בימים אלה ניתן לשמוע מכל פה, בכל מקום, בחדרי חדרים או בחוצות, רק שיחות על הדת ועל האמונה. אין ספר, עיתון או מאמר, אשר אינם מלאים בקריאות רמות לגבי הדת. אך למען האמת, בימים אלה, הדת היא דבר נדיר מאד בקרב החברה האנושית ובקרב הקהילה המשכילה. האנשים והקהילות מלאים באלימות ובאיבה ומטרתם היחידה היא להסתיר את הרגשות האמיתיים. כלומר, התחושות הפנימיות שונות מאלו החיצוניות. האנשים, הטוענים בעצמם כי קשה מאד לתת נדוניה בימים אלה וכי מסורת זו עליה להיפסק, אינם מוכנים להשיא את בניהם בלי נדוניה של לפחות 10,000 רופיות. מדברים על הדת מהשֹפה ולחוץ בלבד. ייתכן וההונאה מעולם לא הייתה חזקה כל כך בעולם. מעולם לא היה חוסר סדר שכזה בחברה האנושית. האנשים היום מאד לא מרוצים ולכן הם עסוקים כל כך במה שגורם להם הנאה ועצב. 

ראשית עלינו להבין מאין הגיעה הדת, מתי היא החלה ומי יצר אותה. ניתן לחשוב כי התשובה על כך פשוטה מאד. אך אין זו אמת. הנוצרים יגידו שמשה וישו הביאו את הדת, המוסלמים יגידו שמוחמד הביא את הדת, הבודהיסטים יגידו שבודהה הביא את הדת וההינדים יגידו שאלוהים עצמו הביא את הדת. כלומר, הדת הינה פסוקיהם של אלוהים ושל הרישים. אך ישנן דתות אחרות מלבד אלו. לכל אחד מהשבטים בעולם זה יש דת משל עצמו. אין שבט על פני האדמה שאין לו דת משלו. מהיכן באו דתות אלו? אפילו דתות אלו, אין מי שיסד אותן. 

אלה האומרים כי ישו או מוחמד, משה או בודהה יצרו את הדת, זורעים למעשה בלבול גדול באמירתם זו, שכן איש מהם לא ברא דת, הם רק עיצבו מחדש דת שהייתה קיימת כבר קודם לכן. הנצרות נבנתה על גבי הדת העברית שהייתה קיימת לפני הנצרות. מוחמד בנה את דתו על בסיס דת איסלמית שהייתה קיימת בארצות ערב ועל בסיס הדת העברית. הדת הוודית הייתה לפני הסאקיה סינג', והבודהיזם הוא רק צורה מחודשת של הדת ההינדית. הדת העברית הייתה קיימת עוד לפני שהופצה על ידי משה, משה רק השביח אותה. לא ידוע מהיכן באה הדת הראשונית ומי יצר אותה. אין טעם לערוך מחקר בחברות מתורבתות על מקורותיה של הדת, היות והדתות שבהן הזדקנו ואינן משקפות עוד את דור היוצרים. כבר מהשלבים הראשונים ניכר כי היו לא מעט שינויים, וכיום כבר כמעט ולא ניתן להבין מה היה הנוסח המקורי שלהן. כפי שאנו יכולים לדעת מהו מקור העץ, לא ממראה העץ הבוגר אלא ממראה ניצניו, כך מניתוח הדת של חברה בלתי מתורבתת אנו יכולים להבין את מקורה של הדת. 

גם אנשים שאינם מתורבתים יודעים היטב כי הנשמה היא חלק נפרד מהגוף. האדם הולך, עובד, מדבר ואוכל, וכשהוא מת הוא אינו עושה דבר. גופו נשאר כשהיה אך הוא אינו יכול לעשות מאומה. משהו מאד חשוב חסר בגופו ועל כן הוא אינו יכול לעשות כל פעולה. אותן חברות בלתי מתורבתות הבינו כי ישנו חומר מסוים בברוא, המאפשר את החיים והוא אינו הגוף. האנשים המתורבתים כינו אותו חיים או נשמה. לא ידוע האם הבלתי-מתורבתים קראו לו בשם כלשהו או לא. כולם ידעו היטב שבגוף יש משהו חשוב. 

אם נתקדם, נבין שאותו גורם חשוב נמצא לא רק בבני האדם אלא גם בצמחים. כל זמן שגורם זה נמצא בצמחים - הם פורחים, מניבים פירות, מצמיחים עלים, צומחים ונובלים. אך בחסרונו, הם אינם פורחים או מניבים, אלא מתים. כלומר יש חיים גם בצמחים, רק שחיים אלה אינם מאפשרים לצמחים לזוז, לדבר או לעשות ככל העולה על רוחם. כך עשה האדם צעד קדימה במסלול הידע. הוא הבין שיש גורם מסוים בגוף, מעבר לחיים, שאינו צמח. בני התרבות קראו לזה רוח[1]או ידע. 

הכל רואים כי בזמן המוות הגוף נשאר אך אין בו רוח. כאשר האדם ישן, הגוף נשאר אך הרוח לא. כאשר מתעלפים, הגוף נמצא אך הרוח איננה. אם כך, עלינו להודות כי הרוח היא גורם נפרד מהגוף. כעת, יש לראות ולהבין שאם הגוף שונה מהרוח, אזי כאשר אין גוף, האם הרוח יכולה להתקיים או לא? האם הרוח חיה או לא? אם היא חיה, אז היכן ואיך? כל אדם רואה שהרוח (הנשמה) יכולה לנוע כאוות נפשה כאשר היא עוזבת את הגוף, וכי היא יכולה לחיות בכל מקום בו תבחר. ההוכחה לכך היא שבמצב של חלום הגוף נשאר במקום אחד בעוד שהרוח משוטטת במקומות רחוקים, חווה אושר ועצב ופועלת בדרכים שונות. כלומר, אין ספק שהרוח ממשיכה לחיות גם לאחר מותו של הגוף. הרוח יכולה לפעול כפי רצונה ועל כן היא מלאה בחיוניות. גוף מת אינו יכול לפעול כפי רצונו ולכן הוא חסר חיוניות. אנשים בימינו הבינו היטב, שהרוח חיה אפילו לאחר עזיבתו של הגוף. אמונה זו היא הצעד הראשון לרגש הדתי. ידע הוא הבסיס לאמונה דתית. מי שאין לו ידע, אינו יכול לדעת מהי אמונה ומהי אי-אמונה. הצעד השני לאמונה דתית, הוא לייחס רוח חיים לחפצים חסרי חיים. אפשר לכנות זאת תחליף לדת. תחליף לדת הוא הצעד הראשון לדת אמיתית. מהיכן מגיעים העננים לשמים? מדוע מגיעים העננים והגשם? לאן הם נעים אחרי הגשם? מדוע לא תמיד יורד גשם גם כאשר יש עננים? מתי הגשם נחוץ? מדוע לא יורד גשם בזמנים שהוא נחוץ ליבול טוב יותר? מדוע תופעה זו אינה מתרחשת בזמנים אחרים? האם כל אלה הם משאלתם של השמים? רצונם של העננים? רצונו של הגשם? אם כך, הרי שניתן לקרוא לשמים, לעננים ולגשם גופים מרגישים. וכך גם לגבי השמש, הירח, הצמחים, השמש, הרוח, הסופה, הרעם, הברק והאוקיינוס. מי חזק יותר מהסופה? מהגשם? מהרוח? מהברק ומהאש? אם מישהו מאלה חזק מהאחרים, הרי זו השמש. יש בה חום עצום, קצב מהיר, כוח מפרה, כוח הנותן חיים ואור. כולם נפלאים. זו לא תהיה הגזמה לקרוא לה "מצילת היקום". כל הפעילות ביקום נעצרת עד לזריחת השמש. כל הגורמים העצומים האלה הם מקור לסגידה. אפשר לקרוא לזה הצעד השלישי לאמונה דתית. לכן בכל המדינות סוגדים לשמש, לירח, לרוח, למים, לאש ולשמים. זוהי הסיבה לכך שבוודות יש חובה לסגוד לאינדרה[2], לשמים, לשמש, לאש וכן הלאה, כאל אלים. כפי שישנן דרכים רבות להגיע לגג הבית - על ידי סולם, קנה במבוק, חבל ואמצעים נוספים, כך קיימות דרכים רבות ואמצעים שונים להגיע למקורה של הדת. 

אי אלימות, מסירות ואהבה הם בסיסה של הדת. בכל מקום, מכל מילה שנאמרת, בלב או בפה, ניתן לשמוע אהבה. אך האמת היא שאיש אינו אוהב את האחר בליבו פנימה. כל זמן שלא נגיע לתחושת השוויון בינינו לבין האחרים, כל זמן שלא נלמד לאהוב באמת, יהיו הדיבורים על הדת נלעגים וחסרי תועלת. כולם יודעים שישנם שני סוגים של אהבה. הראשונה היא טבעית, כמו אהבה שבין אב לבנו ובעל לאשתו. סוג האהבה השני הוא לראות את המידות הטובות אצל הזולת, כמו האהבה השוררת בין חברים טובים. לאהבה אמיתית יש דרך, ורק אהבה בהתאם לדרך זו, מניבה פירות גדולים ונפלאים. 

האדם מבין מהי אהבה אמיתית, רק כאשר הוא מודע לגמרי ליהירות שלו, ולכך כי הוא, הברואים השונים והיקום כולו אינם אלא התפתחותו של הכל-יכול.