"הגעתי, גוּרוּג'י!" בּוֹשת פני דיברה בשמי בצורה משכנעת יותר.
"בוא למטבח ונמצא משהו לאכול." מנהגו של שרי יוּקטֶשוַור היה אקראי, כאילו חלפו שעות ולא ימים.
"מאסטר, בוודאי איכזבתי אותך כשעזבתי פתאום את כל חובותי כאן; חשבתי שתכעס עלי."
"לא, כמובן שלא! חרון נובע רק מתשוקות מתוסכלות. איני מצפה לדבר מאחרים, לכן מעשיהם אינם יכולים להיות מנוגדים למשאלותי. לא הייתי משתמש בך למטרותי שלי; אני מאושר רק באושר האמיתי שלך."
"אדוני, בדרך כלל שומעים באופן מעורפל על אהבה אלוהית, אך היום יש לי דוגמה מוחשית שלה מעצמיותך המלאכית! בָּעולם, אפילו אב לא יסלח בקלות לבנו אם עזב את עסקיו בלי כל התראה. אך אתה אינך מגלה אף רוגז קל שבקלים, למרות המשימות הרבות שהנחתי בלתי גמורות, אשר גרמו לך בוודאי קושי רב."
הבטנו זה בעיניו של זה ודמעותינו זהרו. גל של אושר נשגב בלע אותי; הייתי מודע לכך שאלוהים, בדמותו של הגורו שלי, מרחיב את יכולת הלהט המוגבלת של ליבי למרחבים עצומים של אהבה קוסמית.
כעבור כמה ימים באתי בבוקר אל חדר הישיבה הריק של המאסטר. התכוננתי למדיטציה, אך כוונתי הנעלה לא מצאה לה הד במחשבותי הסוררות. הן התפזרו כמו ציפורים לפני הצייד.
"מוּקוּנדה!" קולו של שרי יוּקטֶשוַור נשמע ממרפסת מרוחקת.
הרגשתי מרדן ממש כמו מחשבותי.
"המאסטר תמיד מאיץ בי לתרגל מדיטציה," מילמלתי לעצמי. "הוא לא צריך להפריע לי כשהוא יודע למה באתי לחדרו."
הוא קרא לי שוב; שתקתי בעיקשות. בפעם השלישית היתה נזיפה בקולו.
"אדוני, אני עושה מדיטציה!" צעקתי במחאה.
"אני יודע שאתה עושה מדיטציה," קרא הגורו שלי, "עם מחשבות שמתפזרות כמו עלים בסערה! בוא הנה אלי."
התקרבתי אליו בעצב, מתוסכל וחשוף.
"נער מסכן, ההרים לא יכולים לתת לך את מה שאתה רוצה." מילותיו של המאסטר היו מלטפות, מעודדות. מבטו השלֵו היה עמוק לאין חקר. "תשוקת לבבך תתגשם."
רק לעיתים נדירות דיבר שרי יוּקטֶשוַור בחידות; תמהתי. הוא היכה בעדינות על חזי, מעל הלב.
גופי רותק לאדמה; הנשימה כאילו נשאבה מריאותי על ידי מגנט ענקי. הנשמה וההכרה עזבו בן־רגע את כבליהם הגופניים, וזרמו החוצה מכל נקבובית בעורי כמו אור נוזלי חודר. הבשר היה כמו מת, אך במוּדעוּת האינטנסיבית הזאת ידעתי שמעולם קודם לכן לא חייתי בשלמות. תחושת הזהוּת שלי לא הוגבלה עוד לגוף הצר, אלא חבקה את האטומים שסביבי. אנשים ברחובות רחוקים נראו כאילו עברו בעדינות בשוליים הרחוקים שלי. שורשיהם של צמחים ועצים נראו מבעד לשקיפות העמומה של האדמה, ויכולתי להבחין בזרימה הפנימית של לשדם.
כל הסביבה נחה שטוחה וגלויה לעיני. ראייתי החזיתית הרגילה השתנתה עתה לראייה כדורית עצומה, הקולטת הכל בו־זמנית. דרך אחורי ראשי ראיתי אנשים מטיילים בסמטת ראג' גְהאט המרוחקת, והשגחתי גם בפרה לבנה שהתקרבה בצעד איטי. כשהגיעה אל שער האשרם הפתוח, התבוננתי בה כאילו בשתי עיני הגופניות; גם לאחר שחלפה אל מאחורי קיר הלבנים של החצר עדיין המשכתי לראותה בבהירות.
כל האובייקטים בתחומי מבטי הפנורמי רטטו ורעדו כמו תמונות קולנוע מהירות. גופי, גופו של המאסטר, חצר העמודים, הרהיטים והרצפה, העצים ואור השמש, נעו לפרקים בתנועה אלימה, עד שהכל נמס והיה לים מאיר, כמו גבישי סוכר שנזרקו לתוך כוס מים, נמסים בערבוב. האור המאחד התחלף לסירוגין בהתגלמות של צורות, ושינוי הצורה חשף את חוק הסיבה והמסובב שבבריאה.
אוקיינוס של חדווה התנפץ על חופיה השלווים והאינסופיים של נשמתי. רוחו של אלוהים, כך הבנתי, היא אושר נשגב שאין לו מיצוי; גופו הוא אינספור רקמות של אור. התפארת שתפחה בתוכי החלה לעטוף ערים, יבשות, את כדור הארץ, מערכות שמש וכוכבים, ערפיליות דקות ויקומים מרחפים. היקום כולו – נוהר ברכּוּת כמו עיר הנראית מרחוק בלילה – היבהב בתוך אינסופיותה של הווייתי. האור המסנוור מעבר לחריטות קווי המִתאר החדים החובקים עולם התעמעם קלות בקצוות הרחוקים יותר; שם ראיתי קרינה רכה ומתוקה, שאינה מתמעטת לעולם. זה היה דק מכל תיאור; תמונות כוכבי הלכת עוצבו מאור גס יותר.
תפזורת אלוהית של קרני אור שפעה ממקור נצחי, מתלקחת, הופכת לגלקסיות, וצורתה משתנה בהילוֹת שלא ניתן להביען במלים. שוב ושוב ראיתי את קרני האור היצירתיות מתעבות לכדי קבוצות של כוכבים, ואחר כך נפרדות ליריעות עשויות להבה שקופה. בהיפוך קצבי הפכו טריליוני עולמות לזוהַר שקוף, ואז הפכה האש לרקיע.
זיהיתי את המרכז השמימי כנקודה של תפיסה אינטואיטיבית בתוך ליבי. הוד שופע אור נבע מתוך הגרעין שלי לעבר כל חלק מן המבנה האוניברסלי. אַמְרִטָה רב־אושר, נקטר האלמוות, פעם בתוכי בנוזליות של כּספּית. שמעתי את קולו היצירתי של אלוהים כאוֹם,[1]תנודת המנוע הקוסמי.
לפתע חזרה הנשימה אל ריאותי. באכזבה כמעט קשה מנשוא קלטתי שאיבדתי את כּבּירוּתי האינסופית. שוב הוגבלתי לתחומי כלובו המשפיל של הגוף, שאינו מסתגל בקלות לרוח. כבן אובד ברחתי מן הבית המַאקְרוֹקוסמי שלי, וכלאתי את עצמי בצרוּתו של עולם מיקרוקוסמי.
הגורו שלי עמד לפני ללא נוע; התחלתי להשתטח לפני כפות רגליו בהכרת תודה על חוויית התודעה הקוסמית שהעניק לי, שחיפשתיה בלהט זמן כה רב. הוא הרים אותי ואמר לי בשקט:
"אסור שתשתכר יותר מדי מאקסטזה. עדיין מצפה לך עבודה רבה בעולם. בוא נטאטא את רצפת המרפסת; אחר כך נלך לטייל על שפת הגנגס."
הבאתי מטאטא; ידעתי כי המאסטר מלמד אותי את סוד החיים המאוזנים. הנשמה חייבת להימתח על פני תהומות הבריאה, בעוד הגוף מבצע את משימותיו היומיומיות.
כאשר יצאנו מאוחר יותר לטיול, שרי יוּקטֶשוַור ואני, הייתי עדיין בטראנס של גיל שאין לבטא במלים. ראיתי את גופינו כשתי תמונות אַסטראליוֹת, נעות לאורך הדרך, ליד הנהר שתמציתו אור טהור.
"רוחו של האלוהים היא המקיימת באופן פעיל כל צורה וכל כוח ביקום; ואילו האלוהים הוא טרנסצנדנטי וניצב מהצד, ברִיק המאושר והבלתי נברא אשר מעבר לעולמות של התופעות הרוטטות,"[2] הסביר המאסטר. "אלה המשיגים את מימוש עצמיותם עלי אדמות, חיים באותו קיום כפול. הם מבצעים את עבודתם בעולם במצפון נקי, בעודם שרויים ביפעה פנימית.
"האל ברא את כל בני האדם מן החדווה הבלתי מוגבלת של הווייתו. אף שהם מכוּוצים בכאב בכלאו הצר של הגוף, אלוהים מצפה מן האדם שנברא בצלמו להתעלות בסופו של דבר מעל לכל הזדהויות החושים, ולהתאחד עימו."
החיזיון הקוסמי הותיר בי שיעורים רבים לתמיד. באמצעות השקָטה יומיומית של מחשבותי זכיתי להשתחרר מן השכנוע הכוזב, שגופי הוא גוש בשר ועצמות הנודד על פני קרקע־החומר הקשָׁה. ראיתי כי הנשימה וההכרה חסרת המנוחה הן כמו סערות המצליפות באוקיינוס האור, ומעלות בו אדווֹת של צורות חומריות – אדמה, שמים, בני אנוש, בעלי חיים, ציפורים, עצים. אי אפשר להשיג תפיסה של האינסופי כאור אחד בלי להשקיט את הסערות הללו.
כל אימת שהשקטתי את שני הרעשים הטבעיים, ראיתי כיצד גלי הבריאה העצומים נמסים ונהיים לים מבהיק אחד; כגלי האוקיינוס המתמוססים בשלווה ומגיעים לאחדוּת לאחר שוך הסערה.
המאסטר מעניק את החוויה האלוהית של התודעה הקוסמית אחרי שתלמידו חיזק את הכרתו באמצעות מדיטציה – עד לדרגה שבה המראות העצומים לא יוכלו להכריעוֹ. אין די בנכונות אינטלקטואלית או בראש פתוח; רק הרחבה הולמת של התודעה באמצעות תרגול יוגה ובְּהַקְטִי של התמסרות יכולים להכין את האדם לספוג את ההלם המשחרר של היותו נוכח בַּכֹּל.
החוויה האלוהית מתרחשת אצל המתרגל הכֵּן בטבעיות בלתי נמנעת. כמיהתו העזה מתחילה למשוך את אלוהים בכוח שאין לעמוד בפניו. האל בצורת החיזיון הקוסמי נמשך באמצעות הלהט המגנטי הזה אל תחום תודעתו של המחפש.
בשנותי המאוחרות יותר כתבתי את השיר הבא, "סָמַאדְהִי", מתוך ניסיון להעביר קמצוץ מתפארתו:
נָגוֹזוּ צְעִיפֵי הָאוֹר וְהַצֵּל,
הִתְנַדֵּף כָּל אֵד שֶׁל צַעַר,
הִפְלִיגוּ לָעַד שַׁחֲרֵי הַשִּׂמְחָה בַּת הַחֲלוֹף,
נָמוֹג חֶזְיוֹן תַּעְתּוּעֵי הַחוּשִׁים הֶעָמוּם.
אַהֲבָה, שִׂנְאָה, בְּרִיאוּת, מַחֲלָה, חַיִּים, מָוֶת:
גָּוְעוּ צִלְלֵי שָׁוְא אֵלֶּה עַל מָסַךְ הַשְּׁנִיּוּת.
שָׁקְטָה לָהּ סַעֲרַת הַמָּאיָא
בְּמַטֵּה הַקֶּסֶם שֶׁל אִינְטוּאִיצְיָה עֲמֻקָּה.
הוֹוֶה, עָבָר, עָתִיד – לֹא עוֹד בַּעֲבוּרִי,
כִּי אֲנִי הוֹוֶה תָּמִיד, זוֹרֵם בַּכֹּל, אֲנִי, בְּכָל מָקוֹם.
מַזָּלוֹת, כּוֹכָבִים, אֲבַק כּוֹכָבִים, אֲדָמָה,
הִתְפָּרְצֻיּוֹת הַגַּעַשׁ שֶׁל שׁוֹאַת קֵץ הַיָּמִים,
כִּבְשַׁן עִצּוּבָהּ שֶׁל הַבְּרִיאָה,
קַרְחוֹנִים שֶׁל קַרְנֵי רֶנְטְגֶן שׁוֹקְטוֹת, שִׁטְפוֹנוֹת שֶׁל אֶלֶקְטְרוֹנִים בּוֹעֲרִים,
מַחְשְׁבוֹת כָּל הָאָדָם, עָבָר, הוֹוֶה, וְהָעֲתִידוֹת לָבוֹא,
כָּל עָלֶה שֶׁל עֵשֶׂב, עַצְמִי, הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי,
כָּל חֶלְקִיק שֶׁל אָבָק אוּנִיבֶרְסָלִי,
שֶׁל כַּעַס, חַמְדָנוּת, טוֹב, רַע, גְּאֻלָּה וְתַאֲוָה בָּלַעְתִּי,
הָפַכְתִּי הַכֹּל
לְאוֹקְיָנוֹס דָּם עָצוּם שֶׁל הֲוָיָתִי הָאַחַת.
חֶדְוָה יוֹקֶדֶת, הַתּוֹפַחַת בְּמֶדִיטַצְיָה
וּמְעַוֶּרֶת אֶת עֵינַי הַדּוֹמְעוֹת,
מִתְפָּרֶצֶת בְּלַהֲבוֹת אַלְמָוֶת שֶׁל אֹשֶר נִשְׂגָּב,
אִכְּלָה אֶת דִּמְעוֹתַי, אֶת גּוּפִי, אֶת כָּל כֻּלִּי.
אַתָּה אֲנִי, אֲנִי אַתָּה,
יְדִיעָה, יוֹדֵעַ וְיָדוּעַ, כְּאֶחָד!
רֶטֶט שָׁקֵט רָצוּף, חַי לָנֶצַח, שַׁלְוָה מִתְחַדֶּשֶׁת תָּמִיד.
מְעַנֵּג יוֹתֵר מִכָּל דִּמְיוֹן, אֹשֶר הַסָּמַאדְהִי!
אֵין הוּא מַצָּב בִּלְתִּי מוּדָע
אוֹ הַרְדָּמָה שִׂכְלִית שֶׁאֵין מִמֶּנָּה שִׁיבָה אַכְזָרִית,
הַסָּמַאדְהִי מַרְחִיב אֶת תְּחוּם תּוֹדַעֲתִי
אֶל מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת גּוּף בֶּן תְּמוּתָה
אֶל תְּחוּמָיו הָרְחוֹקִים שֶׁל הַנֶּצַח
שָׁם אֲנִי, הַיָּם הַקּוֹסְמִי,
צוֹפֶה בָּאֶגוֹ הַקָּטָן הַצָּף בִּי.
אַף צִפּוֹר דְּרוֹר, אַף גַּרְגִּיר חוֹל אֵינָם חוֹמְקִים מֵעֵינַי.
הֶחָלָל כֻּלּוֹ צָף כְּקַרְחוֹן בְּיָם רוּחִי.
מְכָל כַּבִּיר אֲנִי לְכָל מַעֲשֵׂי הַבְּרִיאָה.
מִן הַמֶּדִיטַצְיָה הָעֲמֻקָּה, הַמְמֻשֶּׁכֶת, הַצְּמֵאָה, מַתְּנַת הַגּוּרוּ,
בָּא הַסָּמַדְהִי הַשְּׁמֵימִי הַזֶּה.
הֶמְיָה נַיֶּדֶת שֶׁל אָטוֹמִים נִשְׁמַעַת,
הָאֲדָמָה הָאֲפֵלָה, הָרִים, עֲמָקִים, הַבֵּט! נוֹזֵל מֻתָּךְ!
יַמִּים זוֹרְמִים הוֹפְכִים לְאֵד עַרְפִלִּיּוֹת!
אוֹם נוֹשֵׁב עַל הָאֵדִים, מֵסִיט מַעֲשֵׂה פְּלָאִים אֶת צְעִיפֵיהֶם,
אוֹקְיָנוֹסִים נִצָּבִים חֲשׂוּפִים, אֶלֶקְטְרוֹנִים זוֹהֲרִים,
עַד שֶׁעִם אַחְרוֹן צְלִילָיו שֶׁל הַתֹּף הַקּוֹסְמִי
נֶעֱלָמִים הָאוֹרוֹת הַגַּסִּים וְהוֹפְכִים לְקַרְנַיִם נִצְחִיּוֹת
שֶׁל אֹשֶר נִשְׂגָּב הַמְחַלְחֵל בַּכֹּל.
מֵחֶדְוָה בָּאתִי, לְשֵׁם הַחֶדְוָה אֲנִי חַי, בְּחֶדְוָה מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי מֻתָּךְ.
אוֹקְיָנוֹס הַהַכָּרָה, אֲנִי גּוֹמֵעַ אֶת כָּל גַּלֵּי הַבְּרִיאָה.
אַרְבָּעָה צְעִיפִים שֶׁל מוּצָק, נוֹזֵל, אֵד, אוֹר,
הוּסְטוּ כַּיָּאוּת.
אֲנִי שֶׁבַּכֹּל, הִכָּנֵס אֶל עַצְמִי הַנַּעֲלֶה.
הִסְתַּלְּקוּ לָעַד: צְלָלִים מְרַצְּדִים, מְקֻטָּעִים, שֶׁל הַזִּכָּרוֹן בֶּן הַתְּמוּתָה;
שָׁמַי הָרוּחָנִיִּים הֵם לְלֹא רְבָב – מִתַּחַת, מִלְּפָנִים וְגָבוֹהַּ מִמַּעַל;
הַנֶּצַח וְאָנוֹכִי, קֶרֶן אַחַת מְאֻחֶדֶת.
בּוּעַת צְחוֹק זְעִירָה,
אֲנִי נִהְיֶה יָם הָעֲלִיצוּת עַצְמוֹ.
שרי יוּקטֶשוַור הוא שלימד אותי כיצד לזַמֵן את החוויה המבורכת כאוות נפשי, וכיצד להעבירה לאחרים, אחרי שהתפתחו האפיקים האינטואיטיביים.
אחרי הפעם הראשונה, במשך חודשים הייתי נכנס למצב של איחוד אקסטטי, כשאני מבין מדי יום ביומו מדוע נאמר באוּפָּנישָדות כי אלוהים הוא רָסָה, "המענג ביותר".
ואולם בוקר אחד באתי אל המאסטר שלי עם בעיה.
"אני רוצה לדעת, אדוני – מתי אמצא את אלוהים?"
"מצאת אותו."
"הו, לא, אדוני, אינני חושב כך!"
הגורו שלי חייך. "אני בטוח שאינך מצפה לאיזו אישיות נכבדה, כזו המקשטת כס מלכות באיזו פינה סטרילית של הקוסמוס! אבל אני רואה שנדמה לך כי כוחות מחוללי ניסים הם ההוכחה למציאת אלוהים. לא. האדם עשוי לזכות בכוח לשלוט בעולם כולו – ועדיין יהיה האל חמקמק. אין למדוד את התקדמותו הרוחנית של האדם על פי הפגנת כוחותיו החיצוניים, אלא אך ורק על פי עומק האושר שלו במדיטציה.
"אלוהים הוא חדווה המתחדשת תמיד. הוא בלתי נדלה; ככל שתמשיך במדיטציות שלך במהלך השנים, הוא יקסים אותך בכושר המצאה אינסופי. דבקים כמוך, שמצאו את הדרך לאלוהים, לא יחלמו לעולם להמיר אותו בשום אושר אחר; הוא מפתה מעבר לכל תחרות.
"אנו מתעייפים כה מהר מתענוגות ארציים! אין סוף לתשוקה לדברים חומריים; האדם לעולם אינו לגמרי שבע רצון, והוא ממשיך לרדוף מטרה אחר מטרה. 'המשהו האחר' שהוא מחפש הינו האל, היכול לבדו להעניק חדווה נצחית.
"כמיהה חיצונית מרחיקה אותנו מגן העדן הפנימי; היא מציעה תענוגות כוזבים שרק מתחזים לשמחת הנשמה. במדיטציה אלוהית אפשר חיש קל לזכות מחדש בגן העדן האבוד. מכיוון שאלוהים הוא התחדשות מתמדת, בלתי צפויה, לעולם איננו מתעייפים ממנו. האם ניתן לשׂבוע יתר על המידה מאושר נשגב, המשתנה להנאתנו לאורך הנצח כולו?"
"כעת אני מבין, אדוני, מדוע הקדושים מכנים את האל 'עמוק לאין חקר'. אפילו חיי נצח לא יספיקו לאמוד אותו."
"אכן כך; אבל הוא גם קרוב ויקר. לאחר שההכרה נוקתה ממכשולים חושיים באמצעות קְרִייה־יוגה, המדיטציה מספקת הוכחה כפולה לקיומו של אלוהים. חדווה חדשה תמיד היא עדות משכנעת למציאותו, ממש עד עמקי האטומים. כמו כן האדם מוצא במדיטציה הדרכה מיידית, את המענה ההולם לכל קושי."
"אני מבין, גוּרוּג'י; פתרת את הבעיה שלי," חייכתי בהכרת תודה. "כעת אני מבין שמצאתי את אלוהים, כי בכל פעם שחדוות המדיטציה חזרה אלי באופן לא־מודע בשעות שבהן אני ער, הודרכתי בעדינות לבחור במסלול הנכון בכל דבר, אפילו בפרטים קטנים."
"חיי אדם מוקפים תמיד צער, עד שאנו לומדים כיצד להתכַּוונֵן אל הרצון האלוהי, ש'דרכו הנכונה' נראית לעיתים קרובות מבלבלת לאינ־טליגנציה האנוכית," אמר המאסטר. "אלוהים נושא בנטל הקוסמוס, רק הוא יכול לתת ייעוץ מדויק."
מלים אלו מתייחסות אל טבעו המשולש של אלוהים – האב, הבן ורוח הקודש (בכתבים ההינדואים אלה הם סַט, טַט, אוֹם). אלוהים האב הוא המוחלט, הבלתי מתגלם, הקיים מעֵבר לבריאה העשויה תנודות. אלוהים הבן הוא תודעת ישו (בְּרהמה או קוּטַאשְטְהָה צַ'ייטַאנְיָה) הקיים בתוך הבריאה העשויה תנודות; תודעת־ישו הזאת היא "הבן היחיד", או השתקפותו היחידה של האינסוף הבלתי נברא. התגלמותה החיצונית, או העֵדָה, היא אוֹם, המלה, או רוח הקודש – עוצמה אלוהית בלתי נראית, העושֶׂה היחידי, הכוח היחיד הגורם והמפעיל, המקיים את הבריאה כולה באמצעות תנודות. אוֹם, המנחם רב־האושר, נשמע תוך כדי מדיטציה ומגלה למאמין את האמת הסופית והמוחלטת.