סוואמי סווארופאננדה
[1]: נ
ושא ההרצאה כפי ששמעתם הוא בהקטי יוגה - היוגה של האהבה. אך נתחיל מהרקע.
סוואמי שיווננדה, יוגי מפורסם מאוד מהמאה ה-20, טען כי הדבר העיקרי אליו משתוקק האדם כל חייו מיום היוולדו ועד ליום מותו הוא להיות מאושר, ותשוקה זו לאושר אינה נפסקת מרגע הלידה ועד לרגע המיתה. זוהי תשוקה תמידית.
מאידך, ניתן לראות שאיננו מצליחים להשיג את האושר הנכסף. אנו מצליחים להגיע לרגעים של אושר בחיים אולם הם מאכזבים מפני שהם חולפים במהירה.
סוואמי שיווננדה ממשיל את האושר והשמחה שאנו חווים במשך חיינו לגרגרים הנאספים להרים של סבל. הוא מתאר את הסבל כהרי ההימלאיה, ואת האושר כגרגרים. ולמרות שהסבל גדול כהרים והאושר גודלו הוא כשל גרגרים, אנו לא מתייאשים וממשיכים להשתוקק לאותו הדבר עד לנשימתנו האחרונה.
שואל סוואמי שיווננדה: מדוע איננו מצליחים להשיג את האושר הנכסף? מהי הסיבה לכך? והוא משיב ועונה: הסיבה היא פשוטה, אנו מחפשים אותו במקום הלא נכון.
סוואמי שיווננדה טוען כי בני האדם מחפשים את האושר הנכסף בדברים חיצוניים, ואם נתבונן נראה שאנו מוצאים אושר בדברים חיצוניים - אושר קצר וחולף. הצמא והרעב לאושר הולכים וגדלים עם הזמן, מכיוון שככל שאנו חווים יותר אושר חיצוני, כך אנו חווים יותר מחסור פנימי, ומדוע? מפני שאין האושר מצוי בדברים החיצוניים.
והוא מוכיח זאת כך: אילו אושר היה מצוי בדברים החיצוניים, הרי שכל זמן שדברים חיצוניים נמצאים ברשותנו, גם האושר חייב להיות ברשותנו. חפצים ודברים חיצוניים משתנים בהתמדה, אבל ישנם דברים חיצוניים שלא משתנים כל כך מהר. למשל, יהלומים. הם יכולים להישאר במצב קבוע במשך אלפי ואולי מיליוני שנים. הרי אנו מכירים אנשים שמוצאים שמחה ביהלומים.
סוואמי שיווננדה היה נותן תמיד את הדוגמא של אליזבת טיילור ובן זוגה שקנה לה יהלום גדול מאוד וגרם לה בכך לשמחה. היא הניחה את היהלום בכספת אבל מאוחר יותר האושר חלף והיהלום נשאר בתוך הכספת. עכשיו נשאלת השאלה: היהלום היה ברשותה כל הזמן. היהלום לא השתנה ולא ישתנה במשך ימי חייה. הוא מאוד מאוד יציב כחומר, הוא היה ועדיין נמצא בתוך הכספת, אבל האושר שהיה קשור לכאורה ביהלום נעלם, ואז היא חיפשה אושר בדברים אחרים. אם היה אושר מצוי בתוך היהלום והאושר שהיא חוותה נבע מתוך היהלום הרי שכל זמן שהיהלום מצוי, האושר צריך היה גם הוא להיות מצוי, אבל היהלום מצוי והאושר חלף ואיננו עוד. כך גם לגבי דברים חיצוניים אחרים.
מתוך חוויה אנחנו יודעים שגם אם הם ממשיכים להיות ברשותנו, האושר שאנו מקשרים אליהם הולך ונעלם ואז אנו מחפשים את האושר הנכסף בדברים חיצוניים אחרים.
סוואמי שיווננדה מצביע ואומר: אנחנו תמיד נכשלים ולא מצליחים להשיג את אותו האושר כפי שאנחנו רוצים לחוות אותו, אושר שאינו נפסק, אושר שהולך וגדל בהתמדה, מכיוון שתמיד נרצה אושר גדול יותר ותמיד נרצה שהוא לא ייפסק. כאשר הוא נפסק אנו רוצים שהוא יתעורר, ונכשלים בזה שוב ושוב. אנחנו מבחינים שאין האושר קיים בדברים החיצוניים, אבל האושר קיים. אנו חווים אותו.
אם האושר אינו קיים בדברים חיצוניים, היכן הוא קיים?
סוואמי שיווננדה טוען כי האושר שאנו מחפשים קיים בתוכנו, בתוך זה שמחפש את האושר. הוא מספר סיפור מאוד ידוע בהודו, על אדם שהתהלך בתוך מערה חשוכה. הוא היה אדם עני וקמצן ובכיסו מטבע. בעודו מתהלך במערה החשוכה נפל המטבע מכיסו, וכאשר יצא מן המערה החל לחפש את המטבע מתחת לפנס הרחוב. הוא חיפש וחיפש במשך שעות רבות. שכניו ראו זאת, רחמיהם נכמרו עליו והם הצטרפו אליו לחיפושים. הם שאלו אותו: מה בעצם אתה מחפש? והוא ענה: איבדתי את המטבע ואני מחפש אותו. שאלו אותו שכניו שאלה מאוד נבונה: היכן איבדת אותו? ענה האיש: בתוך המערה. אם כך מדוע אתה מחפש את המטבע פה ולא בתוך המערה? ענה להם: מכיוון שבחוץ יש אור ובתוך המערה חשוך.
אומר סוואמי שיווננדה: לשמע התשובה הזו אנשים מסוימים יצחקו, אנשים אחרים יחשבו שזה מענה שטותי, אבל, הוא אומר, כמו האיש הזה, כך גם אנחנו. אנו איבדנו את המטבע, והמטבע הוא האושר הנכסף. איבדנו אותו בפנים, בתוך מערה חשוכה, והיכן אנו מחפשים אותו? בחוץ, היכן שמצוי האור. ומהו האור הזה? זהו האור של החושים. החושים מתבוננים החוצה, ההכרה פונה החוצה, לאן שההכרה והחושים מכוונים, שם יש אור, שם אנחנו מודעים. אבל היכן איבדנו את המטבע? בתוך מערה חשוכה.
כאן סוואמי שיווננדה אומר: אנו לא מצליחים למצוא את האושר המבוקש מכיוון שאנחנו מחפשים אותו במקום שבו הוא לא נמצא.
הוא לא נמצא מחוצה לנו, הוא דווקא נמצא בתוכנו. שם יש לחפשו. אותו אושר שאנו מחפשים נמצא בתוכנו, בתוך משהו שהוא קורא לו אלוהים.
פה אנחנו מדברים על אלוהים בתפיסה שונה מהתפיסה הרגילה שרואה את אלוהים כישות עליונה הנמצאת רחוק רחוק מעבר ליקום הזה, למעלה למעלה מעל לעננים, מעל לכוכבים, מעל לשמים. האלוהים שסוואמי שיווננדה מדבר עליו הוא אלוהים שנמצא בתוכנו, זהו אלוהים שמיד אתאר אותו.
הוא אומר שהאושר שאנו מחפשים נמצא בתוך האלוהים שבתוכנו. ומדוע אנחנו לא יכולים למצוא את האושר בעולם החיצוני? מסיבה מאוד פשוטה. הוא מתאר את העולם החיצוני כעולם של ניגודים. אור וחושך, הצלחה וכישלון, יום ולילה, רווח והפסד, חוזק וחולשה, אושר וסבל.
בתוך עולם של ניגודים שבו הניגודים משתנים בהתמדה, אתה לא יכול למצוא שמחה שהיא נצחית. השמחה תמיד תתחלף בייסורים. הכל נע כמו מטוטלת. לכן אנו צריכים לחפש את השמחה הזו בתוך משהו שהוא מעבר לתנודות הניגודים, אותו משהו הוא מתאר כאלוהים.
מהו אלוהים? לפי סוואמי שיווננדה אלוהים הוא מרכז ההוויה שלנו, הוא המרכז של עצם עצמיותינו, הוא המרכז של מה שאנחנו. כך הוא מתאר אותו. הוא תמצית הקיום שלנו, הוא התמצית של החיים. אנו חווים אותו בתור הקיום שלנו. אנו קוראים לו בשם "אני". האני הוא אלוהים. הוא כינוי לאלוהים. תחושת האני זה לא אלוהים זו השתקפות של אלוהים. אבל האלוהים שהיוגים מדברים עליו הוא המרכז של ההוויה שלנו ולפי תורת היוגה זה אתנו, זה לא שונה מאתנו.
היכן שוכן האלוהים? הוא שוכן בכל לב של כל יצור מרגיש, לא רק בתוך הלב שלי גם בתוך הלב שלכם. כמה אלוהים יש? סוואמי שיווננדה מתאר רק אלוהים אחד, יש אלוהים אחד. ואיפה הוא שוכן? בכל אחד! האם הוא מתחלק? האם פיסה ממנו שוכנת בכל אחד ואחד? הוא עונה ואומר: כולו שוכן בכל אחד ואחד. האם הוא מוגבל? הוא עונה: לא הוא אין סופי, כולו כפי שהוא אין סופי, שוכן בכל אחד ואחד.
מדוע איננו מרגישים אותו? אנחנו מרגישים אותו בתודעה הפנימית שלנו, בפנימיות שלנו. אבל אין אנו מרגישים אותו כמו שהוא, אין סופי, ואנו לא מרגישים אותו במהות האמיתית שלו. במהות האמיתית שלו יש בו דבר שביוגה נקרא אנאנדה – נעם מוחלט, נעם נצחי ואין סופי.
מהי אנאנדה? מה ההבדל בין נעם מוחלט ואין סופי לעומת אושר? אושר הוא משהו שיש לו היפוך, אנחנו חושבים על אושר - אנחנו חושבים על היפוך שהוא סבל וייסורים. כנגד אושר יש ייסורים, המילה אושר מזכירה לנו ייסורים אבל נעם שהוא מוחלט אינו מוגבל, הוא אין סופי והוא נמצא במרכז הקיום שלנו שסוואמי שיווננדה מכנה אותו בשם אלוהים. הוא אומר: אם אלוהים נמצא בתוכנו, מהו העולם? אם אלוהים נמצא בתוכנו מהו האדם? אם אלוהים נמצא בתוכנו, הוא אומר,
רק אלוהים קיים. אז אם רק הוא קיים כי אז מה זה העולם ומה זה האדם?
הוא אומר שהעולם הוא אלוהים בתחפושת וגם האדם הוא אלוהים בתחפושת. אלוהים, האדם והעולם, הם לא שלושה דברים, זוהי מציאות אחת, אבל מציאות בתחפושת.
מהי התחפושת? התחפושת זו תחפושת של אין ספור צורות ושמות. אני מתחפש למציאות אחת, הוויה אחת. היא מתחפשת ולובשת את כל הצורות והשמות הללו והיא כל הזמן לובשת ופושטת, כמו שאנחנו רואים שפושטים ולובשים בתצוגות אופנה. באותה מידה האלוהות פושטת אין ספור צורות ולובשת אין ספור צורות. מכיוון שזוהי היצירתיות של המציאות הזו, המציאות הזו יוצרת אין ספור שמות וצורות ומתגלה באמצעותם.
אבל כיצד היא מתגלה? היא מתגלה לאלה שיודעים שהיא מתגלה, עבור אחרים זו תחפושת.
סוואמי שיווננדה שואל את השאלה: היכן נמצא אלוהים? אלוהים נמצא בכל כיוון. כשאנו מסתכלים החוצה אנו מתבוננים על אלוהים אבל אנחנו לא יודעים את זה. כשאנו מביטים פנימה אנו מסתכלים על אלוהים אבל אנחנו לא יודעים את זה. כשאיננו מסתכלים אנחנו קיימים, אבל בתור מה? בתור אלוהים, ואנחנו לא יודעים את זה.
חוסר הידיעה הזה מביא עלינו סבל וייסורים, אנו מנסים להשתחרר מהמצב של הסבל והייסורים. סוואמי שיווננדה מתאר מצב זה של סבל וייסורים כבורות, לא לדעת מי אנחנו באמת. לא לדעת את המהות האמיתית שלנו, שהיא המהות של כל אחד. זהו סבל וייסורים. היוגים אמרו שלמרות שאנו מסתכלים על המציאות, אנחנו רואים כל מיני דברים. אנחנו רואים שהכל משתנה וחולף, אנחנו רואים שיש סבל בכל מקום, אנחנו רואים שיש מוות בכל מקום שאנו מסתכלים בו, אנחנו רואים שינוי בכל מקום, כל דבר שונה מדבר אחר. למרות שאנחנו רואים את כל זה, האמת היא שונה ממה שאנחנו רואים. כן, הכל חולף ומשתנה, אבל בבסיס של כל מה שחולף ומשתנה יש מציאות אחת שלא חולפת ולא משתנה.
אותה מציאות נקראת אלוהים. כן, זה נכון. יש סבל בכל מקום, יש ייסורים בכל מקום, יש אמת אוניברסלית של סבל, אבל בבסיס הסבל יש משהו שהוא קורא לו נעם נצחי, נעם אין סופי, משהו שאינו נגמר אף פעם. יש אהבה אין סופית, נעם אין סופי, בבסיס של הסבל האין סופי. כן, יש מוות בכל מקום, אבל בבסיס של המוות יש מציאות שהיא אלמוות, והיא, מציאות נצחית. כן, הכל מגוון והכל שונה, אבל בבסיס כל מה שהוא מגוון ושונה יש מהות אחת שמאחדת את הכל.
לאחר מכן הוא אומר, עלינו לחיות את האמת הזו בצורה ישירה. וכיצד אנו יכולים לעשות את זה? על-ידי שינוי הגישה שלנו או שינוי הראייה שלנו לגבי המציאות. עלינו להפנות את המבט, ממבט שפונה החוצה למבט הפונה פנימה, למרכז הווייתנו, כדי לגלות את המהות האמיתית שלנו שהיא אותו אלוהים.
ישנן דרכים רבות לעשות את זה, ביוגה מתוארות ארבע דרכים. ארבע הדרכים באו לפתור ארבע בעיות. סוואמי שיווננדה והיוגים השונים אומרים שאותו אלוהים שאנו מדברים עליו, אנו אחד אתו, אפילו ברגע זה, וכל הזמן. אנחנו לא יכולים שלא להיות אחד אתו כי רק הוא קיים, האחדות קיימת ברגע זה אבל היא נסתרת מעינינו על-ידי כל מיני מסכים.
היוגים מתארים מסכים שונים.
המסך הראשון הוא מסך האנוכיות – טומאת הלב. ומהו מסך האנוכיות? אותה בורות שבגללה איני יודע מי אני וגורמת לי לחשוב שאני ישות נפרדת מכל דבר אחר.
החוויה של ישות נפרדת מכל דבר אחר נקראת ביוגה אגו. אני. אבל זה לא האני האמיתי, זה רק האני הנראה לעין. האגו זו אותה תפיסה שאני נפרד מכל דבר אחר, זה האגו.
עכשיו באופן חוויתי כאשר אתם מסתכלים מסביב, אתם חווים את האגו הזה. יש לכם את התפיסה הזאת שאתם נפרדים מכל דבר אחר? או שאתם חושבים שאתם וסוואמי סורפננדה הם אחד? אם אתם חווים כרגע את האגו אז אתם יודעים על מה אני מדבר, הביטוי של האגו הוא דבר שנקרא אנוכיות, מכיוון שאני נפרד מכל דבר אחר. הרי כל מה שקיים, קיים עבורי.
מכיוון שאני נפרד מכל דבר אחר אני חייב להבטיח שמה שקיים עבורי לא יעזוב אותי. מכיוון שאני נפרד מכל דבר אחר, יש פחד איום, אני תמיד נמצא במצב של מצוקה מכיוון שאני נפרד מכל דבר אחר. כדי להבטיח את קיומי כדבר נפרד מוכרחה להיות אנוכיות. אנוכיות היא הביטוי של האגו. האנוכיות מחזקת את התפיסה של האגו, זוהי תפיסה כוזבת, לא תפיסה אמיתית. אפילו מבחינה הגיונית אי אפשר לקבל שבמציאות הזו יש משהו שנפרד מכל דבר אחר. אם אותו משהו הוא נפרד מכל דבר אחר מהי התקשורת בינו לבין הדברים, ואם קיימת תקשורת היכן היא קיימת בפרט? אם כך אנו יודעים באופן שכלתני ובאופן אינטואיטיבי שפירוד הוא בלתי אפשרי, אבל היוגים אומרים שצריך לדעת זאת גם מתוך חוויה ישירה.
ישנו מסך האנוכיות שמחזק בהתמדה את התפיסה הזו שאני נפרד מהכל, וזאת נקראת תפיסת הבורות, לא לדעת מי אני. לכן יש לסלק את האנוכיות הזו שמהווה מחיצה ומסלקים אותה באמצעות יוגה שנקראת קרמה – יוגה. יוגה של שרות בלתי אנוכי לזולת. מהו שרות בלתי אנוכי לזולת? כשאני משרת. מיהו הזולת? כל מי שאני תופס כשונה ממני הוא הזולת, ואני משרת את הזולת. אני מנסה להיטיב עם הזולת, לעזור לזולת, ואיני מצפה לתמורה. לשום תמורה. והיוגה הזו שמתרגלים אותה מסלקת את האנוכיות. במאה ה-20 היו לנו כמה דוגמאות של קרמה יוגים מפורסמים. מהאטמה גנדי היה קרמה יוגי מפורסם. אמא תרזה הייתה קרמה יוגית מפורסמת. אלו הם אנשים שהגיעו להארה רוחנית מאוד גדולה ובאמצעותה העניקו הרבה מאוד השראה לאנשים רבים במקומות רבים. זו נקראת קרמה יוגה.
המסך השני שמוכרחים להסיר אותו וכל זמן שהוא קיים אנחנו לא יכולים לראות את הטבע האמיתי שלנו נקרא טלטלת ההכרה. אלו שמנסים לעשות מדיטציה רואים כיצד ההכרה מיטלטלת בהתמדה, ישנם גלים בלתי פוסקים בהכרה. ההכרה תמיד פונה החוצה באופן כפייתי, היא מזדהה עם כל מחשבה ומחשבה שעוברת בהכרה. ההזדהות הזו היא הזדהות כפייתית שלא מאפשרת לנו להיות במצב המקורי שלנו, שלו סוואמי שיווננדה קורא אלוהים.
יש לעצור את הטלטלה הזאת בתוך ההכרה וכדי לעצור אותה צריך להבין מניין היא נובעת. היא נובעת מכך שבתוך תת המודע שלנו יש אין ספור תשוקות שאינן באות על סיפוקן. התשוקות הללו פועלות בתת-המודע מכוחות שמניעים את חומר ההכרה ויוצרים אין ספור דברים מחשבתיים בתוך ההכרה. למצב זה אנו קוראים טלטלת ההכרה. כשאנו מנסים למקד את ההכרה בנושא אחד, טלטלת ההכרה נעשית מיד מאד מאד ברורה לנו. כל זמן שההכרה מיטלטלת ופונה החוצה לא נוכל לראות את המהות האמיתית שלנו.
היוגים הסבירו שהמענה לתשוקות הלא מסופקות הוא רק אחד. יש רק דבר אחד שיכול להביא לסיפוק. כל תשוקה היא בלתי מסופקת, וכל תשוקה רוצה משהו אחר, אבל מה בעצם היא רוצה? כל תשוקה רוצה למות. התשוקה רוצה להפסיק להתקיים. התשוקה מפסיקה להתקיים רק כאשר היא מסופקת.
מה מספק את התשוקה? מה שמספק את התשוקה זהו מצב רגעי של שלמות, שבו אנו לא רוצים להיות משהו אחר. אותו מצב רגעי שבו אנחנו לא רוצים להיות משהו אחר יקרא מצב של סיפוק התשוקה.
סוואמי שיווננדה מצביע על כך שאותם רגעים נדירים שבהם התשוקות שלנו מסופקות אנו חסרי תשוקה. אותם רגעים של סיפוק הם רגעים ללא תשוקה, לכן הוא אומר שאם ניצור מצבור של כל רגעי האושר ורגעי סיפוק התשוקות שלנו במשך החיים, אנחנו נראה שאלה רגעים ללא תשוקה, לכן בודהה הסביר ואמר שהסיבה לייסורים ולסבל האנושי היא התשוקות, ואם אנו נתונים במצב חסר תשוקות אנו נתונים במצב של אושר עילאי, אושר מופלא.
אבל מה יכול לספק את התשוקות? הרי לכל תשוקה יש תכלית אחרת. איך אפשר לספק את אין ספור התשוקות הללו? היוגים אומרים שיש דבר אחד שמסוגל לספק בו זמנית את כל התשוקות, וקוראים לדבר האחד הזה אהבה. אהבה מסוגלת לספק את כל התשוקות. שום תשוקה אינה מסוגלת להתקיים בנוכחות האהבה.
ישנם שני סוגים של אהבה. יש אהבה אנוכית ואהבה מוגבלת.
היוגים מבדילים בין אהבה לאהבה. היוגים מבדילים בין אהבה מוגבלת לאהבה טהורה. הם אומרים שבאהבה אנוכית האוהב מחפש את האושר של עצמו. באהבה אנוכית הוא מחפש את האושר העצמי שלו באמצעות אהבה. האהבה תמיד מתחילה עם שניים או יותר ומסתיימת באחד.
היוגים מתארים זאת כך: כשיש אהבה, כשאנו מדברים על אהבה, אנחנו תמיד מדברים על אוהב ואהוב. באהבה אנוכית האוהב רוצה משהו מהאהוב, הוא רוצה את האושר ואת האהבה אבל הוא רוצה את זה בשביל עצמו. באהבה טהורה הוא רוצה רק את השמחה של האהוב. באהבה טהורה כל מה שאתה רוצה הוא שהאהוב יהיה שמח ויהיה מאושר. זאת אהבה שהיא אהבה נקיה וטהורה.
היוגים מדברים על אהבה אנוכית, ועל אהבה שהיא טהורה ולא אנוכית. רק אהבה טהורה יכולה לספק את כל התשוקות, אהבה שהיא מוגבלת ואנוכית יש בה פחד. זאת אהבה שמרגע התחלתה האוהב פוחד שהיא תיפסק ויש לו גם סיבות טובות לחשוש מכך, מכיוון שזוהי אהבה התלויה בגורמים חיצוניים. אהבה התלויה באובייקט, האובייקט ישתנה, והאהבה תחלוף גם היא עם שינוי האובייקט. האוהב ישתנה וגם יחלוף.
בדרך כלל היוגים אומרים שלא טוב להיצמד לדברים חולפים ומשתנים כי אז הייסורים מובטחים. הם נותנים דוגמא של אדם שנצמד אל עורב שהיה בא לבקרו כל יום. האדם התרגל אל העורב ומתוך ההרגל הוא נצמד אליו. הוא התחיל לאהוב את העורב, ובאיזה שהוא אופן הוא התחיל לחשוב: "העורב כל כך חמוד, אני כל כך אוהב אותו". ואז הוא התחיל לחשוב שהלוואי שהעורב אף פעם לא יעזוב אותו, כי אם הוא יעזוב אותו לבו ישבר.
היוגים אומרים כי הוא אדם שוטה. אסור להיצמד לציפור. טבע הציפור הוא לעוף. אסור להיצמד לדבר שהולך ומשתנה. כאשר אנו מתבוננים על המציאות הזו מה אנו רואים? הכל הולך ומשתנה. הכל חולף. אם כך למה יש להיצמד? היוגים מציעים לא להיצמד לכלום. אנו מדברים עכשיו על אהבה, אהבה יש בה צמידות, יש בה פחד, היא מוגבלת והיא אהבה חנוקה. אהבה שהיוגים מדברים עליה היא אהבה בלתי אנוכית, אין בה פחד ואין בה צמידות. זוהי אהבה שהבסיס שלה הוא פנימי לכן לאהבה הזו אין גבול. לאהבה הזאת הם קוראים אהבה טהורה ורק היא מסוגלת לספק את התשוקות, ולא אהבה אחרת.
אהבה שיש בה פחד לא מסוגלת לספק את כל התשוקות ולא מסוגלת לסלק את הטלטלות בתוך ההכרה.
האם ניתן לעורר את האהבה הזאת? היוגים אומרים: כן. ניתן לעורר את האהבה הזו על ידי הדרך של בהאקטי יוגה – היוגה של הדבקות.
היוגים מתארים מסך נוסף. הדבר הבא אחרי שהלב שלנו מתמלא באותה אהבה וזכינו באותה אהבה שהיא טהורה, לאחר שכל הריגושים שלנו עברו התמרה מריגושים לאהבה שהיא אהבה טהורה, אנו צריכים ללמוד למקד את ההכרה וליישם אותה ולהפנות את ההכרה הממוקדת הזו פנימה כדי לגלות את מה שטמון בתוכנו. אותו אור שהאיר את העולם החיצוני צריך להיות מופנה עכשיו פנימה ולהאיר את העולם הפנימי.
לכן צריך ללמוד לכנס את החושים, למקד את ההכרה ולהפוך אותה ליציבה. מדוע? כי זהו האור שבאמצעותו אנחנו יכולים לראות מה באמת נמצא בתוכנו, מה שוכן בתוכנו, מהו הטבע האמיתי ששוכן בתוכנו. זהו האור של ההתבוננות. זהו האור של המדיטציה. ישנה יוגה שמלמדת זאת והיא נקראת רג’ה יוגה.
רג’ה יוגה היא יוגה שמלמדת שליטה בהכרה, שמלמדת כיצד לכנס את החושים. היא מלמדת כיצד למקד את ההכרה וכיצד לייצב אותה על האובייקט שהוא המהות האמיתית שלנו.
לבסוף היוגים מתארים מסך שהם מתארים אותו כמסך הבורות – מסך הבורות הוא מסך של חשכה. אנחנו שוכחים את עצמנו, את מה שאנחנו באמת בכל רגע ורגע באמצעות הזדהות כפייתית.
מהי הזדהות כפייתית? בכל רגע ורגע אנחנו מזדהים עם מה שאנחנו לא, אבל לא מתוך רצון חופשי אלא מתוך כפייתיות. כדי להשתחרר מהזדהות כפייתית זו ולהגיע למצב חופשי שבו נוכל לבחור לדעת את עצמנו ולהישאר במצב הזה, היוגים מלמדים דרך שנקראת: הדרך הישירה, דרך החקירה העצמית, שנקראת ג’יאנה יוגה – יוגת החוכמה. יוגה המובילה אותנו לחרות.
ומהי חרות? לדעת את עצמנו זו חירות, לדעת את עצמנו זה לחזור למצב של רצון חופשי ממצב כפייתי שבו אנו נתונים כרגע.
מתוך כל היוגות השונות בחרתי לדבר היום על בהאקטי יוגה. ומדוע בחרתי לדבר על בהאקטי יוגה? משום שמורים יוגים גדולים אמרו שזוהי היוגה הקלה ביותר, שזהו השביל הקל ביותר. הם גם אמרו שזוהי הדרך שבה השביל הוא הפרי.
לרוב אני עושה משהו בכדי להגיע למטרה מסוימת ובבהאקטי יוגה הבהאקטי היא גם הדרך וגם הפרי. זוהי דרך של אהבה. האהבה היא גם הדרך והאהבה היא גם התכלית.
זו הדרך הקלה מכול מכיוון שהרגשות הם תמיד בנמצא ולכן ניתן תמיד להתמיר אותם לאהבה.
אנחנו יצורים מרגישים, אנחנו יותר יצורים מרגישים מאשר יצורים חושבים. אנחנו יצורים חושבים בחיתוליהם. אנחנו הרבה יותר מפותחים ברמה הרגשית מאשר ברמה החשיבתית. צריך להתמיר את הרגש ולהעביר אותו למצב הרבה יותר גבוה שנקרא בהאקטי.
אתאר לכם את הדרך או את השביל של הבהאקטי יוגה. בהאקטי יוגה היא דרך של התמרת ריגושים לדבקות. דבקות מתוארת כאהבה עצומה ואינטנסיבית המכוונת אל אלוהים.
מיהו אלוהים?
כדי להבין מיהו האלוהים צריך לשמוע כיצד היוגים מתארים את אותו אלוהים. הם אומרים שכאשר הבהאקטה אוהב את אלוהים, אותו אלוהים שהוא אוהב, הוא רואה אותו בכל מקום, ולהיכן שהוא מביט הוא רואה אותו. עכשיו כשהוא מסתכל עלי הוא לא רואה את סוואמי סורפננדה, הוא רואה את אלוהים.
כאשר הוא מסתכל עליך הוא לא רואה אותך, הוא רואה את אלוהים. מדוע הוא רואה את אלוהים? מכיוון שזה באמת מה שאתה. מדוע הוא רואה בי את אלוהים? מכיוון שזה באמת מה שאני. סוואמי סורפננדה זו תחפושת, זהו נשף מסכות. אומרים שבבהאקטה יש אהבה עצומה כלפי אלוהים, הוא פשוט מאוהב.
לאנשים אלו קוראים שיכורי אלוהים, הם לא שיכורים מיין אלא מאלוהים.
מהו בהאקטי? בהאקטי זו אהבה עצומה לאלוהים. איך לעורר אהבה זו? החומר, שהוא הריגושים, נמצא בתוכנו הוא רק צריך לעבור התמרה. זה כמו באלכימיה שאנ לוקחים את אבן החכמים ובאמצעותה הופכים עופרת לזהב. הבהאקטי היא אבן החכמים שבאמצעותה אנו הופכים את הריגושים לאהבה עצומה שמכוונת לאלוהים. מהו אלוהים? הוא הכל. האהבה הזו היא אהבה עצומה שמכוונת לכול. גם בחוץ וגם בפנים.
כיצד לעורר את האהבה העצומה הזאת? דרך הבהאקטי. זוהי דרך מעשית שיש בה 9 שלבים ו-5 בהאגות. בהאג פרושה מערכת יחסים בין הבהאקטה לאלוהים. מערכת היחסים היא דבר חיצוני או פנימי? בהאגה היא פנימית.
ישנן 5 מערכות יחסים בין האוהב לאהוב, בין הבהאקטה לאלוהים, וישנם 9 שלבים. אתאר לכם את 9 השלבים ואעשה כמיטב יכולתי.
1. קודם כל אומרים כי הדרך החשובה ביותר לעורר בהאקטי זה על ידי החסד של נשמה גדולה.
המילה חסד, מהו חסד? אם לי יש המון כסף ולכם אין כסף, ובגלל שאין לכם כסף אתם לא יכולים לקנות אוכל, אתם רעבים, ולי יש הרבה כסף, הרבה מעבר למה שאני צריך, ואני יכול לתת. נשמה גדולה היא משהו שיש לו הרבה מאוד כסף. לנו גם יש הרבה כסף, כסף זורם, הוא נוזל, יש נזילה. אנחנו כמו כלי שכל מה שנכנס לתוכו יוצא החוצה. אמנם נתתי דוגמא משעשעת אבל מעבר לשעשוע, אומרים שהדרך החשובה ביותר לקבל בהאקטי היא דרך החסד והאהבה של נשמה גדולה.
אח"כ הם אומרים שקשה מאוד ונדיר מאוד לקבל את החסד של הנשמה הגדולה. איננו מסוגלים לזהות אותה. אבל אם קרה מקרה והצלחנו לזהות כזו נשמה ולהיות במחיצתה ובקרבתה, הדרך היחידה שהיוגים יודעים שבאמצעותה החסד יזרום אלינו היא רק על ידי שרות. אתה רוצה שיאהבו אותך - תאהב! ואהבה בלתי תלויה היא שרות. אמא תרזה הסבירה: "אהבה, ביטויה הוא שרות".
אתה רוצה אהבה - תשרת מהלב, מה שיוצא מהלב נכנס לתוך הלב. מה שיוצא מהלב כשאתה משרת נכנס ללב. אז אומרים, אם אתה מצליח לזהות כזאת נשמה גדולה ולשהות במחיצתה, ע"י החסד שלה יתעורר הבהאקטי. קוראים לזה סאצאנג. סאצאנג זה להיות במחיצתה של נשמה גדולה.
זה זורם כמו מים שזורמים מהמקום הגבוה למקום הנמוך, וזורם כמו אנרגיה שזורמת ממקום של ריכוז גבוה למקום של ריכוז נמוך, אומרים שזאת הדרך העיקרית. לאחר שמתארים לך את הדרך העיקרית אומרים מה יקרה לך כשתהייה במחיצתו של שיכור אלוהים. בלי זה אי אפשר, כך הם מתארים. אם אתה מצליח להיות, לזהות אם אדם מסוים הוא כזה ולשהות במחיצתו, אם אתה מצליח לקבל את החסד הזה - תקבל אותו ב-6 שלבים.
שראוונה – שהוא, הנשמה הגדולה, תספר לך סיפורים על האהוב שלה, הוא יספר לך את הספורים האלה, או היא, האהבה תתעורר בלבך ותגרום לך להתאהב. מדוע? אתה תלמד להכיר את האהוב, זה לא דבר חיצוני. יש לי ידיד שזו הדרך המרכזית שלו וזה אכן קרה לו. היה לו מורה כזה והוא היה במחיצתו, הוא סיפר לו סיפורים, ויום אחד האש נדלקה בתוך הלב שלו והוא התאהב. היום הוא חצי שיכור. שיכור על אלוהים. כמו שהבעל שם טוב היה מספר לתלמידיו סיפור, דרך האהבה, בבהאקטי אלו הם סיפורים על האהוב, שאתה יושב ומקשיב להם. אח"כ מלמדים אותך לשיר.