שרי טאילנג סוואמי תועד ע"י הבריטים במשך 150 שנה. אנחנו טוענים שהוא חי 280 שנה. הוא חי בבדידות עד שאנשים התחברו אליו, והתחמק מקשרים עם בני אדם. הוא ניסה לדבר בשפתו שלא היתה השפה המקורית המדוברת אבל דיבר גם בסנסקריט.
הסיפור שלמדנו מפי שַנקָארי מָאטָאג'י הוא, שהוא הגיע לראשונה ממנסֵארובֵר, אחד המקומות הגבוהים בעולם, אגם גבוה מאד בטיבט.
הוריי הביולוגים היו תלמידיה של שנקארי מאטאג'י אותם היא אהבה מאד. שרי טאילנג סוואמי העניק דיקשה (חניכה) לחמישה סניאסים שהגיעו אתו לכאן מהימה בטיבט. לתלמיד הראשון שפגש לא נתן דיקשה משום שהיו לו חובות ארציות למלא ולכן לא הורשה על ידו לפרוש מהעולם.
כאשר שאל אותו התלמיד מה עליו לעשות כדי להשלים את חובותיו, ענה לו שרי טאילנג סוואמי שעליו להינשא ולהביא ילד לעולם, והבטיח לחנוך אותו לאחר שימלא את חובותיו. התלמיד היה בנגולי ושמו היה אוּדִיָאנָה אַצָ'אר. יש לו אשראם בהָארִידוָואר. הוא נישא במצוות מורו והוליד בת. אשתו מתה במהלך הלידה, ובהיותו אב חד הורי הוא נשאר לגור עם הגורו שלו.
כשעשתה הילדה את צעדיה הראשונים הוא פנה למורה שלו ואמר לו שמילא את משימתו וביקש חניכה. שרי טאילנג סוואמי חנך אותו ושלח אותו לסאדהאנה (תרגול רוחני). במשך תקופה ארוכה מילא התלמיד את הנחיות הסאדהאנה ולא הגיע לוורנאסי, וסוואמיג'י לקח אחריות מלאה על גידול הילדה.
במקדש של שרי טאילנג סוואמי בוורנאסי, בירידה לחדרון התחתון, נמצאת דלת מימין שמתחתיה אולם גדול שבו גדלה הילדה במשך 40 שנה. בזמנו נהגנו ללכת לשם אבל כיום החדר הזה נעול. הילדה עשתה בחדר הזה סאדהאנה גדולה מאד שבדרך כלל מבצעים בהימאלאיה. היא מעולם לא נישאה, וקיבלה חניכה מסוואמיג'י ובגיל 40 הפכה להיות סניאסית. בזמן מסוים שלח אותה סוואמיג'י למסע שלה למאנסור, לבורמה, לאפגניסטאן – גם שם יש מקדש שלה ומקום שהוא סידהא פיט (מקום בו הגיע יוגי להגשמה עצמית). בסופו של המסע היא חזרה לוורנאסי והתגוררה בבית ליד גאת השריפות. נהגנו כל המשפחה לבקר אותה בזמני הפוג'ות. הייתי ילד קטן ואיני זוכר הרבה פרטים אך זכור לי שהייתי בזרועותיה של אישה שהחזיקה אותי על ברכיה.
ב-1955 עזבה שנקארי מאטאג'י את העולם לאחר 126 שנה. היא חנכה כסניאסי רק תלמיד אחד. היא לימדה בעיקר מנטרה יוגה ובהאקטי יוגה כי היתה יוגינית. שנקארי מאי העמידה תלמידים רבים. בגיל 120 שאל אותה אחד התלמידים האמריקאיים שלה מהו סוד שערה השחור שאינו מאפיר, ועל כך היא ענתה: אדם צריך לדעת כיצד להירגע.
שנקארי מאי היתה חברה טובה מאד של שרי ראמאנה מהארישי, ובאשרם שלה היתה תלויה תמונה שלו. היא היתה קשורה גם לשרי ראמאקרישנה.
שרי ראמאקרישנה הגיע לוורנאסי כדי לכבד את המקום הקדוש ביותר להינדים. כשהגיע עם התלמידים, במקום ללכת למקדש קאלי, הלך לבקר את שרי טאילנג סוואמי ונתן לו אוכל. כששאלו אותו האם אינו רוצה ללכת ולחלוק כבוד לקאשי וישוואנאט טמפל, ענה שהוא רואה מול עיניו עדות חיה לאלוהות ולמה לו ללכת למקדש?
בהמשך שלח שרי ראמאקרישנה את תלמידו סוואמי ויווקאננדה לפגוש את סוואמיג'י וגם פגישה זו היתה משעשעת. זה היה בחודש יוני שבו הטמפרטורה מגיעה בדרך כלל לחמישים מעלות. הוא חיפש את באבא במשך היום ונאמר לו שהוא נמצא בגנגה בגלל החום. הוא הגיע לשם ושאל על מקום הימצאו והמשיך לחפש אותו כי היה מחוייב לקיים את הבטחתו לבקר אותו, והגיע לשם כך עד לגדה השניה של הגנגה.
כשמצא אותו הוא לא הבין איך באבא יושב באמצע היום על החול הלוהט בשמש היוקדת, אף כי ידע שהוא יוגי עם יכולות על. סוואמי ויווקאננדה שהגיע לבוש במיטב מחלצותיו כנהוג בכלכתה, הזיע בבגדיו היפים. סוואמיג'י סימן לו לשבת לידו, ופתאום הרגיש במחיצתו משב קריר ונעים כמו באביב, וברגע אחד הפך שוב רענן.
במקדש של באבא רואים תמונה שלו כשהוא יושב עם שרי ראמאקרישנה ובתמונה אחרת עם ויווקאננדה.
מתוך הספר "אוטוביוגרפיה של יוגי" מאת פָּרַמְהַנְסָה יוֹגָאנַנְדָה (ֹ1945):
תלמידתו היחידה של היוגי הדגול שעודנה בחיים היא שַנקָרי מַאי גְ'יוּ. כבתו של אחד מתלמידיו של טרַאילנגה, אימן אותה היוגי למן ילדותה המוקדמת. במשך ארבעים שנה היא חיתה בשורה של מערות מבודדות בהרי ההימאליה בקרבת בַּאדְרינַאת, קֶדַרנַאת, אָמַרנַאת, ופָּשוּפָּאטינַאת. הבְּרַהְמָצ'אריני (פרושה), שנולדה ב-1826, כבר עברה את גיל מאה – אך סימני הגיל אינם ניכרים בה: עדיין יש לה שיער שחור, שיניים מבהיקות ואנרגיה שלא תיאמן. מדי כמה שנים היא יוצאת מהתבודדותה כדי להשתתף במֶלוֹת, הירידים הדתיים.
קדושה זו ביקרה לעיתים מזומנות את לָהירי מָהאסיָה. היא סיפרה שיום אחד, כאשר ישבה לצידו באזור בָּארַקְפּוֹר שליד כּלכּתה, נכנס אל החדר בשקט הגורו הדגול שלו, בּאבּאג'י, ושוחח עם שניהם."המאסטר בן האלמוות עטה בד רטוב," היא נזכרת, "כאילו עלה זה עתה מטבילה בנהר. הוא בירך אותי בכמה עצות רוחניות."