בפרק הי"ב, נותן לנו שרי קרישנה סולם חדש. הוא מתאר אותו מהשלב העליון. והשלבים הם:
1) הווה הוגה בו בלבד ולא בשום דבר זולתו.
2) אם אינך יכול לקיים זאת באמצעות אימון תדיר, שאף לראותו. אזי, אם כי המוח אינו תמיד הוגה בו, אך רצונך הוא בכך ובאופן כזה תגיע לחשוב אודותיו.
3) אם אינך יכול לעשות זאת, עבוד למען שמו. בזה, לא תמיד תרגיש שהנך עושה את רצונו כמכשיר שלו. אך אתה תעבוד מכיוון שהנך יודע שבעבודה זו (בשירות) תמצא חן בעיניו. אתה תהיה אדם טוב ותעשה מעשים טובים.
4) אם גם זה אינך יכול לעשות, אם גם אינך יכול לעבדו למן שמו, מתוך הכרה. אל תצפה לכל תגמול לפעולותיך: עבוד לשמה של העבודה.
כעת, אנו עולים על הסולם מלמטה:
לפנינו אדם המסור לעולם הזה. הוא עובד למענו, למען משפחתו וחברתו. אלוהים יביא לו נסיונות כאלה שיעוררו אותו. על ידי הצלחה וכישלון הבאים לסירוגין, כבוד וקלון, הצלחה וכישלון, סבל וקורת רוח, אלוהים יביא את האדם לכך, שירגיש שאין הוא יכול להשיג כל אשר לבו יחפוץ. הוא ילמד לעבוד או למלאות את חובתו מבלי לצפות מראש לתוצאות, זהו השלב הראשון. זה יטהר את לבו, יחזק את רוחו ולאט-לאט יבין שישנו כוח עליון הקובע את גורלו. לכן, הוא ישתדל להיות טוב ולעשות את הטוב, לא מתוך סיבה פרטית כדי למצוא חן בעיני אלוהים. זהו השלב השני. עשה מעשים טובים בכדי לספק את רצונו של השם. בהדרגה תתחיל להרגיש: "הנני לא יותר ממכשיר בידיו. הוא המגן לכל יצור כאן. מה יכול אני, אדם עלוב לעשות? הוא לבדו היוצר והמקיים מיליוני מיליונים של יצורים. הה, אני מוכרח לראותו". הרגשה זו תופיע ותעלם שוב ושוב, תוסיף נא לזה את המאמץ העצמי שלך, התמד והתאמן בהחייאת המאמץ הזה, זהו השלב השלישי. צריך שיהיה לך רצון חזק לראות את אלוהים. כתוצאה מהרצון הזה, אתה תשתדל לשוות את האלוהים לנגדך תמיד. תגיע במהרה לשלמות בענין זה. אף כי עיניך יראו דברים שונים, אך רוחך תהגה באלוהים. לאט-לאט יורם המסך מעל הדברים. אתה תתחיל לראות את אלוהים בכל, באופן תמידי ושום דבר בלעדיו, זוהי ה-Sadhana או האימון הרוחני הטוב ביותר בדורנו.
"אלה שיתמסרו ויעבדו לי בכל נפשם תוך אמונה איתנה, אלה הם היוגיסטים הטובים ביותר".
איך יתנהג אדם כזה, ההוגה תמיד בו, שפיתח את השטח הזה של אנאניה בהאקטי
(Ananya Bhakti)? ניתן בזה תיאור. בשים לב, שכמעט כל אותם המושגים משמשים במספר מקומות בבהאגאואד-גיטה. היוגי הגדול ביותר, החכם הגדול ביותר, החסיד הנלהב ביותר – כל אותם קוים אופייניים משותפים. כולם מתנהגים באופן דומה. זה בא רק להוכיח לנו, שלמרות שקיימים שבילים שונים – המטרה היא אחת ויחידה. יכול אתה לאהוב אורז ו-curry (מזון הודי), איש אירופה יכול לאהוב לחם בחמאה, אך לכל אלה מטרה משותפת – להשתיק את הרעב.
"מי שלגבי דידו העולם אינו מזועזע וגם אינו מוטרד על ידו; החופשי מעליצות גסה, מקנאה, פחד ולהיטות – הוא היקר לי".
החסיד הנלהב אינו מפחד מפני איש ואיש אינו מפחד מפניו. הוא דואג לשלום כל היצורים. הוא יוצר למענם. אין לו כל רצונות. הוא שווה נפש לכל דבר. יודע הוא שרצון אלוהים פועל כאן. אינו נתון להוללות. אינו שונא אף אחד. אין הוא רוצה שום דבר. הוא אינו עצוב אף פעם, אינו כועס. הוא אינו מרגיש, "זה טוב" או "זה רע". אין לו כל שונא. מרגיש הוא שוויון לכל. אינו חש ברגשי כבוד או רגשי קלון, בחום או בקור. הוא אינו קשור לאף אחד. הוא מתייחס באופן שווה גם בעת שהוא מהולל וגם בעת שנתון לביקורת. הוא מסתפק בכל מה שהוא משיג, אין לו כל בית. איתן הוא באמונתו באלוהים. זהו טבעו של חסיד האלוהים. התיאור ניתן על ידי שרי קרישנה ככה, שאנו יכולים תוך התקדמותנו בשטח היוגה, לבקר באיזו מידה פיתחנו את הערכים הללו ובאיזו מידה אנו קרובים או רחוקים מאלוהים.
בדומה לאמן-יוצר, משורר בעל השראה או פילוסוף בעל אינטואיציה. מיסטיקאי בעל-חזון – שרי קרישנה מאוהב בתורתו הנפלאה. שמונת החרוזים האחרונים של הפרק הזה נקראים "שמונת החרוזים ספוגי-הנקטאר". שרי קרישנה מבטיחנו, "שהחסיד הנאמן הוא זה, החי בנאמנות לפי תורה זו".
הבה ונקיימה כי קרישנה אומר:
"באמת, אלה ההולכים בדרכי הדהארמה הנצחית, המחוננים באמונה, הצופים אלי כאל מטרתם הנעלה, הם, המסורים, יקרים לי במיוחד".