שרי ראמאנה מהארישי נולד ב- 30 בדצמבר 1879 בשם Venkataraman. הוא נולד למשפחה ברהמינית אדוקה ממעמד הביניים, ונשלח ללמוד במיסיון שבו למד מעט אנגלית. שני דברים בולטים מוזכרים מילדותו: האחד - זיכרון מדהים שאיפשר לו לחזור באופן מדויק על כל שיעור ששמע, והשני קשור לשנתו העמוקה. חבריו לספסל הלימודים מעולם לא העזו להתגרות בו כאשר היה ער, אך אם היה להם חשבון עימו, היו ניגשים אליו כאשר ישן שינה עמוקה, גוררים אותו, חובטים בו ומחזירים אותו למיטתו. הוא לא ידע על כך דבר עד אשר סיפרו לו על כך למחרת.
ב- 29 באוגוסט 1896, בהיותו בן 17, עזב ונקאטאראמאן את ביתו שבמחוז מאדוראי בחיפוש אחר ’אביו הרוחני’, לורד ארונצ’אלה, שבמכתבו אליו כתב:
כאשר עזב השאיר פתק לאחיו: "נעניתי לקריאתו של אבי, לצאת ולחפשו, אל תתאבלו עלי ואל תבזבזו כסף על מנת לחפש אחרי".
מאז אותו היום גר בארונצ’לה (עמק האודם של הזריחה), המקום ממנו העביר את הידע לארבעת קצוות תבל, לרוב דרך מאונה - שתיקה, שפת הזהב שביטאה את מצבו הנטול כל אגו.
"באמצע שנת 1896, שישה שבועות לפני שעזבתי את מדוראי לצמיתות אירעה החוויה ששינתה את חיי", סיפר ראמאנה מהארישי כאשר נשאל על כך על ידי תלמידיו. "היה זה בבוקרו של יום כאשר שכבתי לבדי בביתו של דודי. הייתי, כתמיד, במצב בריאותי מצוין, כאשר לפתע פקדה אותי חרדת מוות שאין לטעות בה, וחשתי שאני עומד למות. חככתי בדעתי מה עלי לעשות. לא רציתי להתייעץ עם אף אחד, יהא זה רופא, אדם בוגר או חבר. חשתי שעלי לפתור את הבעיה בכוחות עצמי, ובו במקום. פחד המוות הפנה את תשומת ליבי פנימה ואמרתי לעצמי: ’המוות מגיע, מה משמעות הדבר? מי הוא זה העומד למות? הגוף עומד למות’. בבת אחת הגברתי את הדרמה של האירוע. הקשחתי את אבריי, דימיתי עצמי כגופה ועצרתי את נשימתי בכל כוחי. ואז אמרתי לעצמי: ’הגוף מת, ובכן מה עכשיו? הוא ילקח למשרפה, יבער וייהפך לאפר. אך האם עם מות גופי אמות גם אני? האם הגוף הוא אני? אני חש כי גופי חסר כל פעילות, אך אני עדיין חווה את כל עוצמתה של אישיותי, ואף את הצליל "אני", כנפרדים מגופי. הגוף הפיסי מת, אך הרוח מתעלה מעליו והמוות אינו יכול לגעת בה. אם כך, אני הוא הרוח בת האלמוות. כל זה לא היה בבחינת תרגיל אינטלקטואלי, כי אם הבזק של חוויה ישירה, אותה תפשתי באופן מיידי כהתגלות של האמת עצמה. ’אני’ הייתי הדבר המוחשי והאמיתי היחיד שהיה קיים בזמן התרחשות הזו, וכל פעילות התודעה שהייתה קשורה לגופי הייתה מרוכזת סביב ’אני’ זה. ה’אני’ או ה’עצמי’ משכו את מוקד תשומת הלב בליווי תחושת קסם רבת עוצמה. הפחד מהמוות חלף ונעלם אחת ולתמיד. האחדות והטמיעה בתוך ה’אני’ ממשיכה מאז עד עצם היום הזה."
ראמאנה מהארישי נחשב לגדול הניאנה יוגים שחיו בתקופתנו, ולימד את"האטמה-ויצ’רה" - חקירה מדיטטיבית בלתי פוסקת על העצמי. הוא עשה זאת בדרך שהוא עצמו חווה, על ידי חקירה בלתי פוסקת בשאלה "מי אני?".
האמת המוחלטת היא אחת לכולם, וראמאנה מהארישי מכוון את המחפש הכן לחקור ולחפש את מרכז הווייתו שהינו זהה ומאוחד עם המציאות המוחלטת - אלוהים.