עייף מלדבר אל אנשים. אנא תני כוח לקֶדָאר גיריש, רָאם, וִיגָ’אִי ומָאהֶנְדְרָא שיעניק להם את ההדרכה המיקדמית, כך שיהיה די בלימוד מועט משלי". הוא היה מודע, יחד עם זאת, לצמידותו המתמשכת של קֶדָאר לדברים חומריים והזהיר אותו על כך לעיתים קרובות.

 

 

      האריש, אדם צעיר שבא מסביבה אמידה, ויתר על משפחתו ומצא מקלט אצל המאסטר שאהב אותו בשל כנותו, דבקותו במטרה וטבעו השקט. הוא בילה את זמנו הפנוי בתפילה ומדיטציה, כשהוא אוטם את אוזניו להפצרותיהם ואיומיהם של קרובי משפחתו. כשהוא מתייחס לשלוות רוחו שלא ניתן היה להפר אותה, אמר המאסטר: "אנשים אמיתיים הם כמתים כלפי העולם למרות שהם חיים. הסתכלו על האריש. הוא הדוגמא". באחד הימים כשהמאסטר ביקש ממנו להיות נחמד מעט כלפי אישתו, אמר האריש: "אתה חייב לסלוח לי בנקודה הזו. זה לא המקום להראות נחמדות. אם אנסה להיות חביב אליה, קיימת אפשרות שאשכח את האידיאל ואסתבך בחיי העולם הזה". 

 

 

      בְּהָאוָואנָאט צָ’אטֶרְג’י ביקר את המאסטר עוד בהיותו בגיל העשרה. הוריו ובני משפחתו ראו בשרי ראמאקרישנה אדם בלתי שפוי וניסו ככל יכולתם למנוע ממנו להתקרב אל המאסטר. אבל הנער הצעיר היה עקשן גדול ובילה לעיתים קרובות לילות שלמים בדָאקְשִינְסְוָואר. הוא נקשר מאד לנָארֶדְרָא, והמאסטר עודד את ידידותם. מראהו בלבד עורר לעיתים את התרגשותו הרוחנית של שרי ראמאקרישנה.

 

  

    בָּאלְרָאם בּוֹס בא ממשפחה ואישנאווית עשירה. עוד מצעירותו ניתן היה לראות את נטיות הדתיות המעמיקות והוא הקדיש את זמנו למדיטציה, תפילה ולימוד כתבי הקודש הואישנאווים. הוא התרשם עמוקות משרי ראמאקרישנה עוד בפגישתם הראשונה. הוא שאל את שרי ראמאקרישנה אם אלוהים קיים באמת, ואם כן, האם האדם יוכל להבין אותו. המאסטר אמר: "אלוהים מגלה עצמו למאמין המסור שחושב עליו כעל היקר והקרוב לו ביותר. משום שלא קיבלת תשובה לתפילותיך פעם, אל לך להסיק שהוא לא קיים. התפלל לאלוהים, כשאתה חושב עליו כיקר יותר ממך עצמך. הוא קשור מאד למאמינים המסורים לו. הוא מגיע אל האדם אפילו לפני שהאדם חיפש אותו.  אין דבר שהוא יותר פנימי ואוהב מאלוהים".  בָּאלְרָאם מעולם לא שמע לפני כן שמדברים על אלוהים במילים כה עוצמתיות; כל אחת מהמילים נראתה לו אמיתית. תחת השפעתו של המאסטר הוא ניגמל ממוסכמות הפולחן הואישנאווי והפך להיות אחד מתלמידיו האהובים ביותר. בביתו היה המאסטר ישן בכל פעם כששהה לילה בכלכותא.  

       מָאהֶנְדְרָאנאט גוּפְּטָה, הידוע כ-"מ.", הגיע לדָאקְשִינְסְוָואר בפברואר 1882. הוא השתייך לבְּרָאהְמוֹ סָאמָאג’ והיה מנהלו של בית הספר התיכון וִידְיָאסָאגָאר בסְיָאמְבָּאזָאר שבכלכותא. כבר מהרגע הראשון הכיר אותו המאסטר כאחד מתלמידיו "המסומנים". מָאהֶנְדְרָנא תיעד ביומנו את שיחותיו של שרי ראמאקרישנה עם מאמיניו המסורים. בהיסטוריה הרוחנית של העולם, אלו הן המילים הראשונות שתועדו ישירות מפיו של אדם שהוכר כמשתייך למעמדם של בודהה וישו. הספר הנוכחי הוא תרגום של היומן הזה. מָאהֶנְדְרָנא שימש כגורם שהפיץ את תורתו של המאסטר בין שואפים רוחניים צעירים רבים.

 

 

      דוּרְגָאצָ’ארָאן נָאג, הידוע גם כנָאג מָאהָאשָאי, היה בעל המשפחה האידיאלי בין תלמידיו החילוניים של שרי ראמאקרישנה. הוא היה התגלמות האידיאל של המאסטר לגבי החיים בעולם, שלא הוכתם על ידי החומרנות. למרות תשוקתו העזה להיהפך לסאניאסי, ביקש ממנו שרי ראמאקרישנה לחיות בעולם ברוחו של נזיר, והתלמיד מילא את הפקודה. הוא נולד במשפחה עניה ואפילו בנעוריו הקריב לעיתים קרובות הכל כדי להקל על סיבלם של הנזקקים. הוא נישא בגיל מוקדם ואחרי מותה של אישתו נישא בשנית כשהוא ממלא אחר פקודתו של אביו. אבל הוא אמר פעם לאישתו: "אהבה במישור הפיזי אינה נמשכת לעולם. המבורך באמת הוא ה אשר יכול להעניק את אהבתו לאלוהים בכל ליבו. אז אל תיקשרי לכלוב הזה של בשר ועצמות. מצאי מיקלט לרגליה של האמא האלוהית וחישבי עליה ורק עליה. כך יתעדנו חייך בעולם הזה ובעולם הבא". המאסטר דיבר עליו כעל "אור רושף". הוא ספג כל אחת ממילותיו של שרי ראמאקרישנה בתשוקה בוערת. באחד הימים הוא שמע את המאסטר אומר שלרופאים, עורכי דין ומתווכים קשה להתקדם התקדמות רוחנית גדולה. על הרופאים הוא אמר: "אם המיינד דבק לטיפות זעירות של רפואה, איך הוא יכול לתפוש את משמעות האינסוף?". זה היה קץ עיסוקו הרפואי של דוּרְגָאצָ’ארָאן והוא השליך את תיבת הרפואות שלו למימי הגאנגא. שרי ראמאקרישנה הבטיח לו שלא יחסרו לו אוכל פשוט ובגדים. הוא הורה לו לשרת אדם קדוש. כשנשאל היכן הוא יוכל למצוא אדם קדוש אמיתי, ענה המאסטר שהסָאדְהוּ עצמם יבקשו את חברתו. אף סאניאסי לא יכול היה לחיות חיים צנועים ומתנזרים יותר מדוּרְגָאצָ’ארָאן.

 

 

      גיריש צַ’אנְדְרָה גְהוֹש נולד מורד באלוהים, ספקני, בוהמייני ושתיין. הוא היה המחזאי הבנגלי הגדול ביותר בזמנו, אבי הבמה הבנגלית המודרנית. כמו צעירים אחרים, הוא ספג את כל המידות המגונות של המערב. הוא שקע בחיי הוללות והיה משוכנע שהדת אינה אלא תרמית. את הפילוסופיה המטריאליסטית הוא הצדיק כמאפשרת לאדם להפיק מעט עונג מהחיים. אבל סידרה של שינויים גרמה לו להלם ועוררה בו את התשוקה לפתור את חידת החיים. הוא שמע אנשים אומרים שבחיים הרוחניים עזרתו של הגורו היא דבר הכרחי וכי אל הגורו יש להתייחס כאל אלוהים בכבודו ובעצמו. אבל גיריש הכיר טוב מדי את הטבע האנושי מכדי שיוכל לראות את השלמות בבן אדם. פגישתו הראשונה עם שרי ראמאקרישנה לא הרשימה אותו כלל. הוא חזר הביתה בהרגשה שראה בריה מוזרה בקרקס; משום שהמאסטר, במצב רוח חצי-מודע, שאל האם היה זה ערב, למרות שהמנורות בחדר דלקו. אבל דרכיהם הצטלבו לעיתים קרובות, וגיריש לא יכול היה להימנע ממפגש נוסף. המאסטר צפה בהופעה בתיאטרון הכוכב של גיריש. גם בהזדמנות זו לא מצא בו גיריש דבר מרשים. אבל, באחד הימים, הזדמן לגיריש לראות את המאסטר רוקד ושר עם מאמיניו. הוא חש את המחלה המדבקת ורצה להצטרף אליהם, אבל התאפק משום שחשש להראות מגוחך. ביום אחר, שרי ראמאקרישנה עמד להנחות אותו רוחנית, כשגיריש אמר: "איני רוצה להקשיב להוראות. אני בעצמי כתבתי הוראות רבות. אין בהן שום תועלת עבורי. אנא עזור לי בדרך מוחשית יותר אם אתה יכול". המאסטר היה שבע רצון מדבריו וביקש מגיריש לטפח אמונה. 

ככל שעבר הזמן, החל גִירִיש להבין שהגורו הוא האחד שמגלה חרש את חייו הפנימיים של התלמיד.  הוא הפך לתלמיד נאמן ומסור של המאסטר. לעיתים הוא הכביר על המאסטר עלבונות, שתה בנוכחותו והרשה לעצמו להתנהג בצורה שזעזעה את האחרים. אבל המאסטר ידע שבליבו היה גִירִיש רגיש, מלא אמונה וכן. הוא לא הירשה לגִירִיש לוותר על התיאטרון. וכאשר תלמיד מסור היה מבקש ממנו לומר לגִירִיש להפסיק לשתות, הוא היה עונה בחומרה: ״זה לא עניינך. זה אשר אחראי עליו ישמור עליו. גִירִיש הוא תלמיד מסור נועז. אני אומר לך, השתיה לא תשפיע עליו״. המאסטר ידע שמילים בלבד לא יוכלו לגרום לאדם לשרש מנהגים הנטועים בו עמוק, אבל השפעתה השקטה של האהבה תחולל ניסים. לכן הוא מעולם לא ביקש ממנו לוותר על האלכוהול, כשהתוצאה היתה שגִירִיש בעצמו שבר לבסוף את הנוהג. שרי ראמאקרישנה חיזק את החלטתו של גִירִיש כשנתן לו את התחושה שהוא היה חופשי לחלוטין.

באחד הימים היה גִירִיש מדוכא משום שלא הצליח להצטרף אף לא לאחת משיטות המשמעת הרוחנית. במצב רוח מרומם אמר לו המאסטר: ״בסדר, תן לי ייפוי כוח. מעתה והלאה אני לוקח אחריות עליך. אתה אינך צריך לעשות מאומה״. גִירִיש פלט אנחת רווחה. הוא שמח לחשוב ששרי ראמאקרישנה לקח על עצמו את התחיבויותיו הרוחניות. אבל גִירִיש המסכן לא יכול היה להבין באותו הרגע שגם הוא היה צריך לוותר על החופש שלו ולהפוך כך לבובה בידיו של שרי ראמאקרישנה. המאסטר החל להכניס בו משמעת בהתאם למצב החדש. באחד הימים אמר גִירִיש לגבי נושא חסר ערך: ״כן, אני אעשה זאת״. ״לא, לא!״, תיקן אותו המאסטר, אסור לך לדבר בצורה כה אנוכית. אתה צריך לומר "אני אעשה זאת, כרצון אלוהים״. גִירִיש הבין. מכאן והלאה הוא ניסה להשאיר מאחוריו את כל הרעיונות הקשורים לאחריות אישית והקדיש עצמו לרצון האלוהי. הכרתו החלה לשהות ממושכות על שרי ראמאקרישנה. המדיטציה הבלתי מודעת הזו טיהרה במשך הזמן את רוחו הנסערת.

---

[1] בוסוול ג’ימס, 1740-1795, אקרמן ג’ון פטר, 1792-1854, ביוגרפים ששמם נקשר לביוגרפיות של אנשים מפורסמים.

[2] רומיין רולאנד, Prophets of the New India, pp. 11.

[3] אין מידע מדויק באשר למקורו של השם. קרוב לודאי שהוא ניתן על ידי מאטור באבו, כפי שאמר ראמלאל, אחיינו של שרי ראמאקרישנה, כשהוא מצטט את דודו.

[4] אימו של הְרִידֶאֵיי היתה בתה של דודתו של שרי ראמאקרישנה (אחותו של קְהוּדירַאם). קירבה שכזו מכונה בבנגלית "אחיין רחוק".

[5] רומיין רולאנד, Prophest of the New India, pp. 38-9

[6] גירסה זו של המאורע נלקחה מתוך הביוגרפיה של שרי ראמאקרישנה על ידי סוואמי סאראדאנאנדה, אחד מתלמידיו הישירים של המאסטר.

[7]  מקור הביטוי הזה הוא בתרגום המילה הבנגלית המציינת שביתם הכפרי של העשירים היה מוקף בגינה.

[8]  פרושו של המונח "נשים וזהב" הוא פשוט "תאווה וחמדנות" ההשפעה ההרסנית המעכבת את התפתחותו הרוחנית של השואף הרוחני.

[9] בדרך כלל משתמשים במילה הזו כדי לציין אדם המסור לאלוהים, או סוגד לאלוהים האישי, או אדם ההולך בנתיב האהבה. המאמין המסור של שרי ראמאקרישנה הוא אדם המסור לשרי ראמאקרישנה וממלא אחר הדברים אותם הוא מלמד. המילה "תלמיד", כאשר משתמשים בה בהקשר של שרי ראמאקרישנה, מכוונת לאדם שקיבל חניכה לחיים הרוחניים על ידי שרי ראמאקרישנה וראה בו את הגורו שלו.

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: