תרגום: רחל תורן

עריכת מהדורה חדשה: גלה חפץ, עמרם בילו

לעתים מתעוררת בנו התשוקה לדעת האם קיימים חיים קודמים וחיים עתידיים אם לאו. אם נחשוב על כך בהכרה יציבה, נוכל לראות בבירור את החיים הקודמים, את החיים הנוכחיים ואת החיים הבאים. לאחר המוות, נבחנים ונמדדים כל מעשינו ואופיינו בחיים הקודמים, וכתוצאה מאלה נוצר הגוף הנוכחי. כל מעשה, טוב או רע, שאנו עושים בחיים הנוכחיים, ידוע היטב. הכול חייבים להודות שעל האדם לחוות תוצאות טובות אם עשה מעשים טובים, ותוצאות רעות אם עשה מעשים רעים. האדם החושב, יכול לדעת איזה מן אדם יהיה בחייו הבאים. בהתאם לכל מעשיו, ניתן לו להבין איזה אופי יהיה לו ומהו המצב אליו ייוולד בלידה הבאה. מי שמנסה, יכול לדעת הכל על עצמו ואין לו צורך בעזרתם של אחרים.

העולם הנוכחי של חיים אלה, הוא העולם העתידי של החיים הקודמים, והעולם העתידי של חיים אלה יהיה הלידה הבאה. בגוף הגלוי לעין ישנו גוף נוסף, הנקרא הגוף הזעיר - סוקשמאן. ויש בו עוד גוף אחד, קטן יותר אף ממנו, הנקרא הגוף השורשי - קאראן. בדיוק כמו קליפתו של עץ הבננה, שלושת הגופים השונים הללו, חיים האחד בתוך השני ונוכחים בזרימה של העולם. הרכבו של הגוף האנושי - צורתו, המרקם שלו, טבעו, האם הוא יפה או מכוער, האם הוא מלומד או בור, גס רוח או מנומס, מאמין או כופר, קדוש או גנב, פשוט או מרושע, מלך או בעל בית, משתייך למעמד הבינוני או עני, נולד למשפחה אצילה או לפשוטי העם - כל אלה, הינם תוצר של תוצאות המעשים של חיינו הקודמים. כך, מעשינו בחיים הנוכחיים יעצבו את הגוף של החיים הבאים.

גילו של האדם הוא הזמן החולף מהלידה ועד למוות. אם נתבונן על כך מבחינה רוחנית, חייה של הנשמה הם אינסופיים. הנשמה היא נצחית, ולא ניתנת להכחדה. כשהנשמה נכחדת הכל נכחד אתה. האמונה הרווחת היא, שככל שהנשמה מאמינה יותר, כך יאריך חיים הגוף בו היא שוכנת. אך זוהי טעות. ככל שהנשמה חיה רחוק יותר מהעולם, כך פחות ופחות חטאים יגעו בה. הנשמה נולדת לעולם זה, כדי לחוות את תוצאות מעשיה, שכן העולם הוא המקום בו אפשר לחוות את תוצאות המעשים. אדם מוסרי, אף פעם לא חווה את תוצאות מעשיו. לכן, כל זמן שלא הסתיימו תוצאות המעשים, האדם אינו משתחרר מהחטא ועליו לחיות בעולם זה עד שיגיע לשחרור. אדם ישר ומוסרי אינו נשאר בעולם לאורך זמן. כל אחד צריך לחוות את תוצאות מעשיו למשך אותו הזמן בו נמשכו חטאיו. מי שתוצאות מעשיו מסתיימות - משתחרר מן העולם. מרגע שבשל היותו מוסרי ונטול חטאים מסתיימים חייו של האדם, הוא משיג את האיחוד עם האלוהים. אז חייו בלתי מוגבלים. כל זמן שאלוהים הוא סמכותו העליונה, נמשך גם קיומו. 

כפי שלאחר היום יופיע הלילה, כך רצף חטאיו או מעשיו הטובים של האדם יהיה אותו הרצף בו יחווה את תוצאותיהם. לכן, כשתוצאות המעשים אינן מגיעות לקיצן, אדם חייב להיוולד שוב ושוב. האם הגוף הזה, המורכב מחמישה אלמנטים, הולך למקום כלשהו לאחר המוות? האם המוות הוא סופו? אנשי המערב אומרים, כי האדם חווה את תוצאות מעשיו עוד בחייו, והמוות הוא הסוף. אין צורך לומר שזוהי טעות. אם כבר הודינו בכך שאלוהים קיים, אז יש להסכים גם לקיומם של חיים אחר החיים. אם יש אלוהים יש נשמה באדם. אם אלוהים אינו מת, גם הנשמה אינה יכולה למות משום שהיא כוחו של אלוהים. אם אין חיים אחרי החיים הנוכחיים, לעולם לא נוכל לומר שאלוהים הוא טוב-לב ורחום, שכן יעלו השאלות: מדוע בחיים אלה האחד הוא מלך והאחר נתינו? האחד עשיר והאחר עני? האחד עיוור והאחר נכה? האחד נולד למעמד העליון והאחר למשפחה מן המעמד התחתון? אם תוצאות המעשים שעשה אדם בחייו הקודמים עדיין לא הגיעו לסיומן, האדם חייב להיוולד שוב לתוך גוף אנושי על מנת לחוות את אותן התוצאות. זוהי הוכחה מוצקה בפני עצמה. מי שנולד עיוור, אינו יכול לראות דבר בחיים אלה, בעוד שכל האחרים יכולים. האם אין סיבה לכך? אנו מקווים כי איש לא יכחיש את העובדה שהוא מתנסה בתוצאות חטאיו בחייו הקודמים. יש להבין שהגוף, צורתו, מצבו, אופיו, הידע של החיים האלה - בנויים בדיוק בהתאם לתוצאות מעשינו בחיים הקודמים. הצורה והמצב הגופני בנויים בהתאם לסוג המעשים שנעשו על ידינו. מי שחי חיים של שודד, דמותו ואופיו בחיים הקודמים בוודאי היו קשים כמו אלה של שודד. לעומת זאת, דמותם ואופיים של אלה החיים חיי אמונה, בוודאי הייתה אדיבה ורכה.

אדם, גם כאשר הוא הולך בדרך האמונה, עשוי לא להיות מאושר במהלך חייו. הוא עשוי לסבול סוגים רבים של כאב בעולם זה, בעוד שאחר, שהתנהגותו שלילית והוא משקר או שודד, חי חיים מאושרים. החיים הקודמים הם הוכחה נחרצת לכך. למרות שהאדם ההולך בדרך האמונה בחיים אלה אינו מאושר, אין ספק כי הוא יגיע לשמחה ביום מן הימים. הסבל בו הוא מתנסה בחיים אלה, הוא תוצאה של מעשיו הרעים בחיים הקודמים. זמן ההתנסות בתוצאות הוא בהווה ועל כן הוא סובל. האדם האחר, גם הוא מתנסה בהווה בתוצאות מעשיו הטובים מחייו הקודמים ועל כן הוא חי חיים שמחים. בהמשך, יהיה עליו לסבול סבל גדול כתוצאה מהתנהגותו השלילית. רבים אומרים שהנטייה לחטוא היא רצונו של אלוהים וגם שוויון הנפש בו נעשים מעשיהם של המאמינים כפוף לרצונו של אלוהים. אך דברים אלה נאמרים מתוך בורות. נטיות ותחושות מניעים אותנו לעשות מעשים טובים או רעים. כעס יגרור אחריו אסון, תשוקה תוליד את הרצון לקבל או להשיג, חמדנות תביא למאמצים לגנוב את רכושם של אחרים, יהירות תוליד פגיעה באחרים וכן הלאה. כל אחד פועל בהתאם לאופיו ולתכונותיו. זוהי הסיבה שאלוהים ברא את האדם כיצור נעלה היכול להבחין בין טוב לרע. המוות אינו יכול להיות הסוף, אחרת היה על אלוהים לברוא נשמות רבות בכל יום ומלאכתו הייתה גדלה בדרכים שונות ומרובות. הוא הכל יכול.

כשהגוף מת לא נגרם כל נזק לנשמה, ממש כפי שכשהבית נשרף לא נגרם נזק לחללו הפנימי. הנשמה אינה רוצחת ואינה נרצחת. הרשעות היא שורש הצער, היא הכובלת בעולם, היא המכשול בדרך לגאולה, על כן יש לגייס כוחות גדולים על מנת לוותר עליה. תחושת השמחה או הצער נמצאת במאנאס ולא בנשמה. הנשמה אינה ניתנת להכתמה, היא טהורה כמו הרוח. למרות זאת, בשל היותנו כבולים על ידי האשליה של אלוהים, אנו חשים צער או שמחה. הבורות הנצחית, המכשפת את העולם, נקראת אשליה. רק בלידתה, נקשרת הבריה לאותה אשליה או בורות, כלומר לכבליו של העולם. בשל מיקומה ליד החוכמה והחושים, נראה כי הנשמה, אפילו שטוהרה, ניחנת עדיין באותן האיכויות. המאנאס, החכמה והיהירות הם עמיתיה של כל בריה, ועל כן תוצאות המעשים שנעשו נקבעות על ידי כל אחד ואחד. כלומר, כל אחד צריך לחוות בעצמו את תוצאות המעשים אותם עשה. בשעת הלידה מחדש, הבריה או הנשמה, חייבות לאמץ לעצמן גוף בו תוכלנה לממש את היחסים עם המאנאס ועם שאר המרכיבים. הנשמה צריכה להמשיך ולנדוד באופן זה עד שתגיע לגאולה. הגוף הוא השורש של המאנאס. הגוף הוא השורש והסיבה לעולם. לידתו של הגוף היא תוצאה של המעשים. קיימים שני סוגים של מעשים - מרושעים ומוסריים. בהתאם לחלקם של הרשע או של המוסריות, מקבלת הנשמה שמחה או עצב. כמידת הרשעות כך מידת הצער. כמידת המוסריות כך מידת השמחה. השמחה והעצב מופיעים לסירוגין כמו היום והלילה ואינם מסתיימים עד שחווים אותם. אם תוצאות המעשים אינן מגיעות לסופן, לא ניתן להגיע לגאולה.

הנשמה היא השולטת בגוף, היא הגורם לכך שעם פרידתה ממנו, הגוף אינו חי יותר והחושים אינם מסוגלים לבצע כל פעולה. גוף ללא נשמה אינו מרגיש שמחה או עצב, אינו מרגיש את דמותו, אינו מרגיש טעם, ניחוח, מילה ומגע. כך אנו יכולים לדעת בבטחה שהנשמה היא השולטת בגוף. אם רוצים לתגמל את הנשמה או להעניש אותה על ידי תחושה של שמחה או של עצב, יהיה זה רק למען הגוף בו שוכנת הנשמה, משום שהנשמה אינה יכולה להרגיש שמחה או עצב ללא עזרתו של הגוף. הנשמה עוזבת לבדה, הגוף אינו נלווה אליה, לכן לא ניתן להעניש את הנשמה. נוכחותו של אלוהים בכל גוף של כל בריה, היא בצורת נשמה. נשמותיהם של הברואים הן חלק מהנשמה העליונה. כפי שישנם סוגים שונים של חטאים, כך העונשים הם מסוגים שונים, המוסריות היא מסוגים שונים וגם השמחות הן מסוגים שונים. החרטה היא העונש העיקרי על החטא, ובאותה המידה גם השמחה היא הגמול העיקרי על מוסריות. המאנאס של האדם הוא לשון המאזניים המאפשרת לו להחליט על חטא או על מוסריות. השמחה המתעוררת בליבו של אדם בעקבות מעשים מוסריים, או החרטה המתעוררת בליבו בעקבות חטאיו, מעניקים לו את הגמול המתאים על מעשיו. אדם חכם, הרואה תוצאות אלו, לומד בעצמו את השיעור כיצד להיות חופשי מחטאים. הרעיון של חטא או של מוסר וההתנסות בתוצאותיהם, מתרחשים רק בעולם זה. חמשת האלמנטים הם לא יותר מאשר אוסף של אטומים. את האטום לא ניתן להכחיד, ולכן גם לחמשת האלמנטים אין סוף. הגוף המת מתמזג שוב לתוך חמשת האלמנטים. גופו של האדם הניצב לפניך, נוצר מאטומים של בריה מחיים קודמים. לכן התוצאה של הלידה מחדש של אותה בריה קודמת, היא האדם הניצב לפניך. 

באותה מידה בה הנשמה חופשיה מחטאים ומרוחקת מרגשות של תשוקה, כך היא מתעלה לרמות הגבוהות. נשמתו של אדם מאמין, נעלה בתכונות רבות מזו של החוטא. גם אחרי שהיא עוזבת את הגוף, אופיה המפותח של אותה נשמה נעלה אינו מגיע לקיצו. גם אם יימצאו בה מעט תשוקה או נטייה, הנשמה תתקדם בהדרגה. הנשמה היא השליט והגוף הוא הגורם החומרי ליקום (לטבע). הנשמה חסרת מידות טובות ואינה מניבה תוצאות כל עוד לא התאחדה עם הטבע. כשהיא פוגשת את הטבע (הגוף), היא מפתחת תשוקות ונטיות, ובהיפרדה מהטבע (הגוף), היא חוזרת למצבה הקודם - ללא מידות מוסריות או חטאים. כלומר, שכל עוד קיימות תשוקות ונטיות, מקבלת הנשמה תמיכה מהגוף ולכן היא מוסרית, נכנעת לתאוות ומתחברת עם התשוקות. כאשר הנשמה עוזבת את הגוף, היא חוזרת שנית אל מהותה המקורית. אפילו שבתחילה אין לנשמה מידות מוסריות, כאשר היא נכנסת אל הגוף, היא הופכת להיות מוסרית וחווה את תוצאות החטאים עד שהיא מגיעה לגאולה. 

על האדם לסבול סבל רב ולעשות מאמצים רבים על מנת לשנות את טבעו, כך שיוכל להגיע לגוף אנושי מגוף של חיה. להפוך מחיה לאדם זה קשה, אך קשה יותר להפיק אנושיות מבן אדם. על אף שקשה להפוך מאדם לאל, קשה יותר מכך, למצוא אנושיות באדם. מי שמתמיד לעשות מעשים טובים יוכל להפוך ולהיות אל, אך הוא לא יוכל להפוך בן רגע לבן אדם אמיתי. הוא לא יוכל להגיע למקדש הגאולה, מבלי שיוותר על התקווה ליהנות מכל תשוקותיו. הדרך לגאולה הופכת קשה יותר כאשר ההתמסרות למעשים טובים נעשית מתוך תשוקה מסוימת לתוצאותיהם. הנשמה אובדת בהנאות גן העדן. אך כאשר ההנאות האלו מגיעות לקיצן, היא הופכת שוב ראויה לחזור לעולם בני התמותה. זוהי הסיבה שבגללה הקדושים לעולם אינם שואפים להגיע לגן עדן, שכן במקום זה חווים את תוצאות המעשים ולפיכך הוא אינו נצחי. 

על מנת לזכות באנושיות אמיתית, על האדם לשלוט על המהירות בה פועלים חושיו. האמצעים העיקריים להגיע לאנושיות הם: שליטה באויבים שבתוכנו, טיהור ההכרה, התייחסות לכל הברואים כאל שווים, ויתור על יהירות, ריסון, כניעה, כוח סבל, ריכוז, התחשבות ורצון לגאולה - אדם חייב שיהיו בו כל אלה. אדם חייב שיהיו בו גם האיכויות הבאות: Sham - ריסון החושים הפנימיים, פרט לשמיעה ולמדיטציה על אלוהים. Dum - הכנעת תשוקותיהם של החושים החיצוניים. Titiksha - עמידה בחום ובקור. Samadham - ריכוז ההכרה בהאזנה לדברים העוסקים באלוהים. Shraddha - אמונה שלמה בדברי הגורו ובתורת הוודות. Uprati - השתוקקות לגאולה. 

גם לאחר שקיבל את הגוף האנושי, לא קל לאדם לפתח תשוקה לגאולה. גם אם יכניע את חושיו ויסתגף, לא יוכל להגיע לגאולה כל זמן שלא ירגיש כי ההנאה מן התשוקות גורמת לו לייסורים. האמצעי העיקרי להגיע לגאולה הוא הוויתור על התשוקות. אין זה אפשרי להגיע לגאולה רק מתוך כך שחושקים בה. התחברות עם אנשים מוסריים יכולה בהחלט להוביל לגאולה. אנשים שמזלם שפר עליהם, זוכים לחיות עם אנשים טובים. 

קדושים חיים בדרך כלל במקומות מבודדים ולא ניתן לזהות אותם בקלות, גם כאשר רואים אותם, אך ביכולתנו לחוש את הרגשות הנובעים מליבם הטהור. גם לאחר שמצליחים לזהות אותם, הם לא מתירים לאיש להתגורר לידם. כמו שאדם צריך לשכור סירה בכדי לחצות את האוקיינוס, על האדם לגייס לעצמו משאבים רבים על ידי התחברות לאנשים קדושים, על מנת לחצות את האוקיינוס של העולם. ההתחברות עם אנשי מוסר הופכת את הכל לקל ביותר. נשמתו של האדם המאמין, המתקדמת בהדרגה עם עוצמת האמונה, מגיעה בסופו של דבר אל הגאולה. תהליך זה אינו מושג בתוך חודש או שנה. על האדם להשקיע מאמצים לאורך זמן רב על מנת להגיע לגאולה. ובדיוק ההפך מכך, נשמתו של החוטא שוקעת בהדרגה. גן עדן או גיהינום אינם אלא התקדמותה או שקיעתה של הנשמה. עם התקדמותה או שקיעתה של הנשמה, על מנת לממש את מצביה השונים, היא נולדת במקומות שונים ולמצבים שונים. אנשים, לרוב, אינם מאמינים בגלגול נשמות, בגלל שאי אפשר לחקור למי תיוולד הנשמה והיכן ברחבי היקום היא תיוולד. איננו יכולים לראות את הלידה מחדש או את החיים הקודמים. איש לא הצהיר בפנינו על חייו הקודמים. אדם פשוט צריך להאמין בכך תוך הסקת מסקנות הגיוניות, אחרת אין הבדל בין אמונה או כפירה, חטא או מוסר. מדוע אדם מפחד לחטוא? רק משום שהוא מפחד שיהיה עליו לעבור ייסורים גדולים וכאבים בחייו הבאים. בחיים האלה האחד הוא מלומד והשני הדיוט, אחד הוא חכם, אסטרולוג, זמר או משתייך למעמד גבוה, ואחד מנגן בכלי מוזיקלי. כל אלה הם תוצאה של החיים הקודמים. בחייו הקודמים, התמחה האדם בידע מסוים זה, ומכיוון שבחייו הנוכחיים גופו השתנה, אך הנשמה היא אותה נשמה, הוא יכול לעסוק באותו התחום בקלות רבה ואינו מתקשה ללמוד אותו. אם לא היו אלה תוצאות המעשים, לא היה הבדל גדול כל כך במצבם של האנשים. בהתאם למעשים טובים או רעים, על הנשמה לחיות במצבים שונים. עשיית מעשים טובים מובילה את הנשמה להתקדמות ולשלבים גבוהים בעוד שהמעשים הרעים גורמים לנשמה לשקוע ולהתדרדר. נושא זה מתואר בפרוט בטאטווה גיאן[1] , ואם נשקיע בו מחשבה ותשומת לב נוכל להבין אותו היטב.

 

[1] טאטווה גיאן (Tatva Gyan) - הידע הגבוה ביותר של סודות הטבע, המניב את הראיה ואת ההבנה שאלוהים נמצא בכל הדברים.

גרסה להדפסה

  

שלח לחבר

תגיות: